היא בחורה טובה כזאת

דמותה של 'טליה', הדמות הנשית האופיינית לספרות הפייסבוק הדתית לאומית, משקפת את הפער בין העולם הפנימי של הישיבה לחיים שמחוצה לו.

משה בלאו

ע

עליית הרשתות החברתיות יצרה נישה תקשורתית חדשה בחברה הדתית־לאומית, והעמידה שורה של דמויות ותופעות תרבותיות במרחב העיתונאי, הפוליטי והספרותי. מבין אלו, ספרות הפייסבוק הפכה לאחד ממוקדי התרבות המרכזיים של שכבת גיל מסוימת: צעירים שעברו את המסלול הדתי הקלאסי – לימודים במוסדות תיכוניים מסוימים, תקופה בעולם בתי המדרש ושירות לאומי וצבאי – ועומדים על סף ההשתלבות בקהילה הדתית־בורגנית. ספרות הפייסבוק הדתית היא במה חשובה של שכבת הגיל הזו – גם כמדיום המרכזי והייחודי לה, וגם כמבטאת התהוות של קיום חברתי בזמן אמת. עבור הצעירים האלו, הנוכחות של ספרות הפייסבוק בשפה ובדימוי העצמי היא רחבת היקף, וההשפעה שלה חורגת מעבר לגבולות הרשת. ספרות זו משקפת את האופן הייחודי שבו מתבטא בחייהם המתח הדתי לאומי המוכר שבין פנים וחוץ, בין דתיות וחילון, וכל זאת במרחב שגם מערבב ביניהם, תחושה שמתחזקת לנוכח חוסר ההפרדה המהותי בין פנים לחוץ שנוצר בעידן הוירטואלי.

אחד המוקדים המרכזיים של ספרות זו, כמו גם של ספרות הפייסבוק בכלל, הוא העיסוק בזוגיות ובמתחים זוגיים. עיסוק זה כורך יחד את הדילמות האופייניות לשכבת הגיל הזו, שכן חיפוש הזוגיות נקשר להתבססות בעולם ולכניסה ל'עולם המבוגרים'. לצד זאת, דילמות אלו גם מבטאות את העולם הדתי של צעירים אלו, והופכים את ספרות הפייסבוק לפתח להבנתו.

בדברים שלהלן אני רוצה להציג את אחת הדמויות האופייניות לספרות זו, אותה אכנה טליה. לכל תקופה גיבורים משלה, המעידים על הנושאים המעסיקים אותה ועל התרחשויות תרבותיות 'בוערות'. באמצעות המפגש עם טליה אני מקווה שאפשר יהיה להבין יותר את עולמם של הצעירים הדתיים היום, ואת המקום שספרות הפייסבוק תופסת בו. בהקשר הזה חשוב לציין שספרות הפייסבוק הדתית נוצרת באחוזים משמעותיים על ידי גברים, ואם כך נכון יותר לומר שהיא משקפת את החוויה הדתית (והזוגית) של הגבר הצעיר הדתי דווקא.

את ההיכרות הראשונית עם טליה נעשה דרך שיר של הרב אלחנן ניר:

טליה אמרה לו לא

בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת, אַחֲרֵי כִּמְעַט חֲצִי שָׁנָה,

טַלְיָה אָמְרָה לוֹ שֶׁ

לֹא.

אֲנִי צְרִיכָה מִישֶׁהוּ שֶׁיִּהְיֶה לִי גַּם אֲדָמָה

וְלֹא רַק אֵשׁ וְרוּחַ וְדִבּוּרִי לֵב,

וּבִקְּשָׁה לְהַחֲזִיר לוֹ אֶת כָּל הַדִּיסְקִים וְהַחוֹבְרוֹת,

וְתַאֲמִין לִי שֶׁאֲנִי יוֹדַעַת שֶׁאֲנִי מַפְסִידָה אוֹצָר

וּמִי שֶׁתִּזְכֶּה בְּךָ יִהְיוּ לָהּ חַיִּים גַּן עֵדֶן

וְאַתָּה תִּהְיֶה אַבָּא מַקְסִים. אֲנִי בְּטוּחָה.

