אירוע תנ"כי

על המבט שדורשים מאתנו אירועי הזמן הזה, ועל השינוי שאנו נקראים אליו. דברים שנכתבו שבועיים לאחר שמחת תורה.

אלחנן ניר

לפני 107 שנים, בתחילת 1917, הימים הם ימי מלחמת העולם הראשונה, כתב הראי"ה קוק את הספר 'ריש מילין'. הוא היה אז בעל כורחו בלונדון, נבצר ממנו להיות בארץ בשל המלחמה, והוא כתב בשער הספר את השנה – שנת עזר"ת.

את כתיבת הספר הוא הסתיר מבנו, הרצי"ה, אשר חשש תמיד מפרסום כתבי אביו, שלהערכתו הדור לא היה מוכן עדיין להפצתם הרחבה. ואכן, כאשר נודע לבנו על פרסום הספר, הוא הביע את התנגדותו לפרסומו, ומאותו רגע והלאה הקפיד להיות מעורב תמיד בעריכתם ופרסומם של כתבי אביו – אחריות שהוא לקח על עצמו עד יום מותו.

זהו הספר המעמיק והסודי ביותר שכתב הרב. הרב ראה בספר מענה מיסטי למאורעות הנוראים שהתרגשו אז בעולם, וכתב כי 'אפילו הלשון החתום שבו יש בו גם כן סגולה להאיר אור עליון על כל המשננו בטהרת רעיון'.1 גדולי מקובלי ירושלים, כרב מנחם הילפרין שכתב הערות וביאורים לכל כתבי האר"י, התפעלו ממנו ('נורא מאד, מי ימלל תהילתו'), והרב יעקב משה חרל"פ כתב עליו למחבר, הרב קוק:

לא נוכל לאמר אחרת, בלתי אשר ממרום המקדש בית קדשי הקדשים עד מקום מגורו של הדרת גאונו שליט"א בלונדון, מופנה מקום מאויר הטמא של אויר חו"ל, וצינור קדוש של אוירא דכיא קדישא שופע עליו תדירא.2

מעל לשטח הגלוי

בדומה לנהוג בקהילות חסידיות לתת את הספר 'נועם אלימלך' כסגולה ללידה קלה, נהג הרצי"ה לתת את 'ריש מילין'. בתו של הרב, בתיה רענן, נהגה לתת אותו לתלמידי הישיבה לפני גיוסם לצבא, וכעת רבים מחיילנו, ה' ישמור צאתם ובואם, סוחבים איתם באפוד ובווסט, את הספר הקדוש הזה.

הספר בנוי מכתיבה חופשית של הרב על האותיות, תגין, נקודות, טעמים, ובסופו יש מספר הערות משמעותיות. אני רוצה שנקרא את ההערה הראשונה:

כשהעולם הולך במהלכו הרגיל, כשאין פרעות ומהומות בחיים, יכול גם הרעיון האצילי של האדם לקחת את פרנסתו מההסתכלות בתנועות החיים, מחיי החברה ומהתורות האגודות בהם, שהוא כל התוכן של כל חכמה וכשרון נגלה, ומובטח הוא שמתוך הרכוש הזה יתעשר עושר פנימי.

המהלך הרגיל של החיים יכול לפרנס את חיי היום יום. יש פלא בחיים. יש בהם, למרות כל התלאות והטרדות, יופי. ואדם רגיש, יכול למלא את קיומו האצילי, מהשגרה הזאת, מהחן והחסד הפשוטים שקיימים בהוויה ובמציאות.

לא כן הדבר בזמן שהחיים נופלים הם במהמורות המלאות מחשכי רשע ותוהו, אז העולם הגלוי מתנודד, סדריו מתערבבים, ואם יהיה האדם יונק את לשד חייו הרוחניים רק מהצד הגלוי שבאוצר הרוח, דלדול נורא מוכן לבא עליו ולשדוד ממנו את כל עמדת תומתו, ואז כדי להחזיק את המעמד יבא התור של הצמאון הבוער אל התוכן הנעלם, אל הסקירות הפנימיות שהן מתנשאות מעל לשטח הגלוי שבחיים שבהן לא נגעה יד המהומה העולמית, וממקור חיים זה ילך האדם וישאב מים בששון להרטיב את העצמות היבשות של העולם הרוחני הגלוי שנשאר במצב כ"כ נדהם מפני תגרת יד החיים אשר נתבלבלו.

