שמרנות ואתגר המהפכות הצודקות

האם ישנן מהפכות המוצדקות גם מנקודת מבט שמרנית? הצעה לניסוח מחודש של השמרנות, המכיר בצדקתן של כמה ממהפכות העבר וההווה.

נועם אורן

.

הקדמה

במאמר זה ברצוני להציג ולדון באתגר מרכזי הניצב בפני האידאולוגיה השמרנית. בקליפת אגוז אגיד כי האידיאולוגיה השמרנית מתנגדת במהותה למהפכנות. עם זאת, נראה שישנם לא מעט מהפכות אשר ניטה לתארן כמוצדקות. על כן, האדם המאמץ את האידאולוגיה השמרנית מצוי במבוכה אל מול מהפכות שכאלו ולכאורה עליו להחליט האם לזנוח את העמדה השמרנית או שמא עליו לקבל עליו את 'פסיקת השמרנות' ולהכריע כי על אף שאין הדבר נראה כך במבט ראשון – מהפכות אלו אכן אינן מוצדקות.

את המאמר אפתח בסקירה של העמדה השמרנית, תוך מתן דגש על ההתנגדות למהפכנות המצויה בליבה של עמדה זו. לאחר מכן אציג את האתגר הנידון, אותו אכנה 'אתגר המהפכות הצודקות', ואת האפשרויות השונות הניצבות בפני השמרן בבואו להתמודד עם אתגר זה. לבסוף, אציג ואדון בפתרון משלי אשר ניתן לראותו אותו כאימוץ חלקי וזהיר של השמרנות או, לחילופין, כחידוד ודיוק של העמדה השמרנית עצמה.

מהי שמרנות ומדוע היא מתנגדת למהפכות?

לפני שאפנה לדון בהגות השמרנית עצמה עלי להדגיש כי המושג 'שמרנות' (Conservatism) כבר מזמן הפך להיות מותג, והוא כבר לא מושג בעל תוכן קונקרטי וברור. בשפה, ההבדל בין מותג למושג בעל משמעות ברורה הוא שמותג הוא דבר שמנסים להתהדר בו, או להתרחק ממנו, ועל כן משתמשים בו באופן תדיר בהקשרים שונים ומשונים, במיוחד אם אין הדבר גובה מחיר. לכן, מותג בשפה מאבד במהרה את המשמעות המקורית שלו, שכן השימושים הרבים שנעשים בו, בהקשרים השונים, יוצרים מצב המקשה על היכולת להבין את הכוונה הקונקרטית של המושג בעת השימוש בו. צא וראה מה קרה למושגים נוספים שהפכו להיות מותגים כגון 'ליברליזם', 'פאשיזם' ו'אלוהים' – כל אחד מהמושגים האלו אינו בעל משמעות ברורה שכן יותר מדי אנשים ומחנות משתמשים במושגים אלו בצורות שונות, באופן שאינו מאפשר פרשנות אשר תואמת את כל השימושים המגוונים הללו.

אם כן, במאמר זה אינני רוצה לטעון כי תפיסה כזו או אחרת היא היא השמרנות האמתית, אלא אני בוחר לדון ספציפית בהגות השמרנית שהתפתחה מבית מדרשו של הפילוסוף האירי אדמונד ברק. בחירתי זו נובעת ממרכזיותה ומהשפעותיה הרבות של השמרנות שהתפתחה בבית מדרש זה על התפיסות החברתיות-פוליטיות השונות.1 כחלק מכך, הדיון שלי יתרכז רק בהיבט החברתי-פוליטי של השמרנות, ולא בהקשרים אחרים. עם זאת חשוב להדגיש, כפי שכבר אמרתי, שלא נדון בכל מרכיביה של הגות זו אלא נבחר להתמקד במרכיבים הרלוונטיים לענייננו, בדגש על הרתיעה השמרנית ממהפכות וממהפכנות.

אדמונד ברק היה פילוסוף ומדינאי שחי במאה ה-18, ונחשב ל'אבי השמרנות המודרנית'. בספרו המפורסם ביותר, 'מחשבות על המהפכה בצרפת', הוא פורס את התנגדותו הנחרצת למהפכה הצרפתית, אשר התרחשה באותם ימים ממש. לדעתי, הנימוקים שברק סיפק להתנגדות שלו למהפכה הצרפתית מבטאים בצורה הטובה ביותר את תפיסות היסוד של ההגות השמרנית מבית מדרשו.

אחת התובנות הבסיסית ביותר של ברק היא שהחברה האנושית היא מורכבת למדי. על כן, שום אדם, חכם ומוכשר ככל שיהיה, לא יכול לדעת בוודאות מה תהיינה ההשלכות של שינוי מרכיב כזה או אחר בהתנהלות החברה האנושית. תובנה נוספת של ברק ושל ממשיכי דרכו, הקשורה קשר הדוק לזו הקודמת, היא שטיב המצב האנושי במערב איננו דבר מובן מאליו שכן הוא תולדה של אלפי שנים של התפתחות אבולוציונית איטית אשר 'ניפתה' את המרכיבים המיותרים או המזיקים לחברה ושימרה את המרכיבים החיוניים בה.2

בעקבות תובנות אלו, אשר קשה שלא לקבלן, ברק וההוגים השמרנים אימצו גישה פוליטית הדוגלת במוטו 'אם זה עובד אל תיגע' – שכן כל שינוי עשוי להרוס את המבנה החברתי השברירי אשר נוצר בעזרת האבולוציה ארוכת השנים.

ברקע ניצבת ההנחה, המתקבלת על הדעת, לפיה פשוט יותר להרוס מאשר לבנות. כלומר, בהקשר המדיני-פוליטי, פשוט יותר להרוס את המוסדות החברתיים והציבוריים מאשר לבנות אותן מן היסוד. על כן, מבחינתו של השמרן, הסיכון שבהריסת המוסדות הקיימים גדול מן התוחלת האפשרית שבשינויים, גם אם שינו זה נועד לשפרם. זאת משום שכל שינוי טומן בחובו את הסכנה של ההרס. אם כך – השמרן נרתע מכל שינוי, תהיינה מטרותיו אשר תהיינה, וכגודל השינוי כך גודל הרתיעה.