אֲבָל לֹא.

 

וְהוּא חָזַר לַדִּירָה

וְהַבְּדִידוּת וְכָל הַכְּלָבִין דַּחֲצִיפִין

שֶׁחִכּוּ לוֹ כָּל הַחֳדָשִׁים הָאַחֲרוֹנִים

 

כְּבָר הִתְקַלְּפוּ אֵלָיו (מִכָּל בָּתֵּי הַקָּפֶה וְהַמְּעַיְּנוֹת וְהַפִּינְגָ'אן

וְרַק הוּא וְהִיא וְהַיָּרֹק הַבּוֹלֵעַ שֶׁל רֵאשִׁית נִיסָן),

וְהוּא מִתְחַטֵּא לַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא וְאוֹמֵר לוֹ

שֶׁגַּם עִם הַבְּיַחַד הַסּוֹדִי שֶׁלָּהֶם כָּאן בָּעוֹלָם

הוּא עֲדַיִן לְבַד.1

ראוי לציין שהרב אלחנן ניר לא מפרסם בפייסבוק. עם זאת, ביצירה הזו וביצירתו בכלל הוא אחד המייצגים והמשפיעים המרכזיים על הספרות שאנחנו דנים בה – הן במאפיינים הדתיים והסוציולוגיים שלה, והן במוקדי העיסוק הספרותי שלה. אם כך, מי הם גיבורי השיר? במוקד (וגם מעבר לו, בדמות הכותב) נמצא בחור הישיבה לשעבר, זה שמתגורר בדירה כלשהי ושעולם האסוציאציות שלו הוא פיוטי האר"י לשבת, והוא 'אש ורוח ודיבורי לב', כזה שמחזיק קשר אישי עם ריבונו־של־עולם. אל מולו, מלבד העובדה שאנו יודעים את שמה, טליה היא אנונימית. היא זו שמקבלת מהבחור את הדיסקים והחוברות, את האש והרוח – ומחפשת אדמה. כנראה שהיא מים, טליה, והאופי החמקמק שלה מושך את הבחור ומכבה אותו, כשהיא מחפשת מישהו מקורקע יותר, פחות מלא בתוכן אישי ובבדידות קיומית.

דמות גיבור השיר היא דמות הגבר־בייניש החדש, שהמאפיין המרכזי שלו הוא הקנאות לפנימיות. משל ידוע מבית ישיבת וולוז'ין מתאר את הישיבה כתיבת נח: כזו שנכנסים אליה על מנת להיספן בה, שכל העולם שבחוץ זניח ביחס להתרחשות האמיתית המתקיימת בתוכה. משל תיבת נח, שהוא הבסיס לקיום הישיבתי ה'קלאסי', מתורגם במודל הדתי לאומי המעודכן שלו לחוויה קיומית – מרחב פנימי שאפשר לסגת אליו כשהחוץ הופך מנוכר. הסגירות של הישיבה מתבטאת בשפה פנימית עמוסה בניואנסים ובתוכן – לאו דווקא דתיים, שכן הערך העיקרי שלהם הוא עצם העומס התוכני והשמירה על הפנימיות. טליה נמצאת מחוץ למרחב הזה, היא ממוקמת ב'עולם' (או אפילו ב'עוילם'), שהוא מבול של טרדות ההתבגרות הבורגנית המעיקות והמשמימות.

את מה שטליה מציעה לבייניש הזה, המגיח הישר מהתיבה נוכל לראות בסיפור אחר:

הפעם הראשונה שנתנאל התאהב בבחורה הייתה בסליחות בנחלאות. הוא היה כמעט בן עשרים וארבע והיא הייתה בת –…

הם המשיכו לצאת והחיוך המשיך להיות אותו החיוך. ושבועיים אחר כך היה קר בירושלים, עיר שגם באמצע תמוז אפשר למצוא בה לילות קרים. הם ישבו על המרפסת מעל השוק וריקי סיפרה איך היה לה רע היום בעבודה, ואיך היא חיכתה לערב הזה, ונתנאל שתק כי הוא היה בחופש ולא עשה כלום כל היום ולא היה לו מה לספר, ואחרי ששתקו שניהם ריקי נשענה עליו, לא באקראי ולא במקרה, ואמרה "תחבק אותי, טיפשון".

