וכל אשר ייגע על פני השדה בחלל וכו': מבחר מרחבים - צירופים חדשים

וכל אשר ייגע על פני השדה בחלל וכו': מבחר מרחבים

ידידיה גזבר

ו׳ בניסן ה׳תשפ״ד
זמן קריאה : 10 דקות

חייל הרפואה צמוד לקריעה של הגוף, עומד בעיניים פקוחות מול הסתמיות שלו, ההתפרקות מאדם לבשר. מול הפשטות הפיזיקלית – הכל תלוי בצינור של חצי סנטימטר. אם חתיכת מתכת נוגעת בו הוא פשוט ייקרע.

כמה זה מוזר שיש חפץ לקריעת אנשים אחרים, ומצד שני כמה זה טבעי ותכשיטי לאנושות, כמה זה לא ייאמן וכמה זה פשוט ישנו, כמה זה הזוי וכמה זה מתבקש.

ומחללה של חרב צריך לשוב ולהיטהר, למצוא את הדרך להחזיר אותה אל הנדן. לחזור מאחורי הקלעים של הגוף אל הדמות השלמה.

דפנה גזית, רשות העתיקות

כניסה אל מאחורי הקלעים של הגוף כרוכה בסוג של טומאה. מחשבות בסוגיית 'חרב הרי זה כחלל'.

 

וְכֹל אֲשֶׁר יִגַּע עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה בַּחֲלַל חֶרֶב אוֹ בְמֵת אוֹ בְעֶצֶם אָדָם אוֹ בְקָבֶר יִטְמָא שִׁבְעַת יָמִים.

במדבר י"ט, טז

חרב הרי זה כחלל.

נזיר נג ע"ב

 

על פני השדה

זאת התורה: יש זרות בין המלחמה לחיים. המלחמה היא אירוע שצריך לחזור ממנו, להיטהר, לטבול, להיוולד. המוות הוא ערעור על החיים, והתורה מתעקשת למסגר אותו ככזה. לבודד אותו ולהתייחס אליו כמו כבשה שחורה, כמו פרה אדומה, משהו טבעי, אולי הכי טבעי, ובדיוק בגלל זה לא אנושי. השדה מנוגד אפילו לאוהל, כבר כאן יש הבדל: בין נסיעה מטורפת ברכב אישי עם נשק מכיתת הכוננות לבין גיוס מילואים מסודר, ובוודאי שיש הבדל בין השדה ואוהל הבד לבין המוות של השגרה, להתמלאות החלקות בהר הרצל בטפטוף קל, כאילו היו עצים, קמעא קמעא.

 

בחלל חרב או במת

חז"ל מפרקים את הפסוקים להיבטים שונים ומבדילים בין המת לבין ההרוג, בין המת לבין חלל החרב. יש אובדן חיים שהוא התכלות החומר, התפרקות פנימית שמקילה על המחשבה על נשמה שעוזבת את הגוף: זה אותו הגוף רק שאין בו נשמה. אל מול זה יש אובדן חיים שהוא פצע, שהוא טראומה (במובן הרפואי של המילה) – פגיעה חיצונית שלא מאפשרת לחומר להחזיק את הרוח, הנשמה מנסה להישאר אבל אין לה במה להיתפס.

 

וכל אשר ייגע

המקום של חייל הרפואה לא מאפשר לו את ההדחקה, לא מאפשר לו לחיות את המלחמה בתודעה של ניצחון ואפילו לא בתודעה בסיסית וחיובית של 'ישנה משימה ואנחנו נבצע אותה'. חייל הרפואה חי תמיד את הנגטיב של המלחמה, את ה'מה אם' ואת התוצאות שלו. לפעמים חובשים יכולים להיות ממש מהאו"ם, לפקד על הגיס החמישי: הרי בסוף זה חיל שעסוק לא בלחימה אלא בתוצאותיה, ובניסיון למזער אותן. מקרה הקיצון זה החובש הפציפיסט של מל גיבסון ב'הסרבן', אבל גם פשוט העובדה שהחובש הפלוגתי ב'אחים לנשק' נלחם בלי נשק. אחים בלי נשק. הוא לא חלק מזה.

אולי במהלך להטוטני גם הנגטיב הזה יכול להפוך לחלק מוקטור הניצחון הפוזיטיבי, כלומר לחשוב על החובש כמי שנותן גב ומעניק יציבות למהלך האופרטיבי. אבל בתנועה הבסיסית? הרפואה היא הרגל על הברקס, היא המודעות לתרחיש הכישלון. החובש נצרך אחרי שקורה האירוע. וכחלק מהמודעות לנגטיב של המלחמה, חייל הרפואה צמוד לקריעה של הגוף, עומד בעיניים פקוחות מול הסתמיות שלו, ההתפרקות מאדם לבשר. מול הפשטות הפיזיקלית – הכל תלוי בצינור של חצי סנטימטר. אם חתיכת מתכת נוגעת בו הוא פשוט ייקרע.

