שבר ותפילה

מגפת הקורונה ערערה את תחושת הביטחון שלנו בעולם. האם נדע להביט דרך הסדק, ולראות את מה שנסתר מעינינו עד כה?

צבי וינטר

ע

אפשר כי התפרצות הקורונה תיזכר בדברי ימי העולם כאירוע מכונן. איננו יודעים עדיין לצפות את השפעותיו של אירוע בסדר גודל כזה – השפעות פוליטיות, כלכליות, תרבותיות ואפילו רוחניות. העולם חווה טלטלה עזה מכיוונים שונים. חלקם כבר ידועים ומטופלים, כגון הפן הבריאותי והכלכלי, אבל הטלטלה הזו תגרום ככל הנראה לשינויים גם ברבדים עמוקים יותר של הקיום האנושי.

אנחנו מוצפים בימים האחרונים במידע. אולם, רוב השיח סביב נגיף הקורונה הוא תכליתי מאוד: מספר הנדבקים, מה צריך לעשות, מה הצפי לסיום, וכן הלאה. בתוך כל זה, חסרה התייחסות עמוקה יותר. ביחס לרבדים אחרים, תודעתיים, רוחניים, שבוודאי גם הם קיימים באירוע בסדר גודל שכזה, אני חש אילמות בשיח.

אילמות זו איננה מתקיימת רק במרחב החילוני, אלא אף במרחב החרדי. רבות משיחות המוסר המועברות בעקבות האירוע נסחפות אם במישרין ואם בעקיפין למציאת ה'סיבות' לאסון, בהנחה שאם נזהה נכונה את הסיבה נדע גם איך לתקן את המצב. סוג כזה של שיח דתי אינו נחלץ מהתכליתיות של השיח החילוני. שניהם עוסקים כל אחד בדרכו ב'סתימת החור בספינה'. הסדק בשגרת החיים מערער את שלוות הקיום, ואנו נדרשים לרכז מאמצים כדי להחזיר את החיים למסלולם – אם על ידי מציאת תרופה ונקיטת אמצעים חומריים שונים, ואם, להבדיל, על ידי מציאת עוונות שונים המצדיקים את העונש ומצריכים תיקון. אינני משווה לגמרי בין שתי הדרכים, אך לדעתי יש מכנה משותף תודעתי עמוק ביניהן. גם החילוני וגם החרדי חיים בתוך עולם מערבי מודרני, הגורם להם לתפוס אירועים כאלה בצורה דומה. ייתכן גם שאנו נתונים עדיין בהלם ראשוני. הציבור אינו יודע כיצד להגיב לאירועים המערערים את החיים בצורה כל כך משמעותית. הוא מנסה להתמודד, לעת עתה, באמצעים היחידים שהוא מכיר.

כך או כך, ברצוני להציע כמה הרהורים על משמעותם האמונית והרוחנית של המאורעות שאנו חווים בימים אלה.

שלא ייגמר נייר הטואלט

רבים חווים בימים אלו חרדה ולחץ. אפשר לראות זאת בהסתערות על רשתות המזון, ואפילו בהיתלות במוצרי חיטוי ובמסכות למיניהם. לכל אלה אין כורח רציונלי, והם נשענים בעיקר על צורך פסיכולוגי עמוק. החרדה איננה נובעת בהכרח מסכנת מוות ממשית וישירה, או אפילו מסכנה בריאותית חמורה. לאור דברי המומחים, אפשר לומר בזהירות שהרוב המוחלט של האוכלוסייה ישרוד את האירועים ללא נזק. מקורה של החרדה הוא בתחושת חוסר האונים המערכתית: המערכת המודרנית כולה, הממשל, הרפואה, הכלכלה, התקשורת הבינלאומית, המסחר – כולם ניצבים חסרי אונים בפני כוחו הנעלם של הנגיף. הנגיף מאיים על הסדר יותר מאשר על החיים. המצוקה שבה שרוי ההמון אינה קיומית (רוב המסתערים על המרכולים אינם בקבוצת הסיכון). זוהי מצוקה של אבדן יציבות.