על אף כל האמור, ברק וההוגים השמרניים לא סותמים את הגולל מפני כל שינוי, במיוחד עבור דברים ש'לא עובדים' כראוי. אך בבואנו לערוך שינויים עלינו להיעזר בכמה תכונות – ענווה, זהירות וביקורתיות. ענווה אודות היכולת שלנו לחזות את השפעות מעשינו, זהירות מהרס הישגי העבר וביקורתיות בעת יישום השינויים. כפי שברק מסכם זאת בעצמו:

עניין אחר לגמרי הוא לשמור ולתקן בעת ובעונה אחת. כאשר שומרים על חלקיו המועילים של מוסד ישן, ואת הנוסף מבקשים להתאים לנשמר, הרי זה מצריך מוח ערני, שימת לב איתנה ומתמדת, סגולות שונות של השוואה ושילוב, ובינה שופעת תחבולות. את כל אלה יש להפעיל תוך כדי מאבק מתמשך עם צירוף הכוחות של מידות מגונות ומנוגדות: העקשנות הדוחה כל שיפור, וקלות הראש שכל דבר שבבעלותה מוגיע אותה ומעורר בה מיאוס.  אבל כנגד זה תוכל להטיח ולומר: 'תהליך מסוג זה אטי הוא. אין הוא יאה לאסיפה לאומית, המתפארת בכך שבחודשים אחדים היא עושה את מלאכתם של דורות. דרך זו של תיקונים אפשר שתצריך הרבה והרבה שנים'. אין כל ספק בכך, וכך גם ראוי; אחד הצדדים המצוינים בשיטה המסתייעת בזמן הוא זה שפעולתה אטית, ובכמה מקרים אין להבחין בה כמעט. אם זהירות ועין פקוחה חלק להן בחכמה כשאנו עוסקים בחומר דומם בלבד, לבטח יש להן חלק גם בחובה משעה שאצלנו הנושא להרימה ולבנייה איננו עצים ואבנים אלא יצורים חשים ומרגישים, ששינוי פתע במצבם, במעמדם ובהרגליהם עלול לאמלל המוני אדם… בסבלנות  נשיג יותר מאשר בכוח.3

כלומר, השמרנות איננה נגד כל שינוי, אך היא מאמצת מדיניות זהירה בכל הנוגע ליישום של שינויים. עם זאת, היא כן מתנגדת למהפכנות, שכן כל מהפכה היא מעצם טבעה מהירה ורדיקלית. מהירה במובן זה שהיא דורשת לערוך שינוי משמעותי בפרק זמן קצר, ורדיקלית במובן זה שהיא דורשת שינוי שאיננו קוסמטי, מקומי או מצומצם בהיקפו, אלא שינוי רחב היקף הנוגע במישורים רבים של החיים הפוליטיים ואף האישיים. לכן, אין זה פלא שאדמונד ברק, ורבים מן ההוגים השמרנים לאורך הדורות, היו ראשי החץ בהתנגדות למהפכות הגדולות שהתרחשו לאורך ההיסטוריה. ברק, בבואו לנסח את ההתנגדות למהפכנות, תיאר זאת באופן הפואטי הבא:

הבניין הישן עומד על מכונו, הגם שהוא בחלקו יווני, בחלקו סיני, עד שנעשה ניסיון לרבע אותו לצורה אחידה. או אז הוא עלול להתמוטט על ראשינו לגמרי, באחידות רבה של הרס.4

ואכן, כאשר מסתכלים על ההיסטוריה האנושית, בדגש על העת החדשה, קשה להתעלם מצדקתם של ברק ושל ממשיכי דרכו. כמעט כל ניסיון למימוש של חזון אוטופי הוביל לאלימות ולסבל – מהמהפכה הצרפתית, דרך רוסיה הקומוניסטית והמהפכה של גרמניה הנאצית, ועד המהפכה הקומוניסטית בסין ובצפון קוריאה. לעומת זאת, מדינות אשר דגלו לאורך השנים בגישות מתונות הדומות יותר לגישתו של ברק, דוגמת ארה"ב, אנגליה ומדינות סקנדינביה, לא הידרדרו לאותם המחוזות כמו המדינות שזה עתה ציינו.

אם כן, לפני המעבר לחלק הבא, ננסה עתה לסכם את היסודות של התפיסה השמרנית בה אנו עוסקים. ראשית, השמרנות מאמינה במתן כבוד לעבר.5 לא משום שהקודמים לנו היו בהכרח חכמים מאתנו, אלא משום שההתפתחות האבולוציונית ארוכת השנים מצליחה לשמר, במידה רבה, את המרכיבים החכמים והחיוניים מן העבר, ולהיפטר מן המרכיבים המיותרים. שנית, השמרנות דוגלת בשינויים אבולוציוניים ולא רבולוציוניים. היא נרתעת ממהפכנות שכן מהפכות ומהפכנים אינם זהירים וענווים מספיק, ועל כן הם עשויים 'ליצור גיהינום' במקום גן העדן אליו הם שואפים. לבסוף, השמרנים נרתעים מיישום מדיניות הנסמכת על אוטופיה, שכן חשיבה שכזו מנותקת מן המציאות הקונקרטית ומניחה שלאדם יש יכולת להבין כיצד להוביל את החברה, המורכבת מאינסוף פרטים, אל היעד הנכסף. כלומר, השמרנים מבית מדרשו של ברק מאמינים בראייה ריאליסטית של המציאות הפוליטית-חברתית, ומתוך ראייה זו הם פועלים לשיפור המצב. כל המרכיבים הללו מושתתים בראש ובראשונה על הענווה והספקנות שהשמרן נוקט בהן בכל הנוגע ליכולת האנושית להבין את החברה האנושית.

במילים אחרות, ניתן לקבוע כי השמרנים מתנגדים לכל חלקי השורה המפורסמת מן האינטרנציונל 'עולם ישן עדי יסוד נחרימה'6 – שכן הוא טומן בחובו את כל הרעות החולות המדיניות עליהם הם מצביעים – אוטופיזם, חוסר כבוד וענווה כלפי העבר, ומהפכנות.