וחתיכת המתכת היא לא רק חתיכת המתכת העוינת, היא סתם אתר הבנייה הגדול שהיא מלחמה, היא חוסר ההתאמה לקנה המידה האנושי: אין פתחים, אין רחובות, דברים נופלים מכל מיני מקומות. המלחמה היא רגע להתבונן כמה מורכב הוא מרחב החיים האנושי וכמה התאמות הוא דורש, ואיך התיחוח של העיר הופך את כל המתכת והבטון האלו לאתרים שלא הותאמו לאנושות, ולכן לגורם סיכון.

והיא גם לא רק חתיכת המתכת הסתמית, הלא-אנושי שקורע את האנושי, היא גם חתיכת המתכת בה מחזיקה הרפואה עצמה. ההתפרקות של הגוף מאדם לבשר קורית גם מהצד של התיקון: אם זה נקרע אז תתפור, אם זה נחתך אז תסגור, אם זה הפסיק לזוז אז תלחץ, כל מה שמלכד את הסיפור האנושי מתפרק לחלקיקים. כמו לצפות בסרט פנטזיה ולומר בעצם אלה שחקנים שהלבישו עליהם זקן ובגדים והם אמורים להיראות גמדים, בעצם אלה חתיכות רקמה שאמורות להיות בנאדם אבל יש מצב שזה רק אשליה. השהות הרפואית בצל מכשירי ניתוח, בצל כלי מתכת שנועדו לפרק רקמות, המודעות לחמת המלאה נוזלים, למתח בין הגוף הפועל לגוף שהוא רק חומר.

ובעצם, זה המוות. זה האובדן של תמונת האנושיות, זה האובדן של מה שקושר את כל הרקמות הללו ומפליא לעשות, להסתכל מאחורי הקלעים ולא להצליח לחזור.

 

או בעצם, אדם

 

חרב

המוות הממשי נמצא בכל כזית מבשר המת, ובכל רביעית דם, ובאבר שלם שמת וברוב עצמות. כל אלה מחזיקים דמות של האדם השלם, והטומאה מתפשטת מהם במגע ובמשא וגם באוהל, על כל הפלוגה. כל אלה משמשים סינקדוכה לאדם, כלומר לחיים. כדי לשמש סינקדוכה כזו צריך לעמוד בסף, להיות בין החיים ובין המוות, כלומר להכיל בו זמנית את הפרדוקס של חומר ושל דמות.

גם רגע המוות המושגי יותר, שבו המבט על האנושי לא מצליח לתפוס דבר חוץ מאת ההתפרקות, צריך משהו להיתפס בו. המשהו הזה צריך להכיל את הכפל, את הגליץ' שלרגע אחד נראה ולרגע אחד לא, את הפרדוקס שלוכד את תנועת ההתפרקות בהווה מתמשך, שנראה שלם והרוס בה בעת. לכן חרב הרי זה כחלל, ולכן גם טומאת חרב צריכה להכיל את הפרדוקס שבו החומר הוא גם הכי אנושי וגם הכי לא, גם הכי חי וגם הכי מת.

יש שארית מהמחשבה הזו במחלוקת על יציאה מתחום שבת עם נשק, האם הוא גנאי או תכשיט, ואת המחלוקת הזו יש לקרוא לא כשאלת הזדהות עם כלי המלחמה והצורך לאחוז בכלי משחית – קריאה מקובלת – אלא כשאלת הבלתי ייאמן: כמה זה מוזר שיש חפץ לקריעת אנשים אחרים, ומצד שני כמה זה טבעי ותכשיטי לאנושות, כמה זה לא ייאמן וכמה זה פשוט ישנו, כמה זה הזוי וכמה זה מתבקש.

וסתם חרב או נשק, על פניו, לא תמיד מכילים את הפרדוקס הזה. וגם האמירה הזו מצריכה התמקמות שלי בשדה, הודאה במי שאני ובמקום שאני חי: אני אדם שמכיר נשקים ולכן מסוגל גם לראות אותם כמוצר צריכה, נימבוס 2000, כוונת פלאט-טופ וקת טרור, תראה, השגתי ידית הסתערות. יש אנשים בזמנים אחרים ומקומות אחרים שנשק סתמי כמו שהוא מעיר בהם את אימת המוות, אפילו ידית הסתערות היא יד לטומאה אצלם. על מי מסתערים בעצם, מה זה להסתער, מתי הסתערתי על משהו.

