מדרש דם

מדרש על פרשת עגלה ערופה (דברים כ"א, א–ט). על החלל שלא נודע מי הכהו, על האשמה ועל הכפרה.

גבריאל באומן

א. כִּי יִמָּצֵא חָלָל בָּאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ נֹפֵל בַּשָּׂדֶה לֹא נוֹדַע מִי הִכָּהוּ

איכא דפתחו להאי פרשתא מהכא: 'וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ, וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל' (שמות ב', יב). בתחילה היה מתיירא וביקש לנוס על נפשו ולהמתין עד שיבוא גיבור עברי ויקפח חייו של המצרי. ראה שאין איש עתיד לבוא, העמיד עצמו להכותו ולא מת, מיד טמנו עד שיצתה נשמתו, ונתקיים בו הכתוב: 'לֹא נוֹדַע מִי הִכָּהוּ'. ולמה טמנו למצרי בחול? אל תקרי חול אלא חלל שבאדמה. מלמד שלא היו נקראין הרוגין 'חללין' עד שמשה רבינו עליו השלום טמן המצרי בתוך חלל אדמה, ומתוך כך העלה עליו הכתוב שכל ההורג עושה חלל, וכל ההרוג קרוי חלל, אם לא באדמה אז על גביה. דכתיב 'מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי…כִּי חַרְבְּךָ הֵנַפְתָּ עָלֶיהָ וַתְּחַלְלֶהָ' (שמות כ', כ–כא).

מה כתיב לקמיה? 'וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ' (שם ב', יב). 'רבנן אמרין: ראה שאין תוחלת עתידה לעמוד ממנו ולא מבניו ולא מבני בניו עד סוף כל הדורות. מיד 'וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי'.1 וכי יודע משה מטמוניות לבבו שלמצרי?! אלא קרא על עצמו 'אֵין אִישׁ'. 'וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ – וַיַּךְ', כגון מה דאת אמר: דאין אדם מקשה ליבו להכות אלא אם מסיר מליבו את ה'ִאִישׁ' שבו, ואין 'אִישׁ' אלא דמות נער רך ותם שנותרה בו.

כאותה שמצינו שהיה בא גדעון להרוג את זבח וצלמונע מלכי מדין: 'וַיֹּאמֶר לְיֶתֶר בְּכוֹרוֹ קוּם הֲרֹג אוֹתָם וְלֹא שָׁלַף הַנַּעַר חַרְבּוֹ' (שופטים ח', כ). אמאי לא שלף יתר חרבו? דכתיב 'כִּי יָרֵא כִּי עוֹדֶנּוּ נָעַר' (שם). ואומר: 'וַיֹּאמֶר זֶבַח וְצַלְמֻנָּע קוּם אַתָּה וּפְגַע בָּנוּ כִּי כָאִישׁ גְּבוּרָתוֹ' (שם), לא 'אִישׁ' אלא 'כָאִישׁ'. מכאן שאין הנער נוטל נפש ואין האיש הורג, ואם הורג אינו קרוי איש. ואמר 'הלל הזקן: במקום שאין אנשים, השתדל להיות איש'.2 אמאי אין אנשים? מחמת הרציחה שהורגת ה'אִישׁ'.

***

שלושה שמם משונה בפי הבריות: המתנבא לפורענות, המת במלוכתו והנוטל נפש.

המתנבא לפורענות. דאמר: 'וַיִּקְרָא עַל הַמִּזְבֵּחַ בִּדְבַר ה' וַיֹּאמֶר, מִזְבֵּחַ מִזְבֵּחַ, כֹּה אָמַר ה': הִנֵּה בֵן נוֹלָד לְבֵית דָּוִד, יֹאשִׁיָּהוּ שְׁמוֹ וְזָבַח עָלֶיךָ אֶת כֹּהֲנֵי הַבָּמוֹת הַמַּקְטִרִים עָלֶיךָ וְעַצְמוֹת אָדָם יִשְׂרְפוּ עָלֶיךָ' (מלכים א י"ג, ב), הרי מתנבא לפורענות. בתחילה קראו איש האלהים דכתיב: 'וַיֹּאמֶר אֵלָיו הַאַתָּה אִישׁ הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בָּאתָ מִיהוּדָה וַיֹּאמֶר אָנִי' (שם, יד), ולבסוף קראו נבלה דכתיב: 'וְהִנֵּה אֲנָשִׁים עֹבְרִים וַיִּרְאוּ אֶת הַנְּבֵלָה מֻשְׁלֶכֶת בַּדֶּרֶךְ וְאֶת הָאַרְיֵה עֹמֵד אֵצֶל הַנְּבֵלָה' (שם, כה).

המת במלוכתו. דכתיב 'גְּדַלְיָה בֶן אֲחִיקָם בֶּן שָׁפָן אֲשֶׁר הִפְקִיד מֶלֶךְ בָּבֶל בְּעָרֵי יְהוּדָה' (ירמיהו מ', ה). גדליה חסר ו', ולבתר כתיב: 'וַיַּכּוּ אֶת גְּדַלְיָהוּ בֶן אֲחִיקָם בֶּן שָׁפָן בַּחֶרֶב וַיָּמֶת אֹתוֹ' (שם מ"א, ו).

איכא דאמרי, לא מלך היה גדליה ולא חשיב מלוכתו לשנות את שמו, ועל מי נאמר המת במלוכתו? תלמוד לומר: 'מָלַךְ עֲזַרְיָה בֶן אֲמַצְיָה מֶלֶךְ יְהוּדָה' (מלכים ב ט"ו, א), כל ימיו קרוי עזריה, להזכיר עזרתו וחסדו שעשה הישר בעיני ה'. ולבתריה כתיב: 'מָלַךְ יוֹתָם בֶּן עֻזִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה' (שם, לב), קרוי על שם עוזו.
מאי משמע מת במלוכתו, הא לכל מלך בא יומו? אלא שמצורע חשוב כמת, דכתיב: 'אַל נָא תְהִי כַּמֵּת' (במדבר י"ב, יב).3 ומה עביד שנצטרע? שזעף ומקטרתו בידו, כמה דאת אמר: 'וַיִּזְעַף עֻזִּיָּהוּ וּבְיָדוֹ מִקְטֶרֶת לְהַקְטִיר וּבְזַעְפּוֹ עִם הַכֹּהֲנִים וְהַצָּרַעַת זָרְחָה בְמִצְחוֹ' (דברי הימים ב כ"ו, יט).

והנוטל נפש. בנפשו אמרו, קל וחומר בנפש חברו. ומהיכן למדנו שמשנים את שמו? משעה שהרג גדעון את מלכי מדין לא היה שמו גדעון ואף לא היה שמו ירובעל אלא מֶלֶך היה שמו, שהמליך עצמו. ושם בנו לא היה יֶתֶר, מִשְמָחָה גדעון נפש יתירה שבו ונתאכזר בו שייטול נפשות ונתמעט עד שלא נותר בו יתיר כלום, אלא קרוי אבימלך, כל עצמו לפאר את מלכות אביו.

ואף הוא עשה בעצמו שררה והמליך עצמו, כדכתיב: 'וַיִּשְׂכֹּר בָּהֶם אֲבִימֶלֶךְ אֲנָשִׁים רֵיקִים וּפֹחֲזִים וַיֵּלְכוּ אַחֲרָיו' (שופטים ט', ד), הקיף עצמו בריקנים. ריקים מ'אִישׁ', ריקים מנעורים, ריקים מנפש יתרה.

