איך נפשי עוד הומיה

סקירה של השירים שיצאו תחת הכותרת 'אמני ישראל' בשלושים השנים האחרונות מגלה תהליך מעניין. על יהדות ישראלית, תרבות פופ ומקום האמן בחברה.

משה בלאו

ע

סביר להניח שיוצרי השיר 'שבט אחים ואחיות' מצטערים על העובדה שהשמעת שיר בגני ילדים לא גוררת קבלת תגמולים. השיר, שיתוף פעולה של יחצ"נית ושל שדרן בגלגלצ, פרץ לחיינו באמצעות התחנה הפופולרית בחול המועד פסח תשע"ט, ונדמה שהוא לא שש לעזוב אותם. את המילים לשיר כתב דורון מדלי, הלחין אותם עידן רייכל, והוא מבוצע על ידי שלושים ואחת מהאמנים וההרכבים המצליחים בישראל. בהתאם, פורסם 'שבט אחים ואחיות' תחת הכותרת 'אמני ישראל'. פרודיות, גרסאות כיסוי (שבחלק מהן ניגע בהמשך), ואינספור ביצועים במסיבות סיום הפכו את השיר לקאלט ישראלי אוטומטי, הזהב של השכונה. אפשר לומר שהשיר הזה הוא תמצית הישראליות של שנת אלפיים ותשע עשרה, וההגדרה הזו הופכת אותו למעניין.

מעיון באתר שירונט או מחיפוש פשוט ביוטיוב, ניתן לגלות כי מספר לא מבוטל של שירים פורסמו תחת שם היוצר 'אמני ישראל'. ישנם כעשרה שירים כאלו, חציים גרסאות כיסוי לשירים קיימים שזכו לחידוש לרגל אירוע לאומי כזה או אחר; רובם שקעו לאנונימיות. מבין השירים הללו, שלושה זכו לתפוצה רחבה ולנוכחות בתרבות הישראלית. שלושת השירים הללו הם שירים מקוריים, שנכתבו והולחנו כדי להיות מבוצעים במסגרת של אמני ישראל; שניים מהם ותיקים יותר, ואחד חדש – 'שבט אחים ואחיות'. שלושת השירים נוצרו למטרה חברתית, והרווחים משניים מהם אף נתרמו ישירות לצדקה. לצד זאת, שלושתם גם מנסים לנסח מניפסט מסוים של ישראליות, ובאמצעותו (בישירות או בעקיפין) לקרוא לפעולה מסוימת. מבט על התכנים העולים מהשירים ועל הישראליות שהם מציגים, מעלה תובנות מעניינות על הישראליות ועל התנודות שלה במשך השנים.

ף

המודלים המרכזיים לשיתוף פעולה מוזיקלי לצורכי צדקה הם השירים 'Do They Know It's Christmas?' ו'We Are the World'. השירים, בריטי ואמריקאי (בהתאמה), הם להיטים שנוצרו על ידי האמנים המובילים במדינותיהם בשנים 1984 ו-1985. ב-1985 יצא לאור גם השיר הישראלי הראשון בפורמט – 'עם אחד שיר אחד'.

כאמור, מדובר בשיר צדקה, יזמה אמנותית שהרווחים ממנה נתרמו לנזקקים, המנסה לנגן בו זמנית על מסרים גלובליים ועל מסרים לאומיים בנוסח ציוני:

עם אחד עם שיר אחד

המנגינה לעולם תישאר

עם אחד עם שיר אחד

נשיר לכם כי אתם לא לבד

הקליימקס הוא תמיד האחדות, השותפות. הניגון הוא הדבק שמחבר בין החלשים לחזקים בחברה הישראלית. העם הוא אחד, בלשון הווה בלבד, והערכים שלו הם ערכי שוויון אוניברסליים. השיר מתאר את הילד הסובל ממצב כלכלי קשה, ואת הניגון שנמשך (כרפרנס לאלתרמן, אולי) ומחזק אותו למרות הקושי. החברה הישראלית היא עם אחד, שבתוכו חלשים, והאמנים מתפקדים כמרימי הרוח וככאלה שקוראים לעולם כולו שיבוא, ישמע וייתן שכם. העם שעומד במרכז השיר הוא קול יחיד הבוקע מגרונות שונים, בשלל מבטאים ודיקציות, בשילוב בין רוקרים ופולקיסטים, והכול בטון אייטיזי נעים לאוזן. השיר מגיע לשיאו בהדהוד קולו של יהורם גאון ובדואט של יפה ירקוני ושושנה דמארי; ארץ ישראל עודה טובה, ישנה ושיתופית, והחיבור בין החלקים השונים שלה הוא שיעמיד את החלש על רגליו.