מהפכות צודקות

כפי שכתבתי קודם לכן – בהתנגדותו של השמרן למהפכנות יש מידה רבה של צדק. ההיסטוריה האנושית מלאה מהפכות שתוצאותיהן היו הרסניות. עם זאת, ישנן גם לא מעט מהפכות שהביאו ברכה לעולם, וקשה להמעיט בחשיבותן ובתרומתן לאנושות. דוגמאות פרדיגמטיות לכך הן ביטול העבדות, הפמיניזם והציונות.

מאז ימי עולם תופעת העבדות הייתה קיימת ואף רווחת. העבדות הייתה מוסד חברתי וכלכלי אשר המבנה החברתי נסמך עליו. אם נמקד את מבטנו לארה"ב, ואף ביתר דיוק לדרום ארה"ב, ניתן לומר שגם שם העבדות הייתה קיימת מאז ראשית ההתיישבות האנגלית בצפון אמריקה, ועד לביטולה על ידי אברהם לינקולן ומלחמת האזרחים שהייתה כרוכה בכך. לכן, קשה להתעלם מאופייה המהפכני של ביטול העבדות בארה"ב. מהפכנות, כפי שהגדרתי קודם לכן, היא שינוי מהיר ורדיקלי של גורם חברתי-פוליטי משמעותי. ביטול העבדות, אם כן, הוא אקט מהפכני למהדרין. מדובר בשינוי שהתבצע באופן מהיר למדי, בוודאי אם מאמצים קנה מידה היסטורי. יתר על כן, מהפכה זו כללה שימוש לא מועט באלימות ובהרס של מוסדות חברתיים וכלכליים שעמדו בתשתית המבנה החברתי. כמו כן, לא ניתן להמעיט במידת הרדיקליות של מהפכה זו שכן, כאמור, כל הכלכלה והחברה האמריקאית, בדגש על ארצות הדרום, הסתמכה על קיומו של מוסד העבדות.

דוגמא פרדיגמטית שנייה ל'מהפכה צודקת' היא המהפכה הפמיניסטית. לאורך ההיסטוריה התפיסה והשיטה הפטריארכלית שלטו ביד רמה. הנשים נתפסו כנחותות, והיו נתונות לחסדיהם של הגברים הקרובים אליהן – אביהן או בעליהן. הן לא הורשו לקחת חלק בתפקידים החברתיים השונים, ותפקידן, כאימהות וכמנהלות משק בית, הוגדר וקוּבּע באופן נוקשה ואלים. מצב עגום זה היה חוצה תרבויות ותקופות.

עם זאת, בסוף המאה התשע-עשרה ובראשית המאה העשרים קמה התנועה הפמיניסטית אשר חרטה על דגלה את המאבק למען זכויות נשים. תנועה זו הובילה מהפכה חברתית ופוליטית חסרת תקדים, ורשמה הישגים מרשימים תוך מספר שנים מועטות. רק בכדי לסבר את האוזן אציין כי לפני המאה העשרים לנשים לא הייתה זכות בחירה כמעט בשום מדינה בעולם (למעט ניו זילנד, אשר העניקה זכות בחירה לנשים ב-1893), והן לא היו זכאיות לתואר אקדמי. אם כן, גם מהפכה זו, היא מהפכה לכל דבר ועניין, ואני בספק אם יש מי מבין קוראי אשר חושב שהיא איננה מוצדקת. אמנם ייתכן בהחלט שישנם כאלו החולקים על הכיוונים השונים אשר התנועות הפמיניסטיות השונות מובילות בימינו אנו, אך צדקתה של המהפכה הפמיניסטית בראשית דרכה בעינה עומדת.

המהפכה השלישית, והאחרונה, שברצוני להזכיר בהקשרנו היא המהפכה הציונית. באלפיים השנים האחרונות היהודים חיו בגלות – ללא שלטון עצמאי וללא כל לכידות חברתית ומקומית. 'המצב היהודי' היה של קהילות מפוזרות ומבוזרות, אשר חיו תחת שלטון זר ועוין במידה כזו או אחרת. אמנם יהודים לאורך הדורות השתוקקו לשוב ל'ארץ הקודש', ואף להקים שלטון יהודי עצמאי (ובכך לחדש את שושלת המלוכה של דוד). אך, ניסיונות למימוש של תשוקה זו כמעט ולא התרחשו, ואף נתפסו כאסורים מבחינה דתית.

התנועה הציונית, שקמה אף היא בסוף המאה התשע-עשרה ובראשית המאה העשרים, שינתה את פני הדברים ללא הכר. לא רק שהדיבור על ארץ ישראל ועל עצמאות יהודית הפך להיות לגיטימי (בקהלים מסוימים), אלא שגם החלו פעולות אקטיביות למימוש חזון זה – מעלייה לארץ, דרך חידוש ולימוד העברית, ועד ניסיון להשגת אישורים מדיניים בינלאומיים להקמת מדינה יהודית. שינוי רדיקלי זה עורר התנגדות עזה בקרב רוב רובה של הקהילה היהודית – בין אם משיקולים עקרוניים (דתיים, לאומיים או מוסריים) ובין אם משיקולים פרגמטיים. עם זאת, תוך זמן לא רב עלו ארצה יהודים מכל רחבי העולם, יצרו תרבות יהודית חדשה והקימו מדינה יהודית. דבר זה הוביל לשינוי רדיקלי של העולם היהודי במישורים רבים – גיאוגרפית, דמוגרפית, תרבותית, דתית ועוד. על כן אין כל ספק שהתנועה הציונית הובילה למהפכה בעולם היהודי.

שלושת המהפכות הללו – ביטול העבדות, המהפכה הפמיניסטית והמהפכה הציונית – הן מהפכות אשר כל קורא מערבי בעל שכל ישר יחשוב שהן 'מהפכות צודקות', כלומר – שטוב שהן התרחשו. אמנם ייתכנו ביקורות כאלו או אחרות על אופן ביצוע המהפכה או על פרט כזה או אחר שנכלל בה – אך לעצם קיומן של המהפכות הללו אני בספק שאמצא ולו מתנגד אחד מבין קוראי.