והלב של נתנאל השתולל בתוך החזה שלו כמו ילד קטן שמקבל סוכריה, והוא לא ידע מה לעשות ואיך מגיבים, כי בעצם הוא היה בתנועת נוער נפרדת ובישיבה תיכונית נפרדת ובישיבת הסדר נפרדת ובצבא עם השילוב הראוי ושוב בישיבת הסדר, והנה ככל הכל הוא נרשם ללימודים בעברית והתחיל חיים עצמאיים כבחור בנחלאות שהולך בהתרגשות להגיד סליחות ולפגוש אנשים אחרים, אבל בנות לא יצא לו לפגוש אף פעם בכל שנות חייו עד כה למעט חברות של אחיות שלו, שלא נחשבו כי הן היו קטנות מדי, ופתאום כך. חיבוק…

ובגלל זה הוא התיישב ואמר לה "אבל ברצינות, תסבירי לי, איך זה מסתדר," וריקי אמרה "זה לא מסתדר, זה פשוט ככה", ונתנאל אמר "מה, מוותרים?" וריקי אמרה "אתה לא מבין, כי אתה ילד. זה לא ויתור, זו החלטה". (יהודה גזבר-פניגשטיין)

קודם כל, היא מציעה לו חיצוניות. טליה (או ריקי) מוצגת כאן כמנוגדת למרחב הישיבתי הפנימי ולשפה האישית שהוא מפתח. אדם נכנס לישיבה כדתי לאומי המתקיים במרחב שבין החולין לקדושה, ויוצא ממנו כדמות שהיא בחינת תיבת נח: עמוס מבפנים ועם חרכים בודדים החוצה, המאפשרים תקשורת וכניסת אור, אך לא הרבה מעבר לזה. החוויה הדתית של בן הישיבה היא חוויה של שותפות, של שפת־סוד ומחויבות לתוכן, המגדירה בעצם קיומה את מה שבפנים ומה שבחוץ – הפנים הוא כל מה שבעל ערך, והחוץ הוא ים סוער ופתוח של שממון, של חוסר הבנה לשפה הפנימית. הדמות הנוצרת מהמודל הזה היא מעמיקה מחד ונרקסיסטית מאידך, בת ברית עמוקה המנוכרת אל מי שלא בא בברית.

בעיניו של בן הישיבה קיים קו מובהק המפריד בין הפנים לחוץ, קו המשמר מרחב עמוס של שפה פנימית, כזה שלגיטימי לצטט בו את האר"י בשיח יומיומי. זהו מרחב שרואה את עצמו כחלק משרשרת – 'ובראש רצו כל הסיפורים, על כל היהודים לאורך כל הדורות, שמסרו את נפשם ולא נגעו' (שם) – אך, כאמור, השרשרת הזו אינה דווקא שרשרת היהדות (אם כי זה מאפיין מרכזי שלה), אלא היא קודם כל שרשרת הפנימיות, האיכות והתוכן. המרחב הזה, מלבד יצירה של דמויות הספונות בעצמן, טוען במשמעות את הפעולה הדתית ומחבר אותה אליו.

המרחב הזה הוא גם מרחב גברי – לא רק במימד הטכני, אלא גם באופן מהותי. הגבריות הזו, כמו מודלים גבריים קלאסיים, היא אטומה אל החוץ, אבל באטימות מהסוג שמשמר פנימיות הדוקה, ולא כזו שמוחקת את הרגש. המשבר שחווה הגבריות הזו בעמידה מול הקוטב הנשי נובע מהפגישה עם קוטב המשולל פנימיות כזו, ש'לא מדבר את השפה', שלא שותף לעומס התוכן וההצדקות האובססיבי שבתוך תיבת הנח שהיא נפשו של הבייניש לשעבר. טליה חופשייה מהעומס הזה, היא דמות מלאת חירות ולכן לא יכולה להיות שותפה לחיים של פנימיות.