ע

השיר הבא שנכנס תחת הכותרת 'אמני ישראל' הוא 'כתונת פסים', שיצא בשנת 1995. עשור לאחר 'עם אחד שיר אחד', מדינת ישראל השתנתה לא מעט. העליות הגדולות מברית המועצות ומאתיופיה שינו את פניה, ואתגרו את מבנה החברה הישראלית באופן שלא חוותה מאז שנות החמישים. בשונה משני השירים האחרים, אותם יזמו אנשים פרטיים, השיר הזה צמח דווקא מכיוון משרד הקליטה. על אף החסות הממסדית, השיר – שנכתב על ידי מאיר אריאל – מתוחכם הרבה יותר מהשירים האחרים בסוגה. הטון שלו שונה, ניינטיזי, ציני, והמסר העיקרי שלו הוא מסר אנטי גזעני – 'ויותר הצבעים לא יסתירו \ אדם מאדם, דם מדם'.

סביב המסר החד-משמעי שבפזמון שזור מטא-סיפור ציוני: זוג אחים גולה מהארץ, וכשהם נפגשים לאחר שנים הם לא מזהים זה את זה. הזהות העדתית היא כתונת הפסים, שבפזמון מוצגת בחיבה, אבל בבתי השיר היא עילה משונה למריבה:

פולנים התנפלו על מרוקו

רוסים נכנסו בתימן…

איך שביניהם הסתבכנו

כבר סופר אף כי לא יאומן

אבל למה את המלחמות הזרות שלהם משכנו

אחרי שהם שכחו אותנו מזמן מזמן

הסובייקט הציוני על סף שיגעון, על סף רצח אחיו, השלכה לבור, הפקרה בין העמים. השיר אינו מציע מוצא פרקטי מהמצב הקיצוני הזה – הסרה כפויה של הצבעים נוסח כור היתוך? האחדות היא תשוקה, בהחלט לא המצב בהווה, והאמנים זועקים אותה ללא וודאות לגבי האפשרות הריאלית שלה. גם כאן הנרטיב הוא ציוני: האובדן והחזרה, הלכלוך שבגלות והדילוג עליה בנוסח ברדיצ'בסקי – חזרה אל האנרגיה התנ"כית הקדומה, שבחובה מלחמת אחים. מוקדו של השיר הזה, והחזון שמציע הפזמון כתשובה כלשהי למשבר שבבתים, הוא העתיד. עתיד זה מסומל בסגירה של השיר בשירתה התמה של מזל אלסה, ילדה שעלתה מאתיופיה:

כן, כל הצבעים עוד יזהירו

לכל הצדדים בעולם

לראות כולם את כולם

וכל הצדדים עוד יכירו

בגוונים השונים את עצמם

ויותר הצבעים לא יסתירו

אדם מאדם דם מדם.

אל מול האחווה המגויסת של השיר הראשון והתפילה על סף תהום של זה השני, הרגש בו פותח 'שבט אחים ואחיות' הוא נוסטלגיה, דבקות בשיירי העבר, על אף שמבט מפוכח יבהיר שלא ברור אם העבר הזה אכן התקיים פה אי פעם. למעשה, יש לנו פה דוגמה יפה למקומה המרכזי של הנוסטלגיה בשנת אלפיים ותשע עשרה:

שבעים שנה במכונית

אני נוסע ומביט

על מה היה ומה נהיה

ואיך נפשי עוד הומיה

המקום – המכונית, המצב – שָֹבֵעַ. הנוסטלגיה היא ערובה להישגינו, והיא המבט המרכזי בו נשפט העבר. היחס אל העבר אינו ההתעלמות הציונית, זו ששמה את הדגש על ההווה ועליו בלבד, או הציניות המאיר-אריאלית שרואה בעבר סרח עודף שעלינו לקבל, בעל כורחנו; הפעם ההיסטוריה מתגלגלת תחתינו, ואנחנו גמדים על כתפי ענקים, אסירי תודה ולא עוצרים לעולם.