אבל כשיש מהמורות, כשיש מפגש עם הרוע והרשע, הגלוי כבר לא יכול לספק. הניתוח הריאל-פוליטי איננו מספק את הקיום, והעיסוק רק בשכבה החיצונית נראה עלוב. אנו נדרשים לחדור פנימה, אל התוכן הנעלם, אל המעבר – אליו לא הגענו עד כה, ממנו הרי גם חרדנו וחששנו.

והרב מסיים בדברים אישיים, הנוגעים למגמה האישית שלו בכתיבת הספר הזה:

ומטעם זה עצמו בא הלחץ לכותב הטורים הללו לרשום את רשמי המחשבה אשר למדרש האותיות וכו' דוקא בזמן הזה.

המלחמה, הלוחות הטקטוניים הזזים, האדמה הרועדת, מאפשרים לנו, ולפעמים אף מכריחים, לחפש הקשרים חדשים לעצם הקיום, שעד אליה היה כמו מובן מאליו.

האב דפק על השולחן

כולנו מתבוננים כעת במה שעברנו לפני שבועיים, אני אומר שבועיים, וזה נראה לי כבר שנתיים, כל יום נדמה כחודש, כל לילה כשנה.

אנחנו מתבוננים בפוגרום, בטבח, בפרעות הנוראות ביותר שהיו כאן בארץ ישראל מאז חורבן בית המקדש השני, אולי מאז מרד בר כוכבא, והדברים עדיין בלתי מתקבלים על הדעת. הצבא הטוב והמוכשר ביותר באזור, המודיעין והשב"כ המוצלחים, שיודעים על כל תזוזת נשק ברכב פרטי בכפר נידח בצפון סוריה – איך כל ההתארגנות של חודשים רבים ואלפי מחבלים, לא זכתה להתייחסות ולמענה הולם? הכתובת הרי הייתה על הקיר. איך ניתן להלום את הכשל הנורא הזה?

הכשל הזה, הוא כמובן שיקוף של תודעת ההכלה שפשטה כאן בעשורים האחרונים, בהיותנו שבויים בקונספציה שניסח בחדות שלום חנוך:

אדם מוזר הוא האויב שלך – בדיוק כמוך
פתאום הוא גם רוצה להיות – כמוך בדיוק
פתאום הוא קם ומתייצב מולך
מתעקש לחיות.

אבל הנה התברר שהאויב שלנו אינו בדיוק כמונו, הוא לא רוצה להיות כמונו ואינו דומה לנו. הוא אינו מתעקש לחיות, כדבריו הנאיביים עד אימה של שלום חנוך, הוא רע צרוף. רשע צרוף. אכזריות צרופה. היה כאן חלום, מעורב בהיבריס, לנורמליזציה, למזרח תיכון חדש; חלום שאין יותר צורך בשטח ובקרקע ובישובים וברצועות ביטחון, ודי בטכנולוגיה ובמצלמות; חלום שהם בעצם כבר כמונו, רק רוצים לחיות בטוב ובשקט ובנעימים, שהחיים הטובים, השגרה והבורגנות הנינוחה ינצחו. וכך, הלאומיות הלכה ונסוגה, והאוניברסליות המשיחית-אוטופית של עולם שהגיע ל'לא ירעו ולא ישחיתו' כבשה את מקומה, עולם שאין בו הבדלים ומתח בין לאומים ועמים. והנה האילוזיה בת עשרות השנים נגדעה באבחה נוראה אחת. הכל התנפץ ללא רחמים מול הפנים בבוקר שמחת תורה תשפ"ד.

אני לא רוצה לעסוק בכך בהרחבה. אין זה תפקידי. יש מספיק פרשני בטחון ומומחים למצב, ודי בהם. אני גם לא חושב שזהו הזמן לכך. ואף נראה שגם כשיגיע הזמן לכך, אחרי ניצחוננו המוחלט, לעולם לא יהיו לשאלות הנוראות הללו תשובות טובות דיין, וגם אם יהיו, הרי שלא יהיה בכוחן להשיב אף אחד מחללינו לחיים. אבל אי אפשר כעת לדבר בדרכי ביטוי מוכרות ושגורות, אלו מתאימים למצב בו, כדברי הראי"ה, 'העולם הולך במהלכו הרגיל', אבל כעת 'החיים נופלים הם במהמורות המלאות מחשכי רשע ותוהו', ולכן עלינו להסכים ולדבר בשפה החורגת מכל מה שדברנו עד כה; אי אפשר לדבר עוד רק בהיגיון ובניתוחי המצב הריאליים, אלא להודות כי מדובר באירוע מיתי, תנכ"י, אירוע החורג מכל דרך טבע והבנה.