'וַיָּבֹא בֵית אָבִיו עָפְרָתָה וַיַּהֲרֹג אֶת אֶחָיו' (שם ט', ה), מלמד שמאז שלא הרג מלכי מדיין, לימד עצמו אבימלך ליטול נפש. מאי מדרש דרש? 'אַשְׁרֵי שֶׁיֹּאחֵז וְנִפֵּץ אֶת עֹלָלַיִךְ אֶל הַסָּלַע' (תהלים קל"ז, ט), אשרי אדם שיחספס עצמו לנפץ ראשי עוללים. מאותה העת היה שם קלון בנפשות נעריו לערוף ראשי אויב, הדא הוא דכתיב: 'וַיָּשִׂימוּ לוֹ… מְאָרְבִים עַל רָאשֵׁי הֶהָרִים' (שופטים ט', כ"ה), מכאן שראשי אויביו תלויים בהרים, וכתיב 'וַאֲבִימֶלֶךְ וְהָרָאשִׁים אֲשֶׁר עִמּוֹ' (שם, מד), מלמד שלקח עמו ראשיהם.

ואף בסופו לא נתקררה דעתו מחינוך נעריו להרוג, עד 'וַיִּקְרָא מְהֵרָה אֶל הַנַּעַר נֹשֵׂא כֵלָיו וַיֹּאמֶר לוֹ שְׁלֹף חַרְבְּךָ וּמוֹתְתֵנִי פֶּן יֹאמְרוּ לִי אִשָּׁה הֲרָגָתְהוּ וַיִּדְקְרֵהוּ נַעֲרוֹ וַיָּמֹת' (שם ט', נד), חס וחלילה שלא תעלה בידי אישה זכות גיבורי חיל. ומניין שנקמה האישה נקמתם של ראשים? תלמוד לומר: 'וַתַּשְׁלֵךְ אִשָּׁה אַחַת פֶּלַח רֶכֶב עַל רֹאשׁ אֲבִימֶלֶךְ וַתָּרִץ אֶת גֻּלְגָּלְתּוֹ', 'עַל רֹאשׁ' – על עסקי ראש.

'פֶּן יֹאמְרוּ לִי אִשָּׁה הֲרָגָתְהוּ', אבימלך, יש דורשין אותו לגנאי ויש דורשין לשבח. יש דורשין לגנאי: כדאמרן, שהשחית את נערו שלא לצורך, שהרי היה כבר הרוג ועומד מידי האשה. ויש דורשין לשבח: לא רצה לקלקל נפש האישה. שאם לא כן, שתיים היו אובדין לה באותה שעה: פלך רכב שלה שזרקה, ותמימות נפש נעורים שלה. מיד קרא אבימלך לנערו, דכתיב 'וַיִּדְקְרֵהוּ נַעֲרוֹ' (שם ט', נד) – זכר לו נעוריו של אבימלך, 'וְלֹא שָׁלַף הַנַּעַר חַרְבּוֹ'. לא שלף בעודו נער, כן שלף על ידי נערו.

מהו דאמר אבימלך: 'יֹאמְרוּ לִי', מי יאמרו? והלא מת הוא ומתים אויביו! מכאן רמז לבית דין שלמעלה מדברי סופרים.

***

פונדקאי דבי מרזח פתח לה פיתחא מן פסוקא:
'כַּאֲשֶׁר יִמָּצֵא הַתִּירוֹשׁ בָּאֶשְׁכּוֹל' (ישעיהו ס"ה, ח). מקיש 'כִּי יִמָּצֵא חָלָל בָּאֲדָמָה'. מה התירוש נעלם באשכול, כך החלל נעלם באדמה; מה התירוש משמח, כן החלל באדמה משמח. ומה התירוש מוריד דמעות, אף חלל באדמה מוריד דמעות.

התירוש משמח, הדא הוא דכתיב: 'וַתֹּאמֶר לָהֶם הַגֶּפֶן, הֶחֳדַלְתִּי אֶת תִּירוֹשִׁי הַמְשַׂמֵּחַ אֱלֹהִים וַאֲנָשִׁים' (שופטים ט', יג).

ומניין שתירוש מוריד דמעות? דכתיב 'קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן הָאֲדָמָה' (בראשית ד', י), ואין דם אלא תירוש, הה"ד: 'דַם עֵנָב תִּשְׁתֶּה חָמֶר' (דברים ל"ב, יד).

וחלל באדמה מניין שמשמח? דמפורש ביה בשלמה מלכא: 'וְהָעָם מְחַלְּלִים בַּחֲלִלִים וּשְׂמֵחִים שִׂמְחָה גְדוֹלָה וַתִּבָּקַע הָאָרֶץ בְּקוֹלָם' (מלכים א א', מ), שמחים ומחללים עד שנבקעת הארץ בשמחתן.

וחלל מוריד דמעות כדאמרן: 'קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן-הָאֲדָמָה' (בראשית ד', י). מי דמעה כתיב כאן? צעקה אמר קרא! אלא שאין קול צעקה בלי דמעה, כדמעותיה של הָגָר שנשמעו כקול נער, כדכתיב: 'וַתִּשָּׂא אֶת קֹלָהּ וַתֵּבְךְּ', וכתיב 'כִּי שָׁמַע אֱלֹהִים אֶל קוֹל הַנַּעַר בַּאֲשֶׁר הוּא שָׁם' (בראשית כ"א, יז).

כִּי יִמָּצֵא חָלָל בָּאֲדָמָה
'כִּי יִמָּצֵא', ולא בשעה שמצויין בשפע. 'מיכן אמרו: משרבו הרצחנים בטלה עגלה ערופה'.4 שאין מזדעזעין הציבור מדמים כשהן מצויים, ואין חוזרים בתשובה.
'כִּי יִמָּצֵא', ולא ברוצחו שמוצאו בידיו הכתוב מדבר. מיכן לרצחן שימשיך בדרכו ויגיע אחר וימצא את החלל. וכל כך למה? שלא לנעול דלת בפני מוצאין, שהיו אומרים להן, אתה רצחת ואף הכרזת ודמו שפוך על ידך.
מכאן למוצא שחייב להכריז. ואף על פי שאין ראיה לדבר, זכר לדבר, דתנן: 'אלו מציאות שלו, ואלו חייב להכריז… חתיכות של בשר'.5

***

'כִּי יִמָּצֵא', כשיעור העשוי להימצא. ולא באפר הבית השרוף ולא ברקמות הדבוקות בקרקע ולא בשרידים שבמושב הטרקלין ולא באפר בית הכסא ולא בפחם ערימות השלדות ולא באבק המנהרות ולא בפיח מחנה הצבא שאחזה בו הדליקה, שאין בהן בשר כראוי ונודעת מיתתן בפרהסיא. 'תני: מאתים וארבעים ושמונה אברים באדם: שלשים בפיסת הרגל, ששה בכל אצבע, עשרה בקורסל, שנים בשוק, חמשה בארכובה, אחד בירך, שלשה בקטלית, אחת עשרה צלעות, שלשים בפיסת היד, ששה בכל אצבע, שנים בקנה, ושנים במרפק, אחד בזרוע, וארבעה בכתף. מאה ואחד מזה ומאה ואחד מזה. ושמונה עשר חוליות בשדרה, תשעה בראש, שמונה בצוואר, ששה במפתח של לב, וחמשה בנקביו'.6 ואין נחה נפשו של אדם עד שיחדלו איבריו מלעלות ריחם.