כאן זה בית \ כאן זה לב

גם הפעם זירת ההתרחשות של השיר היא הכאן ועכשיו, אך למעשה מדובר באוסף של אלטרנטיבות וייצוגים המאפשרים ניתוק מהכאן והעכשיו הממשיים – הטיול ההיסטורי למצדה, התפילה האקסטטית בירושלים, הטיול בכינרת והמסיבות בתל אביב. השיר פורס לפנינו אוסף של שיאים, המתבטא בצורה הטובה ביותר בגרסה של תיירי 'תגלית' – ה'כאן' הוא סרטון התדמית של מדינת ישראל, סוף השבוע ומה שהוא מביא איתו. ישראל מאמצת בחיבוק חם אוסף דימויים שאפשר לתפור בעיקר ממבט הרחפן, זום אין, זום אאוט, והפלא הגדול – אין צרימה, שעמום או משבר קיומי כלשהו. החיבור אל הנוסטלגי מתאפשר בעקבות הקעקוע של ההווה במובנו המכביד והמחוספס. ההווה מקבל מקום רק מתוך מבט על-זמני, משווק.

ואותך אנ'לא עוזב

מפתיע למצוא שלילה בשיר כזה, אבל אם יש איום שמרחף עליו – זהו איום העזיבה, הירידה מהארץ. יוצרי השיר הם אנשים קוסמופוליטיים – דורון מדלי הוא נביא האירוויזיון, עידן רייכל הוא עידן רייכל. בעולם הנשקף ממבט הרחפן הגבולות אכן מטושטשים, וחייבים להישבע ולהזכיר – אותך אני לא עוזב.

אבותינו – שורשים

כאן מונחת המהפכה האמיתית בשיר 'שבט אחים ואחיות'. השוו את היחס לעבר שנמצא בשני השירים האחרים לעומת היחס אליו בשיר הזה. לא אביא כאן את כל מילות השיר, אבל כל כולו רווי במסרים ובאזכורים מסורתיים. מסורתיים דייקא, כי כאמור, יוצריו של השיר הם לא אנשים דתיים. מסורתיים דייקא, כי בשיר מודגשים אירועי האסיף של החוויה המסורתית, זו שפורחת ברחבת הכותל בבוקר של סליחות, ובזריחה במצדה. אזכורים לכל נדרי יושבים בנוח בפרדסי ההדרים של מפא"י. המסורתיות הישראלית היא קיום עשיר שיסודו בנוסטלגיה. במבט ראשון, העמדה המסורתית נתפסת כסותרת את הטשטוש השיווקי של ההוויה, אך בפועל, החיבור ביניהם בונה תמונה שלמה של מציאות מרובדת ומרוככת – תרבות פופ.

הפופ דורס את העבר לכדי תל ממנו אפשר לדלות ערימות עפר המשלבות נרטיבים ומיתוסים שונים, המקבלים כולם את אותה הילת קדושה וחיבור עמוק. כל שותף לתל הזה הוא בן משפחה, אב, אם או אח. השיר כולו הוא תשובה לבנו של השואל ('היום ילדי אותי שואל \ מה הסיפור של ישראל'), והדבר אותו האב מנחיל לבנו הוא השייכות הנוסטלגית ('כאן זה בית, כאן זה לב'). כאן בני יעקב הם 'שבט אחים', לא דמויות אגרסיביות המפקירות איש את אחיו לחסדי שיירות ישמעאלים. גם הקוסמופוליטיות אינה אתגר מסוכסך: הזהות המזרח-מערבית אינה זהות אתנית, והשרים את השיר אינם בהכרח יהודים. למעשה, היהדות היא-היא החיבור בין מזרח למערב – אם הערבי-יהודי והאירופאי-יהודי הם אחים, בני אותה השכונה, מתברר שקיים ציר אמיתי בין מזרח למערב. אם נתאר זאת כהמשך לסיפור של מאיר אריאל – האחים נפגשו בארץ, גילו שהם שונים, והכירו אחד לשני את החברים אותם רכשו במשך שנות הגלות.

ואנחנו הפרחים, המנגינות

האמן בשיר הוא מעורר הנוסטלגיה. השיר שהוא שר הוא תמיד שיר נושן ('ניגון עתיק שמכוון'). סודו של פופ מוצלח הוא בהיותו רפרנס לכל מה שהיה לפניו, לעולם לא מהפכה רוקיסטית שתנסה לפרק את הסדר החברתי, או לחילופין המנון הווי שינסה במוצהר להעמיד סדר חברתי חדש על רגליו. תפקידו של הפופ כרפרנס הוא להיות אותו ניגון עתיק ממש, בטון הנכון לעת הזאת, עיצוב של הקיים למען הקיים, ובכך לשמור על הרלוונטיות הנצחית של מה שהיה בעבר. כך עידן רייכל מביא לישראל את המוזיקה האתיופית, ודורון מדלי כותב את הישראליות לבמות האירוויזיון. כשם שההווה שלה הוא רצף של דימויים, כך גם הנוסטלגיה הפופית לא מייצגת עבר אמיתי, מעל לכל, כתנועה שיווקית, תפקידה הוא ליצור תנועה ומענה – לעורר את הצרכן ולהציב אותו אוטומטית בתוך קהל היעד של המוצר, כשותף, כאח וכאב שמנחיל הלאה את ערכי המוצר (במקרה הזה – המוצר הציוני).

