המאבק על החיים ומלחמת האמונה – צירופים חדשים

המאבק על החיים ומלחמת האמונה

איתן אברמוביץ

כ״ד בכסלו ה׳תשפ״ד
זמן קריאה : 8 דקות

זוהי אכן מלחמת הישרדות של עם ישראל – אבל העם הזה כולו פנים, דמויות, ולא מושג מופשט המתעלה עליהם.

אולי המלחמה לא החזירה אותנו אל התשתית שעל גביה נוכל לנסח מחדש את ייעודנו, אלא חשפה שותפות המתקיימת מעבר לייעודים השונים, ומסוגלת להכיל את הניגודים ביניהם.

ברובד תשתיתי יותר מהאמונה באלוקים או בייעוד לאומי כלשהו, האמונה מבטאת את העודפות שקיימת בחיים עצמם, את הלב, את הפנימיות שמתגלה בפנים.

המלחמה שלנו היא על הממד העודף שבחיים עצמם, אותו משקפת האמונה.

 

א.

'המלחמה הזו היא לא רק מאבק לחיים ולמוות, אלא גם מאבק בין המאמינים במוות למאמינים בחיים'.

ההבחנה הזו, אותה שמעתי לא פעם מאז תחילת המלחמה, קושרת אותה להבדלים יסודיים בין התרבות הישראלית לזו הפלסטינאית, ובעומק הדברים – בין היהדות לאסלאם. ביטוי מובהק להבדלים הללו אפשר לראות בערך שמעניקה החברה הישראלית לחיי אדם, לעומת תרבות השהידים והדגשת השכר שלאחר המוות המאפיינת את המאבק הפלסטיני. נראה שגם מנהיגי החמאס מסכימים עם החלוקה הזו, שכן גם הם טוענים שהיתרון שלהם במאבק מונח בכך שהם אוהבים את המוות כשם שאנו אוהבים את החיים – ולכן הם מוכנים לשלם כל מחיר בדרך לניצחון. ובכל זאת, דרכן של הבחנות נחרצות היא שגם כשיש בהן אמת, ראוי לבחון אותן לעומק ולעמוד על המורכבות שבהן.

באיזה מובן המלחמה שלנו היא מאבק על החיים? הרי ברמה הפרקטית והערכית כאחד, הבחירה בה היא הבעת הנכונות להקריב אותם. אפשר לראות זאת כמעין תורנות או עסקת חליפין: החיילים הנוכחיים מסכנים את נפשם למען האזרחים, עד שיגיע תורם להיות אזרחים, שחיילי העתיד יסתכנו בשבילם. אבל זהו תיאור פשטני; האם מותו של מי שעזב את משפחתו בשמחת תורה כדי להציל את תושבי העוטף מוצדק במספר הנפשות שהציל, כאילו יש כאן דחייה של נפש מפני נפש? נראה שיש כאן רובד נוסף, אותו מרבים לתאר במושגים של מאבק על חיי הכלל, על הישרדותו של עם ישראל. היחיד לא מקריב את עצמו כדי להגן על חיי היומיום של אנשים כמוהו, אלא למען משהו גבוה יותר, למען הסיפור הגדול שכולנו חלק ממנו.

ועדיין, נראה שמשהו חסר גם בהצגה הזו של הדברים, המתארת את העם ככלליות המתקיימת מעבר לחיי היחידים, ואת המלחמה כהקרבה למען הכלל הזה. האם זוהי התודעה שאיתה אנו יוצאים לקרב? והרי דווקא המלחמה הזו מוּנעת, החל משלביה הראשונים, מהזעזוע העמוק שעוררה בנו הפגיעה בבני אדם כמונו, מהמחויבות אל הפנים הקונקרטיות של הנרצחים והחטופים. זוהי אכן מלחמת הישרדות של עם ישראל – אבל העם הזה כולו פנים, דמויות, ולא מושג מופשט המתעלה עליהם. נראה שצריך להבין את הממד העודף שעליו אנו נלחמים כמגולם בחיים האנושיים, ולא כנפרד מהם. בחיים עצמם יש ממד עודף, שהוא המעניק להם את טעמם והוא המצדיק את המאבק עליהם.

ניסוח קולע של הממד העודף הזה אפשר לראות במימרה של רבי ישראל סלנטר לפיה העולם הזה של הזולת הוא העולם הבא שלי. יש כאן חשבון פרדוקסלי המזכיר את התפיסה של עמנואל לוינס, אבל באופן פשוט יותר: עצם התנועה של ההתמסרות כלפי הזולת מכניסה את הממד העודף של העולם הבא, על אף שחייו של הזולת אינם שונים מאלו שלי. הזולת לא מגלם ערך מופשט כלשהו, הוא אדם פשוט כמוני; ובכל זאת ההתכוונות כלפיו מכניסה לחשבון ממד עודף שאינו ניתן לצמצום, המעניק לנתינה את ערכה ואת הצדקתה. זוהי תובנה אינטואיטיבית אותה אפשר לראות לא רק במסירות הנפש בשדה הקרב, אלא גם ברוח הנתינה המתגלה בימים האלו בכל פינה. אנשים לא נותנים מעצמם בשביל ’עם ישראל’, אבל גם לא רק בשביל אדם זה או אחר; ההתמסרות מגלה את הממד העודף המונח בקיום עצמו, הן של הנותן והן של המקבל.

