האם די בהלכה כדי להדריך אותנו? מה היחס בין ה'שולחן ערוך' למה שמעבר לו? שיעור רביעי בסדרה על מטא הלכה, המבוססת על שיעורים שהועברו בישיבת 'שיח יצחק'.
אורי ליפשיץ
כאשר יהודי מתלבט כיצד לנהוג בנושא שלהלכה יש מה לומר לגביו, התשובה היא לכאורה פשוטה – מה שכתוב ב'שולחן ערוך'. לרוב התשובה הזו היא נכונה, אבל יש כל מיני מקרים שבהם היא אינה מספקת, והמקרים האלו, גם אם הם המיעוט, מאתגרים את מקומה של ההלכה הקבועה ומשפיעים על אופייה.
בדברים הבאים נעיין בכמה מרחבים החורגים מארבע האמות של ההלכה, ונבחן את מערכות היחסים השונות שבינם לבין ההלכה הקבועה. נתבונן בהשפעה של המיעוט על הרוב, של השוליים על הזרם המרכזי, ונשאל מה קורה להלכה כאשר היא מכירה במגבלותיה.
מיום שחרב בית המקדש
הביטוי 'ארבע אמות של הלכה' מופיע במימרה ידועה המובאת במסכת ברכות: 'והיינו דאמר רבי חייא בר אמי משמיה דעולא: מיום שחרב בית המקדש אין לו להקדוש ברוך הוא בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד'.1 ארבע האמות האלו מתוארות כאן כתחום מצומצם, אליו נדחק הקב"ה לאחר החורבן. מה היה המצב לפני כן? על כך אפשר ללמוד משורה של מימרות אחרות:
רבן שמעון בן גמליאל אומר משום רבי יהושע: מיום שחרב בית המקדש אין יום שאין בו קללה, ולא ירד הטל לברכה, וניטל טעם הפירות. רבי יוסי אומר: אף ניטל שומן הפירות.2
דאמר רבי יצחק: מיום שחרב בית המקדש ניטלה טעם ביאה וניתנה לעוברי עבירה, שנאמר 'מים גנובים ימתקו ולחם סתרים ינעם' (משלי ט).3
אמר ליה רב אחא לרב נחמן בר יצחק: מיום שחרב בית המקדש אין שחוק להקב"ה.4
אם כן, לפני שבית המקדש נחרב היה טעם פירות וטעם ביאה, היה שחוק והיה טל לברכה; כעת שבית המקדש איננו, כל אלו הלכו, ואנו נשארנו עם ההלכה. כלומר, ההלכה אמנם מכוונת את חיינו ומניעה אותנו, אבל כשהיא נותרת כשלעצמה היא חסרה את החיוניות והעודפות אותם מבטאים השחוק, הטעם והשומן.
אני כמובן מאמין גדול בכוחה של ההלכה, ובכך שהיא אינה רק מערכת כללים יבשה, אלא היא משקפת ערכים המעצבים את חיינו. ועם זאת, כאשר אני קורא את המימרות האלו אני לא יכול שלא לשאול את עצמי מה אנו מאבדים כאשר אנו נשארים רק עם ההלכה. אפשר כמובן לומר ש'זה מה יש', ועד שייבנה בית המקדש כל העוצמות שמתארים חז"ל אינן נגישות לנו. אבל אפשר גם לומר שיש בעולם שלנו שאריות של העוצמות האלו, מעין 'זכר לחורבן', או שהן מתחילות להתעורר עם השיבה של עם ישראל לארצו. בין אם מדובר בשאריות מהעבר או ברמזים לעתיד, ברור לי שאנחנו כבר לא חיים בעולם שתיארו חז"ל במימרות האלו, עולם שמסתגר בארבע אמות של הלכה ומוותר על כל מה שמעבר להן. לכן שאלת היחס שבין התחומים היא מאתגרת ורלוונטית במיוחד עבורנו.
'איני שומע' ו'מה אעשה'
יש במשנה תופעה חוזרת ונשנית, שהגמרא מכנה אותה 'מעשה לסתור'. ניקח לדוגמא את המשנה במסכת יומא, העוסקת באדם שהוליך את השעיר לעזאזל אל המדבר: 'הכל כשרין להוליכו, אלא שעשו הכהנים גדולים קבע ולא היו מניחין את ישראל להוליכו. אמר רבי יוסי: מעשה והוליכו ערסלא, וישראל היה'.5 מדובר במקרה פשוט יחסית, כיוון שלא מדובר כאן בהלכה אלא במעין מנהג; אך הוא ממחיש יפה את המבנה אותו אנו פוגשים בלא מעט מקרים, שבו מובאת הלכה, ומיד לאחריה מובא סיפור המלמד אחרת. דוגמא מובהקת לכך מופיעה כבר בפתיחת הש"ס, בפרק השני של מסכת ברכות:
חתן פטור מקריאת שמע בלילה הראשון עד מוצאי שבת, אם לא עשה מעשה.