האדם המערבי חי בעולם מודרני, טכנולוגי, עתיר ידע. עולם זה מעניק תחושת ביטחון חזקה, בשל קיומן של מערכות מורכבות, לאומיות ובין לאומיות, הדואגות לביטחונו, לשלומו ולרווחתו של הפרט בכל הרבדים – מהרובד הקיומי הבסיסי ביותר של מזון ורפואה מתקדמת, דרך כוחות צבא ושיטור, ועד מערכות המעניקות ביטחון כלכלי כמו פנסיות וזכויות עובדים. תחושת הביטחון של האנשים עמוקה כל כך, עד שהחששות החמורים ביותר שלהם נוגעים לסוגיות אקולוגיות – לביטחון הקיום העולמי בטווח הארוך. באופן כללי, האדם המערבי שואב ביטחון עמוק מן הסדר שמעניקה הציוויליזציה. אדם הולך למשרד הפנים, מוציא דרכון ומתעופף ממדינה למדינה ללא כל חשש. הוא עובר דרך מערכות בירוקרטיות מורכבות, המכוונות, מארגנות ומשנעות את כל הנדרש. הביקור בשדה תעופה בלבד יכול לנסוך ביטחון בלבו של האדם. המערכות המודרניות עוסקות באיסוף מידע, בניתוחו וביישומו בצורה מדויקת. בעולם המערבי המפותח, האדם הפרטי איננו צריך לדאוג את רוב דאגות הקיום. אם הוא משתתף בסדר החברתי התרבותי הכללי, ועובר את מסלול החיים המקובל, הוא זוכה ו'מלאכתו נעשית בידי אחרים'.

הסיטואציה שבה אנו שרויים סודקת את תמונת העולם הרגילה. העולם עומד באימה מול האפשרות של קריסת המערכות. אפשרות זו מחזירה אותנו באופן ישיר ואינטנסיבי אל הממשות של החיים בגולמיותם. זוהי חוויה זרה לאדם המודרני, המאיימת באופן עמוק על עולמו. אימה זו היא העומדת בבסיס החרדה והלחץ השולטים בכיפה בימים אלו. תמונת העולם הבטוחה והיציבה נסדקת לפתע, וסדק זה מעורר אימה עמוקה בהרבה מפגיעת הנגיף. לא לחינם תקופות כאלה חביבות ביותר על שוחרי תיאוריות הקונספירציה למיניהם, ועל משרטטי האפוקליפסות.

התגובה האינסטינקטיבית במצב זה היא מלחמה, גיוס של כל האמצעים כדי לנסות ולסגור את הפרצה ולהשאיר את תמונת העולם יציבה ובטוחה כמקודם. תגובה זו מניעה את רוב השיח סביב המאבק בנגיף מצד כל המערכות – הממשלה, התקשורת, האדם הפרטי.

אין ספק שהמאמץ למניעת הדבקה ולמציאת תרופה הוא מבורך ונחוץ, אך בדבריי אני מכוון לרובד עמוק יותר, המשתקף באווירה הציבורית הכללית ובתודעה המלווה מאמצים אלו. תודעה זו עשויה לבוא לידי ביטוי אפילו בשפה שמאמצים ראש הממשלה וראשי מערכת הבריאות. מונחים כמו 'מאבק בנגיף' או 'לנצח את הנגיף'; ההסתערות חסרת הפרופורציה על חנויות המזון; ההתמכרות הנוירוטית משהו לאמצעי חיטוי – כל אלו נותנים תחושה שהאדם מנסה להיאחז נואשות בסדר הנורמלי, היציב, הטוב, בהעדר פתרונות רפואיים יעילים. הפחד העמוק ביותר של האדם המודרני הוא שייגמר לו נייר הטואלט. זהו ביטוי מטפורי לביטחון השבע שבו אנו מורגלים, ולפחד שלנו מפני היעלמותו.