והאירוע הזה הוא אירוע היסטורי, אירוע של הסתר פנים.

אחרי שנה של מריבות פנימיות בלתי פוסקות, מחלוקת-אחים בעוצמות שלא ידענו כמותן במדינת ישראל, 'אוֹי לְתָאֵר אֵיזֶה אוֹי/הָיָה לָנוּ בֵּינֵינוּ לְבֵינֵינוּ' (חדוה הרכבי); אחרי שנת אוֹי נוראה בינינו – מעטה ההגנה שהלך מעל הכבשה בין שבעים הזאבים הוסר לרגע, השכינה 'העוטפת' אותנו, מחנה ישראל, עזבה אותנו לאנחות לכמה שעות בבוקר הנורא הזה. האב כמו דפק על השולחן, והרעיד את הארץ.

בבוקר הושענה רבה צעקנו 'שָׁלשׁ שָׁעוֹת. הוֹשַׁע נָא', והנה, שלש שעות נערך הפוגרום (כך התבטא תא"ל עופר וינטר, שלחם בקרבות קיבוץ בארי, בפני יאיר אנסבכר, שעיקר הטבח הנורא התרחש בשלש השעות הראשונות, 'הקב"ה עשה אותנו עיוורים וחרשים שלש שעות'), ולא זכינו; בשעה שצעקנו בתפילת הגשם, 'לְחַיִּים וְלֹא לַמָּוֶת' – עלה המוות בחלוננו, ופסוקי "מגילת איכה" והדי תשעה באב הפכו למול עיננו בשמחת התורה למציאות נוראה מכל.

הנה, מיד לאחר חיתום הדין בהושענה רבה, קיבלו למול עינינו הפסוקים הנוראים מפרשת כי תבוא ממשות:

לוּ חָכְמוּ יַשְׂכִּילוּ זֹאת יָבִינוּ לְאַחֲרִיתָם. אֵיכָה יִרְדֹּף אֶחָד אֶלֶף וּשְׁנַיִם יָנִיסוּ רְבָבָה? אִם לֹא כִּי צוּרָם מְכָרָם וה' הִסְגִּירָם (דברים ל, לא-לב).

וכתב ר' עובדיה ספורנו על אתר:

היה להם להבין שאין זה בטבע… אם לא כי צורם מכרם. הוא נלחם בם והסיר תקפם ובכן נשתה גבורתם והיו לנשים.

רגע לפני מריבות נוספות, והפעם עם ספרי תורה – הכול נעצר. אין יותר ריקודים, נהפך לאבל מחולנו. ועכשיו – התעוררות, יקיצה. והיקיצה הזאת כואבת. נוראת הנוראות.

בזוהר הקדוש מדובר על השכינה השורה רק במרחב השלמות:

אמר רבי יוסי, שכינתא לא שריא אלא באתר שלים, ולא באתר חסר ולא באתר פגים, ולא באתר עציב, אלא באתר דאתכוון באתר חדו, ובגין כך כל אינון שנין דיוסף אתפרש מאבוי ויעקב הוה עציב, לא שריא ביה שכינתא. תנא אמר רבי אלעזר אמר רבי אבא, כתיב עבדו את יהו"ה בשמחה באו לפניו ברננה, לאפקא דלית פולחנא דקב"ה אלא מגו חדוה, דאמר רבי אלעזר לית שכינתא שריא מגו עצבות.3

השנה האחרונה הייתה אתר חסר, אתר פגים, אתר עציב. השנה הזאת הייתה שנה שבה השכינה הלכה והסתלקה מאתנו, מתולעת יעקב.