ההבחנה הזו נוגעת גם לדיון הסוער והטעון לגבי עסקת החטופים. לא זה המקום לדון על התבונה שבעסקה הזו ועל השלכותיה, שעדיין לא התבררו עד תומן. לצורך הדיון כאן אומר רק שבעיניי התיאור של העסקה כהעדפת חיי הפרט על הכלל, ההווה על העתיד או הרגש על השיקול השכלי, מחמיץ נקודה יסודית: כאשר הכלל נתפס במנותק מחיי הפרטים המכילים אותו, כאשר הדרך לחשוב עליו היא באמצעות שיקול קר המתנתק מהמפגש עם הפנים הקונקרטיות, הוא עלול לאבד את הממד העודף המעניק לו את ממשותו ואת ערכו. יש הרבה מה לדון על מציאת האיזון הנכון בין השיקולים השונים, אבל אסור לאבד את קשר העין עם האדם שלפנינו, שבנוכחות שלו יש תמיד ממד החורג מכל חשבון עתידי.

 

ב.

מדובר אם כן במאבק על החיים, אך זהו אינו מאבק על ההישרדות בלבד, על החיים בעירומם, אלא על הממד העודף שבהם, המתגלה בפנים. לכן גם הניגוד שבין חיים למוות אינו חותך כל כך, שהרי העודפות הזו מתגלה במלואה בנכונות למסור את הנפש למען חייו של הזולת.

נקודת המבט הזו מאפשרת חשיבה על הבחנה נוספת שהמלחמה הזו העלתה לסדר היום – ההבחנה שבין ברית גורל לברית ייעוד, אותה טבע הרב סולובייצ’יק במאמר ’קול דודי דופק’. נראה שמרגע פרוץ המלחמה אנחנו חווים בעוצמה רבה את מאפייניה של ברית הגורל. ברגע אחד הושלכנו בחזרה אל הגורל היהודי הנצחי, אל השותפות עם היהודים באשר הם – יהודי ההווה ויהודי הדורות הקודמים, ואל תחושת הבדידות העולה לא רק לנוכח האנטישמיות, אלא גם לנוכח התהום של חוסר ההבנה המפרידה בינינו לבין כל מי שאינו שותף לגורלנו. מתוך כך עולה הקריאה להוליך את הכוחות שהתעוררו בעקבות שותפות הגורל אל השלב הבא, ולנסח מחדש את ברית הייעוד שתציב בפנינו אופק חיובי ומרומם יותר.

אבל הקריאה הזו נראית רחוקה מאד מהמקום בו אנו מונחים כעת. החיפוש אחר הייעוד המשותף מעורר את המלחמות הפנימיות שליוו אותנו בשנה האחרונה; הוא לא נראה כמדרגה נוספת הנבנית על גבי שותפות הגורל שאנו חווים כעת, אלא כערעור עליה. אולי צריך לחשוב על הדברים אחרת: אולי המלחמה לא החזירה אותנו אל התשתית שעל גביה נוכל לנסח מחדש את ייעודנו, אלא חשפה שותפות המתקיימת מעבר לייעודים השונים, ומסוגלת להכיל את הניגודים ביניהם.

אולי ההבחנה בין ברית גורל לברית ייעוד היא מטעה, כי הגורל אינו רק עובדת חיים עירומה שכפויה עלינו מבחוץ, המחכה שנעניק לה ערך בכך שנרתום אותה לייעוד מרומם. כשם שהמלחמה היא על הממד העודף שבחיים עצמם, כך גם ברית הגורל אינה רק התכנסות משותפת של אנשים שהחיים דחפו אותם לאותה הפינה. הגורל שבתוכו מצאנו את עצמנו הוא גורל יהודי, הוא מבטא שותפות למסורת ולצורת חיים מסוימת, שלמאפיינים שלה יש נוכחות ומשקל גם אם אינם מתנסחים כייעוד מוגדר.

על הרקע הזה יש להבין את השיח שעוררה המלחמה לגבי היחס בין הישראליות ליהדות. ספק אם ההתעוררות הזו תקל על ניסוחה של ברית ייעוד חדשה, אבל נראה שהיא מבטאת הכרה בממד העודף שנושא בתוכו הגורל, ממד שיש בו גם אופק דתי. הניסיון לגבש ייעוד משותף עלול לצמצם את האופק הזה, שהעוצמות המתגלות בו משקפות דתיות שונה מזו המוכרת לנו, דתיות רחבה ומגוונת שכדי להצמיח אותה נדרשת שפה חדשה.

 

ג.

