לשמוע את הקול בתוך האימה – צירופים חדשים

לשמוע את הקול בתוך האימה

אלחנן ניר

כ״ה בכסלו ה׳תשפ״ד
זמן קריאה : 9 דקות

יש הרבה אנשים עם הרבה שאלות, אבל אם הדבר אינו מביא לידי מעשה, לידי אחריות אישית, אז זהו אינו הקול האלוקי.

כדי לספר את הסיפור הגדול, לגעת במאבק ובשאלות, יש צורך בתיבת תהודה עצומה, בת אלפי שנים, שמתחילה באברהם אבינו.

רק דרך המלך הממית היהודי מגיע אל המלך המחיה, דרך המוגבל והסופי הוא מחלץ מתוכו את המעבר להם, את האלוהי.

על המוכנות לשמוע את הקול האלוקי, ועל תיבת התהודה ההיסטורית שמחייבים הימים האלו. שיחה שנאמרה בבית המדרש של ישיבת 'שיח יצחק' בט"ו במרחשון תשפ"ג, שלושה שבועות לאחר פרוץ המלחמה בדרום.

 

אנחנו עומדים עכשיו שלושה שבועות בתוך המלחמה בדרום, מלחמה שפרצה עלינו בטבח הנורא של שמחת תורה. אני רוצה לפתוח את הלימוד שלנו בדברי המדרש הידועים על אברהם אבינו הרואה את הבירה דולקת:

'ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך' וגו'. ר' יצחק פתח: 'שמעי בת וראי והטי אזנך ושכחי עמך ובית אביך', אמר רבי יצחק: משל לאחד שהיה עובר ממקום למקום וראה בירה אחת דולקת, אמר, תאמר שהבירה זו בלא מנהיג, הציץ עליו בעל הבירה אמר לו אני הוא בעל הבירה. כך לפי שהיה אבינו אברהם אומר תאמר שהעולם הזה בלא מנהיג – הציץ עליו הקב"ה ואמר לו אני הוא בעל העולם.1

מה טיבה של הבירה הדולקת, של ההצצה הזאת מלמעלה? עונה על כך הרבי מאיזביצה:

ועל זה נאמר במדרש מי הוא בעל הבירה הציץ עליו בעל הבירה, וכפי הנראה היה לו לכתוב "הציץ אליו" ולא "עליו". אך בראות אברהם אבינו ע"ה את עסק דור הפלגה זאת יקרא בשם בירה דולקת, כי היה בעיניו לפלא מאוד והרעים בנפשו מי ברא אלה, הציץ עליו בעל הבירה, היינו שהשיב לו הקב"ה: הלא תראה בעצמך כי לכל העולם לא יקשה ואין אחד מהם שם על לב לאמר מי עשה זאת ואך בעיניך יפלא.2

לא רק אברהם אבינו ראה את הבירה הדולקת, למעשה, כולם ראו אותה, אבל אף אחד מלבד אברהם לא שאל את השאלה – למה היא דולקת, מה הסיפור שמסופר אליי דרך הדליקה הזאת? אף אחד לא הסכים לראות את עצמו כחלק מההתרחשות הבוערת שלמולו.

לפני שנתיים נפטר יהודי יקר בשם ליאור שי, שהיה ברסלבר ועובד ה' וגר ביושביה שבדרום. בבר המצווה של בנו הוא ברך אותו 'תהיה מישהו'. תמיד אנחנו אומרים 'שמישהו יפנה פה', 'שמישהו ישים בזבל', 'שמישהו ינקה אחרי שאכלנו'. אברהם היה המישהו הזה ששואל את השאלה, שמוכן להתפלא, להתמלא ב'השתאות', כביטויו של ר' הלל צייטלין, האדם המוכן לתמוה: רגע, מה קורה פה?

ומהרעמות לבך תוכל לשער אשר בוודאי נמצא בורא הסובל כל עלמין וממלא כל עלמין והוא העיר לבך ונפשך לזה.3

הדיבור הא־לוהי אל האדם הוא עצם השאלה, הוא הלב הדואג, שהוא הפתח לגילוי סתרי התורה לאדם (חגיגה יג ע"א). משמעות הדיבור 'לך לך' היא עצם השאלה, עצם הרעמת הלב האישית. גם עכשיו אני יכול להיוותר במרחב של שאלות – איך יכול להיות שאף אחד לא ידע ממה שקרה בבוקר שמחת תורה? איך יכול להיות שלא דואגים כמו שצריך למפונים מהדרום ומהצפון? איך יכול להיות שלחיילי צה"ל אין אוכל חם ומעילים? יש הרבה אנשים עם הרבה שאלות, אבל אם הדבר אינו מביא לידי מעשה, לידי אחריות אישית, אז זהו אינו הקול האלוקי.

