שמרנות, מהפכנות, חזון - צירופים חדשים

שמרנות, מהפכנות, חזון

ברוך כהנא ורונן בן דוד

ו׳ באדר ב׳ ה׳תשפ״ב
זמן קריאה : 40 דקות

אילו היו לנו רק שתי אפשרויות, ייתכן שהיינו בוחרים בשמרנות. אלא שלפני שנבחר בה, נרצה לחפש דרך ביניים. האם יש מרחב כלשהו בין שמרנות למהפכנות?

ברצוננו לטעון שטבע האדם הוא באמת מורכב, אור וחושך משמשים בערבוביה. ואם כך, גם החברה חייבת לשקף את המורכבות הזו.

לינקולן לא התכחש לערכיה המקודשים של ארצו. להפך, הוא טען שהחירות היא הבסיס לערכיה, ושהוא פשוט מרחיב את היריעה כדי לכלול בה את כל בני האדם, באשר הם.

הדיון הזה חשוב בעינינו, משום שהעמדה הרווחת היום היא שלהיות 'דתי' פירושו ממילא להיות שמרן.

ראינו שהשמרנות והמהפכנות עשויות ללבוש צורות שונות ומגוונות. האם אין בכל אלה כדי להוכיח שמדובר ביסודות נפשיים מופשטים, הלובשים בכל פעם לבוש חדש?

אנחנו נוטים להיבהל ממורכבות. הנטייה האנושית היא להתבצר בצד אחד של המתרס, ולראות כל דרך אחרת כרוע הרסני, המאיים לדרדר אותנו לתהומות נוראיים.

הסיפור המורכב של ספרי התורה לא נועד רק להצדיק את אחיזתנו בארץ, אלא גם – ובעיקר – לתת לה משמעות.

פלורליזם ופתיחות אינם עמדות חינוכיות. לטעמנו, הם כלי שיח בעזרתם ניתן לחתור להשגת האמת, מורכבת ומרובדת ככל שתהיה.

מושג 'צלם אלוהים' הוא לא רק הבסיס להבנת האור הגדול והייחודי שיש בכל אדם. זהו עצם החזון התורני: לבנות עולם שבו כל אדם מקבל את היחס הראוי לצלם אלוהים שבו!

הדיאלוג הנמצא בבסיס החינוך לחזון, הוא שמאפשר בחינה מדוקדקת של כל רעיון. האמון בעצמיות של כל אחד, של כל קול בעולם, הוא יעד וגם כלי.

אין בידנו שום מרשם פשוט להתמודדות עם השאלות החברתיות. צריך לשקול ביסודיות כל תופעה, לברר עד כמה היא משקפת את ההתעלות האמיתית של רוח האדם, ועד כמה מופיעים בה יסודות פראיים

השמרנות והמהפכנות הן שני קצוות מנוגדים המכחישים זה את זה - החינוך לחזון מציע את האיזון הנכון ביניהם.

.

לצפייה בהרצאה המקבילה לחלק מהמאמר לחצו כאן

חלק א: שיח שמרני, שיח מהפכני, ושיח החזון

לפעמים השיח החברתי נתקע. משתתפיו חוזרים על עמדות וותיקות, שכבר נלעסו פעמים אין מספר. הם חוזרים על טיעוניהם בלי להבין מה, בעצם, גורם לצד השני להיתקע בעמדותיו האבסורדיות. מן הסתם, הם מפטירים לעצמם, הצד השני פשוט נסחף אחרי רוח הזמן הרעה. וכנגד הסחף, מה אפשר לעשות מלבד להתבצר בעמדות המוכרות?

סיבה נפוצה להיתקעות כזו היא הופעתה של דיכוטומיה, פשוטה לכאורה, מוחלטת לכאורה, המחייבת את כל משתתפי הוויכוח להכריע לצד זה או אחר. התוצאה הבלתי נמנעת היא מלחמת חפירות: 'הלנו אתה אם לצרינו?' נשאל כל משתתף בשיח. באווירה כזו, כל טיעון בגנות עמדה קיצונית אחת, הופך ממילא לטיעון בזכות העמדה הקיצונית האחרת. האבסורדים הנובעים מקיצוניות זו הופכים להיות נימוק מרכזי בזכות העמדה ההפוכה (שבה, כידוע, אין אבסורדים…).

כדי לסבר את האוזן, צריך לחשוב איך היו נשמעים דיונים על אמונה ודת, אילו נקלעו לדיכוטומיה כזו. נניח שכל הוויכוח מתנהל בין עמדותיה של חסידות סאטמר לעמדות החלק היותר קיצוני של מרצ. כל עמדת ביניים – כמו עמדותיה של הציונות הדתית – הייתה נתפסת כהתחמקות פשוטה מהכרעה, כניסיון לאחוז את החבל בשני קצותיו, ובקיצור – כעמדה לא רצינית בעליל. כדי לומר זאת, לא צריך לנחש – שהרי גם היום, כידוע, יש רבים (משני הצדדים) הרואים זאת כך. אלא שלצידם קיימות עמדות אחרות, מורכבות ועשירות פי כמה משני הקצוות. מכיוון שכך, טענותיהם של הקיצוניים נשמעות, אבל הדוגלים בעמדות המורכבות אינם מתרשמים מהן. הם ממשיכים לפתח את המודלים המורכבים שלהם ולחיות לפיהם. ההיסטוריה – הם יודעים – מלמדת שעמדות פשטניות סופן לקרוס, ודיכוטומיות מושרשות סופן להיעלם.

 

שני כתובים המכחישים זה את זה

במאמר הזה נרצה להתעמת עם דיכוטומיה רבת השפעה, שיש לה השפעה משתקת על הדיון הציבורי כולו – הדילמה שבין 'שמרנות' ל'מהפכנות'.1 איננו מבקשים לטעון בעד – או נגד – אחד הקצוות, אלא לצאת נגד הדיכוטומיה המפרידה ביניהם. לאחר מכן ננסה להציע מודל מורכב, שלדעתנו יש לו שורשים עמוקים בתורת ישראל לדורותיה: בין השמרנות והמהפכנות, ננסה להציב מודל של חזון.

מן הראוי לפתוח את הדיון בהגדרות המושגים. מילון אבן שושן מגדיר את השמרנות כ'התנגדות לכל שינוי' – במילים אחרות, הוא טוען שהשמרנות מבקשת עולם הקופא על שמריו, שאינו משתנה לשום כיוון. נראה שרובנו נסכים שמצב כזה – אילו היה אפשרי – היה בבחינת סיוט מזעזע. אבל החלופה לשמרנות – ה'מהפכנות' – מתוארת באותו מילון בצבעים עוד יותר קודרים: המילון מגדיר את מושג המהפכה כהרס מוחלט. הדוגמא הלשונית שהוא מביא היא 'מהפכת סדום ועמורה', ורק לאחר מכן הוא מספר לנו על מהפכנות פוליטית – העלולה גם היא להביא להרס בלתי הפיך. האם – ישאל השמרן – זה עושה לך יותר חשק?

ממש לא. ואכן, אילו היו לנו רק שתי אפשרויות, ייתכן שהיינו בוחרים בשמרנות. אלא שלפני שנבחר בה, נרצה לחפש דרך ביניים. מובן שניסיון כזה מעלה את השאלה: האם יש מרחב כלשהו בין שני הקצוות?

שני הקצוות מוכרים לנו היטב מההגות העכשווית. ניתן דוגמא ממאמר חשוב של אופיר העברי, הוגה דעות שמרני ישראלי בולט. מאמרו 'דרך ארץ: מקורותיה של השמרנות הישראלית'2 פותח בטענה שיש דילמה אחת, ברורה, שסביבה מתפלגת החשיבה החברתית כולה:

לפי התפיסה האחת, האדם נוטה מטבעו לרע, ולכן תפקידה של החברה וכלליה הוא לרסן ולהגביל את היצרים והדחפים הטבעיים של מרכיביה, עד למצב בו לא יפגעו באחרים ובעצמם. לפי התפיסה האחרת, האדם נוטה מטבעו לטוב, ולכן, בהכרח, ריסוני החברה וכלליה אינם אלא עול מיותר וכובל, אשר רצוי לעודד את התנוונותו, ואולי בבוא העת להסירו כליל.3

ניסוחיו של העברי הם מעט קיצוניים, אבל אינם חריגים בהגות השמרנית. אפשר למצוא דוגמתם אצל הוגים כמו קריסטול4 ורבים אחרים. מהנקודה הזו, טוען העברי, מתפצלות העמדות השונות. שהרי אם טבע האדם רע מיסודו, כי אז הוא זקוק לשלטון מרכזי חזק, למערכות נוקשות של חוקים מגבילים וחובות שיגדירו לו את דרכו. ברגע שננסה לוותר על אלה תתפרץ החיה הטורפת, הטבועה בכולנו, ותהרוס כל מה שנבנה באלפי שנות התרבות. עצם מהותה של התרבות, לפי זה, היא היותה מערכת ההנחיות וההגבלות שנועדו לרסן את טבענו הפראי. היא אינה חייבת להיות הגיונית במיוחד, היא אינה מתחייבת להביא לנו חברה צודקת או מאושרת. היא רחוקה משלמות, אבל היא מהווה תמצית מזוקקת של חכמת הדורות: כל ניסיון לרופף את מוסרותיה יביא לאסון חברתי נורא. בנוסף לכך, מסבירים השמרנים, צריך לזכור שהחברה היא מבנה מסובך הבנוי על איזונים עדינים שאף אחד אינו יכול – לעולם – להבין עד תום. לפיכך אין מנוס מלקבל אותה כפי שהיא, על מוסדותיה ומנהגיה, גם כשהיא גורמת למה שנראה בעינינו כעוול נורא (טיעונים אלו מופיעים אצל אדמונד ברק, מאבות האסכולה השמרנית, ועד היום הם מככבים במאמריהם של שמרנים עכשוויים).

לשתי העמדות יש שורשים הגותיים עמוקים, שראשיתם נטועה כבר בעת העתיקה. ניתן לזהות את אפלטון כאחד מאבות החשיבה המהפכנית, ואת אריסטו כדוגמא מובהקת לשמרן. המחלוקת חזרה והתלקחה בראשית העת החדשה. החשיבה השמרנית מצאה את ביטויה במשנתו של הובס, שתיאר את טבע האדם כטבע חיה טורפת ואת החברה כמגן האנושיות מפני הטבע הזה. החשיבה המהפכנית, לעומת זאת, מצאה את ביטויה העז במשנתו של רוסו שתיאר את טבעו ה'מקורי' של האדם כ'פרא אציל', וטען שהחברה, בעוולותיה, משחיתה את טבענו האמתי. הרוע הממלא את העולם, טען, הוא תוצאתן של העוולות החברתיות, הפערים הכלכליים, וחוסר הצדק המשווע הטבוע במבנה החברתי שיצרנו. אם רק נסיר את אלה, הייתה מסקנתו, יופיע טבענו המיטיב במלוא הדרו. מכיוון שכך, הוא ותלמידיו דגלו במהפכה מוחלטת, בהרס המנגנונים המושחתים היוצרים את הרוע. מיד לאחר ההרס, היו משוכנעים, יופיע גן עדן עלי אדמות. מאז ועד היום, זוהי עמדתם היסודית של המהפכנים למיניהם: הם מציבים למול עיניהם אידיאה עליונה כלשהי, רעיון נשגב, ופוסלים את המציאות הקיימת משום שאינה מתאימה לאותה אידיאה (בכוונה לא כתבנו באיזו אידיאה מדובר: מהפכנות התחוללו – ומתחוללות – בשמן של אידיאות רבות וסותרות. יש מהפכנות סוציאליסטית ומהפכנות לאומנית, ויש מהפכנות ליברלית 'פרוגרסיבית'. מה שלא משתנה הוא היחס הנפשי לאותן אידיאות: הן נתפסות כתכלית הקיום ממש, כמשימה בוערת שהגשמתה חייבת להתרחש במהרה, ולכן מותר – וצריך – להרוס כל מה שעומד בדרכה).