מעשה ברבן גמליאל שקרא בלילה הראשון שנשא. אמרו לו תלמידיו: לא למדתנו רבינו שחתן פטור מקריאת שמע בלילה הראשון? אמר להם: איני שומע לכם לבטל ממני מלכות שמים אפילו שעה אחת.6
המשנה קובעת שחתן פטור מקריאת שמע, אבל רבן גמליאל בכל זאת קורא. איך הוא מרשה לעצמו להתעלם מההלכה הפסוקה? מה פשר האמירה 'איני שומע לכם' – למי רבן גמליאל אינו שומע? האם ההלכה לפיה החתן פטור אינה משקפת את מה שרוצה ממנו הקב"ה? ומה אמורים תלמידיו להבין מאמירה כזו, המנגידה בין מלכות השמים לבין ההלכה הפסוקה, שהוא עצמו הורה להם?
איך שלא נענה לשאלות האלו, ברור שעורך המשנה מבקש להציג בפנינו תמונה מורכבת, הכוללת גם את שורת הדין וגם את החריגה ממנה. ההלכה עצמה, כפי שהיא משתקפת ברצף הפשוט של המשנה, אינה נענית לדימוי היציב שלה כ'שולחן ערוך' שאין לסטות ממנו.
ניקח דוגמא אחרת, לא מתוך משנה אלא מברייתא בגמרא:
תניא, רבי אליעזר אומר: כל מי שאין עוסק בפריה ורביה – כאילו שופך דמים… רבי יעקב אומר: כאילו ממעט הדמות… בן עזאי אומר: כאילו שופך דמים וממעט הדמות…
אמרו לו לבן עזאי: יש נאה דורש ונאה מקיים, נאה מקיים ואין נאה דורש, ואתה נאה דורש ואין נאה מקיים! אמר להן בן עזאי: ומה אעשה, שנפשי חשקה בתורה, אפשר לעולם שיתקיים על ידי אחרים.7
התנאים מפליגים בחשיבותו של העיסוק בפרייה ורבייה, ובן עזאי מצטרף אליהם – אבל נמנע מליישם זאת בעצמו. כאשר הוא נשאל על כך, הוא מושך בכתפיו ואומר 'מה אעשה? נפשי חשקה בתורה'.
נשים לב: בן עזאי אינו נשען על מקור סמכות חיצוני כלשהו כמו מנהג המקום או פסיקה עצמאית, ואפילו אינו מציג את התנהגותו כדחייה זמנית עד שה' יעזור;8 הוא רק אומר 'מה אעשה'. עצם התנועה הזו חורגת מעולמו של 'היהודי של השולחן ערוך' – מה זאת אומרת 'מה אעשה'? תתגבר כארי ותעשה את רצון אביך שבשמים!
ובאמת נראה שמה שעומד מאחורי האמירה של בן עזאי אכן חורג מהתפיסה הרגילה של ההלכה. בן עזאי טוען כי להלכה, לכל הפחות במקרה של החיוב על פרייה ורבייה, יש תכלית, והתכלית הזו תתקיים גם אם לא כולם יקיימו את ההלכה. אם רוב העולם יתחתן ויוליד ילדים, לא יקרה כלום אם בן עזאי אחד ישב בצד וילמד תורה. לפי בן עזאי, לא תמיד נכון לשאול 'מה יקרה אם כולם יעשו את מה שאני עושה' – לפעמים אפשר גם לתת מקום ליוצאים מהכלל. הדוגמאות שהבאנו כאן מלמדות שההלכה עצמה משאירה מקום כזה, כאשר היא מכילה בתוכה את ה'מעשה לסתור' של אנשים כמו רבן גמליאל ובן עזאי, שמה שמניע אותם הוא אישיותם הייחודית, או החשק הפנימי ומידת הפרישות שלהם.
ההלכה והמלכות
הדוגמאות אותן ראינו משקפת אזור אחד שבו ההלכה מכירה במה שמעבר לארבע אמותיה; כעת נתבונן בשני אזורים אחרים.