שמע מינה: כל ששיעורו דיו לזעזע את הלב ולהלך את בני המעיים חשוב איבר ואי אפשר לו להתקיים ללא טומאה בצידו, דתנן: 'כל אחד ואחד מטמא במגע ובמשא ובאהל. אימתי? בזמן שיש עליהן בשר כראוי. אבל אם אין עליהן בשר כראוי, מטמאין במגע ובמשא, ואין מטמאין באהל'.7 ואין טומאת הבשר אלא חסרון השלום, דכתיב: 'וְעַד קְצֵה הָאָרֶץ אֵין שָׁלוֹם לְכָל בָּשָׂר' (ירמיהו י"ב, יב) – אם יש בשר אין שלום.

***

דבר אחר: אל תיקרי 'בָּאֲדָמָה' אלא בדמה. מלמד שהשדה מדמם לעומתו. 'כי נח נפשיה דרבי אבהו, אחיתו עמודי דקיסרי מיא. דרבי יוסי, שפעו מרזבי דציפורי דמא. דרבי יעקב, איתחמיאו כוכבי ביממא. דרבי אסי, איעקרו כל אילנא'.8 משל למה הדבר דומה, לאחד שהיה מתכווין לגנות את חברו ראובן הארוך ולכנותו 'הגוץ', ונמצא מאחוריו ראובן 'הקצר', נמצא מגנה הגוץ כפי קוצרו בבלי כוונת מזיד. כך הבא להרוג אדם והורגו על גבי קרקע, קרקע השדה עושה עצמה כנרצחת מאיתו ומוציאה דמה כנרצחת בפני דמו של חלל.

סבא דמן תתא דנפשא פתר קרייה: 'תְּהוֹם אֶל תְּהוֹם קוֹרֵא לְקוֹל צִנּוֹרֶיךָ כָּל מִשְׁבָּרֶיךָ וְגַלֶּיךָ עָלַי עָבָרוּ' (תהלים מ"ב, ח). 'תְּהוֹם אֶל תְּהוֹם קוֹרֵא' – זה תהום המוות באדם ותהום העולה מן האדמה. 'לְקוֹל צִנּוֹרֶיךָ' – זו החרב. 'כָּל מִשְׁבָּרֶיךָ וְגַלֶּיךָ עָלַי עָבָרוּ' – אלה הדמים.

***

נמנו וגמרו: שלושה עולין זה כנגד זה, כדרך שיבוא חתן לקראת כלה. אשו של תמיד שורפת בפני 'אריה של אש דאכיל קרבנין',9 וגשמים שירדו כל כך ש'אותה טפה נופלת מיד יוצאה אחרת ובולטת כנגדה',10 ודם האדמה היוצא לשלוליתו של הרוג, שנאמר: 'אֶרֶץ אַל תְּכַסִּי דָמִי וְאַל יְהִי מָקוֹם לְזַעֲקָתִי' (איוב ט"ז, יח). שביקש איוב שלא יהא דמו וצערו טובעין בדמה של הארץ היוצאת ממילא כנגדו.

ולא אמרוֹ איוב לפסוק זה אלא מפני זכרו של זכריה בן יהוידע הכהן, שלא נהגו בדמו לא כדם צבי ולא כדם איל. בדם איל וצבי כתיב בהם בתורה 'ושפך את דמו וכסהו בעפר' (ויקרא י"ז, י"ג), אבל זכריה הצדיק לא נהגו בדמו לא כדם איל וצבי אלא שפכוהו על האבנים, דכתיב: 'כִּי דָמָהּ בְּתוֹכָהּ הָיָה עַל צְחִיחַ סֶלַע שָׂמָתְהוּ' (יחזקאל כ"ד, ז'). כל כך למה? להעלות חימה ולנקום נקם.11 כך איוב התריס כנגד ריבונו של עולם, ולא שבת מזעקתו עד שהתגלה אליו מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא מן הסערה להשקיטו.

ודמו של זכריה מאי הוה עלה?
'אמר רבי חייא בר אבין: אמר רבי יהושע בן קרחה: סח לי זקן אחד מאנשי ירושלים:
בבקעה זו הרג נבוזראדן רב טבחים מאתים ואחת עשרה רבוא,
ובירושלים הרג תשעים וארבע רבוא,
על אבן אחת.
עד שהלך דמן ונגע בדמו של זכריה, לקיים מה שנאמר: "וְדָמִים בְּדָמִים נָגָעוּ" (הושע ד', ב). אשכחיה לדמיה דזכריה דהוה קא מרתח וסליק. אמר: מאי האי?!…קטל עילויה, ולא נח.
אמר ליה: זכריה, זכריה! טובים שבהן איבדתים, ניחא לך דאבדינהו לכולהו?
כדאמר ליה הכי, נח'.12

אמרו: צדיק היה נבוזראדן, שלבסוף התגייר. ואף בתחילה היה צדיק ששם עצמו גואל הדם, שמצווה להשקיט דמו של הרוג. מכאן למדו, חדא, דכל שופך דמים הרוצה לשוב בתשובה, יכסה דם רציחתו, שלא ישחטו עליו דם נקי. ועוד למדו שדם חלל מבעבע עד שיערפו ריבואות וחילופיהן בעגלה.

***

הרי למדנו שדם האדמה יוצא אל שלוליתו של הרוג. ואימתי פוסקים דמי האדמה מזובם? לכשיבנה עליהן עיר לקלוט הדמים. שנאמר בראשון שופכי הדמים: 'וַיְהִי בֹּנֶה עִיר וַיִּקְרָא שֵׁם הָעִיר כְּשֵׁם בְּנוֹ חֲנוֹךְ' (בראשית, ד', י"ז). ביקש קין להודיע ששב בתשובה מזעמו ושפיכות דמים שלו, קרא לבנו חנוך וכמעיד על חינוך עצמו היה, ועדיין לא קיבלוהו. בנה עיר וקראה חנוך ולא קיבלוהו. צאצאיו מילאו את האדמה במיני לטישת ברזל, נטיית אוהל ומקנה, כינור ועוגב ולא קיבלוהו. והיה מצטער עד שהרגו למך בן מתושאל בן מחויאל בן עירד בן חנוך בנו. ולמה הרגו? ראה שקין הרג וזכה במרמה באריכות ימים שבעה דורות. נשא קל וחומר בעצמו, ואם קין שהרג במזיד תלו עד שבעה דורות, אני שהרגתי שוגג לא כל שכן שתתלה לי זכות שבעתיים?

נֹפֵל בַּשָּׂדֶה

נופל, ולא שנפל. נופל ואינו עתיד ליפול עוד. מלמד שאין הנרצח נשכח מהלב, ואינו דומה כמת שנגזר דינו להישכח, שהרי זוכרו בעל השדה, שאינה נעבדת עוד לעולם. שהרי למדנו, אם העגלה ערופה, שם 'לא יעבד בו ולא יזרע לעולם, שבעל הארץ ההיא יעשה כל תחבולה ויחקור עד שיודע ההורג כדי שלא תערף העגלה ולא תאסר ארצו עליו לעולם'.13

***

מעשה בבעל פרדס שנכנסו בו בני עלייה ומת אחד מהם ובן עזאי שמו, ולא היו יודעין מי הרגו עד שיצתה בת קול ואמרה 'אַשְׁכִּיר חִצַּי מִדָּם וְחַרְבִּי תֹּאכַל בָּשָׂר, מִדַּם חָלָל וְשִׁבְיָה' וגו' (דברים ל"ב, מב). וכל כך למה? ששיעבד עצמו למרירותה של התורה, דכתיב 'עֲנָבֵמוֹ עִנְּבֵי רוֹשׁ, אַשְׁכְּלֹת מְרֹרֹת לָמוֹ' (שם, לב), ומחמיץ יינה של תורה חייב מיתה.