הביטחון שבו אנו שרויים בזמנים כתיקונם הוא מבורך כמובן. מצב של רחבות הדעת, של פניות מדאגה הישרדותית, מגביה את רוח האדם. האנושות פנויה לעסוק בחיפוש אחר משמעות החיים ותכליתם. נחשפים רבדים עמוקים יותר של הנפש, ובהתאמה נוצרות תורות פסיכולוגיות ורוחניות העוסקות בסיפוק הצרכים הפנימיים יותר של האדם. עם זאת, המשבר הנוכחי חושף את האפשרות שאולי איבדנו משהו, שהרווחה והביטחון חסרי התקדים שמציע העולם המודרני השכיחו מאיתנו למעשה את החיים עצמם.

להיזכר בחיים עצמם

חוויית חיים בטוחה כל כך עלולה ליצור תודעת קיום שטחית ומנוונת. אדם יכול לחיות חיים שלמים בלא לפגוש בממשות של החיים, ברצון החיים עצמו. החיים בעולם בטוח כשלנו הם דבר מובן כמעט מאליו. במצב של שובע, מצב שבו האנושות כולה נהיית מפונקת, החיים עלולים להפוך דקדנטיים. שרעפי האדם תפוסים בטרדת שיפור נוחות החיים וטיפוח האסתטיקה של הקיום. בעולם כזה גם עיסוק בפילוסופיה, בתרבות גבוהה או ב'משמעות החיים' עשוי להיות 'קישוט' אסתטי המנעים את החיים ותו לא. אפשר להיווכח שבמקרים רבים, המפגש של אדם פשוט עם החיים עמוק יותר משל פילוסוף שמתפלסף ביום עיון מהודר.

יש אמנם להיזהר מלעשות רומנטיזציה לחיים הפשוטים, העלולים גם הם להיות מאוסים ודלים בדרכם שלהם. אולם, הביטחון הקיומי שבו אנו שרויים מעלה לא אחת את המחשבה, שמא הצלחנו להתחכם לחיים עצמם ופשוט להימנע ממפגש עמם.

חרדה היא לעיתים חוויה של מפגש. העמידה הישירה מול האפשרות שהחיים יכולים לחדול היא מפגש עמוק עם התשתית של הקיום, עם עצם ה'היות'. אפשר לשמוע פעמים רבות מאנשים שעמדו בפני סכנת חיים על תובנות שונות שעלו בהם בזמנים אלו, תובנות שעוסקות פעמים רבות בהחמצה של הרבדים הפשוטים של החיים לטובת עיסוק ב'לבושים'.

בעולם כזה, גם החוויה הדתית והאמונית עשויה להיות רדודה. האדם הדתי מצהיר שהוא מאמין באלוהים, אבל גם הוא איננו מצליח בהכרח לבקוע את האטימות ואת ה'כוליות' של העולם המודרני, ולעמוד נוכח ממשות החיים. כאשר החיים זורמים בצורה בטוחה, והמערכת האנושית המארגנת אותם עוצמתית כל כך, מתעצבת תמונת עולם שאלוהים מתייתר בה – לאו דווקא בשל עמדה פילוסופית או מדעית כזו או אחרת, אלא מתוך החוויה הפשוטה של האדם שאנחנו 'מסתדרים בעצמנו'. אדם החי בעולם המודרני אינו זקוק למפגש עם האלוהי, ולהפך – המפגש עמו מעורר אימה ומפר סדר, באשר הוא מכריח את ה'נשגב', את 'המעבר', ממדים החומקים מן הסדר ואינם תורמים בהכרח לתמונת העולם ה'יעילה' והתכליתית שבה הכול עובד במכניות מדויקת.

בימים האחרונים ניתן היה לשמוע ברחוב החרדי שיח על גדלותו של הקב"ה הנחשפת בזמנים אלו, עיסוק מואץ בשאלה 'בשל מה באה עלינו הרעה הזאת', ודברי חיזוק בתורה וביראת שמים. ההנחה הברורה העומדת בבסיס כל אלה היא שמצב זה מחייב אותנו לפשפש במעשינו ולתקן את דרכינו בדברים שבין אדם למקום ובין אדם לחברו.

