מבוקש דיבור, מבוקש מקום

על שיח קצר רוח, ועל היכולת להשתהות ולהתרחב.

כרמית פיינטוך (אפרתי)

.

מבוקש דיבור אחד, נקי, נעים וחם, שישמש ספסל
מקלט, למישהי, קרובה שלי, ילדה- יונה, נפשי שלי,
אשר יצאה מן התיבה, לכמה רגעים, בשעות הבוקר
ולא מצאה מאז מנוח לרגלה.

אדמיאל קוסמן

ילדה- יונה, נפשי שלי, שלנו.

מבוקש מקום כזה, ועד שהוא לא יימצא אנחנו בבעיה. זו איננה בעיה אישית בלבד, זו בעיה תרבותית עמוקה שאנחנו נטועים בה. כיוון שאין יום שאני לא חשה בה, אני רוצה לתארה קצת ולנסות להבינה יותר. רוצה לצאת אל הדרכים העקלקלות ולחפש את המקום המבוקש הזה. להפוך את בקשת הדבר מסבילה לפעילה, למעשית. להיפרד מדפוסים מוכרים ולדעת שהולכים לאחרים, מאומצים אמנם, אבל טובים יותר. להפוך את עצמנו לנשים מבקשות, אנשים מבקשים. מבקשי דיבור נקי, נעים וחם, שישמש ספסל עליו ניתן לשבת יחד ולתת מנוח לרגליים. לפעמים נדמה לי שאנחנו זקוקים לו כמקלט, מחסה מפני מה שאנחנו מביאים על עצמנו בדיבור שהוא היפך הדיבור המתואר פה.

יונתי בחגווי הסלע השמיעיני את קולך.

אני שומעת את הקריאה ומשתדלת להשמיע.

קָשֶׁה לִשְׁתֵּי קֻנְכִיּוֹת לְשׂוֹחֵחַ שִׂיחָה-שֶׁל-מַמָּשׁ.
כָּל אַחַת מַטָּה אֹזֶן לַיָּם שֶׁלָּהּ.
רַק שׁוֹלֵה-הַפְּנִינִים אוֹ סוֹחֵר-הָעַתִּיקוֹת
יָכוֹל לִקְבֹּעַ בְּלִי חֲשָׁשׁ: אוֹתוֹ יָם.

ט. כרמי

הנושא הוא השיח שלנו, אם עוד ניתן לקרוא לו כך. המילה מתרוקנת לעיננו, אולי כבר התרוקנה ממשמעותה המקורית, כזו המקיימת ומכילה שניים, או שתיים. כזו שמעצם מהותה גורמת לאיזושהי תזוזה, אפילו שינוי קל ודק כמו הבנה חדשה או משהו שמהדהד אחרת. האם קורה בי משהו מתוך השיח, התרחבות של נקודת המבט או זרות שמתרככת?

תיאור השיח שאפרוס פה משותף לצערי למחוזות רבים, הבולט מכולם הוא שיח הרשתות החברתיות. רבות מאד דובר בו לאחרונה ולא אאריך בזה, אבל הוא מבטא וגם יוצר את מה שקורה הרבה גם מסביב.

קצב התגובה מהיר מאד, צריך לעמוד בקצב החדשות. גם רעיונות עמוקים נכתבים בחיפזון, בלי הרהור נוסף או בחינה מחודשת, עפים ברוח. אבל זו אינה רק שאלה של קצב. הקצב המהיר מכתיב את האיכות. צפיפות הדברים לא נותנת חלל שבתוכו יכול להתרחש משהו. זה שיח שאין בו פנייה אל השקט, ובמקומו יש נוכחות מוגברת ומלאכותית, מתפרצת, לא קשובה. רצף שאין בו חללים של היזכרות, השתהות, חילחול, עיבוד. חללים של שקט שנדרש לשם יצירה של משהו חדש, כזה שטרם נאמר, ונדוש ונלוש. עצירה הכרחית כדי לומר דבר שיש בו חיות.