מיכן שמענו שמיתה בידי שמיים מוציאה מידי חיוב עגלה ערופה. והא יצחק נקטל בידי שמיים, דכתיב 'אֱלֹהִים יִרְאֶה לּוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה, בְּנִי' (בראשית כ"ב, ח) ונעקד והוקרב 'ואפרו מוטל על גבי מזבח',14 שמא פטור מן העריפה? לא, הה"ד: 'וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה אַיִל אַחַר נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו וַיֵּלֶךְ אַבְרָהָם וַיִּקַּח אֶת הָאַיִל וַיַּעֲלֵהוּ לְעֹלָה תַּחַת בְּנוֹ' (בראשית, כ"ב, יג). ואף נאסר אותו המקום בחרישה וזריעה, שנאמר 'לֹא תִטַּע לְךָ אֲשֵׁרָה כָּל עֵץ אֵצֶל מִזְבַּח ה' אֱלֹהֶיךָ' (דברים ט"ז, כא).

***

ד"א: 'בַּשָּׂדֶה', אין שדה אלא שדה הקרב, דכתיב: 'אֶת הַשָּׂדֶה לַאֲחֻזַּת קֶבֶר' (בראשית נ', יג) אל תקרי קבר אלא קרב. מאי משמע אחוזה? שאין אחיזה גדולה בשדה יותר מלנופל בו, כדתנו רבנן: 'עשרה תנאין התנה יהושע… מת מצוה קונה מקומו'.15 ומניין שמקום מותו זכור לבריות? מעשה משלוש אמהות ולכל אחת בן היה והרוגין היו. אם ראשונה סופדת לבנה שתלוי בתורן של אוניה. שנייה הייתה מקוננת שליבו של בנה נושא כדור שלעופרת ואבד הוא בשדות, ואף על פי כן יודעת מי הרגו. ואם השלישית אבלה ועיניה תועות ביובש, שספק היה נח וספק הרוג וספק מהלך בעולם.16

לֹא נוֹדַע מִי הִכָּהוּ

לא באו מגפה ורעב ומלחמה לעולם כי אם לתת שלטון לספקות בלבבות. מגפה דכתיב: 'וַיֹּאמְרוּ מָה הָאָשָׁם אֲשֶׁר נָשִׁיב לוֹ, וַיֹּאמְרוּ מִסְפַּר סַרְנֵי פְלִשְׁתִּים… כִּי מַגֵּפָה אַחַת לְכֻלָּם וּלְסַרְנֵיכֶם' (שמואל א ו', ד). רעב דכתיב: 'וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ וְלֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ' (דברים ח', ג). מלחמה דכתיב: 'אִם יָבוֹא עֵשָׂו אֶל הַמַּחֲנֶה הָאַחַת וְהִכָּהוּ' (בראשית ל"ב, ל), מקיש 'הכהו' דעשו ל'הכהו' דרוצח לא נודע.

ולא יורדים מלאכים לעולם אלא כדי ליירא הוודאין, מניין? ממה שכתוב 'וַיִּשְׁאַל יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר הַגִּידָה נָּא שְׁמֶךָ וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי' (בראשית ל"ב, ל), ואומר 'לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי וְהוּא פֶלִאי' (שופטים י"ג, יח), וכדברי איש חמודות: 'וְהֵיךְ יוּכַל עֶבֶד אֲדֹנִי זֶה, לְדַבֵּר עִם אֲדֹנִי זֶה' (דניאל י', יז).

ב. וְיָצְאוּ זְקֵנֶיךָ וְשֹׁפְטֶיךָ וּמָדְדוּ אֶל הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבֹת הֶחָלָל

'הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבֹת הֶחָלָל', מלמד שאיבריו של אדם פזורים בו כערים בדרך שאין בהם קשר בין כרך לכרך ובין שדה לשדה. ואין ראשו של אדם מחובר לגופו אלא על ידי חוט דק שנקרא חלל, והרי הוא צווארו. ואין דמו של אדם נמדד אלא בלוגין ועצמותיו בחיטין וכולו בזיתים. 'תנינן: אלו שאם חסרו טהורין: כזית מן המת, וכזית נצל, ומלוא תרווד דרקב, ורביעית דם, ועצם כשעורה, ואבר מן החי שחסר עצמו'.17

***

דרש דמא בן ליסטיס: מאי דכתיב: 'שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם' (בראשית ט', ו)?
מכאן רמז לעגלה הערופה. 'שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם' לא נאמר על ידי מי, אלא 'לֹא נוֹדַע מִי הִכָּהוּ'. 'בָּאָדָם', מדברם של זקנים: 'יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ', ידי אדם ולא חיה שאין לה ידיים. 'דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ' אין דמו כי אם דם בהמה שמכפר על רוצח, הה"ד במבול: 'וַיִּמַח אֶת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה' (בראשית ז', כג). נמצאנו למדים שכפרת רוצח צריכה דם בהמה, ומבול, דכתיב 'נַחַל אֵיתָן' שירחצו מהדם, ומידות שקולות, שבמבול כתיב 'חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה מִלְמַעְלָה גָּבְרוּ הַמָּיִם וַיְכֻסּוּ הֶהָרִים' (בראשית ז', כ), ובחלל כתיב 'וְיָצְאוּ זְקֵנֶיךָ וְשֹׁפְטֶיךָ וּמָדְדוּ אֶל הֶעָרִים'. ומאי 'בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם'? הדא הוא דכתיב: 'וְנִגְּשׁוּ הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי… וְעַל פִּיהֶם יִהְיֶה כָּל רִיב וְכָל נָגַע', 'דמלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא'.18

ג. וְהָיָה הָעִיר הַקְּרֹבָה אֶל הֶחָלָל וְלָקְחוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא עֶגְלַת בָּקָר אֲשֶׁר לֹא עֻבַּד בָּהּ אֲשֶׁר לֹא מָשְׁכָה בְּעֹל

'תנינן: מאין היו מודדין, רבי אליעזר אומר, מטבורו.
רבי עקיבא אומר, מחוטמו.
רבי אליעזר בן יעקב אומר, ממקום שנעשה חלל, מצווארו'.19

הרי למדנו כיצד מודדין מהחלל. 'הָעִיר הַקְּרֹבָה אֶל הֶחָלָל'- בכל מקום שנאמר 'הַקְּרֹבָה' הייתה מחלוקתן עומדת. דרבי אליעזר אומר מטבורה של עיר, ורבי עקיבא אומר מחוטמה שלעיר, ורבי אליעזר בן יעקב אומר ממקום שנעשית חללה של עיר, מצווארה. כולי עלמא לית פליגין, עיר כעין אדם היא דכתיב: 'עִיר קְטַנָּה וַאֲנָשִׁים בָּהּ' (קהלת ט', יב), מקיש עיר לאנשים.