שבט אחים ואחיות

מה מלמד אותנו הפער בין השירים על דמות הישראלי של שנת אלפיים ותשע עשרה? ראשית, נראה שהישראלי מצא (או למצער, המציא), את השורשים שלו. היהודיות אינה מיתוס, אלא שורה של טקסים בעלי יכולת ספיגה מרשימה לאלמנטים חדשים וישנים – כאמור, אין כל הבדל בין פרדסי מפא"י והסיפור הציוני לבין התפילות והנדרים. הישראלי מחויב לזהות הזו, והשותפות בה עולה לדרגת משפחה. במרחב המשפחתי הזה לא עולה שום טון של ביקורתיות (מלבד הביקורת המרומזת כלפי מי שעוזב אותו), וגם כשהוא משמש כעזרה לחלש, הוא לא מזכיר אלמנטים של סבל או של משבר. נדמה שהדמות הישראלית הזו היא אידאה, סימולציה שמכתיבה באופן מוחלט את התפיסה היומיומית. החיבור המרהיב בין העולם המסורתי לעולם השיווקי הוא הרמטי – הדימוי הופך למיסטי, וכך הוא לא מעורר צרימה בשום רובד. רגליו של הישראלי של אלפיים ותשע עשרה נטועות בארץ (או בדימוי שלה) וראשו עמוק בגובה הרחפן.

כ

הרבה שאלות אפשר לשאול על האתוס הישראלי שעולה מ'שבט אחים ואחיות'. מה ההשלכות האתיות של אתוס כזה? האם יש לו המשכיות? מה מקום היחיד ב'משפחה' הזו?  מעניין במיוחד להשוות את היהודיות המסורתית שהשיר מציב לממד הדתי והטרנסצנדנטי של היהדות, ולפרויקט הציוני שביקש להשיב את עם ישראל אל ההיסטוריה והפוליטיקה. בשנים האחרונת רבים מציעים את המסורתיות כחזרה אל היהדות של עם ישראל, אל האופי הביתי והמשפחתי של עיירות פולין ומרוקו, אל חלומו של פרנץ רוזנצוויג על העם הלא-היסטורי. אולי זו הסיבה לכך שגרסת כיסוי חרדית לשיר ששרות זמרות היא עניין מובן ולא מפתיע. ואכן הפופיות המסורתית שמציע השיר מדלגת בקלילות מעל להבחנות בין הדתי לחילוני, כשם שהיא חומקת מהמועקות הכרוכות בממד הפוליטי והאידיאולוגי של הציונות, ומקווי השבר המנתקים את הפרויקט הציוני משרשרת הדורות.

ועם זאת נראה שמנקודת המבט הדתית מימוש החזון הזה הוא דיסטופיה יהודית לא פחות מהחזרה המודרניסטית של היהדות אל ההיסטוריה. בעוד שבקצה הציוני של הסקאלה ניצבת יהדות פוליטית, עם מטרות אידיאולוגיות מוגדרות וללא מסורת אמיתית, בקצה המסורתי ניצב קיום דתי ללא זרות, ללא טרנסצנדנטיות. אמנם אין מדובר על קיום אידיאולוגי, זר ומנוכר, אך מדובר בקיום שאין חוץ ממנו. בעולם שבו עזיבת המשפחה היא החטא היחיד, לעולם לא תישמע קריאת 'לך לך', והאופק הדתי האינסופי מוחלף בשובע ובנינוחות הנוסטלגית. אמנם הפכנו את המרחב הפוליטי לבית ואת הציונות למסורת, אך בבית הזה אין סדקים. אם בשני השירים הראשונים של אמני ישראל ניתן היה לפחות לראות חלום ושברו, או שני פנים של אותו החלום, הרי שהאלטרנטיבה המתוקה והידידותית שמציב להם 'שבט אחים ואחיות' חסרה כל אופק חלומי, והנינוחות הזו נושאת מחירים משלה. ממבט הרחפן אין היסח הדעת, ובן דוד לא יכול לבוא.