הקול, הרעמת הלב, ההצצה של בעל הבירה, באים לידי ביטוי בדאגה לאחר – זהו הקול הא־לוקי שמדבר איתך. אחד פתאום מארח מפונים אצלו בבית, אחד הולך לעזור בחזית, אחד נלחם – זהו הקול הא־לוהי שהעיר אותו לשאלה אליה כל השאר לא התעוררו. כך אני לוקח את הקשיא, את החומה הלא עבירה הזאת, ומבחין שיש בקשיא עצמה חרך-פתיחה, והנה היא מתגלה כראשי התיבות של 'שמע ה' קולי אקרא' (ליקוטי מוהר"ן, תורה מו). לשאלה שאני לוקח אף אחד לא ייתן מענה. אולי תבוא ועדת חקירה, כמו אחרי מלחמת יום כיפור, אבל תשובה לא תהיה, מלבד זו שאני אתן, מלבד התפילה והשוועה שאכתוב משאילת השאלה עצמה.

הדברים שאנחנו לומדים כעת הם לעילוי נשמת כל אחינו ואחיותינו ששמעו את הקול. לעילוי נשמת אלחנן קלמנזון ששמע את הקול וירד מעתניאל לבארי להציל את אחינו שהיו בקיבוץ. אף אחד לא אמר לו לעשות זאת. ה'לך לך' מתוך לבו היה הקול האלוקי שדיבר בו, שדיבר בכולם, אבל הוא זכה לשמוע אותו, הוא זכה לנוע מכוחו. הרעמת הלב היא זו שמעוררת את ההבנה שאני נקראתי לזה, אני מזומן בידי הבורא לעשייה הזאת, להתעוררות הזאת. הקריאה הזו היא אישית, חרישית אך רועמת – יכול להיות שאל מה שאתה נקראת אליו, אני לא נקראתי, ולהפך. אדם צריך להקשיב לקול ולהיקרא, להסכים להיות קרוא אל מקראי הקודש שקוראים לו עכשיו. להסכים להיפקד.

ויהיו הדברים גם לעילוי נשמת סגן פדיה מרק האהוב, שאני ומשפחתי בקשר כל-כך עמוק עם משפחתו מאז עברו לגור לידינו לאחר מותו של שלומי, אחיו הגדול. על אף שאביו הרב מיכאל נהרג בפיגוע לפני שבע שנים, ואחיו שלומי נהרג בתאונת אופנוע, פדיה בכל זאת שמע את הקול. הוא אמר אני נלחם בעזה כראש מחלקה בגבעתי, והוא ידע מה משמעות הדבר, מה הסכנה שבכך, אבל הוא הלך עם ה'לך לך' הזה עד העקידה הנוראה.

ולעילוי נשמת הרב נערן אשחר, שהיה יהודי יקר ומתוק ומוזיקאי מלא לב ונשמה ולימד בשנים האחרונות בישיבת שדמות מחולה, ושזכיתי להכירו בשנתיים האחרונות, והטנק שלו התהפך בצפון והוא נפצע קשה ומצא לאחר שבוע את מותו. נערן תרם כליה ולכן לא אישרו לו להתגייס, אבל הוא התקשר לכולם, התחנן, ביקש, הוא שמע את הקול. הקול הזה של ה'לך לך' הוא הקול שהאדם שומע מתוכו, ונענה אל ההופעה הא־לוקית שהוא צריך להופיע.

 

מה טיבה של הבירה הדולקת? האם זהו מפגש עם עולם מסודר, מאורגן, הרמוני, המעיר את הלב לתור אחר מנהיגו, אחר מי שחתום על המופע מעורר ההשתאות הזה? או שמא להפך – הדליקה אינה מעידה על אור חשמל מסודר בבית המעוצב, אלא דווקא על מפגש עם הכאוס, עם דליקה הפורצת בבית, על סיטואציה מלאת כאב והרס, ודווקא מצב זה אינו מאפשר לחשוב שהוא סתמי, שהוא נוצר מאליו, שהוא שרירותי. דווקא חוסר הסדר מעיד ב'הפוך על הפוך' שיש כאן חיים וכוונה. כך, ההצצה של בעל הבירה מגלה בירה אחרת ובעל בירה אחר ממה שאולי חשבנו ודמיינו בתחילה, אבל הנה מתגלה שיש אדון לבירה הדולקת.