***

שאל ההוא תליינא את מלאך המוות: כתיב: 'מַכֵּה אִישׁ וָמֵת מוֹת יוּמָת' (שמות כ"א, יב), למה נידונה מיתה על רוצח? אמר לו: כדמפורש ביה, 'וְהָיָה הוּא וּתְמוּרָתוֹ יִהְיֶה קֹּדֶשׁ' (ויקרא כ"ז, י), מאן דקרו ליה 'אִישׁ' בוודאי קודש הוא, ומכהו – הכפרה עליו, כיצד יתכפר? למדנו שמידתו של הקב"ה מידה כנגד מידה, ימיר דמו של איש בדמו ויכה עצמו. והרי המאבד עצמו לדעת אין לו חלק לעולם הבא!20 אלא ימיר עצמו בבהמה ויערפוה כנגדו. ואמאי בהמה? דכתיב: 'וְכִי יָזִד אִישׁ עַל רֵעֵהוּ לְהָרְגוֹ בְעָרְמָה מֵעִם מִזְבְּחִי תִּקָּחֶנּוּ לָמוּת'. מעם מזבחי, מקרבן העולה על מזבחי.

ד. וְהוֹרִדוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא אֶת הָעֶגְלָה אֶל נַחַל אֵיתָן אֲשֶׁר לֹא יֵעָבֵד בּוֹ וְלֹא יִזָּרֵעַ וְעָרְפוּ שָׁם אֶת הָעֶגְלָה בַּנָּחַל

מניין שעגלה מכפרת את דם החלל? דכתיב: 'וְאִם אָסוֹן יִהְיֶה וְנָתַתָּה נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ' (שמות כ"א, כג). ואין אסון אלא דם דכתיב ביוסף 'דם' וקראו יעקב 'אסון', דכתיב: 'וַיִּקְחוּ אֶת כְּתֹנֶת יוֹסֵף וַיִּשְׁחֲטוּ שְׂעִיר עִזִּים וַיִּטְבְּלוּ אֶת הַכֻּתֹּנֶת בַּדָּם' (בראשית ל"א, לז), וקראו אסון דכתיב: 'וְקָרָהוּ אָסוֹן וְהוֹרַדְתֶּם אֶת שֵׂיבָתִי בְּרָעָה שְׁאֹלָה' (בראשית מ"ד, כט).

***

הרי שמענו שדם מכפר דם. מניין שזקנים מכפרים על ידי דם, דם חלל? הדא הוא דכתיב: 'וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה אַיִל אַחַר נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו וַיֵּלֶךְ אַבְרָהָם וַיִּקַּח אֶת הָאַיִל וַיַּעֲלֵהוּ לְעֹלָה תַּחַת בְּנוֹ' (בראשית כ"ב, יג). אין זקן כאברהם שמקרא מפורש בו 'וְאַבְרָהָם זָקֵן' (בראשית כ"ד, א), ואין דומה לעגלה מאיל, שביתרם אברהם כאחד, דכתיב: 'עֶגְלָה מְשֻׁלֶּשֶׁת… וְאַיִל מְשֻׁלָּשׁ' (בראשית ט"ו, ט). היה אברהם אבינו מורה מנהג דרך ארץ, שבמקום החלל, שם תהא בהמה נערפת.

***

מוות מן התורה מניין? למדנו מיאור שמת ונעשה לדם. ומה מים שמחיים כל ברייה, ניתנים להיהרג ולהפוך לדם, על אחת כמה וכמה שכל חי עשוי להיהרג. וזה בנה אב לכל הריגות, דכתיב: 'הִנֵּה אָנֹכִי מַכֶּה בַּמַּטֶּה אֲשֶׁר בְּיָדִי עַל הַמַּיִם' (שמות ז', יז), מכאן שאין הריגה בלא הכאה.

וכתיב: 'וּבָאַשׁ הַיְאֹר' (שם, יח), מכאן שאין מת בלא צחנה. ובכל סוף יש צחנה דכתיב: 'וְסֹפוֹ אֶל הַיָּם הָאַחֲרוֹן וְעָלָה בָאְשׁוֹ וְתַעַל צַחֲנָתוֹ' (יואל ב', כ).

ועוד כתיב: 'נְטֵה יָדְךָ עַל מֵימֵי מִצְרַיִם עַל נַהֲרֹתָם עַל יְאֹרֵיהֶם וְעַל אַגְמֵיהֶם וְעַל כָּל מִקְוֵה מֵימֵיהֶם וְיִהְיוּ דָם וְהָיָה דָם בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם וּבָעֵצִים וּבָאֲבָנִים' (שמות ז', יט), מכאן שאין הבדל לפני המקום בין מים למים, בין נהר לנהר, בין יאור ליאור, בין אגם לאגם ובין מקווה למקווה, אלא הכול מת ונהיה לדם אחד.

אֲשֶׁר לֹא יֵעָבֵד בּוֹ וְלֹא יִזָּרֵעַ

הלכה, 'רבי אליעזר אומר ההורג כינה בשבת כהורג גמל בשבת'.21 בין כך ובין כך למדנו שהריגה מחללת את השבת. ולמה איצטריך? הלא כתיב כאן 'אֲשֶׁר לֹא יֵעָבֵד בּוֹ וְלֹא יִזָּרֵעַ', מלמד שחובה על מקומה של הכפרה להיות מקום ששבת. הה"ד: 'אֲשֶׁר לֹא יֵעָבֵד בּוֹ'.

מה תלמוד לומר 'וְלֹא יִזָּרֵעַ'? זריעה עושה עצים ועצים עושין אש. ובאש כתיב 'לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת' (שמות ל"ג, ה), הרחיקו מקום כפרתה של עגלה מחילול השבת.

***

דבר אחר: 'לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת' (שמות ל"ג, ה), אין אש אלא הכועס בשבת, שהוא מחללה. ועוד, משפט רשעים בגיהנום של אש, והיינו דאמר רבי עקיבא לגביה אבוה דטורנוסרופוס שחיק־טמיא: 'קברו של אביו יוכיח שאין מעלה עשן בשבת',22 דכל ימות השבת היה מעלה עשן שהיה נדון ונשרף, ובשבת פושעי גיהנום שובתין. וכדאמר רבי שמעון בן יוחאי מרא דזוהר הקדוש, 'לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ', ש'בההוא יומא לא שלטא דינא',23 ואסירא כעסא. ולכך 'וְלֹא יִזָּרֵעַ', זריעה עושה עצים ועצים עושין אש ואש עושה כעס המביא לידי הריגה, לפיכך עשו מקום כפרתה של הריגה נקייה כסולת מן ההריגה.

ד"א: אף האדמה נזקקת למנוחה אחרי מלחמה והריגה. דכתיב: 'וַתִּשְׁקֹט הָאָרֶץ אַרְבָּעִים שָׁנָה' (שופטים ג', יא), הארץ דייקא.

***

'וְלֹא יִזָּרֵעַ', מצינו להרוגין ופצועים שנקראים הרדופין ומיני פרחים, וראיה יש לדבר: 'דּוֹדִי יָרַד לְגַנּוֹ לַעֲרוּגוֹת הַבֹּשֶׂם לִרְעוֹת בַּגַּנִּים וְלִלְקֹט שׁוֹשַׁנִּים' (שיר השירים ו', ב). לפיכך אמרה תורה, במקום שבו נקטפו פרחים בדם, אל יזרעו עוד לעולם.