מכיוון שכך, השמרנים יעדיפו תמיד את הקיים, את הערכים המקובלים, את המבנים החברתיים שהוכיחו את עצמם: המשפחה, ההיררכיה המעמדית, מוסדות השלטון הקיימים. המהפכנים, לעומתם, יעדיפו להחליף הכל באיזו תכנית 'לוגית' לכאורה, פרי הגותו של התיאורטיקן העדכני ביותר. הם יהיו חסרי רחמים כלפי כל העומד בדרכם – שהרי לא בדרכם הוא עומד, אלא בדרך לגן עדן. כל התנגדות לפועלם היא מכשול בדרך ההתקדמות האנושית, וחובתם הקדושה היא לסלקו. מכאן – טוענים השמרנים – נובעת האכזריות הבלתי נתפסת של המהפכות שידענו: הצרפתית, הרוסית, הסינית – וכל תולדותיהן ותולדות תולדותיהן. להרוס ידעו, ולבנות לא יכלו. ואכן, מוסיפים השמרנים – אין פלא בכך שנכשלו: שהרי אף אדם – ולו יהיה הגאון שבגאונים – אינו יכול להתחרות בחוכמת הדורות הבדוקה. לעולם לא יוכל אדם לבנות חברה מן התשתית. אם כן, הם מסיימים, עלינו להתרחק מההרסנות של המהפכנים ולדבוק בחוכמת הדורות השמרנית.

 

יבוא השלישי ויכריע ביניהם

פתחנו בטיעונו של העברי, ששאלת השאלות היא מהו טבעו העמוק של האדם – החיה הטורפת של הובס, או הפרא האציל של רוסו? אכן, עלינו להסכים שאם נקבל את הדיכוטומיה הפשוטה הזו, ונתייצב לצד זה או אחר של הדילמה, לא יהיה לנו מנוס מבחירה בעמדה מהפכנית קיצונית או בעמדה שמרנית מובהקת. מכיוון שכך, אם רצוננו להימלט מהדיכוטומיה, עלינו להתמודד עם הדיכוטומיה עצמה.

ואכן, קל לראות את פשטנותה של הדילמה. האם אפשר לתאר את הטבע האנושי בפשטות כזו, כ'נוטה לטוב' או כ'נוטה לרע'? קודם כל, האם אלה הן האפשרויות היחידות? האם קשה לחשוב על טבענו כמעורבב מיסודות שונים וסותרים? אין ספק שטבענו מכיל אנוכיות, תאוותנות, לא פעם אף הרסנות לשמה. אבל באותה מידה, אין ספק שיש בנו גם נדיבות, אמפטיה, אידיאליזם, יצירה ואהבה. חכמי האבולוציה מלמדים אותנו שתכונות אלה נובעות, לפחות בחלקן, מכך שהאדם התפתח כחיית להקה – אבל לנו די לפקוח עיניים ולראות את מורכבותה שך המציאות, ואת מורכבות טבענו החברתי. עד מתי נמשיך להתלבט בין תפיסות שלידתן עם ראשית הנאורות? האם לא למדנו משהו מאז?

ואם כבר הסכמנו להרחיב את אופק החשיבה, האם לא כדאי ללמוד מניסיונם של מדעי החברה העכשוויים? פסיכולוגים מלמדים שטבע האדם הוא דינמי, שאנחנו עוברים תהליכים התפתחותיים מרחיקי לכת. מראשית ילדותנו אנחנו מפנימים את דמויות מחנכינו, את ערכיהם, מעדנים את היצרים הפראיים עמם נולדנו, ומכוונים את רגשותינו בהתאם לערכי חברתנו. אנתרופולוגים מספרים לנו שאנשים בני תרבויות שונות מתנהגים באופן שונה, ומניחים הנחות שונות מקצה לקצה לגבי טבע האדם ואופן התמודדות עמו (ספרי האנתרופולוגיה עשירים בדוגמאות לכך – הבושמנים מדרום אפריקה, למשל, אינם מכירים כמעט יצר רכושני. המונדוגומרים שבגינאה החדשה, לעומתם, אינם מעלים על דעתם קשר לא תוקפני בין אנשים). היסטוריונים מספרים שאנשים בני תקופות שונות חיו במערכות חברתיות שהיו נראות לנו בלתי אפשריות בעליל (מישהו מאיתנו היה מסוגל לגדל את ילדיו בספרטה העתיקה? או ללכת לראות הוצאות להורג בכיכר העיר כפי שעשו אנשי ימי הביניים?). ולאחר כל זאת, האם סביר לחשוב על 'טבע האדם' במונחים פשטניים של 'נוטה לטוב' או 'נוטה לרע'?

ושמא נוכל לחשוב שגם החברה עצמה מתפתחת לאורך ההיסטוריה, הולכת ומפנימה ערכים מוסריים ורוחניים? האם קשה לחשוב על תהליך שבו הרוע האפל, שהטיל את צלו על תקופה קודמת, כבר התרכך והוא הרבה פחות מורגש במציאות ההווה?

אפשר לחשוב על אפשרויות נוספות של התייחסות לטבענו החברתי – אלא שהחשיבה החברתית העכשווית, המבוססת על הדיכוטומיה שתיארנו בראשית המאמר, תראה את כולן כסוג של רמייה. ה'שמרנים' לגווניהם יראו אותן כהטפה למהפכנות מעט ממותנת (ובסופו של דבר, הרסנית באותה מידה), ואילו ה'מהפכנים' יחששו משמרנות מוסווית, שתנטרל כל שינוי מהפכני באמת. כבר היו דברים מעולם: בראשית המאה העשרים, למשל, הותקפה הסוציאל דמוקרטיה באותה מידה על ידי הקומוניסטים דאז (שקראו לה 'סוציאל-פאשיזם') ועל ידי השמרנים, שחששו מכל שינוי חברתי באשר הוא. כמו שפתחנו, זה בערך מה שהיה מתרחש אילו היה הוויכוח הדתי מתנהל בין חסידי סאטמר וחילוני מרצ.

לעומת התפיסות האלה, ברצוננו לטעון שטבע האדם הוא באמת מורכב, אור וחושך משמשים בערבוביה. ואם כך, גם החברה חייבת לשקף את המורכבות הזו. בניגוד לרוסו, לא נוכל לראותה כמקור כל רוע, אבל בניגוד להובס לא נוכל לענות אמן אחרי עוולותיה, בהנחה שהתחליף היחידי לכולן הוא נסיגה לפראות המוחלטת של 'המצב הטבעי'. במקום זה, נאמץ את עקרונותיהן של שתי העמדות, בו זמנית: נסכים עם השמרנים שהמבנה הזה חוצץ בינינו לבין הצדדים האפלים של טבענו. בו בזמן נסכים עם המהפכנים שאותו מבנה עצמו גם משקף לא מעט מאותם צדדים אפלים, נותן להם גיבוי ממסדי ויוצר עוול ומצוקה. ומכיוון שכך, היחס המעשי לחברה אינו יכול להסתפק בעמדות הפשוטות של שימור או הרס. במקומן יבוא התיקון האיטי, הבירור המתמיד של המוסדות הקיימים מן הרוע שדבק בהם – תוך מאמץ לשמר את השורש הטוב ממנו צמחו. אנחנו טוענים שגם במישור הפרקטי של תיקון החברה, פשטנותן של העמדות הקיצוניות מסכלת את יכולתן להתמודד עם המציאות במלוא מורכבותה.

כדי לקרוא לתפיסה הזו בשם, נציע את הכינוי 'תפיסת החזון'. 'חזון' פירושו אידיאה, אבל בניגוד לאידיאל מהפכני לא נראה אותו כתוכנית שיש להגשימה בטווח הקצר, אלא ככיוון שיש לחתור אליו בהתמדה, לאורך זמן. כמו המהפכנים, אנשי חזון מציבים אידיאל נשגב ולפיו הם שופטים את המציאות הקיימת ומתריעים מפני עוולותיה. כמו השמרנים, הם מכירים בחשיבות העצומה של המבנים החברתיים הקיימים, ואינם ששים לפרק אותם או להרסם. הם יוכלו להסכים עם ההנחה השמרנית שלעולם לא נבין את החברה עד תום, אבל יוסיפו – 'לא עליך המלאכה לגמור, ואי אתה בן חורין להיפטר ממנה'. הם יתאמצו להבין את החברה ככל שידם משגת, להפריד בין צדדיה הבונים והטובים לצדדיה האפלים והקשים. לאור הבנתם הם ישתדלו לתקן את משוגותיה – בזהירות רבה ככל האפשר, מתוך בחינה מתמדת של התוצאות, ותוך כדי דיאלוג מתמיד עם תפיסות אחרות המציבות אידיאלים אחרים. אנחנו מודים שיש חיסרון עצום בגישה הזו – בניגוד לחשיבה המהפכנית והשמרנית, היא אינה מספקת מרשם מוכן מראש לפעולה חברתית. היא מתסכלת, מחייבת זהירות והתחשבות בדעות שונות משלנו.

 

שלוש דוגמאות היסטוריות

כדי להוריד את הדברים מעולם ההפשטות, ננסה להתבונן בשלוש דוגמאות היסטוריות: שתים מהן משקפות את הסכנה שאנחנו רואים במהפכנות ובשמרנות, בצורתן הקיצונית. השלישית משקפת את תפיסת החזון שאנחנו מציעים, והיא מופיעה בפעלו של אברהם לינקולן, ובמאבקו לביטול העבדות בארה"ב.

נתבונן תחילה בעולמם של ימי הביניים באירופה, תחת שלטונה המוחלט של הכנסייה. אנחנו נמצאים בעולם נוצרי, שלפי האמונה הכנסייתית הוא עולם שכבר נגאל – עצם הופעתו של הנוצרי גאלה אותו מכל רוע. ממילא, כל ערעור על שלטונה המוחלט של הכנסייה נחשב ל'שטני', ויש לבערו מן העולם. כשמאמינים שהעולם כבר נגאל – שקץ ההיסטוריה כבר הגיע – מטרת העל של השלטון חייבת להיות שמירה על הקיים, שלא ייהרס. יציבות שלטונה של הכנסייה עמדה מעל לכל. התוצאה הייתה דיכוי כל חשיבה חדשה, כל ערעור על אמונות מקובלות. הבעיה היא שתמיד היו – ותמיד יהיו – אנשים שיתקוממו כנגד עוולות וישאפו לבנות את עולמם הרוחני בעצמם. אבל מה יכול להיות מעמדם של אנשים כאלה בעולם מושלם, שכבר הגיע לגאולתו? בעיני הכנסייה עצם רצונם בתיקון עולם מלמד על שטניותם. זוועות האינקוויזיציה היו התוצאה הבלתי נמנעת של הלך הרוח הכנסייתי, שהיה כל כולו שמרני.

באופן בלתי נמנע, כנגד הקיצוניות השמרנית של הכנסייה הופיעו רוחות הפוכות, שביקשו להמיר את עולם הדיכוי בעולם של חירות, שוויון ואחווה. רוחות אלה התגבשו בעולמה של הנאורות החדשה, ובמאה השמונה עשרה הן שיצרו את המהפכה הצרפתית. המהפכה הייתה תמונת ראי של השמרנות הנוצרית: היא ביקשה להרוס את כל החברה הישנה, לסלק את מוסדותיה ושליטיה – המלכים, האצילים ואנשי הכנסייה הועלו בזה אחר זה על הגיליוטינה. ההנחה שהחברה משקפת עולם גאול ומושלם התחלפה בהנחה ההפכית לה – שהחברה הקיימת היא השטן המוחלט, ורק על חורבותיה יקום עולם מושלם ואידיאלי. התוצאה הייתה הרס נורא, שצרפת נזקקה לעשרות שנים כדי להשתקם ממנו. במאה העשרים ראינו מהפכות רבות שפעלו על יסוד אותה הנחה עצמה, שיש להרוס את הקיים כדי לבנות עולם חדש ונפלא. התוצאות היו דומות לאלה של המהפכה הצרפתית, רק שמספר הקורבנות היה גדול לאין ערוך.