ברקע חשוב לציין כי מהפכות אלו לא הסתיימו. מוסד העבדות לא נעלם כליל, זכויותיהן של נשים עדיין נרמסות והציונות טרם מימשה את חזונה הסופי, יהא אשר יהא. אך מהירות ועוצמת השינוי שמהפכות אלו הביאו עימן אינן מוטלות בספק. בכדי להמחיש זאת ניתן רק להעלות בדמיוננו את תגובותיהם ותדהמתם של סבנו או סב-סבנו למראה המציאות הנוכחית בכל אחד מן המישורים הללו. לכן, התמשכותן של מהפכות אלו לא מורידה כהוא זה ממידת מהפכניותן.

אתגר המהפכות הצודקות

עתה, לאחר שסקרנו את הרתיעה של העמדה השמרנית מן המהפכנות והצגנו מספר 'מהפכות צודקות', נקל להבין את 'אתגר המהפכות הצודקות'. ניתן להציג אותו באופן הפורמלי-לוגי הבא:

1. הנחה א': אם האידיאולוגיה השמרנית נכונה אזי מהפכות אינן מוצדקות.
2. הנחה ב': ישנן מהפכות מוצדקות.
3. מסקנה: האידאולוגיה השמרנית מוטעה.

בחלק זה של המאמר אדון באפשרויות לפתרון הניצבות בפני השמרן המנסה להתמודד עם הטיעון הנידון, ואנסה להראות שהניסיונות הללו אינם עולים יפה. בחלק הבא אנסה להציג ולדון בתפיסה אידיאולוגית מעט שונה, אותה אכנה 'שמרנות שמרנית', אשר יכולה להתמודד עם אתגר זה באופן המשמר מצד אחד את האינטואיציה השמרנית, ומאידך נותן מקום לקיומן של 'מהפכות צודקות'.

פתרון א' – אלו לא מהפכות צודקות

פתרון ראשון ואינטואיטיבי ביותר הוא פשוט לדחות את ההנחה השנייה, לפיה ישנן מהפכות מוצדקות. כלומר, בהקשר שלנו – לדחות את הטענה כי המהפכות שהצגתי הן מוצדקות. כיוון כזה לפתרון הוא בעייתי מכמה סיבות.

ראשית, גם אם קורא כלשהו סובר, משום מה, שהמהפכות שהצגתי אינן מוצדקות, אין הדבר פוגע בעוצמה ש'אתגר המהפכות הצודקות' מציב בפני השמרן. כל מה שנדרש בכדי שהאתגר הזה יהיה משמעותי הוא למצוא דוגמא אחת למהפכה צודקת. לכן גם אם הדוגמאות שלי לא מצאו חן בעיני קורא כזה או אחר, הוא יכול לחפש ולמצוא אינספור דוגמאות מההיסטוריה האנושית ל'מהפכות צודקות'.

שנית, עלי לציין כי באופן אישי אני דוחה על הסף את הפתרון המנסה לטעון כי המהפכות שהצגתי אינן צודקות. במובן זה אני מניח שהמהפכות שהצדקתי הן אכן צודקות. אני לא אדרש להצדקת הנחה זו במסגרת מאמר זה שכן אין זה מענייננו. מעבר לכך – אני סבור שצדקתן של מהפכות אלו ברורה לכל קורא של מאמר זה. על כן, השמרן אשר דוחה את צדקתן של מהפכות אלו במטרה לשמר על שמרנותו אולי מצליח לשמר על מידת הקוהרנטיות של עמדתו, אך הדבר כרוך במחיר הנכונות של עמדתו. במלים אחרות, מבחינתי, עצם ההתנגדות של עמדה פילוסופית-פוליטית כזו או אחרת לזיהוי המהפכות האלו כמהפכות צודקות היא עילה טובה דיה לדחות את העמדה הפילוסופית-פוליטית הנידונה. לכן, מבחינתי, הפתרון המנסה לדחות את ההנחה השנייה ולטעון כי אין מהפכות צודקות הוא בלתי מתקבל על הדעת.

פתרון ב' – אלו לא מהפכות

אדמונד ברק אמנם היה ממתנגדיה הבולטים של המהפכה הצרפתית, אך בד בבד הוא היה מתומכיה הנלהבים ביותר של המהפכה האמריקאית. הכיצד זה שאבי השמרנות המודרנית תמך במהפכה? תשובתו של ברק לשאלה זו הייתה שהמהפכה האמריקאית איננה מהפכה. כלומר, היא 'מהפכה' שנועדה לשימור המצב הקיים. הרקע למהפכה האמריקאית היה דרישה של מלך אנגליה לשינוי הסטטוס קוו שנוצר בין האנגלים לבין המושבות האמריקאיות. המלך דרש ששיטות המיסוי והשלטון של המושבות האמריקאיות ישתנו. בתגובה, ובכדי לשמר את המצב הקיים, התושבים של המושבות באמריקה הצפונית החליטו לעשות 'מהפכה' ולדרוש אוטונומיה שלטונית. כלומר, המהפכה האמריקאית, על אף שמה, איננה מהפכה אלא ניסיון לשימור של המצב הקיים. על כן, ברק, בתור שמרן, תמך ב'מהפכה' זו שכן לדידו לא מדובר במהפכה כלל.7

עם זאת, פתרון זה איננו יכול להוות פתרון ל'אתגר המהפכות הצודקות' שכן לא ניתן לטעון שכל מהפכה מוצדקת לא הייתה מהפכה – וזאת מהסיבה הפשוטה שחלקן באמת ובתמים היו מהפכות. קשה מאוד לטעון שכל שלושת המהפכות שהצגתי (ביטול העבדות, הפמיניזם והציונות) הן 'מהפכות שמרניות'. אמנם, ברור שלכל המהפכות האלו הייתה סביבה שהצמיחה אותן, והן לא צצו יש מאין (כמו גם כל שאר המהפכות ההיסטוריות). כמו כן, כפי שכתבתי, המהפכות הללו טרם הושלמו, והן ממשיכות עד לימינו אנו; ואף על פי כן – לטעון שמהפכות אלו אינן מהפכות אלא ניסיון לשמור על המצב הקיים זה בלתי סביר בעליל. מי שטוען כך בעצם מרוקן מתוכן את המושג 'מהפכה' ובכך דווקא מאפשר הצדקה של כל מהפכה שכן, לדידו, כל מהפכה ניתנת לתיאור כ'מהפכה שמרנית'. לכן, פתרונו של ברק בכל הנוגע למהפכה האמריקאית מעניין בהחלט אך אין הוא יכול להוות פתרון חובק-כל לאתגר הנידון.