וְעָרְפוּ שָׁם אֶת הָעֶגְלָה בַּנָּחַל

אמר חדא מאינשי שלומינו דבי אומנא: למה הדבר דומה? לחסיד אחד שהיה נין ונכד לצדיק ראש כל בני הגולה, ואותו צדיק היו כל תלמידיו ותלמידי תלמידיו נעשין כתות כתות ועוסקין בתורה ותפילה ומצוות עד שנתייהרו ונעשו מפורסמים והיו מתחסדים ומתחטאים ברשות התורה וקלקלו חלקם לעולם הבא, ואף תורתם נעשתה להם שקר. ככתוב בנביא: 'הִכְשַׁלְתֶּם רַבִּים בַּתּוֹרָה' (מלאכי ב', ח). מה עשה אותו נין ונכד? עמד וסיפר מעשיות משנים קדמוניות. זכה ונתקיים בו הכתוב: 'מַיִם עֲמֻקִּים דִּבְרֵי פִי אִישׁ, נַחַל נֹבֵעַ מְקוֹר חָכְמָה' (משלי י"ח, ד).

אמר ליה ההוא גברא: אי הכי, ראש העגלה נערף כמו התורה שמאבדת את צורתה, ולפיכך בא הנחל ושוטפה מן העולם? אמר לו, מכלה עולם! יכבו דברי תורה ואל ימסרו לגברים! כשיצא אמרו לו תלמידיו, רבי, לזה דחית, לנו מה אתה משיב? אמר להן: גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם, שאין שחיטת העגלה מועילה כלום לחלל וכלום לרוצחו וכלום לזקנים, אלא כדי שישאלו העם קושיות מן החלל הפנוי ואזי יבוא צדיק שחכמתו כנחל וישתוק להם באמונתו.

ו. וְכֹל זִקְנֵי הָעִיר הַהִיא הַקְּרֹבִים אֶל הֶחָלָל יִרְחֲצוּ אֶת יְדֵיהֶם עַל הָעֶגְלָה הָעֲרוּפָה בַנָּחַל

מלמד שקרבן צריך רחיצה במים על מנת שיכפר, ועל ידי זה מתקדש המקום. והוא מקרא מלא באהרן הכהן, דכתיב: 'וְרָחַץ אֶת בְּשָׂרוֹ בַמַּיִם בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ… וְעָשָׂה אֶת עֹלָתוֹ' (ויקרא ט"ז, כד). אמאי מקום המים קרוי קדוש? משום שבא לכפר, והבא לכפר קדושה נמשכת ממנו כהיפוך הטומאה.

הַקְּרֹבִים יִרְחֲצוּ אֶת יְדֵיהֶם
אל תקרי 'ירחצו' אלא ירצחו את ידיהם, דידיים שאין מוכיחות לא הווין ידיים, ואיך ירצחו? על ידי רחיצה. ולמה הקרובים? דכתיב 'בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ' (ויקרא, י', ג).

ד"א: 'בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ' (שם), תקרי בקרביי אקדש. כן היא דרך העולם, ככל שקרוב אצל הרוג כן קרביו מתערערין.

יכול צריכים קרוביו ממש לבוא? לאו דווקא, ת"ל 'כִּי הַדָּם הוּא בַּנֶּפֶשׁ' (ויקרא י"ז, יא), כל הקרוב קרבת נפש מעלה עליו הכתוב כאילו היה אחיו בדמו. ויכולין זקני העיר להתעלם מקרבתן אל הנפש ולהיפטר מן העריפה? ת"ל: 'דָּם יֵחָשֵׁב לָאִישׁ הַהוּא דָּם שָׁפָךְ וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא מִקֶּרֶב עַמּוֹ' (שם, ד). מה שופך הדמים נכרת מעמיו, כך הכורת עצמו מעמיו נחשב שופך דמים.

יכול ירחצו בדם החלל או העגלה? לא, רחיצתם במים. ומכאן שאין רחיצה אלא זריקת חובתן של זקנים, כדמוכח שאין אדם סובל דם חללים על ידיו אפילו שעה אחת, אלא מיד מעבירו מידיו. ואפילו היה הרוצח שליחם של זקנים אינו יכול להחזיק בו, דכתיב: 'וַיַּחֲזֵק הָאִישׁ בְּפִילַגְשׁוֹ וַיֹּצֵא אֲלֵיהֶם הַחוּץ' (שופטים י"ט, כה), ולא יכל להחזיק בדמה דכתיב: 'וַיִּקַּח אֶת הַמַּאֲכֶלֶת וַיַּחֲזֵק בְּפִילַגְשׁוֹ וַיְנַתְּחֶהָ לַעֲצָמֶיהָ לִשְׁנֵים עָשָׂר נְתָחִים וַיְשַׁלְּחֶהָ בְּכֹל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל' (שם, כ"ט).

ז. וְעָנוּ וְאָמְרוּ יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ

באגרתא דדמא תנינן: חייב אדם לשפוך דמים, הדא הוא דכתיב: 'לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ' (ויקרא י"ט, טז), מלמד שדמו של אדם צריך טלטלה, ואם נקרש או עומד מקיזים אותו. כדם של יום הכפורים שמקבל כהן גדול במזרק את דמו, 'ונתנו למי שהוא ממרס בו על הרובד הרביעי שבהיכל, כדי שלא יקרוש'.24 וכל 'המקיז דם ואינו רוחץ מפחד שבעה ימים ואינו יודע ממה מפחד',25 שרחיצה מחממת את הדמים ואלמלא כן הרי דמו עומד וקשה. ואל לו לאדם לעמוד יתר על המידה, אלא ממרס בדמו. ואם לא ממרס, הקב"ה יטריח אותו למרס דמו.

מנלן כולי האי? מקין והבל. הבל שנע ונד בארץ עם צאנו והיה דמו מהלך, מנחתו נתרצתה בשמיים, קין שעובד אדמה היה וראה לו מנוחה בנחלתו, לא נתקבלה מנחתו והוצרך לגלות בארץ. ולפיכך הביאו המקום להרוג את הבל אחיו, שדחפו לכך הקב"ה. וכל כך למה? משום שחובה על הדם להימרס.

ומתי עמד מגלותו? כשהייתה לו עיר רחבה דיה לקלוט הדמים המתנועעים, שנאמר: 'וַיְהִי בֹּנֶה עִיר' (בראשית ד', יז). שאם לא הייתה עירו אוגרת דמו בתהומותיה, כבר הזהירו הקב"ה שישרוף אותה באש: 'אוֹי עִיר הַדָּמִים, גַּם אֲנִי אַגְדִּיל הַמְּדוּרָה' (יחזקאל כ"ד, ט).

ומדוע אין העיר נבנית עד שיתהלכו הדמים דיים? כבר עמד וצווח חבקוק: 'הוֹי בֹּנֶה עִיר בְּדָמִים, וְכוֹנֵן קִרְיָה בְּעַוְלָה' (חבקוק ב', יב), מלמד שלעיתים צריכים הדמים לנוע ולעיתים צריכים הדמים לנוח. על כן אדם נקרא לילך מארצו לעבודת המלך ולצבוא צבא ולנסוע מסע ולעבוד עבודה ולהזיע ולשאת ולשבור ולחרוץ ולחתוך ולעקוד ולחצות ולחפש אבידות ולצוד ליסטים ולרוץ ולעוף ולהניע ולהבעיר ולסובב ארץ עד שינוח. ואם יקדים מזליה ויניע עצמו יקדים מנוחתו, דכתיב 'זֹאת מְנוּחָתִי עֲדֵי עַד פֹּה אֵשֵׁב כִּי אִוִּתִיהָ' (תהלים קל"ב, יד).

