השער של בין השמשות: דרשה על שיר

הרב שג"ר

כ״א במרחשון ה׳תשפ״ב
זמן קריאה : 10 דקות

השער הוא מעבר, ולא פעם הקושי הוא לאתר אותו, למצוא את המבט, את זווית הראייה שנוכל לקבל מהם השראה.

כניסת השבת, שהיא השער לשבת, הינה מעבר המבלבל עבר ועתיד, יהודי ומוחמדי, שבת ועיד אל קרבנות.

הרועה המצטרף לריקוד בני הישיבה, ההעזה של צירוף הנביא וסוסתו לכותל – כל אלו יוצרים חוויה די ביזארית, שהופכת באמצעות אירוניה עצמית לביטול היש והכיליון של השמים והארץ שממנו תבוא השבת.

דברים שאמר הרב שג"ר בשנת תשס"ד, בערב לכבוד הספר 'סוסי אש' של תלמידו אבישר הר שפי. על אזורי המעבר הכאוטיים שמהם באה הקדושה.

שיר השירים, כתב ה'שפת אמת', משמעו השיר של השירים, השיר שאותו שרים על השירים עצמם: 'כי שיר השירים הוא לבאר כי כל ענייני עולם הזה רק משל להבין האהבה הצריכה לה' יתברך. וזה פירוש שיר השירים, שמכל השירים שבעולם יוצא שיר הזה'.1 גם אני רוצה לכתוב שיר על השיר, או לכתוב שיר מהשיר; אך אינני משורר ואינני יכול לכתוב שירים, ולכן אסתפק בדרשה, דרשה על השיר.

 

וּכְשֶׁשָּׁאַלְתְּ מֵאַיִן הַשַּׁבָּת תָּבוֹא

וְאֶצְבְּעוֹתַיִךְ

נִפְזְרוּ עַל הַגְּבָעוֹת שֶׁבֵּין טַלְבִּיָּה לְמוֹאָב

אוֹ מִצּוּר בַּאחֶר, הִפְנֵית מַבָּט, מֵהַקִּירוֹת הַמְפֻיָּחִים

פִּתְאֹם עָבַר רוֹעֶה פּוֹעֶה כְּבָשָׂיו

גְּרְרְר גְּרְרְר

צְה צְה

מִי בַּמַּיִם

מִי בָּאֵשׁ

וְטַבּוּנִים אָפוּ הַלֶּחֶם בְּיוֹם שִׁשִּׁי הָאַחֲרוֹן שֶׁל רַמַדָאן

מֵהַמִּזְרָח, מֵהַר קָטוּם עָגֹל אָמַרְתִּי

מֵהַהֵרוֹדְיוֹן

תָּבוֹא לְאָן קָשַׁר נָבִיא אֶת סוּסָתוֹ

אַל-בּוּרָק צוֹנֶפֶת שְׁעָרָהּ מֻבְרָשׁ אָדֹם

מוּחַמַדִים רוֹקְדִים בָּהָר אֶת אִיד אֶל-קָרְבָּנוֹת

מִשַּׁעַר הַמִּזְרָח תָּבוֹא

נִרְקֹד לָהּ כִּמְשֻׁגָּעִים

לְכוּ נְרַנְּנָה

אַתְּ הַבָּאָה מִמִּזְרָח

מְקֻטֶּרֶת מֹר וְטַבּוּנִים

הִנֵּה הֶחֱלַפְתִּי שִׂמְלוֹתַי

וּכְבָר הִצַּעְתִּי מִטָּתוֹ שֶׁלִּשְׁלֹמֹה

הִנֵּה נִרְקֹד מְשֻׁגָּעִים

בֵּינֵינוּ הָרוֹעֶה

גְּרְרְר גְּרְרְר

צְה צְה

יַהוּד2

 

'ּכְשֶׁשָּׁאַלְתְּ מֵאַיִן הַשַּׁבָּת תָּבוֹא' – את השאלה שואלת סיון, אשתו של אבישר, והיא שואלת אותה בשעה ש'אֶצְבְּעוֹתַיִךְ נִפְזְרוּ עַל הַגְּבָעוֹת שֶׁבֵּין טַלְבִּיָּה לְמוֹאָב', מן הסתם בשעת הברכה של הדלקת נרות, שהרי זו השעה שבה האצבעות נפזרות. זו שאלה לא פשוטה; היא איננה שאלה גאוגרפית. הרי לא פעם אנו מחפשים את המקום שממנו תוכל לבוא אלינו השבת, את המקום שממנו היא תשרה עלינו, את השער שיופיע בהמשכו של השיר, שעליו אבישר כותב 'מִשַּׁעַר הַמִּזְרָח תָּבוֹא'. זהו השער שהנביא יחזקאל מתנבא עליו: 'כֹּה אָמַר ה' אלוקים שַׁעַר הֶחָצֵר הַפְּנִימִית הַפֹּנֶה קָדִים יִהְיֶה סָגוּר שֵׁשֶׁת יְמֵי הַמַּעֲשֶׂה, וּבְיוֹם הַשַּׁבָּת יִפָּתֵחַ וּבְיוֹם הַחֹדֶשׁ יִפָּתֵחַ' (יחזקאל מ"ו, א), השער שה'שפת אמת' מרבה לדבר עליו כשער לפנימיות שנפתח ביום השבת וביום החודש.3 השער הוא מעבר, ולא פעם הקושי הוא לאתר אותו, למצוא את המבט, את זווית הראייה שנוכל לקבל מהם השראה.