אין זה משנה מי אשם, מי התחיל, שכן 'אשמים אנחנו', כולנו. ועכשיו, בשבוע שעבר, בקריאה של פרשת בראשית, שבנו אל הראשית, אל הבראשית, אל הרש"י הראשון של מה שייכותנו לארץ הקודש הזו, אל מקום המקדש, אל האדמה שבה הלכנו הנביאים, המלכים והתנאים, אל ההבנה כי אנחנו גוף אחד, הוויה אחת, אל הבנת העומק 'שיש בכל אחד ואחד בחינות ומדרגות מה שאין בחבירו וכולם צריכין זה לזה… ועל-ידי ביטול זה יתאחדו להשראת יחודו יתברך שמסטרא דקדושה'.4 אנחנו צריכים לשוב אל ההכרה הפשוטה של ה' השוכן בקרבנו, 'ובהכירה כי יש אלוהים בקרבה, תכיר איך לחשוף את מבוע חייה, תדע להעמיד חזון עמדתה על מקורה העצמי'.5 ובשבת הזאת נקרא את פרשת נוח, את הארץ המלאה חמס, ואת ההבנה שעלינו לייצר עולם חדש, עולם של תיקון תחת עולם התוהו שמאבד את זכות הקיום וההצדקה שלו.

המלחמה הזו מזכירה לנו את תכלית בקשת העם הזה, הבקשה והשוועה אותה אנחנו אומרים בתפילת הבוקר בשבת:

מִמְּקוֹמְךָ מַלְכֵּנוּ תוֹפִיעַ. וְתִמְלוֹךְ עָלֵינוּ כִּי מְחַכִּים אֲנַחְנוּ לָךְ.

מָתַי תִּמְלֹךְ בְּצִיּוֹן. בְּקָרוֹב בְּיָמֵינוּ לְעוֹלָם וָעֶד תִּשְׁכּוֹן.

תִּתְגַּדֵּל וְתִתְקַדֵּשׁ בְּתוֹךְ יְרוּשָׁלַיִם עִירְךָ לְדוֹר וָדוֹר וּלְנֵצַח נְצָחִים.

מסופר על הרבי הקדוש מצאנז-קלויזנבורג, שאיבד בשואה את אשתו ואחד-עשר ילדיו, 'כי לפעמים בשעות הקשות, כשהיו מוטלים כולם חדלי-אונים ושותתי-דם על הריצפה, ואיש איש מלופף במכאוביו ומלקק פצעיו, שמעו את הרבי מפזם ולוחש בשפתותיו את התפילה 'ממקומך מלכנו תופיע', 'מתי תמלוך בציון".6 כשזאת התודעה ניתן להבין איך היהודי הזה הצליח לקום, להתחתן שוב לאחר השואה, להביא לעולם חמש בנות ושני בנים, שהם היום האדמו"רים לבית צאנז, ולייסד את בית החולים לניאדו בנתניה, בעקבות נדר שנדר בתקופת השואה, שאם יינצל מהתופת ינסה תמיד להציל ולעזור ליהודים.

זאת התודעה שאמורה ללוות אותנו בימים האלו. אנו נלחמים על הפשוט מכל ועל הנישא מכל, שהנה מתגלים כהיינו הך; הפשוט מכל הוא שיהיה ליהודי חיים בארצו – וזהו עצמו הדבר הנישא מכל, זהו גילוי השכינה.

ממש בימים האלו, אנחנו נדחקים מהניטרליות שבקשנו לספר דרכה את סיפור חיינו כאן בעשורים האחרונים, והנה אנחנו, בעצם חיינו כותבים את ההיסטוריה, את מלחמת הטוב ברע, המוסר בעוול. ההבנה היום בישראל, וזה אף הדיבור של ראשיה כעת, היא שהמחבלים הללו הם דאעש, הם נאצים. רק כעת 'נפל האסימון' שכך הם פני הדברים, אבל הנה הוא נפל.

למעשה, כך אני חש בימים האלו, מרבית העם בישראל כעת, כולל כולנו, הוא בגדר 'בעל תשובה' המתפכח מעברו, מתחרט על קלונו שנחשף, ומבקש לו דרך. בעל התשובה הוא דמות שנדרשת לעבוד 'בחילא יתיר',7 בעוצמה אדירה, ואולי אף חסרת פרופורציות בראשיתה, כדי לשוב, כדי לתקן את עברה ולפעול כעת במציאות בצורה מתקנת, מרפאת, מנחמת. ההבנה הזו שעוברת כמעט על כל חלקי החברה בישראל – חשובה מאד, משום שהיא מפנימה שאין כאן סכסוך שכנים על אדמה, אלא הרבה מעבר לכך; זהו מאבק מיתי על איך האדם באשר הוא צריך להראות. והעולם מחכה לראות איך ישראל ילחמו ברע: האם ברפיסות, כלומר ישלימו עם היותו, יחתמו איתו בריתות שלום כוזבות שבהכרח יתפוגגו, או יראו לעולם שאין לו מקום על פני האדמה כאן. שאנו מבקשים כאן עולם מוסרי, עולם טוב, עולם של חן וחסד רחמים, ולא של דינים ואכזריות נוראה וברוטאלית.