המקרה ההיסטורי השלישי שנתבונן בו יהיה אברהם לינקולן. כותבי תולדותיו מספרים שכבר בגיל צעיר הזדעזע מעוצמת הרשע הטמון בעבדות, בהפיכת בני אדם לחפצים בעלמא, שאפשר לשעבד אותם, לסחור בהם, להרוס את חייהם. אין ספק ששחרורם גמל בלבו – כמטרת על – בשלבים מוקדמים מאד של הקריירה שלו. אבל הוא מעולם לא חלם להרוס את החברה האמריקאית עצמה, על שהיא מאפשרית רשע כזה. הוא פעל במסגרת מה שהתאפשר לו, מבחינה פוליטית. מאמציו כוונו – בתחילה – רק להגבלת העבדות למדינות הדרום. יותר מאוחר, כשהצליח לחוקק חוק לביטול העבדות, החוק נפסל על ידי בית המשפט העליון של אז. מכאן כוונו מאמציו הפוליטיים לתיקון החוקה, באופן שלא יאפשר לבית המשפט לבלום את ביטול העבדות. הכל במסגרת המאבק הפוליטי המקובל.

האם היה לינקולן מהפכן? לכאורה, אין בכך ספק. הוא התבונן בחברה דרך משקפיה של האידאה ה'מופשטת' של חירות האדם באשר הוא אדם. בשמה היה מוכן לתקוף מוסד חברתי מוכר ומבוסס כמו העבדות, שלפחות במדינות הדרום היה בסיס השגשוג הכלכלי – ובמידה רבה גם בסיס התרבות. הוא היה מוכן לצאת למלחמה אכזרית, ולסכן את עצם קיומה של חברתו, כדי לממש אידיאה שהייתה שנויה במחלוקת עזה, ושמעולם לא מומשה בעבר. השמרנים בתקופתו יצאו כנגדו בשצף קצף, וטענו שהוא פוגע בערכים המקודשים ביותר של ארה"ב – חופש הקניין, למשל. הרי בעל העבדים הוא אדם שעבד קשה, שילם את מסיו כיאות, רכש את עבדיו בכסף מלא – באיזו זכות תבוא המדינה ותפקיע את רכושו? האם אין זה בולשביזם של ממש? (כל הטענות אכן הועלו כנגדו, מלבד האחרונה: הבולשביזם פשוט עדו לא היה קיים בזמנו).

כדאי לשים לב לנקודה הזו: מעולם לא פגשנו בשמרן עכשווי שהיה מוכן להחזיר את העבדות לתוקפה. הכול מודים היום ברשעותו המזוויעה של המוסד הזה. אבל אם ננסה להיכנס לנעליהם של אנשי התקופה ההיא, במחצית המאה התשע עשרה בארה"ב, ונפעיל את ההיגיון השמרני המוכר לנו היטב, המסקנה הברורה תהיה שאסור לפגוע בעבדות. הרי השמרנים – כך מלמדים אותנו – תמיד יעדיפו את יציבות החברה על חזונות התעתועים של הצדק המופשט, את ההווי מוכר על ההרפתקה הנועזת, את הריאלי על האידיאלי. מי יכחיש שכל הנימוקים האלה היו מאלצים אותנו – אילו חיינו באותו זמן – להתנגד לפועלו של לינקולן? קשה לחשוב על מהלך רחוק יותר מהעמדה השמרנית מביטול העבדות.

אבל – מצד שני – לינקולן לא התכחש לערכיה המקודשים של ארצו. להפך, הוא טען שהחירות היא הבסיס לערכיה, ושהוא פשוט מרחיב את היריעה כדי לכלול בה את כל בני האדם, באשר הם. הוא לא שנא את עברה של ארצו – להפך, הוא היה גאה בה והאמין בערכיה. למעשה, עצם היציאה למלחמת האזרחים נומקה ברצון לשמור על המסגרת המדינית שנבנתה בעבר, כמאה שנים לפניו.

לינקולן לא היה שמרן ולא מהפכן, אלא איש חזון. הוא אכן שפט את החברה האמריקאית לאור האידיאה הנשגבה של החירות, והגיע למסקנה שהעבדות סותרת את הבסיס הערכי שלה. הוא לא רצה לפרק את החברה, אלא לתקן את ליקוייה, כדי לשמור על יסודה. מיד לאחר המלחמה פנה לשיקום האחדות הלאומית ולפיוס ממשי עם מדינות הדרום (או לפחות התכוון לעשות זאת, לפני שנרצח). מאלף לחשוב איך הייתה נראית לנו היום ארה"ב אילולי פעולתו.5

 

מעשה בילד שמרן ועובד אלילים

רבים מצטטים אמרות חז"ל, מהן נראה – לכאורה – שחז"ל נטו לכיוון התפיסה השמרנית. הנה, למשל, נאמר בפרקי אבות 'הלומד מן הקטנים למה הוא דומה? לאוכל ענבים קהות ושותה יין מגיתו. והלומד מן הזקנים למה הוא דומה? לאוכל ענבים בשולות ושותה יין ישן'.6 האם אין פה העדפה ברורה של הישן והמוכר על החדשני והנועז? רבי יהודה הנשיא אינו מקבל את הטענה הזאת, ומתריס כנגדה: 'אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו: יש קנקן חדש מלא ישן, וישן שאפילו חדש אין בו'. כלומר – שניהם מסכימים שהיין הישן הוא גם האיכותי והטוב. מהי בכלל מהפכנות אם לא שפיכת היין הישן, ומילוי הקנקנים ביין שטרם הבשיל כלל? אפשר להביא דוגמאות נוספות לכלל הזה.

אלא שאפשר להביא גם דוגמאות הפוכות. הנה, למשל, התלמוד הבבלי במסכת סנהדרין מספר לנו סיפור מאלף, הנוגע לשאלת השמרנות והחזון. בשעת חורבן ירושלים, מספרת הגמרא,

אליהו הצדיק היה מחזר על תפוחי רעב שבירושלים. פעם אחת מצא תינוק שהיה תפוח ומוטל באשפה. אמר לו: מאיזה משפחה אתה? אמר לו: מפלונית. אמר לו: כלום נשתייר מאותה משפחה? אמר לו: לאו, חוץ ממני. אמר לו: אם אני מלמדך דבר שאתה חי בו, אתה למד? אמר לו: הן. אמר לו: אמור בכל יום שמע ישראל… אמר לו: הס, שלא להזכיר בשם ה', שלא למדו אביו ואמו. מיד הוציא יראתו מחיקו ומחבקה ומנשקה עד שנבקעה כריסו ונפלה יראתו לארץ ונפל הוא עליה. לקיים מה שנאמר 'ונתתי פגריכם על פגרי גלוליכם.7

כדאי להתבונן בסיפור הזה. הילד אינו טוען שהאליל המשפחתי שלו הוא טוב, או שהוא מועיל, ולא שום טענה מהסוג הזה. טענתו היא שמרנית לחלוטין: זהו האליל בו האמינה משפחתי, ולא אמיר אותו באלוהות אחרת; גם לא על סף המוות.

אם כן, מדוע מעדיפים חז"ל את היין הישן על החדש? התשובה הפשוטה היא שלא עצם עתיקותו מדברת אליהם, אלא איכותו. כשהישן מקולקל, הם ישמחו להחליף אותו בחדש והטוב. זכור לנו הוויכוח בין רבי עקיבא לטורנוסרופוס (בבא בתרא י ע"א), שבו ייצג טורנוסרופוס הרומאי את העמדה השמרנית, וניסה להגן על פערי המעמדות שבין עניים לעשירים בטענה שאם זהו המצב החברתי, מן הסתם זהו המצב שהאל רוצה בו (נשמע מוכר?). רבי עקיבא ענה לו שכל מה שעשה הקב"ה טעון שכלול אנושי – כפי שאיננו אוכלים גרגרי חיטה אלא לחם, כך עלינו לעבד ולפתח את החברה והתרבות.

ומעבר לכך – האם היה אי פעם מהפכן קיצוני יותר מאברהם, ששיבר במקלו את כל אלילי תקופתו? יוצא שעמדתם הרווחת של חז"ל אינה תומכת בשמרנות, כפי שאינה תומכת במהפכנות לשמה. בטרמינולוגיה שלנו, עמדתם היא עמדת החזון.

הדיון הזה חשוב בעינינו, משום שהעמדה הרווחת היום היא שלהיות 'דתי' פירושו ממילא להיות שמרן. כדוגמא לכך ניקח ספר שמרני פופולארי עכשווי, כוונתנו לספרו של משה קופל 'לחיות כמו יהודי'. קופל בונה את ספרו באופן מרתק, כשהוא מתאר דמות מובהקת של שמרן יהודי בשם שימֶען (כלומר שמעון, בהברה יידישאית). שימען נאמן ליהדותו באופן אינסטינקטיבי, כשם שאדם דובר בשפת אימו. הוא פשוט אינו מתעניין בתפיסות עולם אחרות; אף תפיסה אינה רלוונטית מבחינתו, פשוט משום שלא גדל עליה. קופל משבח את שימען שלו, וטוען שדרכו היא הבסיס לחברה יציבה, שמרנית ובעלת יכולת עמידה – לעומת דמויות אחרות (שגם אותן הוא מתאר ביד אמן), המייצגות דתיות ליברלית או אידיאולוגית. כל אידיאולוגיה – הוא מסביר בנימה שמרנית מובהקת – מערערת את יציבותה של החברה, ואת שרידותה לטווח ארוך. לעומת כל אלה, חברה של שימענים יכולה להאריך ימים.

מעניין להקביל בין מושגיו של קופל לסיפור התלמודי על הילד השמרן – שהרי אין ספק שהילד העובד האלילים משקף את המנטאליות של 'שימען', הדבק באמונותיו בלי לשאול שאלות מיותרות, ודוחה כל תפיסה אחרת על הסף – פשוט משום שאינה 'שלו'. אליהו הנביא, לעומת זאת, רוצה להציל את הילד ולהותיר שם ממשפחתו, אבל מבין שלשם כך צריך לשנות את המסורת: במילים אחרות, הוא פועל כאיש חזון.

 

ואולי נוכל להסתפק בשמרנות מתונה?

מניסיון ארוך, כל וויכוח עם שמרנים אדוקים מגיע לנקודה בה אנחנו שואלים אם בעל שיחנו מוכן לקבל את העוולות החברתיות הקיימות, ולוותר על כל סיכוי לשנותן בעתיד כלשהו. ברוב המקרים מסבירים לנו בני שיחנו שאנחנו מפספסים את העיקר: השמרן, הם טוענים, אינו דומה לדמות שתיארנו על סמך מילון אבן שושן ומאמרו של עברי. הוא אינו מתנגד אוטומטי לכל שינוי. כדאי לצטט בהרחבה פסקה מספרו של הרב נבון, שבה הוא טוען את הטענה הזו בפירוט:

השם שמרן מטעה מעט. השמרן אינו רק משמר. הוא אכן מאמין שלטווח ארוך ישרדו רק מוסדות חברתיים שיש בהם תועלת ואמת. אבל הוא יודע שבטווח הקצר נוטים בני אדם לנסות מוסדות הרסניים ומזיקים, הפועלים כנגד טבע האדם וכנגד זהותו. החברה הקומוניסטית שרדה בברית המועצות במשך שבעים שנה. שמרן שהיה גדל ברוסיה של שנות השבעים לא היה מנסה לשמר את המערכת המעוותת שנהגה בה. אם השמרן נולד במדינה שהחליטה להעצים את כוחה הריכוזי כדי לדכא מסורות קהילתיות ומשפחתיות… השמרן לא ישמר את אורחות החיים המסולפות הללו הנוהגות במדינתו, אלא ייאבק נגדן.8

הרב נבון מצהיר חגיגית שהשמרן לא יקבל כל עיוות חברתי – בהחלט יש עיוותים שהוא ייאבק בהם בכל כוחו. השאלה היא – מתי הוא יצא לקרב המובטח? אילו הציג אידיאה חברתית כלשהי למענה יהיה מוכן לצאת למאבק, הייתה עמדתו מתקרבת מאד למה שקראנו לו 'גישת החזון'. אלא שהוא אינו עושה זאת. הוא רק מסביר שהוא יודע שיש גם שינויים חיוביים – אבל איך נדע מהם שינויים חיוביים ומהם שינויים הרסניים? ההבחנה בין 'הטווח הקצר' ל'טווח הארוך' אינה אומרת דבר, מלבד שהוא מוכן לקבל שינויים רק לאחר שכבר הוכיחו את עצמם והתגלו כמועילים. אבל בזמן אמת, איך נדע למען מה נכון וכדאי להיאבק? באין אידיאה נשגבה, הנתפסת כגבוהה מן החברה הקיימת, אין ולא יהיה לנו שום קנה מידה.