***

ד"א, 'בֹּנֶה עִיר בְּדָמִים', הכתוב מדבר בכרך גדול שבעזה, ששמשה תידום עליה ברוב מראות הדמים, ולא עוד אלא מערות ופירים יש בה כדם נימי לבבו של רשע. 'קִרְיָה בְּעַוְלָה', זו גאוות מרגלים של איסטרטיא שלישראל, שהיו הולכין ונוצחין בכל מלחמותיהן ויודעין בשונאיהן, ובכל רציחה שהיו באים ערביין לרצוח בישראל היו דוכסין ואיפרכיאות של קריה מסתכלין בהן ועוקבים, עד שנתנמנמו והחמיצה שעתם ונשפך דמם של קדושים. ועליהן אמר הכתוב: 'כִּי חֲמַס לְבָנוֹן יְכַסֶּךָּ, וְשֹׁד בְּהֵמוֹת יְחִיתַן, מִדְּמֵי אָדָם וַחֲמַס אֶרֶץ, קִרְיָה וְכָל יֹשְׁבֵי בָהּ' (חבקוק ב', יז).

ומה כפרה ניתנה להם? למדנו בדוד המלך עליו השלום, שאיוותה נפשו לבנות מקדש ולא נתנו לו אלוהיו, אלא ממתין היה בצערו עד שיצתה נשמתו ולבסוף שלמה בנה הבית. כך דרך שופכי הדמים שעיר מקלט קולטתן עד סופם ואינן מפרנסים ומנהיגים, אלא נידחים הן בעונשן עד שמיתתן פוטרתן מן סבל הצער.

***

איכא דאמרי: גדולה התגלות דפורענות מהתגלות דגאולה, דבפורענות כתיב: 'עוֹד זֶה מְדַבֵּר וְזֶה בָּא וַיֹּאמַר, אֵשׁ אֱלֹהִים נָפְלָה מִן הַשָּׁמַיִם' (איוב א', טז). ובגאולה כתיב 'וְאֶל אֲצִילֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁלַח יָדוֹ וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ' (שמות כ"ד, יא).

ומניין שגדולה שריפת בני איוב מסעודתם של בני ישראל? דבאיוב כתיב: 'וַיַּעַן ה' אֶת אִיּוֹב מִן הַסְּעָרָה וַיֹּאמַר' (איוב ל"ח, א) סערה לשון שער, לשון כניסה. ובאידך כתיב: 'וַיִּשְׁכֹּן כְּבוֹד ה' עַל הַר סִינַי וַיְכַסֵּהוּ הֶעָנָן שֵׁשֶׁת יָמִים' (שמות כ"ד, טז), כיסהו הענן ולא נתן להראותו, ועוד נאמר 'וְהָיָה בַּעֲבֹר כְּבֹדִי וְשַׂמְתִּיךָ בְּנִקְרַת הַצּוּר וְשַׂכֹּתִי כַפִּי עָלֶיךָ עַד עָבְרִי' (שמות ל"ג, כב). מתוך כך למדנו, גדולה פורענות, שמתגלים בה פניו של מקום.

***

'יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם', אמר אלוהי כל בשר לדוד המלך ע"ה: 'דָּם לָרֹב שָׁפַכְתָּ וּמִלְחָמוֹת גְּדֹלוֹת עָשִׂיתָ, לֹא תִבְנֶה בַיִת לִשְׁמִי כִּי דָּמִים רַבִּים שָׁפַכְתָּ אַרְצָה לְפָנָי' (דברי הימים א כ"ח, ב). מכאן שאין שופך דמים רשאי לבנות בית לשמו.

ממה נפשך;
שאם רוצח היה, דמו בראשו ודינו בסייף.
ואם שוגג היה, עיר מקלט קולטתו מפני גואל הדם ואינו רשאי לבנות כל ימיו.
ואם גיבור היה, חרב מדבקת ידו ואינו יכול לבנות בית, דכתיב 'וַיַּךְ בַּפְּלִשְׁתִּים עַד כִּי יָגְעָה יָדוֹ וַתִּדְבַּק יָדוֹ אֶל הַחֶרֶב' (שמואל ב כ"ג, י).
ואם מלך היה, הא במלך נאמר: 'וַאֲדֹנִיָּה בֶן חַגִּית מִתְנַשֵּׂא לֵאמֹר אֲנִי אֶמְלֹךְ וַיַּעַשׂ לוֹ רֶכֶב וּפָרָשִׁים וַחֲמִשִּׁים אִישׁ רָצִים לְפָנָיו', ואם רצים לפניו אימתי בונה עיר, ולא עוד אלא שדמו ניצוק ברכבו כמו שנאמר במלך ישראל: 'וְהַמֶּלֶךְ הָיָה מָעֳמָד בַּמֶּרְכָּבָה נֹכַח אֲרָם וַיָּמָת בָּעֶרֶב וַיִּצֶק דַּם הַמַּכָּה אֶל חֵיק הָרָכֶב' (מלכים א כ"ב, לה), ומכיוון שאין עוצר אלא נוסע ונלחם אינו בונה בית אלוהים, ואם בנה אין תפילה נשמעת דכתיב: 'גַּם כִּי תַרְבּוּ תְפִלָּה אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ' (ישעיהו א', טו).

תנו רבנן: 'אמר רבי אליעזר: הבא מן הדרך אל יתפלל שלושה ימים'.26 וכל כך למה? מעשה ברועה טווסין שראה בדרכו חלל ולא הכריז מיד ושכח מן הדרך ומן החלל, ולן בבית הדין וכל אימת שבא להתפלל הייתה עולה דיוקנו של חלל לפניו וזועקת ומונעתו מן התפילה. רץ לאחוריו וראה טווסיו ושאר ציפורים מקנחים נוצותיהן ומקורן בדמו. אותה שעה גזרו תלת: אל ירעה אדם טווסין, לבל ילין בבית הדין, ועל הבא מן הדרך שלא יתפלל שלושה ימים.

טווסין אין צריך לומר, דאית בהן יוהרא ודבקה בבעליהן. הלן בבית דין, פשיטא הוא, כדתנן: 'דיני נפשות דנין ביום וגומרין ביום',27 ומשקיעת החמה אין רשאין נפשות להימצא שם כלל. איסור תפילה לשלוש הימים אמאי גזור? שתפילתו של אדם פורחת כטווס ויש בה מדיני הנפשות, איתכליל בה עסקי אדם ועסקי שמיים ומסיחה דעתן של בריות מן הדרך שיצאו ממנה, לבסוף באין לידי שכחת מת מצווה.

ח. כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר פָּדִיתָ ה' וְאַל תִּתֵּן דָּם נָקִי בְּקֶרֶב עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וְנִכַּפֵּר לָהֶם הַדָּם

פרשתא דנחמתא הויא או פסוקי חרון אף? שלחו והקשו, מאי דם נקי? נענו בחלום דכתיב הכא: 'וְנִקֵּיתִי דָּמָם לֹא נִקֵּיתִי' (יואל ד', כא), וכתיב התם: 'וְעַתָּה אַל תְּנַקֵּהוּ כִּי אִישׁ חָכָם אָתָּה וְיָדַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לּוֹ וְהוֹרַדְתָּ אֶת שֵׂיבָתוֹ בְּדָם שְׁאוֹל' (מלכים א ב', ט).