הראשון הוא 'דינא דמלכותא': זהו נושא רחב שלא ניכנס כאן לפרטיו, אבל ביסודו מונחת הקביעה לפיה בתחומים ובתנאים מסוימים, ההלכה מכירה בתוקפו של דין המלכות גם כאשר הוא סותר את דין התורה. ניקח לדוגמא תשובה של הרשב"א, בה הוא דן במקרה שבו אדם הלווה לחברו סכום כסף, ובינתיים המלך החליף את המטבע באופן ששינה את ערכו. האם יש להשיב את ההלוואה במטבע בו ניתנה, או במטבע החדש? הרשב"א דן בשאלה באמצעות מגוון של מקורות עד שהוא מגיע למסקנה, אבל אז הוא כותב כך:
ומכל מקום, אם יש מאמר המלך בזה שווה שיגזור כמה יתן הלווה למלווה בהתחלף המטבע, נראה שהדין כמי שיגזור המלך. ולשעבר שאלתי חכמי העכו"ם, ואמרו שזה מחוקי המלכות הוא, שיכול לומר: המטבע הזה יתחלף כן וכן; וכיון שכן, קיימא לן, דדינא דמלכותא דינא.9
כלומר, להלכה יש מה לומר במקרה כזה, אבל אם למלך יש עמדה – נעשה מה שהוא אומר. במקרה הזה, כמו במגוון של מקרים אחרים, כאשר אני שואל את עצמי מה לעשות אני לא הולך אל ה'שולחן ערוך', אלא אל מערכת המשפט הנוהגת במקום בו אני חי.
דוגמא נוספת לכך היא משפט המלך, עליו כותב הרמב"ם כך:
כל ההורג נפשות שלא בראיה ברורה, או בלא התראה, אפילו בעד אחד, או שונא שהרג בשגגה, יש למלך רשות להורגו ולתקן העולם כפי מה שהשעה צריכה. והורג רבים ביום אחד, ותולה ומניחן תלויים ימים רבים להטיל אימה ולשבר יד רשעי העולם.10
במקרים אותם מזכיר הרמב"ם ההלכה קובעת שאי אפשר להעניש את הרוצח, ועם זאת – למלך הדבר מותר, וההלכה עצמה מאשרת זאת. ההלכה מתירה למלך לעשות דברים שהיא לא מתירה לעצמה, כדי לסתום את הפרצות בדין התורה שלעתים אינן מאפשרות לו לעשות צדק.
'דינא דמלכותא' ומשפט המלך הם מעין 'איים' שבהם ההלכה אינה חלה, מנגנונים פנימיים שמאפשרים להלכה ליצור מרחבים שבהם היא קורסת. מה שמניע את ההכרעה במקומות האלו אינו ההלכה, אלא עקרונות אחרים – שמירת הסדר החברתי, תיקון העולם, הוראת שעה, וכן הלאה. אלו אזורים תחומים היטב וידועים מראש, אשר אינם מערערים על ההלכה בכללותה; ועם זאת, הנוכחות שלהם משליכה על אופיו של המרחב ההלכתי כולו.
בין ה'שולחן ערוך' לספר משלי
הדוגמא הבאה בה נעסוק לקוחה מהקשר שונה למדי. פרק 'השוכר את האומנין' במסכת בבא מציעא מסתיים בסיפור הבא:
רבה בר בר חנן תברו ליה הנהו שקולאי חביתא דחמרא [= שברו לו הפועלים חבית יין]. שקל לגלימייהו [= לקח את הגלימות שלהם]. אתו אמרו לרב.
אמר ליה: הב להו גלימייהו. אמר ליה: דינא הכי? [= כך הוא הדין?], אמר ליה: אִין [= כן], 'למען תלך בדרך טובים' (משלי ב). יהיב להו גלימייהו.
אמרו ליה: עניי אנן, וטרחינן כולה יומא, וכפינן, ולית לן מידי [= עניים אנחנו, ועבדנו כל היום, ואנחנו רעבים ואין לנו דבר]. אמר ליה: זיל הב אגרייהו [= לך תן להם שכרם]. אמר ליה: דינא הכי? אמר ליה: אין, 'וארחות צדיקים תשמר' (שם).11
הפועלים שברו לרבה בר בר חנן את החבית, אבל רב אינו מרשה לו לקחת את הגלימות שלהם כפיצוי, ואף דורש ממנו לשלם להם על עבודתם. האם כך הוא הדין? תָמֵהַ רבה בר בר חנן, ורב משיב בחיוב – על אף שהוא אינו תומך את דבריו באחת מההלכות המרובות שנידונו לאורך הפרק הקודם לסיפור זה, אלא על פסוק ממשלי.