המעבר מתורת הבל לתורת קין

המעבר מאלפי שנות גלות אל שיבת ישראל לארצם, אינו פשוט. היהודי כל הדורות היה החלש, 'הַהֲרוּגָה עָלֶיךָ. וְנֶחֱשֶׁבֶת כְּצֹאן טִבְחָה', אמרנו בהושענות. והנה הוא נדרש להתהלך לפני ה' בארצות החיים, להיות החזק. והציונות ניסתה לשכנע אותנו שהיא למדה לעשות את המעבר הזה בצורה נכונה, והנה מסתבר שלא. מתגלה שעודנו בתודעת גלות של חולשה ורפיסות. גם אם יש לנו כוח, איננו יודעים עדיין להשתמש בו כראוי. אנחנו עדיין חרדים ממנו.

במובן הזה מגלים לנו המקובלים שהמעבר מהגלות הוא המעבר מ'תורת הבל' ל'תורת קין', מתורה שהכל בה הוא רק 'הלכה ולא למעשה', עיסוק תמידי בהיפותזה, הסתפקות בארבעת חלק שולחן הערוך, לעיסוק בכל הוויות המציאות, הכולל גם קיום מדינה וחיים ריבוניים על כל המשמע מכך. המעבר הזה הוא המעבר מהבל הכנוע לקין המכניע. רק כשנפנים זאת ונאבק בשלילה, יהיה ניתן לדבר בהמשך על החיוב, על נבואות ישעיהו מלאות הרטט וחלום השלום האוטופי.

בהקשר הזה אני רוצה להביא דברים מהשל"ה הקדוש:

וזה סוד "הבל הבלים אמר קהלת הבל הבלים הכל הבל". רמז שכל הנהגת העולם היא בבחינת הבל. וגם רמז שהנהגה זו הבל היא בערך ההנהגה העתידה שהיא מצד הגבורה. וזהו שאמרו רז"ל במדרש קהלת (יא, יב), תורה שאדם לומד בעולם הזה הבל היא לפני תורתו של משיח. פירוש הבל היא ודאי מבחינת 'הבל', אבל תורתו של משיח מבחינת גבורת קין, ועינינו רואות כי אדם שהוא מצד הגבורות הוא חזק ובן חיל, ומי שהוא מצד החסד הוא דל ורך וחלש.8

תורתו של משיח היא 'מבחינת גבורת קין'. היא לא יכולה להיות המשך של תורת הגלות מבית מדרשו של הבל. היא לא יכולה עוד להיות ניטרלית, מתבוננת מהצד, כמו אין המתרחש אלא גורלה שלה. ובתקופה הזו כל החברה הישראלית נזקקת לעבור את המעבר הזה. הגאולה אפוא תלויה בהבנת המעבר מהבל לקין. בעבר אולי היה ניתן לחשוש מכך, לחרוד מתודעת הכוח, אבל כעת, שר ההיסטוריה רושף-נושף בנו ואומר: אין לכם ברירה. ולפעמים ה'אין ברירה' הנודע של גולדה מאיר, אותה מרבה לצטט בימים האלו נשיא ארה"ב ג'ו ביידן, הוא האפשרות היחידה לזיכרון.

גילוי היחידה

חלק מהבנת המעבר מהבל לקין מכריח גם את ההבנה שאנחנו נדרשים להיות אחד, 'גוי אחד בארץ'. גם אם באיחור כואב, עכשיו ניזכר שאין יותר ימין מלא מלא, ולא שמאל מלא מלא, אלא רק יחד; שקיומנו כאן, ובכל מקום, הוא מעבר לכל היגיון, תמיד בסכנה קיומית יומיומית, ותמיד בנס. ובכל דור ודור עומדים עלינו – עם הנצח בן אלפי השנים – לכלותנו, וכעת עלינו להכריע ללא היסוס אויב המעדיף מוות מחיים ואין דומה לו באכזריותו וברשעותו; לעשות את השתדלותנו המלאה, ולבקש ממנו יתברך, לגמור בעדנו, להתחנן ש'בְרֹב גְּאוֹנְךָ – תַּהֲרֹס קָמֶיךָ' (שמות טו, ז).