אסף מתקשר לאביחי מהישיבה. אביחי, הוא אומר לו, יש לי מישהי בשבילך.

אביחי שמח, הוא מחכה שזה יבוא. מצויין, ספר לי עליה, הוא אומר.

קוראים לה הדס רובינשטיין, מתחיל אסף. והוא מגלגל את הדס בראשו לכאן ולכאן, מי היא, איך מספרים עליה.

היא בחורה טובה כזאת, מנסה אסף.

מה זאת אומרת טובה כזאת?

זאת אומרת… זאת אומרת שבטח היא גם עצובה לפעמים, אולי אפילו נשבר לה פעם הלב, אבל היא לא הלכה אחר כך לבד בלילה ושמעה לאונרד כהן או טום וויטס או ג'וני קאש, כי היא לא מכירה אותם, רק על לאונרד היא שמעה פעם ברדיו, ובטח היא בסערת רגשות לפעמים, אבל אתה לא תאמר לה שאתה נאכל מבפנים כמו איזה דמות של גרוסמן כי היא לא קראה, ואם תראה לה שיר שכתבת היא תאמר וואי מקסים ואז תתפלא ותאמר מה בכוונה אין פה חרוזים

(מה, רגע, הלו, מנסה אביחי לשאול,). (עוז סימינובסקי)

טליה (או הדס) לא דוברת את השפה, היא מאיימת על המרחב הערכי ומסמלת את הרגיל, החילוני, היומיומי. לא רק שהיא אינה שותפה לתורת הסוד של הבחור, היא רואה בה גחמה ילדותית, שימור של אמון או תמימות שאין להם מקום במרחבים העמוסים של הבגרות והעיר. היא מים, ובמקום בו מבקשת האש להשתהות, היא כבר זרמה הלאה. בתפקיד הזה היא משמשת כחוליית מעבר החוצה מתיבת הנח הגברית־אטומה שבשלב הבא, בו הבייניש לשעבר עומד אל מול 'החיים', תביעות היומיום הבורגני, ושואף להצטרף אליהם, הופכת מבית וזהות לכלא של דימויים המכביד עליו כשהוא רוצה 'להמשיך הלאה'.

האם טליה, או ליתר דיוק – בת דמותה הממשית, היא באמת חסרת פנימיות? פייסבוק הוא במה משמעותית למהפך אחר שמעצב את הדור הזה של הציונות הדתית – הפמיניזם ההלכתי. אחד הקשיים המרכזיים שמציף המאבק הזה, הוא בעיית החינוך הדתי לבנות. בעוד הבנים מתחנכים מגיל צעיר על שותפות פעילה בעולם התורה, הבנות גדלות (עדיין) על תודעה של צרכניות – הן נחשפות לכמות קטנה של תכנים, שלא מאפשרת להן 'לדבר את השפה'. התוצאה היא הצד השני של הניכור שתיארנו לעיל: נשים שהפנימיות שלהן לא מתחברת למרחב הדתי, שהן נאבקות לקחת בו חלק כלשהו, או, למצער, ובמרבית המקרים, תופסות אותו כמכביד ומנוכר. תחושת הזרות הזו, שבליבה הדיסוננס שבין הרצון להשתייך לרצון להשתחרר, מתורגמת במבטו הגברי של הבייניש לשעבר (זה שבסיפור וזה שכותב אותו) דווקא לדימוי של חופש נטול מעמסות ומצפון. במבט הביינישי הנרקיסיסטי, החופש יתפרש כהיעדר פנימיות שורשית (שאצלו תמיד תבוא כרוכה בתחושות של בדידות, איכות וייסורי מצפון), ויתחבר לתחושת חוסר הרלוונטיות העמוקה שהוא מרגיש בין 'תיבת נח' הפנימית שלו לעולם שבחוץ, ולרצון\פחד שלו להשתחרר בעצמו:

כולם רוצים להתקרב לד'. אבל האם הדימוי של קרבה וריחוק רלוונטי בכלל כשמדברים על אלוהים? ואם באמת מלוא כל הארץ כבודו ולית אתר פנוי מיניה כמו שכתוב בספרי החסידות, האם לא כולם נמצאים באותו מרחק ממנו כל הזמן בהגדרה? המחשבות האלה ועוד מסוגן התרוצצו בראשה של מעיין שעה שגחנה מעל אסופת מאמרים מודבקת בכריכה רכה בהוצאה פנימית של המדרשה. המאמר היה של הרב שג"ר: אמונה ולשון בהגותו של האדמו"ר הזקן. השמות לאקאן דה סוסיר ווויטגנשטיין ניבטו אליה מתוך הדפים אבל העיניים שלה רק ריפרפו מעל החוברת והמסמנים בצורת אותיות לא הצביעו במוחה על אף מסומן ברור. נברשות בית המדרש בהקו מעל ראשה והמיית הלומדות רחשה באוזניה. צריך להיכנס לטרקלין דרך השער, מעיין הוציאה בשפתיה את המשפטים של הרב קוק ששיננה בעל פה ואף הדביקה בפתק מעוצב ליד המקום שלה בבית המדרש. השער הוא האלוהות המתגלה בעולם. אבל למה, תמהה, למה אי אפשר להשתחל לטרקלין דרך החלון…

הנה, במוצש שעבר הם ישבו בעמק רפאים, הוא שתה את האמריקנו-קטן-עם-חלב-קר-בצד הקבוע שלו והיא תה עם נענע והוא אמר לה שהוא חושב שהוא הצליח לנסח לעצמו מה מבדיל בין אדם טוב לאדם רע. לכולם יש יצרים ותשוקות, הוא שפך קצת חלב לתוך הקפה, אבל בן אדם טוב זה מישהו שעומד נוכח האחר ומכניס את מי שמולו לתוך סל השיקולים שלו. בן אדם רע לעומת זאת, פסק נדב, רואה רק את עצמו. ומעיין ישבה מולו ומצצה בלגימות זעירות את התה שלה, מנווטת בין סבך עלי הנענע וחשבה: מה אתה בכלל יודע על יצרים ותשוקות. אנחנו יוצאים ארבעה חודשים ולא הנחת עליי יד. בדייטים הראשונים בקושי הסתכלת עליי. טסת לחו"ל מלא אבל רק עם המשפחה לחתונות של בני דודים אמריקאים טחונים, וכל מה שמעניין אותך כרגע זה למצוא מישהי להתאברך איתה כדי להתחיל את החיים מתוך תורה לפני שאתה נרשם למשפטים או רפואה ושולח ארבעה ילדים לחורב. אבל היא רק נשפה לתוך התה שלה ואמרה אתה צודק נדב, זה עמוק. (נעם פרימר)

אם כך, בשנאתה ובאהבתה, דמותה של טליה (או מעיין) היא בפשטות אובייקט מעבר. ככזו, ניתן לקרוא אותה כשלילה של העומס והסגירות של המודל הישיבתי הקיומי, וכתשוקה לחופש הגוף והנפש. אימוץ הדמות של טליה הוא שלילה של עבר – של קיום מעמיס ומעיק, ואילו הדחייה הבלתי נמנעת שתבוא ממנה (כחלק מהסיפור) היא שיא הניתוק והנוירוזה. סיפור העל שמסופר בדמות שלה, על ידי כותבים שהם בדרך כלל גברים ובדרך כלל בוגרי ישיבות, הוא סיפור התבגרות – עימות מול השפה הפנימית הסודית, וחוסר הרלוונטיות שלה ב'חיים' שטליה מייצגת. הרשתות החברתיות, שמעודדות חשיפה של סודות  ופתיחה של תיבות פנדורה, הן השדה האידיאלי לקיום של דמות זו. אשליית הביטוי האינדיווידואלי שבאישיות הוירטואלית מעודדת חוויות התפכחות ותחושת זרות בתוך עולם שואן המלא בשפות זרות. טליה היא חוליית מעבר בשביל דור שעבר דרך מסלול שכיוון אותו אל הקיומי והמנוכר, ומצפה ממנו, בשלב הבא, לנטוש את הפנימי כדי להשתלב בסדר הבורגני.