ואית תימרות עשן דלטותא ואית תמרות עשן דנחמתא, דכתיב: 'וְנָתַתִּי מוֹפְתִים בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ דָּם וָאֵשׁ וְתִימֲרוֹת עָשָׁן' (יואל ג', ג), עשן הגיהנום. ונאמר באותו מטבע: 'מִי זֹאת עֹלָה מִן הַמִּדְבָּר כְּתִימֲרוֹת עָשָׁן' (שיר השירים ג', ו). מלמד שטוב ורע באים כאחד.

ט. וְאַתָּה תְּבַעֵר הַדָּם הַנָּקִי מִקִּרְבֶּךָ כִּי תַעֲשֶׂה הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה'

אי זהו הישר בעיני ה'? ת"ל: 'וְיֵשׁ נִסְפֶּה בְּלֹא מִשְׁפָּט' (משלי י"ג, כג).

איבעיא לן ולהו: אי זהו דם נקי? קבלה היא בידינו שכל הטועם טעמן של מילים, עוטה צל על פניו ודמו מתלכלך. אלא דם שלא חייב היה להישפך ונשפך מיקרי נקי.
ד"א: איזהו דם נקי? החובל את אביו ואמו ועשה חבורה שחייב מיתה. שכל כולו עשוי דם הוריו ומקיז דם עצמו הוא, ואין ניקיון דם כי אם להותירו בתוככי גופו שנאמר 'נָקִי יִהְיֶה לְבֵיתוֹ' (דברים כ"ד, ה). 'אמר רבה: החורש28 את אביו – נהרג, לפי שאי אפשר לחרישה בלא חבורה, משום טיפתא דדמא נפלה ליה באודניה'.29 וכדאמרו אינשי: דמו בראשו.

***

'אמר רב יהודה אמר שמואל: ואיתימא רבי אמי: ואמרי לה במתניתא תנא:
מעשה בד' מאות ילדים וילדות שנשבו לקלון. הרגישו בעצמן למה הן מתבקשים.
אמרו: אם אנו טובעין בים – אנו באין לחיי העולם הבא?

דרש להן הגדול שבהן: "אָמַר ה' מִבָּשָׁן אָשִׁיב, אָשִׁיב מִמְּצוּלוֹת יָם" (תהלים ס"ח, כג)
"מִבָּשָׁן אָשִׁיב" – מבין שיני אריה. "אָשִׁיב מִמְּצוּלוֹת יָם" – אלו שטובעין בים. כיון ששמעו ילדות כך – קפצו כולן ונפלו לתוך הים. נשאו ילדים קל וחומר בעצמן ואמרו: מה הללו שדרכן לכך, כך אנו שאין דרכנו לכך, על אחת כמה וכמה! אף הם קפצו לתוך הים. ועליהם הכתוב אומר "כִּי עָלֶיךָ הֹרַגְנוּ כָל הַיּוֹם נֶחְשַׁבְנוּ כְּצֹאן טִבְחָה" (תהלים מ"ד, כג)'.30

דרש יתומא בר שכולאי:
ומה עשה הקב"ה באותה שעה? היה מטייל ותפילין בראשו ותפילה בליבו. ומניין דאית ליה תפילין? 'אמר רב נחמן בר יצחק לרב חייא בר אבין: הני תפילין דמרי עלמא, מה כתיב בהו? א"ל: "וּמִי כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ" (דברי הימים א י"ז, כא)'. ומתוך שהיה מתפלל לא היה מציל ילדיו, וכדאמרי במערבא: 'אי זהו חסיד שוטה? ראה תינוק מבעבע בנהר. אמר: לכשאחלוץ תפילי – אצילנו. עם כשהוא חולץ תפיליו – הוציא זה את נפשו'.31

אם כך שמא נתחייב הקב"ה כפרה על דמם של ישראל, שנאמר: 'וְלָאָרֶץ לֹא יְכֻפַּר לַדָּם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ בָּהּ כִּי אִם בְּדַם שֹׁפְכוֹ' (במדבר ל"ה, לג)? ת"ל: 'אֱ-לֹהִים אַל דֳּמִי לָךְ' (תהלים, פ"ג, ב), מלמד שאין למקום דמים, ואין חובת נקמה חלה על ראשו. וכל כך למה? מחמת שהוא דורש דמים, דכתיב 'וְאַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ' (בראשית, ט', ה) – אדרוש אני מכם ולא אתם ממני, שאלמלא כן לא היה לדבר סוף, שאין שופך דמים כקב"ה. ודבר זה אמרו במקרא וכפלו בנביאים ומשולש בכתובים. במקרא נאמר: 'אַסְפֶּה עָלֵימוֹ רָעוֹת חִצַּי אֲכַלֶּה בָּם' (דברים ל"ב, כג), ועל ידי הנביאים כתוב: 'כֹּה יַעֲשֶׂה אֱלֹהִים לְאֹיְבֵי דָוִד וְכֹה יֹסִיף אִם אַשְׁאִיר מִכָּל אֲשֶׁר לוֹ' (שמואל א כ"ה, כב), וחתמו בכתובים, דכתיב: 'ה' לָקָח, יְהִי שֵׁם ה' מְבֹרָךְ' (איוב א', כא).

אמרו לו לאותו יתומא: כילית גידופך?! עד מתי אתה מתכבד בקלונו של מקום?

א"ל: דרך יהודים בכך, שכל אומות העולם מכניעין עצמן מול קונם בהשתחוויה על גבי קרקע, ואנו עומדין ודורשין וגוערים ומוחים לפני מלך מלכי המלכים. ששלושה צדיקי עולם נתעקשו, ואלמלא מקראם כתוב אי אפשר לאומרו. אחד היה אברהם דכתיב ביה: 'חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה לְהָמִית' (בראשית י"ח, כה). משה לא בלם פיו אלא צווח ואמר: 'לָמָּה יֹאמְרוּ מִצְרַיִם לֵאמֹר בְּרָעָה הוֹצִיאָם לַהֲרֹג אֹתָם בֶּהָרִים וּלְכַלֹּתָם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה' (שמות ל"ב, יב). ובני קורח כמעט הגדישו סאתן דכתיב: 'עוּרָה לָמָּה תִישַׁן אֲ-דֹנָי, הָקִיצָה אַל תִּזְנַח לָנֶצַח' (תהלים מ"ד, כד).

יש אומרים, שניים ביקשו למחות ולבסוף באו למחול, והם איוב ורעיית הדוד. איוב, דמחה בתחילתו: 'דְּעוּ אֵפוֹ כִּי אֱלוֹהַּ עִוְּתָנִי וּמְצוּדוֹ עָלַי הִקִּיף' (איוב י"ט, ו), ולבסוף מחל דכתיב: 'הִגַּדְתִּי וְלֹא אָבִין נִפְלָאוֹת מִמֶּנִּי וְלֹא אֵדָע' (שם מ"ב, ג). ואף הרעיה דבמחייתה קראה: 'בִּקַּשְׁתִּיהוּ וְלֹא מְצָאתִיהוּ, קְרָאתִיו וְלֹא עָנָנִי' (שיר השירים ה', ו). ולבסוף מחלה לו, שנתנה הרשות בידו, הדא הוא דכתיב: 'בְּרַח דּוֹדִי, וּדְמֵה לְךָ לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים, עַל הָרֵי בְשָׂמִים' (שם ח', יד).

ברוך ה'
לעולם
אמן ואמן.