הדבקות הדתית עולה כאן מתוך העזובה, 'מתוך חוסר ההיגיון ומן הקושיות שאין עליהן תשובה. אלו מהווים את משאבי האקסטזה הדתית שלו ואת מקורה של עמדת האמונה שלו'4. הסתר הפנים, הוא שכמו מכריח את תביעת גילויין של הפנים, את המשמעות והפשר למול העדרן הזועק. הוא מתגלה כנקודת האמונה עצמה.

בהמשך לדברי מי השילוח, נביא כעת מדברי בנו:

ולזה לעתיד בחבלי משיח ומלחמת גוג ומגוג, שאז יראו שאפסה תקותם ותוחלתם נכזבה ואין להם עוד ממה להתיירא, יהיה אז עת צרה ליעקב שכמוה לא נהיה עוד, וה' יתברך יושיעם כדכתיב "עת צרה היא ליעקב וממנה יוושע".5

בחיבור אל הפסקה הזו, אנחנו מעניקים ממדים מיתיים, תנ"כיים, לאירועים שעברנו. אנחנו נכנסים לתוך תיבת תהודה רב-דורית, שמהדהדת את אותן השאלות – על מה עם ישראל נאבק? מה הוא רוצה? מה אנחנו מבקשים בתוך העולם הזה?

דיברתי עם בן של יהודי מכפר עזה. ליהודי קראו אלי אורגד, והוא הגיע לשיעורים שונים שהעברתי לציבור הכללי, עד שפעם אחת, במטולה, הוא ניגש אליי וסיפר לי קצת על עצמו וסיכמנו להמשיך ולהיות בקשר אך נעצרנו בכך. אתמול חבר שלח לי תמונה שלו, וסיפר לי שהוא נרצח בכפר עזה. יצרתי קשר עם הבן הגדול שלו ודיברנו על הרצף הזה, על כך שאבא שלו הוא למעשה חלק מסיפור גדול, שלפעמים נדמה שהשפה הציונית צעירה מדי מכדי לספר אותו רק בכוחות עצמה. כדי לספר את הסיפור הגדול, לגעת במאבק ובשאלות, יש צורך בתיבת תהודה עצומה, בת אלפי שנים, שמתחילה באברהם אבינו.

 

בימים האלו אני מחפש מילים שמחיות אותי, שנותנות מעט משמעות, שיכולות לימים הנוראים הללו. והרבה מאלו שחשבתי למצוא מהם חיים, כמו לא יכולים לימים הנוראים והתנ"כיים הללו, ואיני מצליח לעת הזאת להטען מהם. וכמעט בכל יום הלוויה וניחום אבלים, ליווי תלמידים בחזית, ביקור פצועים והתוועדות עם מפוני הדרום, ואין הבור מתמלא מחולייתו. ואני זקוק לשפה קדומה, רחוקה-קרובה, שתיתן מילים ותיבת תהודה לימים הבוערים האלו, ואני תר בכל דרך אחר כל מקווה מים שמצליח להרוות, ולו במעט. ותוך כדי חיפוש הבחנתי שישנה אגרת אחת של הרב קוק שמחייה אותי, שאני לוגם ממנה כל פעם מעט. ובשבת, לפני שלימדתי ממנה, שמתי לב שמספר האיגרת הוא תשפ"ד, כשם השנה הזאת. זהו אמנם 'מופת' קטנטן, אבל לא אומרים לא גם למופת קטנטן, וברגעים מסוימים גם הוא יכול להחזיק. זוהי איגרת שהרב קוק כותב בכ"ג אלול תרע"ו לבנו, הרצי"ה. הנה:

השפלה כללית של מעמד העולם היא אשר גרמה, שתעורת-החיים אשר להקודש צריכה להתמלא חוץ מצדה החיובי גם בצדה השלילי…

היינו מצפים, מקווים ומייחלים שאנחנו נוכל לעסוק רק בגילויי החיוב, הטוב והחסד של המציאות. רק במופעים התוכיים, הנשמתיים של גילויי הקודש שבמציאות. שלא נעסוק עוד בצד השלילי. העולם כבר הגיע לפסגה, העולם כבר הגיע לרגע שבו כולם רוקדים את האהבה, את השמחה. אין הבדלים. כולם יחד. הטקסט של ההזמנה לפסטיבל 'נובה' שהתקיים ליד קיבוץ רעים היה של אחרית הימים – אין הבדלים בין בני האדם. זה הזמן לרקוד. זה הזמן לשמוח למעלה מטעם ודעת. ואלפי אנשים רצו להתנשא מעבר לחילוקים, לפירודים, לשניות. להגשים את חלומותיו הגדולים של הנביא ישעיהו, לדלג משלב ההכנעה וההבדלה היישר אל ההמתקה.