העוקץ של הסיפור מונח באמירה החוזרת של רב שזהו הדין – על אף שברור שהתשובה הפשוטה לכך היא שלילית. רב מתעקש להתעלם מההבחנה בין הדין לבין העשייה לפנים משורת הדין,12 בין חובה לצדקה; הוא פוסק לפי ספר משלי במקום לפי ה'שולחן ערוך', ובכל זאת טוען שזוהי ההלכה.13
התנהלות זו של רב היא דוגמא נוספת לכך שלעתים ה'שולחן ערוך' אינו ממצה את המרחב ההלכתי. אפשר להבין אותה לאור דברי רבי יוחנן המובאים במקום אחר באותה מסכת: רבי יוחנן אומר כי 'לא חרבה ירושלים אלא על שדנו בה דין תורה', וכאשר הגמרא תמהה על כך היא מסבירה כי הבעיה הייתה 'שהעמידו דיניהם על דין תורה, ולא עבדו לפנים משורת הדין'.14 זו אמירה חריפה מאד: מי שדן רק לפי דין תורה – מחריב את ירושלים. אם בתחילת דברינו אמרנו שמיום שחרב בית המקדש אין לקב"ה אלא ארבע אמות של הלכה, כעת מתברר שהצמצום הזה הוא עצמו הגורם לחורבן! כיוון שניגשנו אל הקב"ה רק עם ה'שולחן ערוך', זה היה העונש שלנו – להישאר עם ה'שולחן ערוך' בלבד.
אפשר אמנם למתן את האמירה העולה מהסיפור, ולומר בעקבות חלק מהראשונים שהפסיקה של רב הייתה מכוונת רק לרבה בר בר חנן, כיוון שרק מאדם כמוהו אפשר לדרוש שינהג כך, ולכן אין כאן ערעור על שורת הדין הרגילה. אבל גם אם מפרשים כך, הרי שיש כאן דוגמא לתלות היסודית של ההלכה במקרה הספציפי עליו היא מיושמת. אני נזכר כאן באמירה של ר' דוד פוקס אותה הזכרתי בשיעור על המנהג, לפיה 'לפחות 99 אחוז' מהפסיקה שלו תלויה בזהותו של האדם שלפניו. ר' דוד העיד גם שהוא שמע באוזניו את ר' שלמה זלמן אויערבך עונה על אותה שאלה לזוג אחד – אסור, ולזוג אחר – מצווה. כלומר, היישום של ההלכה הוא מותנה: יש זמנים או סיטואציות או אנשים שדורשים יחס אחר, ובמקרים האלה אם אתה מגיע רק עם ה'שולחן ערוך' – אתה טועה בדין עצמו. ההלכה המקובלת אותה מייצג ה'שולחן ערוך' היא אמנם המסד של העולם היהודי, אבל היא אינה הכול; לכן ההלכה יכולה להכיל גם מרחבים חריגים כמו משפט המלך או 'מעשה לסתור'.
הלכה על דרך הרוב
כאמור, הסיפור הזה חותם את פרק 'השוכר את האומנין', פרק העוסק בפרטי פרטים במערכת היחסים שבין עוסק ומעסיק ובמחויבויות ההדדיות שלהם – ובכל זאת, הוא מסתיים בפסיקה המתבססת על פסוק ממשלי. לאור זאת אפשר לשאול: למה היה צריך את כל הפרק? למה לא לכתוב רק 'פרק השוכר את האומנין – למען תלך בדרך טובים וארחות צדיקים תשמור'?