ואכן, אין ספק שהממד הדתי נוכח במלחמה הזו יותר מבכל המלחמות שקדמו לה. הוא עולה מהתמונות של ספרי התורה בשדה הקרב, משם שמים השגור על שפתי הלוחמים ואפילו הפוליטיקאים, ומהפסוקים והסמלים היהודיים המביטים עלינו מכל פינה, אפילו ברחובות תל אביב. הנוכחות הזו משיבה אותנו מכיוון אחר אל הנקודה שבה פתחנו – אל ההבחנה בין הדתיות שלנו לזו של אויבינו.

שלטון החמאס בעזה מציג בפנינו דגם של דתיות המגייסת לטובתה את כל כוחותיה הכלכליים והצבאיים של המדינה. מרבים לבקר את החמאס על כך שבמקום להשקיע את משאביו בשיפור החיים של תושבי עזה, הוא הפנה אותם למלחמה נגדנו. אבל נראה שעבורם המלחמה הזו היא ייעוד דתי משיחי, שעבורו הם מוכנים להקריב לא רק את איכות החיים, אלא גם את החיים עצמם. אפשר לראות זאת בצורה בולטת יותר בשלטון האיראני התומך במאבק מרחוק: שם לא מדובר על מאבקו של עם לשחרור לאומי אלא על רפובליקה אסלאמית, מדינה מפותחת ועצמאית הרותמת את עוצמתה המודרנית לפרויקט דתי. תמונת המראה הזו מציבה בפנינו אתגר: מה המקום של הדתיות שלנו במאבק הנוכחי? האם תיתכן דתיות ממשית החורגת מתחומי הפרט אל התחום הלאומי והפוליטי, אבל אינה מתבטאת בהתגייסות למלחמת דת אלא בהגנה על החיים עצמם?1

בהמשך לאמור כאן, אני מציע להבחין בין מלחמת דת למלחמת אמונה. האמונה, כפי שכתב הרב שג"ר, 'היא ראשית כל האמונה בכך שיש תוך לעולם, שיש לו לב, שישנם רחמים'.2 ברובד תשתיתי יותר מהאמונה באלוקים או בייעוד לאומי כלשהו, האמונה מבטאת את העודפות שקיימת בחיים עצמם, את הלב, את הפנימיות שמתגלה בפנים. האמונה שיש לקיום שלנו ערך ומשמעות, שראוי וצודק להיאבק כדי להגן עליו, היא מה שמתגלה בחיוניות העצומה שהמלחמה הזו הוציאה מאתנו, בשותפות שמחקה ברגע את המחלוקות התהומיות בין הייעודים השונים. כפי שמדגיש הרב שג"ר, זו אינה אמונה המכוונת אל ייעוד מסוים, אלא אמונה שהיא תפילה, התכוונות אל הבטחה בלתי מוגדרת שצופן לנו העתיד.3 אנחנו לא נלחמים על חיי היומיום שלנו אלא על ההבטחה הגלומה בהם, הבטחה שאינה פרויקט מסוים שהחיים רתומים להגשמתו, אלא אופק אוטופי שמטעין את החיים בממד החורג מהם. 4

אם נתפוס את הדברים כך, אולי יהיה בהם גם מענה לשאלה המטרידה על היום שאחרי, שבו אנו עלולים ליפול משותפות הגורל אל מאבקי הייעוד. שכן האמונה עליה אנו נלחמים היא גם האמונה בכנותו של הזולת, ואפילו של המדינה והצבא ושל העומדים בראשם. אם נסתפק בהשתקת המאבקים הפנימיים ובדחייתם למועד מאוחר יותר, מובטח לנו שנחזור בדיוק לאותה הנקודה. אך אם נדע לשוב אל מלחמות הדת הפנימיות שלנו מנקודת המבט של מלחמת האמונה, אולי נוכל להאמין שגם למי שמציע ייעוד המנוגד בתכלית לשלנו יש תוך, יש לב, יש רחמים. כך אולי נדע לנהל את המחלוקת מתוך העוצמות של הגורל המשותף, ולראות איך הממד העודף שבו מתגלה בפנים האחרות שמולנו.

0 תגובות

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

תגובות פייסבוק
lampicon

מאמרים נוספים בנושא

article
כמוות אהבה

גבריאל באומן •

1 דק' קריאה

שיר שנכתב בשדות הקרב שבדרום.

article
לשמוע את הקול בתוך האימה

אלחנן ניר •

9 דק' קריאה

על המוכנות לשמוע את הקול האלוקי, ועל תיבת התהודה ההיסטורית שמחייבים הימים האלו. שיחה שנאמרה בבית המדרש של ישיבת 'שיח יצחק' בט"ו במרחשון תשפ"ג, שלושה שבועות לאחר פרוץ המלחמה בדרום.

article
בכל זאת

נעם סמט •

5 דק' קריאה

שלושה שבועות למלחמת 'חרבות ברזל': על האמון הבלתי מוסבר העומד ביסודה של הברית היהודית.