ופתאום מלמעלה עשרות מחבלי חמאס מתועבים במצנחים, ובמקביל על האדמה מחבלים על אופנועים, טנדרים, טילים, רימונים, מוקשים, ארטילריה נוראה. למה העולם לא יכול להיות רק במצבו החיובי? חשבנו שאנחנו באוטופיה של ישעיהו, ולפתע הותכה בכולנו מגילת איכה ופרשת הקללות של בחוקותי ושל כי תבוא. הרי היהודים היקרים והאהובים האלה לא עשו רע לאיש. רק רצו אהבה. רק רצו קו חסד, רק רצו קו ימין. ופתאום הנורא מכל – השנאה בעצמה פוגשת את האהבה. אם זה לא היה קורה במציאות, והיית מגיש את זה כסינופסיס של תסריט, היו פוסלים אותו. היו אומרים לך שהסינופסיס לא אמין, והנה זאת המציאות. למה אנחנו חייבים שיהיה גם את הצד השלילי?

רוח ישראל לוחם בכל חילו, ומנצח הוא את מלחמתו נגד שרש-הרשעה, וכל מה שהמלחמה עולה לו בעבודה יותר מיגעת, בדמים מרובים וביסורים כבירים, הרי הוא מתגבר, מתעלה ומתקדש ועולה בזהרו מעלה מעלה, עד אשר יכשיר בכחו העליון את העולם לעמוד בחיים מלאים על מצב-החיוב לבדו.

הרב קוק כותב את זה לפני מאה ושבע שנים, וזה תהליך ארוך. תהליך ארוך של עבודה, של מאמץ להעביר גילולים מן הארץ, את גילויי המוות והרוע, את הדתיות הכושלת והאכזרית. ההגעה ל'לתקן עולם במלכות שדי' תגיע רק אחרי הרבה מאוד עמל ויגיעה של למטה מי' טפחים, עבודה קשה במציאות של להילחם ברשע.

אנחנו חוזרים כעת אל הראשית, אל הבראשית, מה טיבו של אדם, מה מערכות היחסים שהוא מבקש בעולם, מה טיבו של היהודי, של העם הזה, מהו טוב, מהו רע, מה משמעותה של ארץ ישראל, של מדינת ישראל. הכל נפתח כעת, ומכריח אותנו להיפתח אליו. היינו במלך הממית, וכעת אנו מקווים לעבור למלך המחיה. אבל רק דרך הממית היהודי מגיע אל המחיה, דרך המוגבל והסופי הוא מחלץ מתוכו את המעבר להם, את האלוהי.

ירדתי לדרום, ללוחמינו שבסעד ובבארי וברעים. אני לא זוכר שחשתי בעבר תחושות כלליות כאלו, קיום פשוט ומרומם כאחד של 'פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש שהוא עם'. ואני משוכנע שכל מי שמסתובב בימים הללו בקרב הלוחמים חש את תחושות הפלא של הימים הללו. רואה איך דרך 'מן המצר' של המאבק בשלילי, אנחנו בסיטואציה של 'קראתי יה', אנחנו נזכרים באינסופי, שהיום-יום הישראלי שלנו הרי כל כך דוחק אותו, חושש ממנו, מאוים ממנו, ואנחנו מתפללים ל'ענני במרחביה', להתגלות צד החיוב, להופעת החסד והחן והרחמים שבהוויה במציאות שלנו כאן.

0 תגובות

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

תגובות פייסבוק
lampicon

מאמרים נוספים בנושא

article
תשובה אל הקולקטיב

נעם סמט •

3 דק' קריאה

הימים האלו עוקפים את הסתירות שבין היחיד לכלל ובין היהודי לישראלי, ופותחים בפנינו אופקים חדשים.

article
נחמת ישראל: הרב קוק על חורבן, נחמה ותיקון

זוהר מאור •

17 דק' קריאה

עיון אקטואלי במאמר נחמה של הרב קוק: על ביקורת ולימוד זכות, ועל קדימות האתי לדתי.

article
אירוע תנ"כי

אלחנן ניר •

13 דק' קריאה

על המבט שדורשים מאתנו אירועי הזמן הזה, ועל השינוי שאנו נקראים אליו. דברים שנכתבו שבועיים לאחר שמחת תורה.