השיח אלים, בכל מיני דרגות אלימות. את זו הקשה קל לזהות, וממילא גם יותר קל להתנער ולבדל  את עצמנו מתוכה. מה שקשה בהרבה הוא להבין את המקומות המתעתעים שבהם המילים יפות, אבל ההוויה היא הוויה מבטלת. כל אחת מטה אוזן אל הים שלה… חלק מהסימפטומים הם שלכל שאלה יש מיד תשובה, והיא לרוב ידועה מראש. השיח חד ממדי וקבוע. ניתן כמעט לסמן מראש מה יאמר ומי יאמר, וזה סימן לא טוב של התקבעות. ייתכן שיש לזה הרבה סיבות, וחלקן טובות – יש סדר יום שצריך לקדם, אנו נאבקות על דברים צודקים, אל מול העוולות ולמען הצדק. ובכל זאת כדאי לנו להתבונן ולנסות להבין.

סימפטום נוסף הוא קיומם של מונולוגים, ולא דיאלוגים או רבי שיח. זה נשמע כמו מקהלות מצופפות שורות ואחידות. אם מישהי שואלת או מישהו מעז לערער, יש קול מחאה אחיד שגם הוא ידוע מראש כמעט במלואו. תחושה של בחינה: הלנו אתה או לצרינו? אין תשובה באמצע, אולי כי אין אמצע. כל מי שניסתה לשאול פעם משהו או לערער אפילו בדבר קטן על איזושהי הנחת מוצא, מכירה את תחושת ההתנפלות. הנחות מוצא הופכות להיות ברורות מאליהן, וממש אסור לבררן. הזיהוי האידאולוגי מהיר מאד, קטלוג שעושה עבודה קלה: שמאל וימין, ליברלים ושמרנים, גברים ונשים, תומכי הרב מלמד ותומכי הרב טאו, נעלבים ועולבים, מתחסנים ומתנגדים, רוסיה מול אוקראינה,  ועוד ועוד. הכל אידאולוגי, וככזה הוא פלקטי וחתום. את הצד האנושי של הסיפור זנחנו, לא רק במובן של העדר אמפטיה או חמלה, אלא בהעדר סקרנות לאינסופיות האנושית, בהעדר מורכבות.

ישנה 'מהות' או 'זהות', אך חסרה לנו 'מיהות' במובן של עניין בשאלת ה-'מי'? מי מדבר, ולא מה מדבר.

קוצר רוח (ועבודה קשה)

למה זה ככה בעצם? הרי אנחנו אומרים מילים הפוכות. החברה והתרבות מלאות במילים הפוכות: הכלה וקבלה, אחרות ורב תרבותיות, אינדיווידואליזם, נרטיבים וגיוון. אז איך קורה שדווקא בחברה שלכאורה רוצה את יכולת ההבעה של כולם, שערכים כמו שוויון מובילים אותה, מתפתחת כזו תרבות השתקה? מה מוביל את תחושת ההצרה הזו, כאילו ממיתרי הגרון שלנו יש רשות להוציא רק קול אחד ולא מקהלה מגוונת יותר? כל קבוצת אנשים מוציאה קול מסוים ולא אחרים, כאילו האוזניים קולטות רק טווח מסוים של קולות, ועם היתר אין אפילו דיאלוג. מה מבטל כך את היתר? למה הדיאלוג אינו מתאפשר?

נוכח העדר השיחה, עולה בי הביטוי 'קוצר רוח ועבודה קשה', ואני מקווה שדרכו נוכל להבין יותר את הדינמיקה שמביאה לבעיות שתיארנו. זו הייתה הסיבה שבשלה בני ישראל לא הקשיבו למשה: הוא הגיע אליהם כדי להתחיל בתהליך של גאולה, והם לא פתחו לו; עיניים שטחו מלראות, אוזניים שנאטמו מלשמוע שיש אופציה נוספת, שהמציאות ברת שינוי ויש מעבר לה. אני מתבוננת בשני חלקי הפסוק. תמיד ראיתי אותם כאחודים ואחוזים זה בזה: עבודה קשה אכן מקצרת את הרוח, מנמיכה, מצרה וחוסמת. אבל אנחנו לא עבדים במובן הפשוט, אלא חיים בעולם של שפע חומרי ורוחני שלא היה כמוהו, שפע נדיר באיכותו. איך בעולם של כל כך הרבה חירויות פרט וכל כך הרבה אינדיבידואליזם מגיעים לכזו כיכר עיר אלימה?  מה מפריע לנו, כך שבעומק זה לא קורה?