אבל כמובן שלא זו הייתה כוונתו של רב, ואין הוא חולק על עצם הצורך במבנה הלכתי כללי וגורף. יש הלכה שהיא הבסיס, ובדרך כלל היא נכונה; אבל ההלכה עצמה תובעת מהאדם שלא להישאר שם. מי שיישאר רק עם משלי אינו איש הלכה, ומי שיפסוק רק לפי בינת הלב אינו חלק מבית המדרש. אבל גם איש ההלכה צריך לדעת שהוא מחזיק את המפתח רק לרוב המקרים ולא לכולם, כפי שכותב הרמב"ם:
חייב אתה לדעת גם כן שאין התורה שועה אל החריג, ואין הציווי בהתאם למיעוט. אלא בכל דעה, מידה, או מעשׂה מועיל שרוצים להשׂיג, מתכוונים לדברים שעל-פי-רוב… ראוי שהנהגת התורה תהיה מוחלטת, מיועדת לכולם, אפילו אם זה מתאים לאנשים מסוימים, ולא מתאים לאחרים. כי לוּ היה זה בהתאם לפרטים, היה נגרם קלקול לכול ונתת דבריך לשיעורין.15
הנחת המוצא של הרמב"ם היא שהתורה מתאימה לרוב, למיינסטרים, ולא לחריגים. דברים דומים כתב הרשב"א בעצות שנתן לתלמידו רבי יעקב בעת שהתמנה לרב בטולדו – מהן כבר הבאנו בשיעור על המנהג:
דע: כי לשון רכה תשבור גרם, ולעולם כל מישר ומישר, ופנה דרך לפני העם, להסיר המכשלה את העם צריך לעלות מן הקלה אל החמורה. ואין נוטלין כל החבילה ביחד, ואחר כוונת הלב הדברים אמורים. כבר ידעת מה שכתבו בנזיר (דף כג ע"ב): גדולה עבירה לשמה, ממצווה שלא לשמה…
הנה זאת שמענה, ואתה דע לך עוד, כי אי אפשר לנהוג בכל האנשים במידה אחת. וזכור נא עניין דוד אדונינו מלכינו, אשר נהג להעלים עינו מיואב ושמעי, ואף על פי שהיו בני מוות. והטענה שאמר: כי היום ידעתי שאני מלך על ישראל. כי לכל זמן מזומן, והעלמת עין מן העובר לעתים מצווה, והכל לפי צורך השעה. והחכם מעלים עין לעתים בקלות.16
אלו דברים מופלאים: 'אי אפשר לנהוג בכל האנשים במידה אחת' – והרי כשאתה פותח את ה'שולחן ערוך' מה אתה מוצא בו? מידה אחת. ובכל זאת אומר הרשב"א ש'לכל זמן מזומן', ולפעמים צריך לדעת להעלים עין ולא לנהוג לפי ההלכה, אלא 'לפי צורך השעה'.
'מה הרב אומר על שירת נשים?', נשאלתי פעם בעקבות אירוע מסוים. התשובה של ה'שולחן ערוך' היא פשוטה – הדבר אסור. אבל הרשב"א אומר שזה תלוי, ואין תשובה אחת: האם מדובר באדם פרטי ששואל אם להשתתף באירוע? האם מדובר בציבור ששואל כיצד לנהוג – ואם כן, היכן הציבור הזה מונח, איזו פסיקה תהיה מקובלת עליו ואיזו לא? ה'שולחן ערוך' הוא הבסיס, אבל בינו לבין הפסיקה בפועל יש מעגלים שונים של תיווך שפשוט אי אפשר בלעדיהם.
הסדק שפותח את המערכת
התמונה שציירתי כאן מעוררת שאלות רבות: האם הקביעה שההלכה לא תמיד נכונה לכולם אינה מפרקת אותה? מי קובע האם מקרה מסוים זוקק התייחסות מיוחדת, ומי יכול לומר על עצמו 'איני שומע' או 'מה אעשה'?
אלו שאלות טובות, וחשוב לסייג את הדברים ולדייק אותם. כאמור, אני לא טוען שאין צורך בהלכה, וכל אחד יכול לפסוק לעצמו לפי הבנתו. יש צורך בהלכה שמשרטטת גבולות ומעצבת חברה, בלי להתייחס לפרטים או למצב המיוחד של יהודי זה או אחר. ברוב המוחלט של המקרים אני גם חושב שההלכה מתאימה לאדם שלפניי, ואין צורך בהתאמות מיוחדות. ועם זאת, המקרים המעטים שבהם אני חושב אחרת, שבהם אני נדרש ללכת אל מעבר לארבע האמות של ההלכה, יוצרים סדק שמשנה את המערכת כולה: הם גורמים לי לראות את האדם שלפניי ולשקול את השיקולים אותם ראינו כאן, גם במקרים שבהם התשובה לבסוף תהיה תואמת ל'שולחן ערוך'.
אסיים בסיפור. הייתי פעם באמצע חברותא עם הרב שג"ר, וראיתי שהשמש השוקעת. אמרתי לרב שאני מצטער, אבל אני צריך להפסיק את הלימוד כי עוד לא התפללתי מנחה. הרב שג"ר הסתכל עליי ושאל: אתה בטוח שזה מה שאתה צריך לעשות עכשיו?
הייתי נבוך: מה אני אמור לענות – כן? לא? אולי לומר שחשקה נפשי בתורה, כמו בן עזאי? האם זה מבחן?
בסוף אמרתי: אני לא בטוח שזה מה שאני צריך לעשות, אבל אני הולך להתפלל. והרב שג"ר חייך…