עניינים אלו הם חשובים כמובן, אולם אני חש שהם אינם מצליחים לתת משמעות של ממש בימים אלו ובאירועים המתרגשים עלינו. נתינת משמעות איננה רק מציאת סיבות מסדר אחר לטרגדיה, וגם לא מציאת דרכים רוחניות או דתיות ל'תיקון'. משמעות ככלל איננה זהה ל'מתן תשובות'. כאמור למעלה, התודעה המחפשת פתרונות רוחניים אינה שונה בהרבה מהתודעה המחפשת פתרונות אנושיים. שתיהן יכולות להיות ניסיון להיאחז בסדר במקום להפנים את המשמעות של המאורע, או לנצל אותו לצורך שינוי פרספקטיבה על החיים.

להתרשמותי, כדי להכיל את המצב שבו אנו שרויים עלינו לפתח מערכת מושגים שדרכה ניתן יהיה לחשוב עליו. מערכות הביטחון המקיפות את חיינו עומדות בפני קריסה. רוב המערכות המארגנות את ימי השגרה, כמו מוסדות החינוך ומקומות העבודה, כבר מושבתות. מעטה היציבות והסדר של חיינו נסדק, והדבר מעורר אותנו להתבוננות. האם יש לנו כלים להכיל את האירוע הזה? האם יש לנו שפה לשוחח עליו?

העיסוק הבלתי פוסק בידיעות הענייניות רק מסיח את דעתנו מהמשמעויות העמוקות יותר של המצב. הדרך שבה אנו מורגלים לארגן בתודעתנו אירועים בריאותיים או אחרים בעולם המודרני היא הגדרת בעיה ומציאת פתרון. אולם, אולי דווקא מצב זה, שבו במובנים רבים אין לנו פתרון, יכול לפתוח בנו דרכים חדשות לחשוב על העולם. אולי ראוי להתמודד איתו דווקא בשפה פנומנולוגית, שפה ששואלת ובוחנת 'מה המצב הזה עושה לנו'. שפה זו עשויה להיות פחות רציונלית ותכליתית, ואולי אפילו מיתית-דימויית וטעונה; במובנים רבים, זוהי שפת האמונה.

זמנה של תפילה חדשה

אם משתחררים לרגע משאלת הסיבות והפתרונות, אפשר לחשוב על המצב בו אנו נתונים בכיוונים שונים. אפשר לחשוב למשל על חווית הניכור שבין האדם ובין העולם המתעצמת בימים אלו, ההרגשה שהעולם 'נגוע' וזקוק לטהרה. ההימנעות הנדרשת עכשיו ממגע בין אנשים וממגע בכלל, יש בה מין תחושה של 'לכלוך' כללי השורה בכל. גם 'טקסי ההיטהרות' שבהם כולנו עסוקים באובססיביות תורמים לתחושה זו. איננו רגילים במחשבות כאלו בדרך כלל, אבל בעולם המקרא ובחז"ל אפשר בהחלט לראות את סוג התודעה הזאת בענייני טומאה וטהרה.