כשהביטוי 'קוצר רוח' עומד בנפרד, ניתן לשמוע אותו אומר משהו על כמות הרוח שישנה, או נכון יותר על כמות הרוח שאיננה. יש לנו שפע תרבותי המכוון למאמץ, לעתיד, מכוון למטרות ולמדדי הצלחה, אבל כאילו אין אוויר ביניהם. אין חלל מאפשר, עם רוח בתוכו הנתפסת כדבר נוכח וקיים. מה שמתקיים באופן חומרי או מדיד, נחשב ומוערך וזוכה לכלים. הרוח לא מוערכת מספיק, קשה להשיגה, קשה להמשיגה, ולכן אין לה מקום. התוצאה היא שיש פחות מדי עדינות והשתהות, פחות מדי קוים דקיקים ופחות מידי מורכבות והשתנות.

קוצר רוח אני מכירה בין היתר מן הצירים, צירי הלידה. כיווץ אדיר וכואב שמצר את כל המערכת, יש בה הרבה פחות מקום ומנוחה כרגע. כאב גדול ומאבק על אויר, באופן טבעי הנשימה מתקצרת ונהיית שטוחה. כדי להאריך אותה, להעמיקה ולתת לה מקום, אני צריכה הרבה מודעות ואימון. בלעדיהם התחושה היא הישרדותית, תחושת חירום שיש בה אמנם הרבה תנועה אבל מעט מידי השפעה על המציאות. בין הצירים או בין המצרים, הוא המקום להתרפות מעט, להירפא רגע מן הכאב. זהו אזור הביניים שצריך לדעת לנצל, ההפוגה שיכולה לאפשר התרחבות. ניתן לתמוך ולייצר כלים מרחיבי נשימה שיגיעו גם לנקודות פנימיות של בחירה ושמחה, יותר רווחה ומגע עם הנשמה. רגעי הרחבות הללו יכולים להיות רק הפסקה והפוגה, ויכולים להיות גם משפיעים ומאריכי רוח ונשימה לרגעי הלחץ.

(דימוי צירי הלידה הוא אמנם דימוי חיובי, ובעזרת ה' יהיו בסוף חיים וטוב. אני מקווה ומאמינה שגם העולם יכול ללכת אל הטוב. אבל צריך לזכור שגם לידות עלולות להיות קשות מדי, תקועות ומסוכנות, וכדאי להתכונן ולפעול גם בהן)

ובחזרה אל השיח שלנו, נראה כאילו אין לנו מספיק אויר שם, שכל כך צר. מעין צוואר בקבוק שעד שניחלץ ממנו לא תהיה בנו פניות ויכולת להרים את המבט מעבר לעצמי. הנשימה מתקצרת לרוב כשישנה חרדה, כשהקיום שלי או של עמדתי לא בטוח, לא מובטח. הנשימה אז רדודה ושטוחה, אין בה מרחב גדול לאוויר, העומק מוגבל. מאבק על מקומי, על קיומי, על עמדתי, מייצר תחושה כזו של דרך ללא מוצא או של גשר צר מאד. איך מרחיבים?

מרחב השיח שלנו הוא מרחב הישרדותי ומלא בחרדות. יש תחושה של חוקי 'החזק שורד' או 'כל דאלים גבר', שמייצרת עוינות ומלחיצה. התחושה הזו גם מחזקת מאד את עמדת הקורבנותּ, שגם היא מחריפה את השיח: אם עשו לנו משהו נעשה כך גם אנחנו לאחרים, ובצדק (הדירו או ניסו למחוק את המזרחיות/הנשיות/השחורים, נגיב גם אנחנו כך, יש לנו זכות). זוהי תחושה של ניסיון לצדק מוחלט (למשל תופעת ה'ווטאבאוט', שמנסה להשלים את התמונה ולכאורה יוצרת איזונים, אבל בעצם מעקרת כל יכולת לומר משהו).

אני צועק בקול חד וברור משמע אני קיים, אם ארפה לרגע מצעקתי אולי לא אשמע, אולי לא אהיה.