פתרון ג' – אימוץ המהפכות בדיעבד

פתרון נוסף אשר זמין להוגה השמרן הוא לטעון כי אמנם המהפכות הללו לא היו צודקות בזמנן, אך בזמננו, לאחר שמהפכות אלו התקבלו והצליחו לשנות את המוסדות החברתיים והפוליטיים, אזי הן מוצדקות גם מנקודת מבטו של השמרן. או במילים אחרות: מהפכות אלו אמנם מוצדקות, אך לא הייתה הצדקה לתמוך בהן בשעתן. את הפתרון הזה ניתן להבין בשני אופנים – פשטני ומורכב.

לפי הפרשנות הפשטנית ניתן לראות את השמרן הדוגל בסוג פתרון זה כאדם אשר מוכן להמר רק על הסוס המנצח. כלומר, בזמן שהמהפכה מתרחשת השמרן לא רוצה להמר על המהפכה ולעודד אותה שכן ייתכן, ואף סביר, שזו תיכשל ואף תוביל לאסון. לכן, הוא מחכה לראות מה יעלה בגורלה, ובמידה והיא אכן תצליח הוא 'ירכב על הגל', יצטרף להצלחה וייהנה מפירותיה. כמובן שפתרון זה אינו מתקבל על הדעת, שכן מדובר בתפיסה צינית ואף מרושעת. לא רק ששמרן המאמץ תפיסה זו נכשל ב'בעיית הטרמפיסט' (או 'הנוסע החופשי') 'לפיה אין זה הוגן שאדם ייהנה מהפירות מבלי לשאת בעלויות של פירות אלו, אלא הוא אף נאבק במהפכה בתחילת דרכה וכך מגביר את הסיכויים שהמהפכה הנידונה תיכשל.

הפרשנות המורכבת מציגה תמונה עמוקה יותר. לפי השמרן המאמץ את הפתרון המורכב, מהפכה, מעצם טבעה, היא הימור לא כדאי. הרי כפי שראינו, לדידו של השמרן כל מהפכה טומנת בחובה את האפשרות להרס. יתר על כן, ההתממשות של האפשרות ההרסנית, לפי השמרן, סבירה הרבה יותר מהאפשרות של הצלחת המהפכה. לכן, גם אם בדיעבד התברר כי מהפכה כזו או אחרת הצליחה להשיג את מטרתה, אין זה אומר שלכתחילה היה מוצדק לבצע אותה. דומה הדבר להימורים קלאסיים: עצם הזכייה של מישהו בלוטו אינה מעידה על כך שקניית הכרטיס הייתה מעשה רציונלי. לכן, לדידו של השמרן המאמץ את הפתרון הזה, יש סיבה טובה להתנגד לכל מהפכה; אך לאחר שהתברר שמהפכה כזו או אחרת הצליחה, אין כל סיבה להתנגד אליה ולהישגים שהיא הביאה עימה.

פתרון זה הוא אמנם מתוחכם ואלגנטי יותר, אך הוא נכשל באותם הכשלים שבהם נכשל הפתרון הפשטני. הרי השמרן המאמץ את הפתרון הזה לא יהיה שותף לשום מהפכה, ואף יתנגד אליה באופן אקטיבי. עם זאת, הוא בהחלט ייהנה מהפירות של המהפכות שאכן הצליחו. במובן זה הוא עדיין 'טרמפיסט' הרוכב על ההצלחה של אחרים מבלי לשאת את עול הסיכונים בעצמו. במילים אחרות, אם נחשוב על המהפכות הצודקות הבאות שעתידות עוד להתרחש – השמרן יודע מראש שהוא יהיה בצד הלא צודק של ההיסטוריה. בארה"ב הוא היה בצד של תומכי העבדים, במערב הוא היה תומך בצד של דיכוי הנשים, ובתפוצה היהודית הוא היה בצד של מתנגדי הציונות. עמדה שכזו, כפי שטענתי קודם לכן, איננה מתקבלת על הדעת ויש לדחותה על הסף. דרישתי המינימלית מכל עמדה פילוסופית-פוליטית היא שהיא תוכל להבטיח לאוחזים בה, לפחות במידה מסוימת, שהם יעמדו בצד הנכון של ההיסטוריה, ובוודאי שלא יילחמו בו. לכן, גם פתרון זה, על אף האלגנטיות שבו ועל אף הקוהרנטיות שהוא מעניק לעמדה השמרנית, לא מהווה פתרון המניח את הדעת.

פתרון ד' (ואחרון) – היה עדיף שמהפכות אלו היו מתרחשות באופן שמרני

הפתרון האחרון בו אדון לפני שאפנה לעסוק בפתרון שלי הוא הפתרון הגורס כי המהפכות הנידונות אכן צודקות, אך היה עדיף שהן היו מתרחשות בצורה שמרנית. כלומר, במקום רבולוציה אלימה, מהירה ורדיקלית – הליך איטי, הדרגתי ומתון. אם הדבר היה מתרחש באופן זה, לפי השמרן המאמץ פתרון זה, הנזקים האגביים שמהפכות אלו גרמו היו מתמעטים ואף נעלמים, והתועלת הייתה נשמרת. אך ישנם שתי בעיות מרכזיות בפתרון זה.