ובעצם, הוא כן נותן דוגמא: הוא מוכן להיאבק כנגד יומרתה של המדינה לשנות דפוסים מסורתיים מושרשים. ובמילים אחרות: כדי לשכנע אותנו שהשמרנים אינם רק משמרים, שיש להן מטרות למענן יהיו מוכנים להיאבק, טוען הרב נבון שהשמרנות מוכנה להיאבק – כנגד כל ניסיון לשנות את הקיים… נדלג על הסתירה השקופה הנמצאת בטיעון הזה, ונשאל רק זאת: אילו הלכנו לאור הקריטריון הזה, האם היה עלינו להתייצב לצד לינקולן, או לצד תומכי העבדות? לצד אליהו הנביא או לצד הילד עובד האלילים?

לא מדובר בבעיה ייחודית של הרב נבון: מושג החזון – כל חזון שהוא – נעדר גם מכתביהם של הוגים שמרניים אחרים, החל מאדמונד ברק וכלה במשה קופל. החשיבה השמרנית פשוט אינה מנסה להציע חזון חברתי, או שאינה מסוגלת לכך.

אפשר לסכם ולומר שהניסיון נכשל, ושהשמרנות אינה יכולה לתת יותר ממה שיש בה: קפיאה גמורה על השמרים. מסקנתנו היא שאי אפשר לוותר על חזון. אלא שמצד שני, איננו יכולים גם להתעלם מאזהרותיהם של השמרנים ממהפכנות חסרת רסן. למעשה, התמונה המצטיירת לנו כוללת שני קטבים, ששניהם נעשים הרסניים כשהם מגיעים לקיצוניות. התמונה הזו מחייבת אותנו להמיר את הדיכוטומיה הראשונית בה פתחנו ברצף מורכב של חיים, שבתוכו עלינו ליצור הבחנות עדינות: מהו החזון האוטופי שלנו? ומהו החזון המעשי, שאפשר לשאוף אליו? כמה נוכל להתקדם בדרך בלי להרוס את המרקם החברתי? ושמא מותר לנו – או שלפעמים אנחנו אפילו חייבים – לפרק מבנים חברתיים מושרשים ומעכבי התפתחות? זוהי דרך המחייבת דיאלוג בלתי פוסק עם אנשים שהחזון שלהם שונה משלנו, ואפילו עם שמרנים המתנגדים לכל שינוי. הצירוף של דיאלוג עם הכרה במורכבות הוא הדם החי של שיח החזון.

שני צדדי הנפש

ננסה כעת להיכנס מעט יותר לעומק, כדי להבין את שורש שתי העמדות שתיארנו, ואת היחס שביניהן.

התמונה הבסיסית היא של שני קטבים, שהחיים מתנהלים במרחב העשיר והפורה המשתרע ביניהם. אפשר להמשיל את שתי העמדות הקיצוניות לשני קטביו של שדה חשמלי: שדה כזה חייב להשתרע בין קוטב 'חיובי' ל'שלילי'. מדובר במטענים מנוגדים, אבל אם יחסר אחד מהם השדה ייעלם. האם אפשר לדמיין מצב שבו מתחלקים האנשים ל'חסידי הקוטב החיובי' ול'חסידי השלילי', והם נלחמים אלה באלה? מצב כזה יהיה קודם כל אווילי בעליל, וגם הרסני – משום שניצחון צד אחד – אילו היה אפשרי – היה מביס, בסופו של דבר, גם את אותו צד עצמו.

שורש הדברים נמצא, לדעתנו, במעמקי הנפש האנושית. בעצם, הוא אינו יכול להימצא בשום מקום אחר. שהרי שמרנות ומהפכנות מופיעים, כידוע, בשלל תופעות. יש שמרנות דתית ושמרנות אמנותית, שמרנות פוליטית ושמרנות מחשבתית. היסוד היחידי המשותף לכל אלה הוא היותן תופעות אנושיות – עמדות של בני אדם ביחס לנושא מן הנושאים. גם בתחום האידיאולוגי עצמו, ראינו שהשמרנות והמהפכנות עשויות ללבוש צורות שונות ומגוונות: השמרנות האידיאולוגית יכולה להיות יהודית או נוצרית, דתית או סוציאליסטית, דמוקרטית או טוטליטרית; ובאותה מידה, המהפכנות יכולה ללבוש צורה דתית או חילונית, ליברלית או קומוניסטית. האם אין בכל אלה כדי להוכיח שמדובר ביסודות נפשיים מופשטים, הלובשים בכל פעם לבוש חדש?

אפשר לנסח זאת בלשונו של ק"ג יונג. יונג טען שנפש האדם מכילה יסודות נצחיים, מולדים, המשותפים לכולנו. הכמיהה לאהבה, למשל, הרצון ליצור, השאיפה לחירות. אלא שהיסודות האלה מופיעים בכל תרבות – ובכל אדם – בצורה מעט שונה. מושג האהבה מופיע בתורה, אבל בצורה שונה לחלוטין מהדרך בה הופיע בקומונות ה'היפים' של שנות השישים. ובאותה מידה, גם בתוך גבולותיה של אותה תרבות אין דומה אהבתו של פלוני לאהבתו של אלמוני. כל יסוד נצחי (ארכיטיפ, בלשונו של יונג) מופיע בחיים בשלל צורות מגוונות (שהוא מכנה קומפלקסים). ננסה לנסח את טענתנו במונחים יונגיאניים: השמרנות והמהפכנות הם ארכיטיפים, ואילו שלל הופעותיהם המגוונות הם קומפלקסים (למען הדיוק – קומפלקסים תרבותיים, כלומר קומפלקס המשפיע על תרבות שלמה, ולא רק על אדם זה או אחר).

כדאי להתבונן בהופעתם של הארכיטיפים האלה בהתפתחות מילדות לבגרות. כשאנחנו נולדים, טוענים תיאורטיקנים רבים, אנחנו נפגשים במציאות של כאוס (תוהו ובוהו). אין לנו מושג מה משמעותם של אינספור הגירויים המציפים אותנו בכל רגע ורגע. כאוס הוא מצב שאדם אינו יכול לחיות בו ולו לרגע. גם בבגרותנו, מצבים כאוטיים מטילים עלינו אימה ומשתקים את יכולת התגובה שלנו. מטרתנו הראשונה, לפיכך, חייבת להיות השלטת סדר בתוהו הגועש. לבנות לעצמנו עולם יציב, ניתן לצפייה, שבו אנחנו יכולים לתכנן את פעולותינו, ולדעת למה לצפות בעטיין. הצורך החיוני בעולם מסודר ויציב הוא בלי ספק שורש השמרנות, בכל הופעותיה.

העולם המסודר הראשון בו אנחנו נתקלים הוא המשפחה. עצם קיומה של המשפחה נותן תחושת ביטחון בעולם המאיים והכאוטי שהתינוק פוגש עם היוולדו. רק אם ילמד לבטוח בקיומה וביציבותה של משפחתו יוכל לרכוש מידה של ביטחון בקיומו, בעתידו ובחייו. מכיוון שכך, הילד מפנים את דמויות הוריו ואת ערכיהם, ודמויותיהם הופכות לחלק מהותי ועמוק של נפשו. זהו הבסיס הנפשי ממנו אנחנו יכולים לצאת ולהתמודד עם המציאות הקשה והמורכבת. יותר מאוחר אנחנו לומדים שמשפחתנו וערכיה הם חלק מחברה רחבה, ומתרבות עשירה ומורכבת. אף ילד לא יתפתח אם לא יקבל מהוריו מערכת ברורה של ערכים, תפיסות עולם וכללי התנהגות. כללים אלה יישארו לנצח הבסיס לכל התפתחות עתידית. במובן הזה כולנו שמרנים.

אבל לצד הצורך ביציבות, יש בנו גם צורך אחר, לא פחות עמוק וחיוני, בתיקון ושכלול בלתי פוסקים של העולם. גם זה מטבענו, לשאוף למציאות יותר טובה, יותר מאושרת, יותר צודקת. עוול מעורר בנו זעם, ייסורים גורמים לנו כאב. זו אינה המצאה מודרנית. הרומאים ייסדו את הרפובליקה שלהם כבר במאה השישית בגלל עוולותיו של 'טרקליניוס היהיר', אחרון מלכיהם. היוונים יצרו מחזות קורעי לב שתיארו אנשים סובלים המנסים למרוד במר גורלם. הדחף לתיקון עולם הוא ארכיטיפ, לא פחות מהכמיהה ליציבות.

הארכיטיפ המהפכני מופיע בנו במלוא עוצמתו בגיל ההתבגרות, והוא עומד ביסוד תהליך האינדיבידואציה. כפי שלימד אריקסון, תיאורטיקן ההתבגרות הדגול: בסיס הזהות הוא מה שקבלנו והפנמנו, אבל זהו רק הבסיס. אדם זקוק לזהות אמיתית משלו, המתאימה לאיכויותיו החד פעמיות, לניסיון חייו הייחודי, למהותו העצמית. זהות שיוכל לדבוק בה ולחיות לפיה. כדי לבנות לעצמנו זהות כזו עלינו להתנתק – לפחות באופן זמני – מהערכים שקיבלנו, ו'להמציא' את עצמנו מחדש. במובן הזה כולנו מהפכנים.

יוצא שהשמרנות והמהפכנות הן באמת שני הקטבים של השדה הנפשי, ואין חיים בלי אחד מהם. החיים הממשיים מורכבים מצדדים שמרניים ומהפכניים, כך שבשני הקצוות לא נמצא חיים אלא מוות בלבד: ההתפוררות וההתאבנות אינן אלא שתי צורות נפרדות של מוות.

אפשר גם להגדיר במדויק את מקומם היחסי של שני הארכיטיפים. מצד אחד ניצבים הארכיטיפים עצמם, שהם שורשי הערכים; ניתן לכנותם בלשון פילוסופית 'האידיאות הנצחיות'. ארכיטיפים אלה, או אידיאות אלה, אינם יכולים להשתנות – גם בעוד אלפי שנים אנשים יאהבו, ייצרו, יכמהו לחירות ולצדק (ואם לא יהיו כאלה, לא נוכל לקוראם בני אדם כלל). מהצד השני נמצאת החברה המשקפת את אותם ארכיטיפים. החברה יוצרת דפוסים תרבותיים, שתפקידם הוא לשקף את הארכיטיפים האלה בתוך מציאות נתונה. מדרך הטבע, דפוסי החברה משקפים את אותם ארכיטיפים באופן חלקי ולקוי. מכיוון שכך, החברה הממשית נתונה תמיד לביקורת, והביקורת נוגעת תמיד לאותה שאלה: האם המערכות החברתיות (הקומפלקסים התרבותיים, בלשון יונגיאנית) מצליחות לשקף את האידיאות הנצחיות (הארכיטיפים) באופן האופטימלי, לאור הנסיבות הממשיות בהן היא נתונה?