ענני במרחב-יה

אני זוכרת את עצמי בשנים ארוכות עם הילדים הקטנים, טובעת בעבודות הבית ובצרכים הרבים. במקביל, היו אלו שנים של התבססות בעולם התעסוקה. הרבה מאד חובות, ותחושה שכל הזמן צריך להצליח ולעמוד בכל המטלות. תחושת אינסוף המטלות מצרה מאד, מלחיצה. למדתי לתרגל אז נשימה שקטה, ויצרתי לעצמי טקס קטן שקראתי לו 'התרחבות'. הרעיון היה להיות בנוכחות מלאה ברגע, בהווה. כאילו אין ערב עמוס וכאילו אין מחר. להיות במציאות נבחרת, בועתית במכוון, שבה תהיה חירות ולו לכמה דקות, דווקא באמצע היום. למדתי לעשות לי מעין שבת בסתם אחר הצהריים חוליים, לצאת משגרת העומסים באופן מלאכותי ולבחור. ריווחתי לי זמן להיות עם ילדי, עם עצמי, לקרוא ספר ולעשות דברים שהיו נחוצים לי לא פחות מאויר לנשימה.

ליצור חלל מתרחב שהוא 'בין מיצרים', חלל המפונה מן הלחץ ויוצר הרבה אפשרויות חדשות. המציאות לא משתנה, זה אנחנו בתוכה דורכים בזהירות בשביל קטן, חדש ומפותל, שעובר בתוככי קניון גבוה או על שפת תהום. מעיזים לצעוד את הצעד הבא למרות השינוי, למרות אי הביטחון. למרות שקל להיאחז בידוע וטבעי לחשוש משינויים, והם אכן מאיימים כרגע. ואף על פי כן לנוע.

לבחור לחיות ברחבות גם כשלחוץ, בתודעת שפע גם כשהעוני נוכח. זה מעניק אופציה לדבר בשקט, להיות מסוגלת להקשיב. לא לדעת, לא להיות חייבת להגיב מיד. להיות מסוגלת לקבל מהזולת, לא להיות מוכרחה לנצחו. מאפשר לי להיות נבוכה, להיות חסרה, לתת אמון, ללמוד. לא למלא את החלל בדיבור לעומתי, לברר, יש זמן, לתת לעצמי להשתנות. לשתוק, לשתוק מעט ביחד – זו אינטימיות שהיא תוצר של רחבות. שתיקה לא כי אין מה לומר, אלא כי יש ביטחון. זה הפך ההישרדות. זה קיום מתוך ברירה ורווחה, מתוך בחירה. זה פינוי מקום לאחר, לא מתוך נמיכות רוח אלא מתוך הכרת המקום שלי, כמו הורות טובה, הורים שלא מתחרים בילדיהם אלא שמחים כשהם גדלים ופועלים ויוצרים.

האם ניתן לייצר תודעת שפע של מקום גם בתחום השיח? שפע שיכול להוציא אותנו מתודעה של עבדים לתודעה של מנצחים, המאפשרים לעצמם חמלה ונדיבות כלפי זולתם?

(כשהתורה מבקשת מאיתנו לאהוב את הגר כי היינו גרים במצרים, היא עושה ממש את זה. זיכרון הקורבנות – המוצדק! – לא לוקח אותנו להתעללות בבאים בתור. קרבן שלא הופך למקרבן – זה אולי נגד התנועה הטבעית, אבל למאמץ הזה אנחנו נקראים)

זכור ושמור בדיבור נפרד

מה שתיארתי עד כה הוא מצב שנתון גם לבחירות שלנו. צריך להבין את עצמנו, וגם לדעת שיש מה לעשות ולתקן.

אבל מצוקת הדיבור המורכב היא מצוקה אמיתית של העולם הזה, מצוקה מהותית לו, הטבועה בו מעצם היותו. הדיבור האנושי סופי במהותו, כמו כל קיומנו, כמו מהותו של העולם הזה. 'זכור ושמור' הנאמרים בדיבור אחד שייכים למה שמעלינו, לאותו האחד שלא מוגבל במקום ובזמן, שהוא האינסוף ברוך הוא. אנחנו פה צריכים לבחור בכל רגע נתון אם לומר זכור או שמור. חוויית הדיבור (או כל אמצעי ביטוי אחר) היא חוויה מצומצמת. צריך לבחור במשהו חלקי, וייתכן שאין מקום לכל האמת כולה. זה חוזר אל החוויה ההישרדותית, החירומית, הנאבקת, כשנראה שיש רק מנצח אחד והוא זה שיגבר ויבטל את דברי הזולת.