ראשית, פתרון זה אינו זמין לשמרן. הרי אחד המניעים המרכזיים של השמרן לאימוץ עמדתו השמרנית הוא הצניעות האפיסטמית בכל הנוגע לניהול התהליכים החברתיים. כלומר, השמרן טוען שאל לו לאדם לנסות ולנהל את החברה ולשנותה באופן רדיקלי, שכן אין ביכולתו לדעת את ההשלכות והמחירים של ניהול ושינוי זה. כלומר, השמרן מאמץ עמדה ספקנית לפיה האדם, חכם ככל שיהיה, לא יכול לדעת כיצד טוב לנהל את החברה שכן יש יותר מדי משתנים החבויים מעיניו. לכן, השמרן לא יכול לטעון כי הוא יודע שאם המהפכה הייתה מתבצעת באופן אחר אזי היא הייתה מוצלחת יותר – דבר זה נמצא, לפי עמדתו של השמרן עצמו, מעבר לגבול ידיעתו. יתר על כן, השמרן, המאמץ את העיקרון לפיו 'אם זה עובד אל תיגע', לא יכול בד בבד לטעון כי מהפכה שכבר הצליחה הייתה צריכה להתנהל באופן אחר – הדבר מנוגד לכל תפיסת עולמו. לכן, על אף שזוהי שאלה מעניינת האם המהפכות הצודקות שהתרחשו היו מוצלחות יותר אם הן היו מתבצעות בצורה שמרנית, הרי שהשמרן, מתוקף עמדתו, לא יכול לטעון כי הוא יודע זאת, ועל כן אין הוא יכול להיאחז בפתרון זה כפתרון לאתגר הנידון.

שנית, הבעיות שהמהפכות הנידונות עסקו בהן היו אקוטיות. אם הן היו מתבצעות באופן איטי והדרגתי יותר אזי משמעות הדבר הייתה שמספר עצום של נשים, עבדים ויהודים היו סובלים במשך הזמן הזה. לכן, עצם הדרישה לביצוע איטי יותר של מהפכות מסוג זה היא דרישה בלתי צודקת בעליל ואף נבזית.

נקודה זו, של מידת האקוטיות של המהפכה כדרישה להצדקתה, מובילה אותי לחלק הבא והאחרון של המאמר, בו אנסה להציג פתרון אשר, בעיני, מצליח להתחמק מן הביקורות השונות, מצליח לשמור על האינטואיציה השמרנית, ואף מצליח להכיל את קיומן של 'מהפכות צודקות'.

תהיה שמרן עם השמרנות שלך

בחלק הקודם ראינו כי הניסיון לדבוק בהתנגדות הגורפת למהפכות אינו יכול להיות מוצדק בהינתן קיומם של מהפכות צודקות. כלומר, ראינו שהאתגר שקיומן של מהפכות צודקות מציב בפני השמרן הוא אכן אתגר משמעותי. את האתגר, כזכור, הצגנו באופן הבא:

1. הנחה א': אם האידיאולוגיה השמרנית נכונה אזי מהפכות אינן מוצדקות.
2. הנחה ב': ישנן מהפכות מוצדקות.
3. מסקנה: האידאולוגיה השמרנית מוטעה.

לכן, משעה שראינו שאדם המאמץ את הנחה 1 ו-2 לא יכול שלא לקבל את המסקנה, נראה שהדרך לפתרון ולגיבוש עמדה קוהרנטית וראויה יהיה לאמץ את המסקנה או לזנוח את אחת מן ההנחות. עם זאת, כפי שניסיתי להראות בחלק הראשון של המאמר, הנחה ב' נראית אמיתית, וישנו היגיון רב בהנחה א' העוסקת באינטואיציה השמרנית אודות הרתיעה הנדרשת ממהפכות. על כן, נראה כי הפתרון אינו אימוץ גורף של המסקנה, אלא עידונה. כלומר, קבלת הטענה כי 'האידיאולוגיה השמרנית מוטעה', תוך אימוץ עמדה רכה יותר בכל הנוגע למהפכות. במקום לטעון כי מהפכות, תהיינה אשר תהיינה, אינן מוצדקות, עלינו לטעון רק כי ככלל אצבע ניתן לקבוע כי מהפכות אינן מוצדקות, או שעלינו לחשוש ולהיות זהירים בכל הנוגע למהפכות. במילים אחרות – עלינו להיות שמרנים בכל הנוגע לשמרנות שלנו, עלינו לאמץ את השמרנות במתינות ותוך צניעות אפיסטמית.8

אך נראה כי אימוץ של קביעה זו לפיה 'ישנן מהפכות צודקות', ועל כן גם את הקביעה לפיה 'עלינו לתמוך לפחות בחלק מן המהפכות', הופכת את העמדה השמרנית החדשה (אותה אכנה מעתה שמרנות*) לבלתי ישימה. הרי כיצד עלינו לדעת איזו מהפכה מוצדקת ואיזו לא? כאשר השמרן* ניצב בפני מהפכה שמתרחשת לנגד עיניו, כיצד עליו לדעת האם עליו לתמוך במהפכה, להישאר אדיש אליה או להתנגד לה? לשמרן הרגיל והפשוט, כפי שהצגתי בראשית המאמר, הייתה תשובה קלה – בעבורו ראוי להתנגד לכל מהפכה. אך מרגע שזונחים את הקביעה שכל מהפכה איננה מוצדקת, נראה שכללים פשוטים ואלגנטיים שכאלו לא יעשו את העבודה. השמרן* יאלץ לבחון כל מהפכה ומהפכה ולהחליט אם היא מוצדקת. אם כך, במה הוא נבדל מן הפרוגרסיבי? הרי גם השמרן* וגם הפרוגרסיבי מתנגדים לחלק מן המהפכות ותומכים בחלקן. התשובה היא שההבדל בין השניים נעוץ בסנטינמנט השונה של השמרן*, אשר מתבטא בחשדנות שלו כלפי מהפכות.9

יתר על כן, אני חושב שלשמרן* המתלבט האם לתמוך במהפכה כזו או אחרת יש קריטריון בו הוא יכול להשתמש בכדי לנסות ולענות על השאלה 'האם המהפכה הזו צודקת?'. קריטריון זה הוא, לפי דעתי, מידת האקוטיות של הבעיה אותה המהפכה רוצה לפתור: כגודל הבעיה כך גם גודל ההצדקה למהפכה, או ההצדקה למהפכה חריפה יותר.