נחזור ונתבונן בפעלו של לינקולן לאור התובנות החדשות. נטען שהשמרנות והמהפכנות הן ארכיטיפים, ושדפוסי החברה – האמריקאית, במקרה הזה – ניסו לשקף אותם. אין ספק שלאידיאל החירות היה מקום של כבוד בעולמם הרוחני והתרבותי של אזרחי אמריקה. אלא שבאותה מידה שבה אהבו את חירותם, הם אהבו גם את אורח חייהם, שהתבסס באותה תקופה על העבדות. מהפכן קיצוני היה אומר, מן הסתם, שיש להפוך את כל המבנה החברתי על פיו, לשרש את התרבות המולידה זוועות כמו עבדות השחורים. שמרן מובהק היה אומר – כפי שבאמת טענו שמרני התקופה – שהתרבות האמריקאית הגיעה לאיזון מופלא בין האידיאלים השונים, ואסור לגעת בה ולערער את האיזון הקדוש.

היכן עמד לינקולן במאבק הזה? אין ספק שהוא היה שמרן מאין כמוהו לגבי רובד האידיאות עליהן נבנתה ארה"ב. הוא האמין בכל ליבו שהוא מייצג את ערכיהם של 'האבות המייסדים' – למרות שרבים מהם היו בעצמם בעלי עבדים. הוא לא חשב שהוא משנה את ערכי היסוד – הארכיטיפליים – שלהם, אלא מרחיב אותם – כלומר משנה את רובד הקומפלקסים החברתי-תרבותי כך שישקף את אותן אידיאות עצמן באופן יותר שלם. בעשותו זאת, התאמץ שלא לפגוע בערכים המקודשים של החברה. השינוי לא היה טוטלי אלא חלקי, לא מהיר ואבסולוטי אלא הדרגתי ומותאם לנסיבות. במילים אחרות – הוא לא היה מהפכן ולא שמרן, אלא איש חזון.

 

עצמיות, מורכבות ודיאלוג

מכל הנאמר כאן עולה שהמציאות הערכית מכילה לפחות שני רבדים. ברובד העמוק ביותר, כל הערכים כולם נובעים ממעמקי הנפש האנושית – מן ה'עצמי' העמוק בגנוז בנו. אלא שבמציאות הדברים מסתבכים. הערכים הנובעים מן 'עצמיות' הפנימית צריכים להתגלות על ידי קומפלקסים תרבותיים, ואלה עלולים לסתור זה את זה. דוגמאות לא חסרות, והן ממלאות את השיח הציבורי כולו. נאמנות לארצנו ההיסטורית יכולה להתנגש (לפחות לפי חלק מהדעות) עם הכמיהה לשלום, או להשתלבות בעולם ה'גלובלי'. ההכרח המוחלט להגן על הארץ מתנגש לא פעם גם עם חירות הפרט. הערך של דאגה לשכבות חלשות מתנגש עם זכותו של אדם ליהנות מרווחים שהרוויח ביושר. אין וויכוח במרחב הציבורי שאינו משקף את העיקרון הזה: תמיד, אבל תמיד, ניצבות עמדות מנוגדות משני צדדיו של המתרס, ופשוט אי אפשר לדחות באמת אף אחת מהן – משום שבשורש כל אחת נמצא ארכיטיפ רב עוצמה, שמקורו במעמקיו האינסופיים של ה'עצמי' הגנוז בנו. ובהקשר של שמרנות ומהפכנות – שוב לפנינו שתי עמדות, ובשורש כל אחת מהן ארכיטיפ רב עוצמה.

במילים אחרות – המציאות הערכית היא מורכבת להפליא, ופשוט אי אפשר לדחות אף צד מצדדיה. המורכבות נובעת מכך שעצמיותנו העמוקה חייבת להתבטא במציאות האמפירית המורכבת, מציאות של קומפלקסים חברתיים-תרבותיים. חשוב להבהיר זאת, משום שאנחנו נוטים להיבהל ממורכבות. הנטייה האנושית היא להתבצר בצד אחד של המתרס, ולראות כל דרך אחרת כרוע הרסני, המאיים לדרדר אותנו לתהומות נוראיים. הרבה יותר נוח לבנות תמונת עולם פשטנית וחד ממדית. הרבה יותר קל להסביר תמונת עולם כזו – היא אינה דורשת מאמץ מחשבתי מיוחד, ואינה תובעת להכיל עמדות 'מקוממות'. יש רק שתי בעיות עם הנטייה הזאת: קודם כל היא שקרית, משום שהמציאות מורכבת. ומעבר לכך, כנגד עמדה פשטנית אחת עומדת – בהכרח – עמדה הפוכה, ובין שתיהן נוצרת – שוב, בהכרח – מלחמת עולם.

אז מה הפתרון? קודם כל דיאלוג. כבוד לעמדתו של הזולת, גם כשהיא מקוממת. ניסיון כן להבין את עמדתו, גם כשהיא נראית לנו פשטנית, אפילו אווילית. דיאלוג אמיתי מחנך אותנו למורכבות, וממילא מחבר אותנו לעצמיותנו העמוקה – הכוללת את כל הארכיטיפים כולם.

במסגרת הזאת עלינו לבחון את מושגי השמרנות והמהפכנות, ולומר שכל אחד מהם מבטא צד עמוק של עצמיותנו, וצירופם זה לזה מחייב אותנו להבנה מורכבת של המציאות החברתית בה אנחנו חיים. כדי להגיע להבנה כזו, חובתנו ליצור דיאלוג עמוק בין שני הצדדים. בחלק השני של המאמר ננסה לחשוב כיצד משתקפים העקרונות האלה במעשה החינוכי, אבל קודם ננסה להראות שהם נוגעים לשורש אמונתנו התורנית.

 

התורה כמפת דרכים

גם התורה, אנחנו מאמינים, מציגה לנו תמונה מורכבת של היחס שבין שמרנות למהפכנות. אמירה זו נראית לנו פשוטה להפליא, אבל היא עומדת מול טענה אחרת, הנשמעת פעמים רבות בשיח העכשווי. התורה, כך נטען, היא טקסט שמרני ביסודו. 'אני מאמין באמונה שלמה' נכתב בסידור בעקבות הרמב"ם, 'שזאת התורה לא תהיה מוחלפת ולא תהיה תורה אחרת מאת הבורא יתברך שמו'. במילים אחרות: מצוות התורה הן נצחיות, ועלינו מוטל לשמרן ולא לשנותן. ודאי ששום מהפכה אינה באה בחשבון. הטענה הזו נשמעת פעמים כה רבות, עד שרבים רואים אותה כמובנת מאליה. בשיח הנפוץ, ביטויים כמו 'רב נאור', 'מתקדם' או 'פרוגרסיבי', נחשבים לשמות גנאי. רב שדברים כאלה נאמרים עליו ייחשב למי ששואב מקורות זרים ליהדות. לעומת זאת, רב 'שמרן' ייחשב למי שכל מקורותיו הם תורניים מובהקים – 'על טהרת הקודש'.

לדעתנו, התפיסה הזו היא שגויה בעליל, ונזקיה החינוכיים הם עצומים ממש. נרחיב בהמשך על הבחינה החינוכית, קודם ננסה להתייחס לדברים ברמה העניינית. אלא שבהתאם לטענתנו הכללית, לא נוכל להכחיש שאכן יש יסוד שמרני בתורה – הרי כך טענו, שכל מציאות נפשית חיה מערבת שמרנות ומהפכנות. אין ספק שההלכה היא שמרנית ביסודה – כדרכן של מערכות שהן משפטיות באופיין. אלא שכדרכן של תרבויות, הצד המשפטי שבהן אינו אלא צד אחד ממורכבות תרבותית גדולה. גם התורה, כידוע, הבליעה את מצוותיה בתוך סיפור ארוך ומורכב, שיש בו לא מעט רעיונות שאפשר לראותם כנוטים לצד ה'מהפכני'. וקודם כל, צריך לזכור שהתורה כתובה בבהירות. היא אינה כתובה בלשון סתרים, ולא בלשון משפטית או מדעית מסובכת. אמת היא שחכמינו מצאו בה סתרים ורמזים נפלאים, וחשפו בכל פסוק תילי תילים של הלכות. אבל לפני הכל התורה מספרת סיפור, והיא מספרת אותו בלשון בהירה ופשוטה, אולי כדי שאיש לא יוכל לטעון באמת שלא הבין.

וזה הסיפור: הבורא ברא עולם שכולו טוב – 'וַיַּרְא אֱ-לֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד' (בראשית א', לא). אחר כך בא האדם וקלקל את העולם המופלא שנברא עבורו. לאחר הקלקול נוצר עולם שבו העבודה מצריכה מאבק מפרך בקוץ ובדרדר, לידת הילדים כרוכה בכאב, וכל הטבע כולו נעשה עוין ומנוכר. יותר מאוחר, מספר הסיפור, נבחר אברהם והצטווה להקים גוי גדול למען יתברכו בו כל משפחות האדמה. לשם כך הצטווה ללכת לארץ מיוחדת, שבה ילמד את זרעו 'וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט' (שם י"ח, יט). בדברים אלה הציב הקב"ה חזון מובהק, והטיל את הגשמתו על העם העתיד לצאת מזרעו של אברהם.

לאחר הרפתקאות קשות – וביניהן גלות מצרים, מתן תורה ונדודי המדבר – אמור היה העם הזה להגיע לארצו ולהקים בה חברת מופת. החברה הזו הייתה צריכה להיות מופתית באמת, כדי שעמים מכל העולם כולו ירצו לחקותה, וידבקו לאהבה באל שלפי חוקיו נבנתה החברה המעולה הזאת. לשם כך ניתנה לנו התורה, וזו הסיבה שעלינו לשמור אותה – ככתוב בפירוש בפרשת ואתחנן: 'וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם כִּי הִיא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה, וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה. כִּי מִי גוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ אֱלֹהִים קְרֹבִים אֵלָיו כַּה' א-ֱלֹהֵינוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו? וּמִי גּוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִם כְּכֹל הַתּוֹרָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם?' (דברים ד', ו-ח).

בתוך הסיפור הזה משולבות המצוות. הן אינן עומדות בפני עצמן, אלא ניתנות כהוראות לבניית חברת המופת עליה מדובר בפרשת ואתחנן. חלק גדול מהן פותח במילים 'וכי תבואו אל הארץ…' – מה שמראה בבהירות את מהותן – הנחיות לחיים מתוקנים, דוגמא לכל עולם כולו. רבות מהמצוות, כידוע, אי אפשר בכלל לקיים אלא במצב של עם שלם, ריבוני, שיש לו אחיזה איתנה וטבעית בארצו.

האם לא לכך התכוון רש"י בראשית פירושו לתורה, כששאל מדוע לא נפתחה התורה במצווה הראשונה שקבלו ישראל – 'החודש הזה לכם' – וענה שרק הסיפור השלם, הפותח בבריאה וצופה אל הגאולה, יכול לבסס את אחיזתנו הצודקת בארץ? לכאורה, תשובתו אינה מובנת: מי שמאמין בתורה, לא צריך את כל הסיפור הארוך הזה, ודי לו באמירה פשוטה שהבורא ברא את הארץ כולה, ברצותו נתנה לשבעת עממים, וברצותו נתנה לישראל. כל כך קצר ופשוט! ומי שלא מאמין בתורה, ממילא מבחינתו הסיפור אינו מעלה ואינו מוריד. אלא שיש לענות לכך שהסיפור המורכב של ספרי התורה לא נועד רק להצדיק את אחיזתנו בארץ, אלא גם – ובעיקר – לתת לה משמעות: לאחר שהתקלקלה האנושות, ולאחר שלא ניצלה את ההזדמנות שניתנה לה לתקן את הקלקול, ניתנה לנו הארץ הזו כדי לפתוח בה את מלאכת התיקון. כדי להסביר את העיקרון המורכב הזה, באמת אי אפשר להסתפק בפחות מכל הסיפור כולו.