ברמה מסוימת אנחנו יודעים ומדברים על כך ש'לית אתר פנוי מיניה', האלוהות נמצאת בכול. היא קיימת גם בדברי זולתי, ושווה לחפשה גם שם. אנחנו יודעים אפילו שניצוצות של אור וטוב וקדושה מצויים גם במקומות האפלים והקשים, שיש לנו מסורת יהודית של מחלוקת, של 'אלו ואלו דברי אלוהים חיים' ו'אמת מארץ תצמח', ועוד ועוד. כל זה אמור לרכך את השיח ולהרחיבו, רק שייתכן שב'רגעי האמת', שם אנחנו נבחנים, התובנות החשובות האלה אינן זמינות לשימוש ואינן מופנמות.

עד דלא ידע

ייתכן שבפורים קיים פוטנציאל נוסף בהקשר הזה. מוכר המשפט 'כל זמן מאיר בתכונתו' (הרב קוק באיגרת לרב חרל"פ), לכל מועד ישנה הארה המיוחדת לו. אבל המועד הוא רק שער להארה הזו, מעין מוקד שלה והזדמנות להכרות עימה, כשבעצם נראה שהיא מצויה בכל זמן, אם נחפש אותה ונרצה בה.

והנה מה שאמרו חז"ל שצריך איניש לביסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי. הכוונה היא כי ידוע שיש ניצוץ של קדושה בכל קליפה המחייה אותה, ואם יסתלקו ממנו לא ישאר לו חיות ויתבטל לגמרי מיד…

ולזה צריך שישתכר האדם ביום הזה, עד שלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי, אולי ישגה וייתן ברכה לאותו ניצוץ שבקליפה, ויתברך גם הוא.1

פורים מאפשר כמה רמות של תודעה, כמה רמות של קיום:

עד דלא ידע – זה סף השתייה אליו צריך להגיע, זה סף התודעה. יש כאן חוויה של אי ידיעה שהופכת להיות מושא חפץ. אני רוצה לא לדעת ברגע מסוים מיהו רשע ומיהו טוב. רגע מאד מבלבל, המערבב מהויות וממוסס את הגבולות הקיימים, וגם פותח אותי אל הוויות נוספות. יש פה ביטול של ההישרדותיות שבה הכרחי לי לדעת מיהו המן ומיהו מרדכי, כיוון שאני צריכה לשמור על עצמי. ביטול הממד ההישרדותי של החיים, ביטול ההגנות שלי, הוא סוג של ביטול היש. זוהי התעלות אל מעבר לעולם הזה. ההוויה המתוארת פה יוצרת סדק אל הקיום האחר של העולם הבא. קיום אחדותי בהרבה, שיש בו פוטנציאל אדיר שיכול להרחיב לרגע את חיינו לכיוון 'אחדות ההפכים'.

אולי על זה מדבר פה האר"י כאשר הוא מדבר על גילוי נקודת החיות. השכרות יכולה להביא לנגיעה משמעותית בעולמות האחדותיים, עולמות של טרום הבריאה שהבחינה והבדילה, של טרום עץ הדעת טוב ורע. חזרה אל נקודה בראשיתית ומחיה שבה באמת יש אפשרות לגעת בנצח שמעבר להפרדות, בחיות הטבועה בעולם כולו.

זו לא יכולה להיות תודעה של יום יום, זו ההארה של פורים. אבל משהו צריך ויכול להישאר איתנו כמו כיוון או כוונה, להזכיר לנו משהו מן העולם הבא. לייצר בתודעתנו מרחב מרווח יותר, הסתכלות שיכולה להשתהות ולהתברר. רשימו של אמון בנקודה הפורימית הזו.

רשמים כאלה, רשמי מעין עולם הבא, יכולים להפוך אותנו, ולו לרגעים, להיות א/נשי שיחה טובים יותר. כאלה שיש בכוחם להשתהות, לתת לרוח לנשב, לפרוע מעט את הסדרים. להסס, לא לדעת, מעט להתבלבל, לפתוח פתח לשינוי. להיות קשובים אל העומדת או העומד מולנו, גם בדבריהם ישנה אמת. לשמוע את הדברים מתוך רחבות, מתוך ביטחון, יש לדברים קיום בעולם, כמו זה שלנו.