מצדו השני של המטבע, ניתן גם לקרוא את הצבת דמותה של טליה לא כדחייה של העבר הישיבתי, אלא דווקא כניסיון אחרון לאחוז בשפת הסוד ולהישאר ב'תיבה' הקיומית. הצבת טליה – החופשייה, המנוכרת – כבת הזוג הבלתי־אפשרית אך הבלתי־נמנעת של הבייניש איש הסוד, מציבה בחירה בינארית: הישאר בסוד או התחתן. כאשר ההכרעה להתחתן נעשית מתוך הדילמה הזו, הסוד אינו נדחה אלא הופך לדימוי של קיום אידיאלי שהעולם אינו יכול להכיל אותו. גם לאחר הנישואין נשמר החיץ המהותי בין הפנים לחוץ, המאפשר הפעם את הקיום של העולמות השונים במקביל, בלי שיערערו זה על זה.

בזוגיות חסרת השיח שבין הבייניש האנונימי לטליה חסרת הזהות, ניצב הניכור במרכז ההתרחשות, שהיא המפגש בין הדתי־ילדותי לחי־בורגני, ובין הגברי לנשי. במתח הזה מאפשרת טליה, המתפקדת כאובייקט מעבר בלבד, לעזוב את הסוד למי שחפץ בכך; אך היא מאפשרת גם לכונן את הסוד כנשגב ולהנציח את המרחב הפנימי שבו הוא מתקיים, הנפרד מהעולם שבחוץ. הבייניש שעזב את הישיבה וחזר אל העולם ממנו נכנס אליה יכול לבחור בין שני הצדדים של תיבת נוח, ודמותה של טליה מסייעת לו בבחירה הזו – כך העולם הסוער והעמוס שלו נשאר במקומו גם מעבר לקירות הישיבה, טהור ולא נגוע, בלי לאיים על החיים החדשים שלו, בעולם המבוגרים.

בסופו של מפגש, טליה כדמות מותירה תחושה עמוקה של ריקנות. עולמות תוכן נרקיסיסטיים במהותם, נעדרים תחושת אחריות ושותפות עם מי שעומד מבחוץ, מתחברים היטב עם הוויה כלכלית שרואה בתוכן מעמסה. אלו גם אלו משתלבים במודלים זוגיים נכים ובמודלים חינוכיים מדכאים, המגיעים לשיאם דווקא במקרה בו הכל מצליח לכאורה, וטליה והבייניש דווקא בוחרים להינשא:

וכך היה לזמן מה עד שיום אחד נעמי חזרה מאיטליה ואמרה את לא מבינה, יסכה דינה, כל כך יפה שם. כל כך כל כך. ויש שם בפירנצה גלידה, את לא מבינה. בחיים לא טעמתי גלידה כזו. את אוכלת משהו קר והלב שלך מתחמם. ונעמי הייתה ידועה בחיבה הפסיכית שלה לגלידות כך שתכף ומיד ידעה יסכה דינה שאין ולא היה עוד מקום כזה, וכבר התעורר בה איזה חשק שכזה לעלות על מטוס ולאכול גלידה באיטליה. אבל מה, נועם לא בעניין.

נועם אמר שבאמת שמע אומרים שגלידה הוא דבר טעים, אלא מה, קודם כל, אין להם כסף. ושנית, אסור לצאת מארץ ישראל אלא לשלשה דברים בלבד. אשה כבר יש לו ופרנסה הוא לא ימצא שם כי שם הם לא בעניין של אברכים שיושבים כל היום ולומדים, ובשביל ללמוד תורה יש לו את הישיבה ובכלל יש בארץ הכל, כך הוא אמר, מדבר בדרום ושלג בצפון ומפעל של בן אנד ג'ריס ליד גדרה והוא יקח אותה לשם בבין הזמנים אם היא רוצה. (יהודה גזבר, גלידה)