אנחנו מאמינים שנכון להבין את מצוות התורה כעין הציוויים שהצטוו הוריו של שמשון: בטרם לידת בנם קיבלו מנוח ואשתו את הבשורה שבנם עתיד לגאול את ישראל, ונאמר להם שכדי להכשיר אותו למטרה הזו יהיה עליו לשמור על מצוות הנזירות שבתורה, לכל פרטיהן ודקדוקיהן. ממש כך, ציווי התורה מחייבים אותנו באשר הם דבר ה', אבל הבורא עצמו נתן אותם כחלק מסיפור שמטרתו ברורה ובהירה: גאולה שלמה. זו אינה 'תורת נסתר'. צריך להתפתל הרבה כדי להפוך את הציווי ל'פשט' ואת מטרתו ל'סוד'. שניהם מובאים בפירוש גמור, ואין משמעות לזה ללא זו, ולא להפך.

מהתפיסה הזו נובע חלק גדול מהנבואות המופלאות שחזו נביאינו. 'וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ה' בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת, וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם. וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה', אֶל בֵּית א-לֹהֵי יַעֲקֹב, וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו…' (ישעיהו ב', ב-ג). הדברים הנפלאים האלה אינם 'חידוש' של ישעיהו, אלא הבהרה של חזון התורה שבכתב. הסיפור כולו, מבריאה לגאולה, הוא הדרך לתקן את הקלקול שקלקל אבינו הראשון. התורה, המספרת את הסיפור, מכילה בתוכה מפת דרכים מפורטת: 'רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב, וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע… וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים' (דברים ל', טו-יט).

אלא שהסיפור הסתבך, כידוע. לא בנינו את חברת המופת שהתחייבנו לבנות. חטאנו עם אבותינו, העווינו והרשענו, נסחפנו אחרי זרמים חולפים של אלילות, עריצות שלטונית ופערי מעמדות מושחתים. נגזרה עלינו גלות. בלי ספק היינו אובדים ומתבוללים, אילולי עמדו חז"ל בפרץ. בלעדיהם היינו סבורים שאין טעם לקיים את המצוות לאחר שהטעם המקורי – המובא בתורה עצמה – ניטל מהם. לכן עמדו חז"ל והסבירו מדוע יש לשמור מצוות גם בגלות. תקוות הגאולה, הסבירו, לא מתה ואינה יכולה למות. הדרך לגאולה אמנם הסתבכה, אבל לא נקטעה. אנחנו ממשיכים. והדרך להמשיך היא להתמיד בשמירת המצוות כל זמן הגלות, עד שנהיה ראויים לחזור ולהמשיך את המפעל. אכן, נכשלנו, אבל הכישלון הוא זמני. נתנקה, נתחזק, ונמשיך. 'הציבי לך ציונים' ציווה ירמיהו, וחכמינו פירשו זאת – 'המשיכו לשמור את המצוות, ולו כזיכרון למה שהיה, וכהצהרת אמונה במה שיהיה. המצוות היו ונותרו כלי המלאכה להבאת הגאולה – וכשנחזור לארצנו לא יהיו לנו כלים אחרים'. באמירות כאלה חזרו חז"ל ושיבצו את זמנם – ובעצם את כל תקופת הגלות הארוכה – בסיפור המקראי הקדום. בזכותם לא זרקנו את מפת הדרכים התורנית, אלא למדנו איפה אנחנו נמצאים בתוכה, ויכולנו להמשיך לחלום על חזרה לדרך המלך היא מתארת.

 

חלק ב: החינוך לחזון, הבשורה והאתגר

הנחת היסוד שלנו היא שחינוך ביסודו הוא תמיד חינוך למשהו. לאיזשהו 'אני מאמין', הכולל אמונות על המציאות ועל טבע האדם. חינוך מציע תפיסות ערכיות אידיאליות, ובה בעת מערכת של פרקטיקות המשקפות את אותם רעיונות מופשטים. קליפורד גירץ, אנתרופולוג אמריקאי מהדור האחרון, מכנה את השתיים בשמות 'אידיאות' ו'סמלים'. כל מערכת חינוכית שמבקשת להיות רלוונטית, צריכה להציג את שני הצדדים. וכמובן, על מנת להיות משמעותית לבוגריה בהמשך חייהם, המארג הזה אמור להציע 'מפת דרכים' קיומית שתשמש את הבוגרים, והם יראו בה מודל שנותן פשר וגם כיוון להתנהלות בעולם שמחוץ למסגרות החינוך. בהקבלה לעולמה של יהדות, ניתן למצוא בסיס להשוואה בין המושגים 'אידיאות' ו'סמלים' לבין המושגים 'תורה' ו'מצוות'. התורה, כפי שהצגנו קודם, נותנת את החזון הרחב, והמצוות הן המערכת הפרקטית המאפשרת לחזון הזה להתממש במציאות. המימוש הזה אינו קורה בבת אחת, הוא פרי תהליך. התהליך (תהליך הגאולה) מתאפשר, כפי שתיארנו קודם, כשברור לאן רוצים להגיע, גם אם לא תמיד נצליח להגיע לשם במהירות בה היינו מבקשים לצעוד.

חינוך לחזון ולהבנת הכשלים של השיח השמרני והשיח המהפכני הדיכוטומיים אינו מלאכה קלה. על אחת כמה וכמה אם נבין שחינוך ראוי צריך להיות מנת חלקם של כלל חלקי החברה: הורים, מוסדות חינוך, רבנים ועוד. להלן נצביע על כמה מן האתגרים העומדים בפני החינוך לחזון, ונציע מתווה להתמודדות עם אתגרים אלה.

 

האדם שמרן מעצם טבעו, האמנם?

החינוך מתחיל עוד בטרם הגחנו מבטן אמנו. נכסי צאן ברזל של ה'אני מאמין' שלנו נוצרים בחודשי ובשנות חיינו הראשונים, והם ילוו אותנו עד לסוף חיינו. בשלבים הראשונים לחיינו אנו מתחנכים (ובהמשך כהורים גם מחנכים), ליסודות ברורים ולאמירות חדות על העולם. כל מה שנחנך אליו יהפוך להיות לכאורה חינוך שמרני. בסופו של דבר, יאמר בר דעת, אי אפשר לחנך ילד קטן לבחירה בין לגעת או לא לגעת בתנור החם. באותה מידה, לכאורה, אי אפשר לחנך ילד אם לקיים או לא לקיים מצוות, ואיך נכון 'להתחבר' לקיום האפשרי. ילד קטן פשוט עושה מה שאומרים לו.

אלא שחינוך להתנהלות בצורה חד משמעית, ממש לא מחייב חינוך חד ממדי או חד ערכי. ראשית, משום שאנו רואים בני נוער רבים (רבים מדי) שהחל משלב מסוים כבר לא מקבלים את החד משמעיות בה התחנכו, בעיקר משום שהיא נתפסת כחד ממדית. שנית, אפשר בהחלט לחנך לפרקטיקות אלה ואחרות בצורה חד משמעית, ועדיין לא לחשוש מעיסוק באידיאות כבר בגיל הצעיר ביותר. הדוגמה המשמעותית ביותר לכך, לדעתנו, היא הזהירות הגדולה שיש לנקוט ביחס לאחר, שאתו איננו מסכימים. יש הבדל תהומי בין דחייה מוחלטת של האחר, לבין ההבנה שגם אם איננו מסכימים אתו הוא עדיין בן שיח, אח. כשילד מספר על התנהגות לא נאותה של חברו בגן או בבית הספר, השאלה איך נגיב היא קריטית בבניית ה'אני מאמין' שלו. האם נפסול את האחר, או נדייק את פסילת המעשה שלו? האם האחר יהיה 'רע' או רק 'מתנהג בצורה לא נכונה'? להבדלים הסמנטיים האלה, שהם לכאורה שוליים, יש משמעויות ארוכות טווח בחינוך לחזון מבוסס מורכבות ודיאלוג. חינוך שמרני 'נופל' לא פעם בדיכוטומיה הזו (אם השני טועה אז השני לא טוב), ובוגרים רבים מעידים על כך שאת הנקודה המהותית הזו הם ממש לא אהבו בחינוך שקיבלו. חלקם, עד כדי עזיבת הדת על האידיאות והסמלים שבה. בעיה דומה יש בחינוך המהפכני, שלא פעם נותן מקום לכל עמדה, אך נזהר מלנקוט בעמדה כלשהי. פלורליזם ופתיחות אינם עמדות חינוכיות. לטעמנו, הם כלי שיח בעזרתם ניתן לחתור להשגת האמת, מורכבת ומרובדת ככל שתהיה.

 

דתיות 'טובה' נתפסת כשמרנית

אלא שלסעיף הקודם יש גם 'תמונת מראה'. החינוך, הנוטה להיות שמרני, יוצר אצל המתבגרים תחושה ששמרנות היא הדבר הנכון לכתחילה. היא רצון ה' בעולם. כפי שציינו קודם, רבים סוברים שרב או מחנך שעולמו הרוחני אינו מבוסס רק על 'טהרת הקודש' הוא בעצם שני במעלה, 'חפיפניק'. אלא שהמחיר של התפיסה הזו, ההולכת ומשתרשת בקרב המתחנכים מגיל צעיר, כבד מדי. רבים מהם מפנימים אותה, ודווקא משום כך לא רואים בדת ערך בעולמנו. לא פעם שמענו מתבגרים בשלבים שונים המציגים את ה'נוסחה' הבאה: אם להיות דתי פירושו להיות שמרן, וכך חינכו אותנו, ואם השמרן לא באמת מציע מתווה רלוונטי לחיים, אז אני לא רוצה להיות דתי. זה מחיר כבד מאוד, והוא נובע מהעדר שיח חינוכי למורכבות וממילא לאפשרות של דיאלוג. מצד שני, הביקורת של מתחנכים רבים על השיח המהפכני היא דווקא על העדר אמירה כלשהי ומתן לגיטימציה לכל מחשבה או התנהגות. רבים מן המתחנכים מתבטאים שלתת להם לגיטימציה לא עוזר להם, כי הם מבקשים מענה מאתגר ועמוק יותר, שידבר את 'שפת העולם והחיים באמת', כלשונם.

 

'מורכבות' אינה השטחה או בריחה

ביקורת אפשרית על ההצעה שלנו לחינוך לחזון הבנוי על מורכבות כערך דתי, היא שהמילה מורכבות נתפסת בדרך כלל כהתחמקות. הנער השואל שאלה ומקבל תשובה בסגנון 'זה מורכב', יוצא מתוסכל. זה כמובן נכון אם המילים 'זה מורכב' הן סוף הדיון. 'ממה זה מורכב?' ישאל השואל, 'איך אני אמור להתמודד עם המורכבות?', ימשיך להקשות. אפשרות אחרת, נכונה הרבה יותר לדעתנו, היא להסביר את המורכבות: את צדדיה השונים, את החלק הנכון בכל אפשרות, את השיפוט שבין נכון לבין לא נכון, ועוד. אין כוונתנו שכל שיח עם ילד ובעיקר עם מתבגר אמור להיות שיעור מבוא לפילוסופיה. אדרבה, דווקא ההכרה של המחנך בערך המורכבות ובחשיבות של תפיסת החזון, תשודר למתחנכים במישרין ובעקיפין, לא רק דרך שיעורי מחשבת ישראל מורכבים. זו הוויה שלימה של שיח שהמתחנך סופג בגיל צעיר, וכמו תמיד גם מתמודד אתה בגיל ההתבגרות.

 

מורכבות כערך דתי

פעמים רבות אנו שומעים מתבגרים השואלים – האמנם מורכבות היא ערך דתי? 'תוכיח לי', הם תובעים. זו מבחינתנו דוגמה מצוינת לחשיבות של פיתוח שפה של חזון. העדר תשובה מידית לשאלה הזו מצד הורים ומצד מחנכים, בשילוב התחושה שתיארנו קודם לפיה היהדות היא שמרנית ביסודה, יוצרים לא פעם מבוכה ואפילו תחושה של חוסר רצינות מצד המחנכים.

