השגחה בימי קורונה

על אופייה של השפה הדתית שתובעים מאיתנו הימים האלו: בין הפאתוס התנ"כי לצמצום של הבית והגוף.

איתן אברמוביץ

כ

אבל אם לא יזעקו ולא יריעו, אלא יאמרו דבר זה ממנהג העולם אירע לנו וצרה זו נקרה נקרית, הרי זו דרך אכזריות…1

'כאשר מתחוללים אסונות בעולמם של המאמינים הם נוטים לרוב לשאול: מה הדבר אומר?',2 וגם מאמינים שנמנעים מכך בחיי היומיום, שאינם קשובים לשפת הרמזים הברסלבית, אינם יכולים להתחמק משאלות כאלו בזמן שמאורעות גדולים מתרחשים סביבם. לנוכח אסון בקנה מידה תנ"כי (או לפחות ימי ביניימי) כמו מגיפת הקורונה, קשה שלא להיזכר בנזיפתו של הרמב"ם במי שאומר 'דבר זה מנהג העולם'. ימים כמו אלו דורשים שפה דתית שתעניק להם משמעות.

ההתמודדות עם הדרישה הזו מדגישה את הזיקה הבלתי אמצעית שבין האמונה לבין ההנחה שמאורעות החיים אכן נושאים משמעות – בין אם היא גלויה לנו ובין אם לא. לכן האופן שבו השפה הדתית מתפקדת בהקשרים האלו משקף את הנימים העמוקים שבה, את היסודות הלא מדוברים שעליהם היא נשענת. ימי הקורונה תובעים מענה; איך אנחנו מנסחים אותו? באיזו שפה אנחנו מדברים על מה שעובר עלינו?

בהלכה אותה הזכרנו, הרמב"ם מדבר בשפת העונש והתשובה: 'דבר זה מדרכי התשובה הוא. שבזמן שתבוא צרה ויזעקו עליה ויריעו ידעו הכול שבגלל מעשיהם הרעים הורע להן… וזה הוא שיגרום להסיר הצרה מעליהם'.3 היום דיבורים כאלו כבר פחות שכיחים; אבל בהחלט נשמעים צלילים תנ"כיים בתהיות על מה חרון האף הגדול הזה, מדוע מידת הדין נמתחת על כל באי העולם, ומה ה' רוצה מאיתנו בסיטואציה הנוכחית.4

אצלי הצלילים האלו מעוררים מועקה, ומזכירים לי את דברי הרב שג"ר על העולם הדתי הנאחז בעולמות העליונים 'שאותם האדם לעולם לא יוכל להכיר עד הסוף, ולכן ההתמקדות בהם יוצרת אצלו ספק'.5 המועקה נובעת מהניסיון להישען על גדלותם הבלתי מעורערת של המאורעות כדי לחרוג אל מעבר לאנושי, לכבוש במילים גדולות אירועים הגדולים מאיתנו. כאילו עצם היכולת להחזיר את חרון האף האלוקי ללקסיקון מעניקה לנו אחיזה בתוך הכאוס, ממקמת אותו בהקשר המוכר לנו.

אני מבקש להישען על העיסוק של הרב שג"ר במשמעותה של ההשגחה,6 כדי להציע כיוון אחר. מאורע גדול מטלטל את העולם, אבל אולי תפקידה של השפה הדתית בשעה כזו אינו להציב את הקב"ה מאחוריה, להיאחז באמונה במי שגדול יותר מהמגפה, אלא לפתוח אותנו אל המתרחש לנו במרחבים הצרים שאליהם הצטמצמו חיינו. 'אלוקים איננו רק מי שמשגיח על הדברים מבחוץ… אלא הוא החיות של הדבר עצמו',7 כתב הרב שג"ר, ומיקד את הדיון על ההשגחה בשאלה מהי משמעותם של האירועים עבורנו. בהמשך לכך, אולי את החיות של הימים האלו יש לחפש לא בקנה המידה של הסיפור הגדול, אלא באופן שבו אנו חווים אותם; למצוא את העומק הנסתר שבדברים בתנועה מלמטה למעלה, כפי שכתב הרב שג"ר בהקשר אחר.8

אני מחפש שפה דתית שלא תהדהד את הדרמטיות של משדרי החדשות, אלא תיגע במה שמעוררים השהייה הכפויה בבית והערעור של סדר היום; שתעסוק בטקסי הטהרה התכופים שהתחדשו עלינו, ובחוויית הגוף הפרוץ לכל עבר; בריחוק מן החברה, ובהתכנסות אל המשפחה המצומצמת. 'המשמעות של ההיסטוריה נמצאת בתוכה, והאדם אף הוא נמצא בתוכה';9 על אף הפיתוי לדבר בתנ"כית, אולי גם בימים אלו עלינו לדבר מהמקום בו אנו נמצאים.