מכאן מחלוקת הראשונים האם טומאת חרב היא טומאת מתכות, שמספרת על הכוח של החומר הזה בשכפול חווית המוות והפירוק, ואולי זו טומאת כלים, שמספרת על התפשטות המוות בכל המרחב האנושי – דהיינו בכל מרחב העיצוב, או שמא זו טומאה מיוחדת לכלי מלחמה טראומטיים, לכלים פולשניים, לכלי מלחמה שגרמו טראומה בפועל. זו אינה רק מחלוקת תיאורטית הנערכת מגבעת בית המדרש האל-זמנית הצופה אל התמרון, אלא מחלוקת שעומדת על נקודת מוצא: הזרות של המלחמה לחוויה של הדובר. יש ראשונים שבשבילם המתכת היא כבר חומר שמכיל את המוות בתוכו; יש כאלה שאם זה לא החרב שהרגה מישהו הרגע הם עדיין רואים אותה כחפץ ניטרלי, שאפשר גם להרוג איתו במידת הצורך.

 

חלל

חללי המלחמה ששמם הותר לפרסום יהי זכרו ברוך לעמוד האישי>>>

 

חלל חרב

וכל אשר ייגע על פני השדה בחלל חרב, ייגע עם החרב בחלל, ייגע בחרב של החלל, כל אלה נוגעים בחלל שסביב החלל, בחלל וכו', כל אלה נטמאים טומאת שבעה כאילו פגשו במוות, כי זה הוא המוות, ההתפרקות של המת אל החלל. השהות בצל המוות היא המוות, חלל החרב הוא החרב, והסיטואציה המלחמתית היא כנגיעה במת גם אם לא נגעת במת, גם אם היו יותר קרביים ממך, גם אם בסך הכל לא עשית כלום וכל זה, כי שפיץ מתכת של חנית צריך את העץ שיחזיק אותו, אין שיעור לחוד החנית, כל החנית היא חלק מחוד חנית ראוי לשמו.

וזו הסיטואציה שהתורה מעוניינת בזרות ביחס אליה, לדעת שהדבר הזה מצריך לשבת טומאת שבעה כמו מת רגיל בחיים האמיתיים. להיכנס אל חללה של החרב זה לקבל את רעיון המוות, את פחד המוות, את פחד הפירוק של החומר והיעלמות הרוח, ויירא וייצר לו.

בחלל החרב מרחב החלל-זמן עובר עיוות, חוקי הפיזיקה הרגילים לא קיימים. זה חלל שבו לדמיין מאיפה ייכנס מישהו ומה בדיוק נעשה זה לא סימן מדאיג אלא תרגול חובה: בחלל החרב פועלת מערכת עצבוב אחרת, חדה אך חסרת יכולת להיקשר. זהו חלל שאין לו סוף, חלל שמאז המפץ הגדול רק הולך ומתרחב.

ומחללה של חרב צריך לשוב ולהיטהר, למצוא את הדרך להחזיר אותה אל הנדן. לחזור מאחורי הקלעים של הגוף אל הדמות השלמה, אל מותר הכלב החי מן הארי המת. להתעקש לראות את דמות הגוף, ומתוכה את מי שאינו גוף ואין לו דמות הגוף.

 

1 תגובות

    רונן בן דוד

    21 במאי 2024 ,22:51

    דברים נפלאים וחשובים
    תודה רבה

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

תגובות פייסבוק
lampicon

מאמרים נוספים בנושא

article
לראות מטוס דרך דמעה: פרשנות מרחבית לסולם יעקב

ידידיה גזבר •

10 דק' קריאה

עיון מקביל בסיפור על סולם יעקב ובעיצוב של נמלי תעופה, כפתח למחשבות על עיצוב מקום שיתפקד כשער השמים.

article
מותן וחייהן של ערים כנעניות גדולות: צרעת הבית ואורבניזם

ידידיה גזבר •

12 דק' קריאה

הפרשיות הסתומות על צרעת הבית פותחות מחשבות חדשות על שימור והתחדשות עירונית, ועל דתיות עירונית שמעבר לתחומי הקדושה.

article
לדרוש את הנפש

נדב בכר •

13 דק' קריאה

הנפש נדרשת, מתבקשת. ואדם נאלץ למסור את נפשו. על הנפש ועל מסירתה, בימים אלה ובכלל.