אמנם פתרון זה הוא חלקי למדי, שכן עדיין לא ברור כיצד עלינו לקבוע את מידת האקוטיות של בעיה. אך נדמה לי שזו כבר שאלה יותר פשוטה שניתן להשיב עליה, לפחות בקווים כלליים. בעיה היא אקוטית ככל שעוצמת הסבל וכמות האנשים שסובלים ממנה היא רבה יותר, וכן כאשר ישנו פתרון לבעיה זו אשר, לפחות על פי הידוע לנו, הוא ישים. כך למשל הבעיות אותן ניסו לפתור המהפכות עליהן דנו קודם לכן (שוביניזם, עבדות ואנטישמיות) היו אקוטיות למדי, שכן מספר האנשים שסבלו מהן היה רב, ועוצמת הסבל הייתה עצומה. לכן, לדעתו של השמרן* במקרים אלו יהיה זה מוצדק להסתכן בביצוע הפיכה, על כל המשתמע מכך. לעומת זאת, אם ניקח דוגמא פוליטית הרלוונטית לשני צידי המתרס, נראה כי כל מה שקשור ליחס למערכת המשפט (הישראלית או האמריקאית) אינו מצדיק 'הפיכה' כזו או אחרת, שכן על הכף לא עומד סבל רב של מספר אנשים גדול. על כן, בסוגיות מעין אלו עדיף לקחת את הנתיב האיטי, הבטוח והזהיר יותר עליו ממליצה השמרנות הקלאסית.

דרך אחרת להסתכל על הקריטריון המוצע היא דרך מעין-מתמטית. השמרן טוען כי מהפכה טומנת בחובה סכנה עצומה ליציבות השלטונית-חברתית, ועל כן גם אם יש בעיה חריפה אין זה מוצדק לבצע מהפכה מהסיבה הפשוטה שהעלות האפשרית פוטנציאלית גדולה מהתועלת האפשרית הפוטנציאלית. לעומת זאת, השמרן* טוען כי ישנם מצבים בהם על אף העלות האפשרית הפוטנציאלית הרבה של מהפכות, ישנם מצבים אשר פוטנציאל התועלת האפשרית מצדיק את קיומן. כלומר, השמרן והשמרן* מסכימים כי מהפכות מהוות סכנה עצומה, אך הם חלוקים על התשובה לשאלה 'האם יש בעיות שמצדיקות מהפכות למרות העלויות הפוטנציאליות שלהן?'. אם נסכם את עמדתו של השמרן* נאמר כי בעיות אקוטיות מהן סובלים אנשים רבים סבל רב, בעיות שיש להן פתרון אשר, ככל הידוע לנו, עתיד לפתור אותן, לפחות במידה רבה, אכן מצדיקות ביצוע של מהפכה, כלומר – שינוי מהיר ורדיקלי. ניתן לתמצת את העמדה של השמרנות* על ידי ציטוט של הפילוסוף וההיסטוריון אלכס דה-טוקוויל:

לפי דעתי, יש גילויי התנגדות כנים ויש מרידות לגיטימיות. אין בדעתי אפוא לפסוק החלטית, שאל להם לאנשים החיים בתקופות דמוקרטיות לחולל מהפכות; אבל אני סבור, שכדאי להם להסס יותר מכל זולתם בטרם יעשו זאת, וכי מוטב להם להשלים עם הרבה קשיים במצבם הקיים מאשר להזדקק לתרופה כה רצופה סכנות.10

מענה לביקורות

עמדה זו של השמרן* יכולה להיתקל בכמה ביקורות. לקראת סיום המאמר אני רוצה להתייחס לשתיים המרכזיות שבהן.

הראשונה היא שהעמדה השמרנית* היא אוורירית למדי, במובן זה שהיא איננה מציגה תפיסת עולם פילוסופית-פוליטית אשר מספקת תשובה חד-משמעית לשאלה 'האם מהפכה כזו או אחרת היא מוצדקת?'. הקריטריון שהצעתי, 'מידת האקוטיות של הבעיה', איננו קריטריון חד וברור, ועל כן אין הוא מספק מדיניות ברורה.

תשובתי לביקורת זו היא שהיא צודקת לחלוטין, אך אין זו ביקורת אלא שבח (או בשפה ההיי-טקית – מדובר בפיצ'ר ולא בבאג). המקבל את העמדה השמרנית* לא תמיד יוכל להיות בטוח האם עליו לתמוך, להימנע, או להתנגד להשתתפות במהפכה כזו או אחרת. אך נראה כי אידאולוגיה אשר הייתה מספקת פתרון חד-משמעי לשאלה שכזו הייתה נכשלת ביהירות בלתי מוצדקת בעליל. במילים אחרות – אנו, בעלי הסנטימנט השמרני, מצפים מאידיאולוגיה פוליטית שתהיה בלתי בהירה במידה מסוימת ושלא תקבע מסמרות קשיחים מדי, שכן המציאות מורכבת וכל הכפפה מלאה שלה לאידיאולוגיה פוליטית (אף כזו שמרנית) מהווה סכנה עצומה. על כן, האידאולוגיה השמרנית* מציבה אך ורק 'גבולות גזרה' בכל הנוגע למהפכות. היא טוענת כי ישנן מהפכות אשר בבירור אינן מוצדקות, ומנגד ישנן מהפכות אשר הן בבירור מוצדקות; אך בטווח נמצאות לא מעט מהפכות אשר מידת צדקתן אינה ברורה. במקרים אלו השמרן, בעודו חמוש בסנטימנט השמרני שלו, צריך לבחון היטב את המידע הרלוונטי ולנסות להכריע לפי מיטב יכולתו.

הביקורת השנייה שברצוני להתייחס אליה היא, באופן מעניין, הפוכה במידה רבה לביקורת הראשונה. בעוד שהביקורת הראשונה העלתה את הטענה כי העמדה השמרנית* היא אוורירית למדי ואין לה כל תוכן ברור, הביקורת השנייה מעלה את הטענה כי העמדה השמרנית* ברורה מאליה. הרי כל אדם בעל שכל ישר, יהא פרוגרסיבי או שמרן ככל שיהיה, גורס כי ישנן מהפכות צודקות וישנן מהפכות לא-צודקות, ועל כן צריך לחשוב ולבדוק לפני שתומכים במהפכה או מתנגדים לה.