לדעתנו, לימוד מעמיק במושג 'צלם אלוהים' יכול להיות בסיס לתפיסת עולמה של יהדות, וחלק בלתי נפרד מהחזון שהיא מציעה. אלא שלימוד כזה מחייב אותנו להבנה מורכבת של האמירה התורנית. בלי הבנה כזו, אנחנו מוצאים בתורה שלל סתירות המותירות אותנו פעורי פה.

למשל: מיסודות אמונתנו היא שהקב"ה הוא אין סופי, מופשט ונשגב מכל דמות- אבל בו בזמן התנ"ך מלא בתיאורים של התגלותו בעולם. הקב"ה רחום וחנון, וגם פוקד עוון אבות על בנים. הוא אל נקמות, וגם רב חסד. הוא מעניש וחומל. הוא מתגלה בלשון יחיד (אל או ה') וגם בלשון רבים (אלוהים). הוא זכר (לכאורה), אבל מוזכר בנביאים בדמות נקבה. הייתכן שכל האפשרויות האלה תתקיימנה באותו אחד? לוגית, לכאורה לא. אך הרב קוק קורא לנו לשים לב למקום בו אנו יכולים לראות את כל הסתירות האלה יחד די בקלות: בתוכנו פנימה. צלם אלוהים שבנו הוא בבואה של הקב"ה. מה הוא רחום, אף אתה רחום. מה הוא מורכב, אף אתה מורכב. יש כאן קריאה חשובה לחפש את החיבור לאלוהים בתוכי פנימה. כמו שהוא אין סופי, כך גם כל אחד מאתנו פנימה. כתבי הרב קוק מלאים בתיאורים על העצמיות כיסוד חיינו, שהיא עצמה אין סופית, כמו למשל:

את האופי העצמי אי אפשר לשום אדם לדעת, אפילו של עצמו, וקל וחומר של זולתו, לא של יחיד, וקל וחומר של אומה. אנו הולכים סביב להמרכז של הידיעה, עסוקים אנו בהשערות ובאומדנות, לכוין על פי המעשים הגלוים, שגם נסתרים ברובם ממנו, וביחוד סיבותיהם המסובכות, ועל פי תעודות כאלו מדברים אנו על דבר אופי מיוחד.9

והעצמיות הזו, צלם האלוהים שבנו, שאי אפשר להשיגה עד הסוף, היא עדיין העוגן המרכזי של חיינו, כפי שכתב הרב קוק במקום אחר: 'ואם אין "אני" אין "הוא" (הכוונה היא לקב"ה, ב"ר), וקל וחומר שאין "אתה" (הכוונה לאחר באשר הוא, ב"ר)'.10 הרב קוק ראה בעיסוק בעצמיות יסוד כל כך משמעותי בכוח המניע של האדם בחייו, שוב – היות ומדובר בצלם אלוהים ממש, עד שהוא בא בטענות באותה פסקה למחנכים שלא עוסקים בשאלה הזו ברצינות: 'באים מחנכים מלומדים, מסתכלים בחיצוניות, מסיחים דעה גם הם מן האני, ומוסיפים תבן על המדורה, משקים את הצמאים בחומץ, מפטמים את המוחות ואת הלבבות בכל מה שהוא חוץ מהם, והאני הולך ומשתכח'.

מושג 'צלם אלוהים' הוא לא רק הבסיס להבנת האור הגדול והייחודי שיש בכל אדם (או עמדה, או תופעה, או משפחה). זהו עצם החזון התורני: לבנות עולם שבו כל אדם מקבל את היחס הראוי לצלם אלוהים שבו!

אלא שכמו כל חזון, גם בחזון הזה יש סכנה. הבנה מוטעית של צלם האלוהים עלולה להביא לעולם רעות חולות רבות. שהרי קל להתבלבל ולחשוב שאם יש בנו צלם אלוהים, אולי אנו יכולים לראות את עצמנו כ'אל' בזעיר אנפין (או שלא בזעיר אנפין….): לחשוב שכל האמת נמצאת בכיסנו, אנו כל יודעים וממילא האחר צריך להקשיב לנו ולשנות את עמדתו בהתאם לעמדתנו. במקרי הקצה, אולי אפילו נחשוב שאם הוא לא יעשה זאת עליו להיעלם מן העולם, עמדתו או חלילה הוא עצמו. המקובלים קוראים לטעות האפשרית הזו 'אני אמלוך'. היא מתחילה מיסוד של אמת (אלוהים מתגלה דרכי) אבל בהמשך מפספסת את לב העניין (הרי הוא מתגלה דרך כל אחד). זה יסוד התפיסה הדתית שמחייבת הכרה בערך העצמי, ובה בעת גם צמצום של העצמי כדי לאפשר לאור של האחר להתגלות בעולם. זה יסוד דרמטי של דיאלוג, והוא נובע מהבנה יסודית של סיפור בריאת העולם והאדם, והיחס בין האדם לאלוהיו (בהמשך נתייחס לכך שוב מזווית אחרת). נשמע מורכב? יופי, הרי זה בדיוק תורף טענתנו: מורכבות היא ערך דתי, וחינוך למורכבות בדרך לחזון הוא חובה דתית. זאת ועוד, הביטחון העצמי שלנו בתפיסת החזון שאנו מציעים כאן, נובע מהביטחון העמוק בעצמיות של כל אדם ושל כל עמדה. עמדות לא 'נעלמות' מכוחם של מחנכים שייצאו נגדן. עמדות יכולות להתברר באופן עמוק ולעבור תהליך של דיוק. בעולם היהודי קוראים לזה תיקון. והיעד הכללי הוא, כזכור, לתקן עולם במלכות ש-די.

 

תורה ומצוות – מחשבה והלכה ('לעתיד לבוא מצות בטלות')

הבאנו קודם לכן את האפשרות שתורה ומצוות הן האידיאה וקיומה במציאות. תפיסה כזו נתקלת בדרך כלל בהתנגדות גדולה של הצד השמרני (הייתכן שמצוות הן רק עניין טכני? ואולי בכלל תטענו שהמצוות אינן על-זמניות?), ובחיבוק עז מדי מהצד המהפכני (אז אולי הגיע הזמן לבטל את המצוות, שהרי הן ממילא לא רלוונטיות בימינו?). לדעתנו, זו הזדמנות נהדרת להוסיף מילה חשובה לחינוך לחזון: תהליך. חז"ל מציינים ש'לעתיד לבוא מצוות בטלות' (למשל: נידה סא ע"א). פירושים שונים ניתנו במשך הדורות למאמרם של חז"ל. הרב קוק מציע פירוש שנאמן לתפיסתו, לפיה התיקון הולך ומתהווה בעולם: 'מצוות בטלות לעתיד לבוא, ולא פטורים לעתיד לבוא מהמצוות. יש לפרש ענין ביטול, כמו ביטול דאיסורין, שהדבר ישנו ואינו פועל וניכר בפני עצמו, מצד שמה שרבה עליו מבטלו'.11 במילים אחרות: ככל שהעולם הופך להיות מואר יותר, מוסרי יותר, כך המצוות המעשיות הולכות ומפסיקות להיות רלוונטיות, גם אם אינן נעלמות. כמו חלב הבטל בשישים בתבשיל בשר: הוא עדיין שם, אך טעמו אינו ניכר. כך מסביר הרב קוק באגרותיו את ההתנהגות המוסרית במלחמה, או דיני עבד ואמה, שנעלמו בפועל, משום שהמציאות כולה נמצאת במקום מוסרי גבוה יותר. כך לעתיד, בעולם בו לא יאכלו בשר, גופי הלכות כשרות רבים כבר לא יהיו רלוונטיים. מסתבר שיש אופק של ביטול המצוות (כנגד מה שיטענו רוב השמרנים) אך מדובר בתהליך ההולך יד ביד עם התקדמות העולם והפיכתו למוסרי יותר. אי אפשר לקצר את התהליך הזה (כנגד מה שיטענו המהפכנים), אך ביכולתנו לקדם את הדברים שלב אחר שלב. זה חזון פנטסטי, שיש בו הבנה מעמיקה של המושגים 'תורה' ו'מצוות'.

מתחנכים, ובפרט מתבגרים, לא אוהבים את המילה תהליך. לשיטתם, אם זה נכון – אז בוא נעשה זאת עכשיו. גם כאן זו הזדמנות למחנכים להצביע על הבדל מהותי בין השיח המערבי (או שזה נכון ונעשה עכשיו או שזה לא נכון ולא נתייחס לכך), לבין השיח התורני של חזון הרואה במציאות מורכבות גדולה יותר, ובנוי על יסוד ה'גם וגם'. צלם אלוהים בכולם.

 

שקר השמרנות: על תוצאותיו של קבעון מחשבתי

כפי שכבר כתבנו, אין ספק שחלק מכוח המשיכה של התפיסות השמרניות בדורנו (ובמיוחד בעולם הדתי) הוא העובדה שתפיסות ליברליות מהפכניות – בגרסתן הקיצונית ביותר – מרימות ראש ומובילות לדה-קונסטרוקציה רחבה בתחומי החברה, התרבות והדת. העובדה הזאת יוצרת לא פעם תחושה שיש לשמר את התפיסות השמרניות פשוט כי מסוכן לשנות דפוס חברתי קיים.

אלא שאחת מתוצאותיה של התחושה הזאת היא שלא פעם אנחנו פוגשים ברבנים ומחנכים שמרנים, שמתוך רצונם העז לשמר את העולם דתי עליו התחנכו, בוחרים להציג את ההלכה באופן שאינו תמיד מדויק. שנינו נחשפים לא פעם למורי הלכה שאומרים על תופעה מסוימת שהיא 'איסור תורה', כשבפועל האיסור הוא לכל היותר מדרבנן, וגם זה נתון במחלוקת הפוסקים. לא פעם שאלנו רבנים ומחנכים על אמירות אלה, והתשובה שקיבלנו הייתה שעדיף לומר אמירה נחרצת ובלבד שאנשים לא יורו היתר לעצמם.

לטעמנו, מדובר באחת הסכנות הגדולות של הקיבעון המאפיין את השיח השמרני. יותר ויותר מתבגרים מזהים את חד הממדיות בדבריהם של רבנים הנחשבים לגדולים. ואז, במחי כמה הקלקות עכבר מול המרשתת, הם מגלים שהרבנים האלה פשוט 'עבדו' עליהם. מדובר במשבר אמון גדול מאוד, שאנו עדים להתהוותו ולהתעצמותו בשנים האחרונות. לפי מה שתיארנו לעיל, אך טבעי ששמרן יעשה הכול כדי לשמר את עמדתו, אך המחיר לכך – כפי שאנו רואים – כבד במיוחד. בפרט בעולמם של מתחנכים, שנוטים פחות ופחות לפנות או להקשיב למורי הוראה שמרנים. מצד שני, המהפכנים משתמשים באותו עכבר ובאותה מרשתת כדי לרדד את השיח ההלכתי. קל להשתמש בארון הספרים היהודי כדי להביא תקדימים כמעט בכל תחום ולכל דבר ועניין. ומה על תהליכי פסיקה? ומה על מה שהתקבל או לא התקבל? האם נכון לקצר תהליכים, ולשלם את המחיר על קיצור זה?

תפיסת החזון, המבוססת על ערכי מורכבות ודיאלוג, מאפשרת בחינה מדויקת ומדוקדקת יותר של הדברים. בשום אופן לא אומרים דבר שאינו נכון, גם אם המציאות מורכבת. חינוך זו מלאכה לא פשוטה. אך גם לא מתלהבים מרוחות הקדמה באשר הן. גם אותן בוחנים לאור החזון בו אנו מאמינים.

אנו מכירים מקרוב את הסכנות שיש בגישה כזו. כמו כל מחשבה מורכבת, ניתן לטעות בדברים. ועדיין, אנו משוכנעים שדרך החזון היא היחידה היכולה להביא לתיקון עולם, ממש כך. הדיאלוג הנמצא בבסיס החינוך לחזון, הוא שמאפשר בחינה מדוקדקת, וגם חוזרת ונשנית, של כל רעיון. האמון בעצמיות של כל אחד, של כל קול בעולם, הוא יעד וגם כלי.