אפשר להרהר בדרך זו גם במשמעות המונח 'בידוד' שחדר אל חיינו, ודאי אצל אלו החייבים בכך, אבל גם אצל כלל האוכלוסייה, שבפועל נדרשת להתכנס לארבע אמותיה ככל שניתן. ה'בידוד' מהדהד מונחים הקשורים לפרשת המצורע, שבה נאמר 'בָּדָד יֵשֵׁב' (ויקרא י"ג, מו). אך מעבר לכך, הוא יכול להיות טעון בכל כך הרבה משמעות קיומית, אפילו באופן הפשוט ביותר. ההתכנסות של כל אחד לביתו ולד' אמותיו יוצרת עמדה חדשה שלנו מול עצמנו ומול בני ביתנו. סדר יומנו החדש כולל שהות אינטנסיבית בבית. שבירת השגרה והבטלה מאונס מזקיקים התמקמות מחודשת שלנו מול עצמנו ומול הקרובים לנו. בחינה זו איננה משרתת רק מטרה תכליתית, 'לשרוד' זמנים אלו בצורה מיטבית; זוהי הזדמנות למפגש עמוק יותר עם העולם, עם האנשים היקרים לנו ועם עצמנו. כאשר היחסים בינינו לבין הסביבה מעורטלים מלבושי השגרה, אנו עשויים לפגוש מחדש באנשים שמולנו ובחיים שאנו חיים. האם יש לנו כלים לחיות את חיינו בממשותם, ללא היתלות בארגון ובסדר התרבותי שבתוכם אנו נוסעים? האם כשאנו נפגשים בעצמנו בצורה ישירה כל כך, אנו מסוגלים להישיר מבט? האם אפשרות ה'לבד', ללא המפלט שמעניקה לנו השגרה, מעוררת בנו אימה? ואם כן, מה פשרה של אימה זו?

כמובן, זמנים אלו הם הזדמנות לבחון את יחסינו עם הקב"ה ואת אמונתנו. תחושת האין אונים שולחת אותנו לזרועותיו של הקב"ה; האם זהו מצב שאנו חווים כבנים או כעבדים? ובצורה בוטה יותר: האם אנו מעוניינים במפגש ישיר שכזה עם האלוקים? מה מפגש כזה, הכרוך בהכרח בהכרה במוגבלות האנושית, עושה לחיינו? האם הוא נותן ערך ומשמעות לחיינו, או מבטל אותם?

חווית האירועים בדרך זו עשויה ליצור תפילה משמעותית, תפילה שלא תעסוק רק בבקשה מהקב"ה שיפתור לנו בכוחו האינסופי את הבעיה, וייתן לנו לשוב לשגרת חיינו הברוכה, אלא תפילה עמוקה על רפואה וטהרה יסודיות ובסיסיות יותר שהעולם זקוק להן. היא עשויה לעזור לנו להיות רגישים יותר, לתת לנו לגעת במלאות של החיים, החומקת מאתנו בזמנים כתיקונם. החשיבה הרציונלית התכליתית שלנו בימים כסדרם היא חשיבה מנותקת, אולי אפילו מנוכרת, שאיננה רגישה למה שאפשר לכנות ה'עודפות' של החיים. ממדים אלו יכולים להיות מוגדרים כ'נוכחות אלוקית', שכאמור לעיל נמצאת תמיד באופן חמקמק יותר, ברבדי הקיום אותם אנו מדחיקים כאשר אנו משתיתים את חיינו על סדר וביטחון. אבל אולי דרך סדק זה הנפער בחיינו ייחשפו ממדים עמוקים יותר במארג קיומנו, ותתגלה נוכחותו של הקב"ה בתוכם.

התבוננויות מעין אלו עשויות להיות השפה האמונית שדרכה אפשר 'למשמע' את חיינו המתערערים. זוהי שפת משמעות שאיננה מבטלת ומכחישה את הסדק שנוצר בשגרת החיים, אלא מנסה להביט מבעדו ולגלות את מה שנסתר מעינינו עד כה.

אין בדברים הללו קריאה לביטול הישגי המודרנה. השפה והתודעה האמורות אינן יכולות להחליף את העולם הריאלי שבו עלינו למצוא פתרון תכליתי למחלה. הן מתקיימות בציר מקביל לחיים הריאליים, ומעניקות להם משמעות עמוקה יותר, משמעות שאיבדנו בתמורה לתחושת ביטחון. הניהול הרציונלי והתכליתי של הציוויליזציה הוא דבר מבורך, אבל ערעור שלו נותן הזדמנות למשמעות הבסיסית של החיים להפציע מבין החרכים, משמעות הנדרסת בימים כתיקונם תחת מגפיה של הכוליות המודרנית.

המאמר התפרסם במקור בכתב העת 'צריך עיון'.