תגובתי לביקורת זו היא שעל אף שנראה שהעמדה השמרנית* היא ברורה מאליה, נראה שאין זה המצב, לפחות לא בקרב ההוגים הפוליטיים השונים ובוודאי שלא בקרב הפוליטיקאים השונים. כאמור, העמדה השמרנית* טוענת טענה חלשה ועדינה למדי – עלינו להיות זהירים מאוד בתמיכה וביישום של מהפכות. לעומת זאת, הוגים פוליטיים קלאסיים ואף פוליטיקאים לא מייחסים חשיבות כלל לסכנה הרובצת לפתחה של כל מהפכה. החשיבה הפוליטית הרווחת נוטה להצביע על בעיות ועל הדרך לפתרונן, זאת מבלי לאמץ את הסנטימנט והחששנות השמרנית מיישום הפתרון. כאשר הוגה פוליטי או פוליטיקאי מצביעים על בעיה כזו או אחרת הם, על פי רוב, מציעים את הפתרון וטוענים שיש ליישם אותו במהירות האפשרית. זאת, בניגוד לעמדתו של השמרן* אשר גורס כי עלינו להיות זהירים בכל הנוגע ליישום מהיר של פתרונות, במיוחד כאשר הם רחבי היקף.

אסיים ואומר כי ייתכן בהחלט שרבים מן המזוהים כשמרנים ייטו להסכים עם טענתי הסופית, ולטעון כי השמרנות שהצגתי אינה אלא איש קש והשמרנות* אינה אלא השמרנות הקלאסית. לדידי אין זה המצב, שכן לפחות חלק מן ההוגים השמרנים בכתביהם השונים התחייבו לעמדה שונה, ואף הפוכה, מזו שאני מציע. הם, ובמיוחד אלו המדברים בשמם, טוענים כי השמרן מתנגד לכל שינוי רבולוציוני ותומך אך ורק בשינויים אבולוציוניים. אך ייתכן בהחלט שהרושם שלי מוטעה. אם כך, ניתן לראות את המאמר לא כדחייה של העמדה השמרנית הקלאסית אלא כדיוק וחידוד שלה. בין כך ובין כך, אין זה חשוב בעיני אם האידיאולוגיה שהצגתי תקוטלג כאידיאולוגיה שמרנית או כאנטי-שמרנית, אלא שהיא משכנעת ומועילה בהקשר הפוליטי, המדיני והחברתי.

נספח: יישום של השמרנות* בהקשר הדתי

בכדי לא להשאיר את הדברים באוויר, אני רוצה להראות כיצד השמרנות* תפסוק במקרים אקטואליים; ובכדי להתאים את דברים לקהל הקוראים של כתב העת 'צירופים חדשים', ולנושא של גיליון זה, אתמקד בהקשר הדתי.

בעולם הדתי בן ימינו ישנן מספר תנועות מהפכניות אשר פועלות בקרבה. שתיים מהן הן התנועה הפמיניסטית הדתית, ותנועות הר הבית הדורשות לפעול באופן אקטיבי ל'חידוש ימינו כקדם' ולבניית בית המקדש השלישי.11 שתי דוגמאות אלו מספקות, בעיני, אמצעי מעולה לראות את ההשלכות של השמרנות* בפועל, שכן מדובר בשתי תנועות שדורשות שינוי מהיר ורדיקלי במציאות הפוליטית, החברתית והדתית המוכרת לנו באלפי השנים האחרונות.

מה יהיה יחסו של השמרן* אל המהפכה הפמיניסטית הדתית? אני מאמין כי יחסו צריך להיות אוהד למדי. הרי הפמיניזם הדתי, כמו הפמיניזם הכללי, נועד לשחרר את הנשים ולהעניק להן זכויות ותפקידים שנמנעו מהן במשך דורות על גבי דורות. כחלק מכך, השוביניזם הדתי איננו בעיה זניחה שמספר מצומצם של נשים דתיות סובלות ממנו, ובוודאי שסבל זה איננו סבל מינורי. למשל, עצם העובדה כי נשים לא היו (ולצערנו לרוב עדיין אינן) שותפות בתפקידי הנהגה בקהילה הדתית מביאה עימה סבל רב. הן בגלל שעצם דחיקת הרגליים ממוקדי הכוח היא מקור לסבל, והן מכיוון שהיא מובילה באופן ישיר לכך שהחלטות קהילתיות והלכתיות לא מתחשבות בצורה מספקת בדעתן ובצרכיהן של נשים. דוגמא זו היא רק דוגמא אחת מיני רבות לכך שהסבל אותו יוצר השוביניזם הדתי הוא משמעותי – הן מבחינת  כמות האנשים הסובלים ממנו, והן מבחינת עוצמת הסבל. על כן, נראה לי ברור כי מדובר בבעיה אקוטית שמצדיקה, בעיניו של השמרן*, מהפכה פמיניסטית.12

בניגוד לדוגמא הפמיניסטית, אני סבור שבכל הנוגע להקמת בית המקדש השלישי העמדה השמרנית* תהיה שונה לחלוטין. על אף שדתיים רבים מתפללים יום ביומו 'שיבנה בית המקדש במהרה בימינו', אני בספק רב אם רבים מהם סובלים סבל משמעותי מכך שבית המקדש לא עומד לו על הר המוריה. ברור שיש מספר יהודים שהדבר אכן משמעותי עבורם, אך למיטב ידיעתי מדובר במספר מצומצם למדי, ובוודאי שלא בתנועת המונים. יתר על כן, אנו יודעים על לא מעט אנשים (יהודים ולא יהודים) אשר שמחים מכך שאין בית מקדש בימינו. על כן, סביר להניח כי בניית בית המקדש תגרום להם סבל. לכן, נראה לי כי על אף החשיבות התיאולוגית והדתית שיש למקדש בחלקים מן העולם היהודי בימינו, קשה לי לראות איך ניתן להצדיק מהפכה משמעותית כל כך כמו בניית המקדש, על כל המשתמע מכך, בעיניו של השמרן*.

אם אני צודק, ואם אלו אכן העמדות ההולמות את השמרן*, אזי נראה כי השמרנות* איננה עמדה אוורירית שיכולה להצדיק או לבקר כל מהפכה, אלא עמדה פוליטית רלוונטית המספקת 'מרחב תמרון' רחב לפעולה פוליטית, אך בד בבד גם מציבה גבולות ברורים למרחב תמרון זה.

תודתי נתונה לזוהר נוביק, אוריה מבורך ולאלון שלו על העצות והתובנות שסיפקו לי בתהליך כתיבת מאמר זה.