מניסיוננו, בני נוער נוטים להתלהב מהברק המסנוור של האידיאות המהפכניות והשמרניות, אלא שהתלהבות זו נוטה להיות קצרת טווח. עם הזמן הם מזהים את החלקיות – אפילו השקריות – שלהן. מורכבות החזון, לעומת זאת, היא קשה יותר להנחלה, ועם זאת היא מעמיקה שורש. ואכן, איננו טוענים שתפיסת החזון שאנחנו מציעים היא קלה להנחלה. אמונתנו היא שלטווח ארוך, אין לנו שום אפשרות אחרת.

 

נספח: עמדתו של הרב קוק

מאלף לראות כיצד משתקפת הדילמה 'מהפכנות שמרנות' במשנתו של הרב קוק, המתייחס אליה לא פעם בבהירות ובהרחבה. חשוב לנו להבהיר את עמדתו, לא רק בגלל מעמדו המרכזי בעולם ההגות הדתי-לאומי, אלא גם משום שראינו, לצערנו, ניסיונות להציג את עמדתו באופן שגוי, תוך ציטוטים חלקיים מדבריו (הבאנו את עמדתו בנספח, כדי שלא לפגוע ברצף הרצאת הדברים).

לדעתנו, משנת הרב משקפת בבהירות רבה את שני צדדי הדילמה שהצגנו. אבל קודם נביא ציטוט מדבריו, בו הוא מסביר שללא חזון משמעותי לא נצליח לשמור גם על ההלכה כמו שהיא – ובמילים אחרות: לעמדה שמרנית אין שום סיכוי של הישרדות בעולם הרוחני הסוער בו אנחנו חיים. ממילא, יוצא שדבקות בעמדה כזו היא מעשה אובדני (מבחינה רוחנית).

 

שכחנו את האלוהים ועוזו

בשנת 1908, נשא הרב קוק דברים מול קבוצה גדולה של רבנים מחנכים וחתם אותם כך:

אחינו היקרים, חכמי התורה וסופרים משפיעים! גם אנו נואלנו וחטאנו. למדנו וחקרנו, פלפלנו וחדשנו, אבל שכחנו את האלהים ועזו, לא שמענו לקול נביאי האמת… שצוחו והכריזו בקולי קולות כי סוף הנהר  של התלמוד המעשי לבדו להיות יבש וחרב, אם לא נמשוך לתוכו מים מני ים, מימא דחוכמתא וקבלה, מים דעת האלהים, מים טוהר האמונה הטהורה הנובעת מנשמתנו פנימה משרשה ממקור החיים.12

ללא ספק דברים לא פשוטים, שנאמרים בכאב רב. מצד שני, יש בקריאתו של הרב קוק גם הזדמנות, עליה אנו מצביעים במאמר זה. עולם ההלכה היהודי הוא ביסודו מגיב למציאות. קורה משהו, אז מה נכון ומה לא נכון לעשות. אלא שבכך לא די, שהרי יש שאלה נוספת עליה מבקשים המתחנכים בימינו שנענה להם: למה? בשביל מה? מכוח מה? הרב קוק מזהה את עזיבת המצוות המעשיות כנובעת מהעדר ה'לחלוחית' שנותנת את המענה לשאלה למה. וזו, כפי שהוא מתאר, תבוא מים החכמה והקבלה, שהיא ביטוי לדעת אלוהים, שהוא טוהר האמונה, אשר נובע מנשמתנו פנימה. חזון מחייב חשיפה של טקסטים וסוגיות שלמדנו אותן עד כה 'מצוות אנשים מלומדה'. חזון מחייב דיאלוג בית מדרשי עשיר וללא משוא פנים. חזון מחייב הגדרות. וחזון, בסופו של דבר, מאפשר חיים מאוזנים יותר, עשירים יותר ובפשטות גם טובים יותר.

אבל מה בדבר העמדה המהפכנית והשמרנית? בעצם, שתי העמדות האלה, כשהן ממותנות, נכללות בתפיסת החזון שהרב קוק מציע; אבל יש בדבריו גם לא מעט התייחסויות לעמדות אלה עצמן.

 

הרב קוק כמהפכן

לא פעם, למשל, הוא מתבטא כמהפכן מושלם – או לפחות כמי שמתפעל מהמנטאליות המהפכנית. למשל כשהוא כותב:

יש קדושה בונה, ויש קדושה מחרבת, הקדושה הבונה טובה גלוי, והמחרבת טובה גנוז, מפני שהיא מחרבת כדי לבנות מה שהוא יותר נעלה ממה שכבר בנוי. המשיג את סוד הקדושה המחרבת יכול הוא לתקן כמה נשמות, ולפי גודל השגתו כך גדול הוא כח תקונו. מהקדושה המחרבת יוצאים הלוחמים הגדולים, המביאים את הברכה לעולם, מעלת משה בעל היד החזקה, ששבר את הלוחות.13

איזה נאום מהפכני מרשים בזכות ההרס הקדוש, העתיד להביא – בסופו של דבר – ברכה רבה לעולם! הרב קוק מסביר פה שלפעמים אנחנו חייבים להרוס את הקיים, כדי לפנות מקום לצמיחה חדשה, לגילוי חדש של העצמי הפנימי:

אי-אפשר לאדם להפרד מדבקות האלהית, ואי-אפשר לכנסת-ישראל להפרד מצור ישעה אור ד' אלהי ישראל. אבל אי האפשרות הזאת, ההולכת ומופיעה בכל הדורות, יש בה הכרח טבעי, שאיננו נותן מקום לבהירות הדעת לגלות את פעולתה. על כן באים ימים שתרדמה נופלת על האדם, והפרצופים ננסרים זה מזה, עד שהפירוד הגמור נעשה אפשרי… החיבור הטבעי הולך ומתפרד על-ידי הנסירה התרדמית, וגמר הנסירה הוא תוכן הבנין, המביא לאחדות משוכללת, ותורה חוזרת ללומדיה, וכל בניך למודי ד' ורב שלום בניך.14

הנה לפנינו נסיגה גמורה מהחיבור הטבעי למה שהיה מקובל במסורת ישראל כקדוש. ניתוק נפשי עמוק, שרק הוא יביא עמו את בהירות הדעת, ואת הבחירה המודעת בקדושה.

אם כך, האם נכריז על הרב כתומך בעמדה ה'מהפכנית'? לכאורה, די בפסקאות כאלה כדי להראות כמה חלקית ומוגבלת היא הטענה שעמדת היהדות היא שמרנות צרופה – אלא אם מבקשים הטוענים להדיר את הרב קוק ממה שהם מכנים 'יהדות'.

 

הרב קוק כשמרן

אבל המציאות היא עוד יותר מורכבת, שכן הרב כתב גם פסקאות הפוכות, בהן הוא מזהיר מפני הרסנות שאינה יודעת לחזור ולבנות. הוא מזהיר גם מפני האשליה שהיכרותנו את הדינמיקה החברתית תאפשר לנו לשקם את אשר בנינו. בפסקאות אלה הוא נשמע כמעט כאדמונד ברק, כשהוא כותב:

סדרי החברה האנושית הם שלשלת גדולה, והפרטים רבים עד אין חקר והם אחוזים זה בזה. ע"כ אין למהר להתפרץ להרס סדרי החברה המדינית גם אם יראה בה פרטים רבים שאינם לפי הצדק והיושר לפי דעו. כי מי שמהרס איזה בנין ע"מ לתקנו צריך לכלול בשכלו את כל תכונתו. ובאשר אי אפשר לאדם להקיף את כל ארחות החברה האנושית לכל פרטיה, ע"כ לא יוכל להשען על בינתו … ואם יאמרו המהרסים שיבאו ע"י הספרות שתתפתח על כל ארחות החברה לידי חשבון, ועל פיה יבקרו את הסדרים, יבורו הטובים, וברעש יסירו הרעים לפי מושגיהם, אמנם צריך לשום אל לב שפרטי החיים וענפיהם כ"כ רבו ורחבו, עד שכל ספרות לא תוכל לכללם לפרטיהם, עד שיהיה ביד האדם להציב משפט נכון על כל סדריהם, כי אלמלי כל הימים דיו וכו', וכל בני האדם לבלרים אין מספיקים לכתב חללה הפנימי של רשות, הכוללת סדרי החברה האנושית לכלליה ועמקי פרטי פרטיה.15

 

הרב קוק כאיש חזון

מהי, לפי זה, עמדתו של הרב? האם עלינו לשמר את המבנה החברתי בכל מחיר, או לקדם בברכה את הרסנותן של מהפכות?

ושמא שוב יבוא הכתוב השלישי ויכריע? הנה פסקה נוספת, שבה מסביר הרב ששתי העמדות הן אמתיות – אלא שיש תקופות ומצבים בהם הנכון הוא להשתמש בעמדה אחת, ותקופות בהן נדרשת העמדה השנייה.

ההתפתחות של רוח האדם, מכשרת את שכלו העצמי ואת חפצו הפנימי להיות שואף את הטוב הגמור… בימים ראשונים היה השכל הכללי של האנושיות פחות מפותח, וחפצו היה גם כן יותר ברברי, אז היה החזון האלהי כולו נועד לדחות את השכל הסורר, המשועבד רק להחפצים הבהמיים… (אבל) התגדלות היחש החברותי, והתרחבות המדעים, זיקקה הרבה את רוח האדם… וכנגד אותו החלק שכבר נזדכך, מוכרחת היא הליברליות להתפשט, והאנרכיות לתפוס מקום, וכשבאה המסורת והדת, אפילו בצורתה היותר טהורה, לכבוש תחת ידה את זה החלק המזוקק, לא תצליח.16

כמה התרחקנו מהדיכוטומיה הפשוטה בה פתחנו. טבע האדם הוא טוב ביסודו, אבל הרבה מהופעותיו הן פראיות וקשות. אלא שהטבע הזה הוא דינמי, משתנה מדור לדור, וממילא אין בידנו שום מרשם פשוט להתמודדות עם השאלות החברתיות. צריך לשקול ביסודיות כל תופעה, לברר עד כמה היא משקפת את ההתעלות האמיתית של רוח האדם, ועד כמה מופיעים בה יסודות פראיים (ולא פעם בתחפושת של סיסמאות נאורות של מוסר 'מתקדם'). המטרה, ואסור לשכוח זאת, היא ההתעלות הבלתי פוסקת, של הכלל ושל הפרט. זוהי עצם משמעות המילה חזון.

2 תגובות

    ש.פ

    12 ביולי 2022 ,6:23

    זה מעניין מאוד אבל גם מלחיץ בכל מה שנוגע לחינוך הנוער בפועל. לא מספיק חשבתי עד היום על התפיסה של הנוער שהשמרן הוא הדתי האמיתי ולכן לא רוצים להיות דתיים. תודה. ומפחיד

    אפי

    12 ביולי 2022 ,6:26

    מרתק. מחייב

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

תגובות פייסבוק
lampicon

מאמרים נוספים בנושא

article
שמרנות ואתגר המהפכות הצודקות

נועם אורן •

25 דק' קריאה

האם ישנן מהפכות המוצדקות גם מנקודת מבט שמרנית? הצעה לניסוח מחודש של השמרנות, המכיר בצדקתן של כמה ממהפכות העבר וההווה.

article
על שמרנות, שורשיות וחזון

משה וינשטוק ונעם סמט •

40 דק' קריאה

על היחס השמרני לעבר, המונע קידום של חזון, ועל העבר כטקסט קדוש הפתוח למגוון של פרשנויות.

article
כשחלומות הופכים מציאות

משה בלאו •

30 דק' קריאה

הן השמרנות והן החיפוש אחר חזון חדש הן תגובות חרדתיות לשינויים העוברים עלינו. הבנתן מאפשרת להציע עמדה חלופית.