בקבלה מבואר שישנם רגעים שבהם מתגלה הקומה הגבוהה ביותר באדם ובעם: קומת 'יחידה שבנפש', הקומה המשיחית, הנשגבת ביותר שבהויה. יחידה, כמו שהאר"י מבאר, היא 'ניצוץ קטן מאד שהוא בחינת אלהות נמשך ממדרגה האחרונה שבבורא, וזהו הניצוץ מתלבשת בכוח ניצוץ אחד נברא… הנקרא יחידה'.9 זהו הניצוץ הנברא המחובר לחלוטין עם ניצוץ הבורא.

היחידה מתגלה בשלושה מועדים:

א. ביום הכיפורים. ולכן יש מצווה להתפלל עם העבריינים, עם פושעי ישראל, שכן ביום זה מתגלה היחידה שבנפש שבנשמתם, והיא מאירה בהם בגלוי.

ב. בכריתת ברית בין שני אוהבים, כאשר שניים אומרים זה לזו שהם חיים את חייהם ביחד בזה ובבא.

ג. במסירות נפש. כאשר יהודי מוסר נפשו על קידוש השם, ומרגיש שזה לא שהוא בחר בכך, אלא שלא שייך בכלל אחרת, הוא חלק מדבר ש'גדול' עליו. הדבר נעשה מצד הארת בחינת היחידה שבנפשו.

זהו גילוי, מעבר לכל מודע, של סגולתו של העם אשר הגיע לעולם כדי להביא לאנושות ברכה, מוסר ותיקון. דרכו של העם הזה סוגה בכאב ובמוות, בשל תפקידו להביא להוויה חיים, חן וחסד ורחמים.

אכן, גילוי ה'יחידה' הזה הגיע אלינו מתוך כאב מצמית המזכיר לנו שאנו אומה של אריות, מתוך לַבַּת האש מופיע אלינו מלאך ה'. וכדברי המקובל-הרופא, ר' משה דוד וואלי, חברו הטוב של הרמח"ל:

ועל רזא דא כתיב "וחיציו ימחץ", כי האומה הזאת, אומה של אריות – בין לפי טבעם, בין מפני השכינה ששורה עליהם. ומהו טבעם של אריות? שלפעמים כורעים ושוכבים ונראים כחלשים, אבל לבסוף קמים בפתע פתאום וטורפים את הצדים אותם.10

הימים האלו כמו באים להזכיר לנו שאנו אומה של אריות. אומה שיש לה כבוד, שהוא כבוד שמים. ימים בהם אנו נזכרים מהו גאון יעקב, מהו העם הזה, נזכרים בדברים שלפעמים דימינו שגדולים עלינו כמה מידות והנה כולנו, עם שלם, חיים אותם, וכל מי שפוגש את העם הזה – בחזית או בעורף, שומע ממש את המילים הללו בימים אלו; ימים של גילוי של קומת היחידה הלאומית שלנו, וצריך להתפלל שנדע לכלכל אותה נכונה לתוך מחזור החיים הפשוט, היומיומי של הקיום, שבעזרת ה' עוד נכון לנו, שלא נחמיץ את השעה, שנזכה להתהלך כולנו לפני ה' בארצות החיים.

*

אין מי שיודע את פני העתיד, אך נראה כעת, ויש לקוות, כי דבר לא ישוב עוד לקדמותו. הפצע האדיר שנפער בלב העצמי שלנו לא יוכל להניח לנו. בעשורים הקרובים נצטרך להפשיל שרוולים ולבנות כאן משהו חדש. המבנים הצבאיים, המדיניים, החברתיים והתרבותיים שכשלו וקרסו, יידרשו להתעצב מחדש.

גם שפה דתית-תיאולוגית חדשה תידרש לנו כדי להלום את העובר עלינו, לא נוכל להמשיך ולהפטיר מבחינה תורנית ובית-מדרשית בדיוק כפי שהפטרנו עד המצב הנורא הזה. הכל עובר מתורת הבל לתורת קין, מטעם תחתון לטעם עליון, ונצטרך ללמוד את הדבר. ואנחנו נעשה זאת בתפילה ובענווה, ברחמים ובראיית מעלת הזולת, בזיכרון בלתי חדל של הימים הנוראים הללו. וביחד.