השיר עצמו הוא סוג של שער: במונחיו של הפסיכולוג האנגלי המפורסם ויניקוט, השיר הינו 'אובייקט מעבר'.4 ויניקוט מחלק את המציאות לשלושה חלקים: מציאות פנימית, מציאות חיצוניות ואובייקטים של מעבר. במציאות הפנימית אין עדיין עולם חיצוני אובייקטיבי, ולכן אין בה שניוּת. זוהי החצר הפנימית – עולמו של התינוק, החי בעולם פנתיאיסטי שהאמא הינה חלק ממנו. לאחר מצב האחדות הראשוני הזה מופיע מצב מעבר המוליך מעיקרון העונג אל עיקרון המציאות, לעולם החיצוני אותו אנו מכירים. אובייקט המעבר הוא למשל ה'דובי' של התינוק, המופיע כאשר כבר יש לתינוק עולם חיצוני, אך הוא מתפיס עליו או מטמיע בו את העולם הפנימי. עולמות אלו חודרים אחד לתוך השני, ואין ביניהם גבול חד. הרי לכל אחד מאיתנו היה דובי, ואני מניח שרבים עברו חוויה מוזרה ומעוררת מחשבה כשנתקלו בו אחרי שנים בעת חיפוש בבוידם.

ויניקוט מאתר, ובצדק, את הדת והאמנות באזורי המעבר, שהם לדעתו גם מגרש המשחקים. מכאן הזיקה העמוקה בין האמנות לבין הדת ובין השירה לתורה – שאף היא נקראת שירה, ולצד זאת גם בין השירה למשחק האהבה, או בלשון החסידית – לשעשועי האהבה, לשיר השירים. השירה שוברת את השפה ומשתמשת בשבריה בצורה לא שגרתית, כל זאת כדי להופכה במונחים החסידיים לכלי לאור אין סוף, אין סופיות שהשפה הרגילה צרה מלהכילה.5 השפה לכשעצמה הופכת לשער ולמעבר.

זהו אם כן השער, המעבר של התורה והשירה והשעשוע.

*

האצבעות נפזרות בין טלביה, היום שכונת עשירים ירושלמית ששמה הערבי לא נמחק ממנה, למואב המשאירה גם היא בזיכרון עקבות של עם זר ועתיק שחי כאן בעבר, ו'צּוּר בַּאחֶר' על קירותיו המפויחים – זהו כבר הערבי של ההווה, הערבי של האינתיפאדה ולא של הזיכרון. 'פִּתְאֹם עָבַר רוֹעֶה פּוֹעֶה כְּבָשָׂיו… מִי בַּמַּיִם / מִי בָּאֵשׁ'. הרועה הערבי מחבר אותנו חזרה לפעיית הכבשים, לשפה שאיננה שפה, אך באופן מוזר גם מחזיר אותנו לראש השנה וליום הכיפורים, לבקרת רועה עדרו שבפיוט, 'מי במים מי באש'?

השבת הכל-כך יהודית באה מהרועה הערבי וכבשיו. הללו מחזירים אותנו לתשתית, לעבר, לפשטות של הנוף ולראשית של הקיום; 'מִי בַּמַּיִם / מִי בָּאֵשׁ… גְּרְרְר גְּרְרְר / צְה צְה'. למקום שבו עדיין אין שפה.

האקסטזה של השבת, 'נִרְקֹד לָהּ כִּמְשֻׁגָּעִים / לְכוּ נְרַנְּנָה', נלקחת לא מהסידור; היא מתמזגת עם הריקוד של 'מוּחַמַדִים רוֹקְדִים בָּהָר'. השבת באה – לא נעים אולי לומר – מעיד אל אדחא, מחג הקרבנות, ומשם אבישר לוקח את ה'לכו נרננה' שלו. כניסת השבת, שהיא השער לשבת, הינה מעבר המבלבל עבר ועתיד, יהודי ומוחמדי, שבת ועיד אל קרבנות. הבלבול הינו הדמדומים המאפשרים לשבת להיכנס משער המזרח, 'מִשַּׁעַר הַמִּזְרָח תָּבוֹא', הוא השער הפונה קדים של יחזקאל, שייפתח לפי המסורת רק בבוא המשיח.

*

איזה משיח? ולאן הוא והשבת באים? שימו לב: 'תָּבוֹא לְאָן קָשַׁר נָבִיא אֶת סוּסָתוֹ / אַל-בּוּרָק צוֹנֶפֶת שְׁעָרָהּ מֻבְרָשׁ אָדֹם / מוּחַמַדִים רוֹקְדִים בָּהָר…'. ובכן הכותל הינו המקום אליו השבת באה, המקום 'לְאָן קָשַׁר נָבִיא אֶת סוּסָתוֹ'. יום השישי של המוחמדים הוא 'לְכוּ נְרַנְּנָה / אַתְּ הַבָּאָה מִמִּזְרָח'.

פסוקי שיר השירים מתבלבלים גם הם עם ה'טַבּוּנִים אָפוּ הַלֶּחֶם בְּיוֹם שִׁשִּׁי הָאַחֲרוֹן שֶׁל רַמַדָאן'. 'מְקֻטֶּרֶת מֹר וְטַבּוּנִים / הִנֵּה הֶחֱלַפְתִּי שִׂמְלוֹתַי / וּכְבָר הִצַּעְתִּי מִטָּתוֹ שֶׁלִּשְׁלֹמֹה'. חלות השבת, שהינן זכר ללחם היורד מן השמים ביום השישי, נאפות בטבוני יום השישי האחרון.

*

'הִנֵּה נִרְקֹד מְשֻׁגָּעִים / בֵּינֵינוּ הָרוֹעֶה / גְּרְרְר גְּרְרְר / צְה צְה / יַהוּד'. האקסטזה של השיגעון שבשילוב הלא אפשרי, הרועה והגְּרְרְ של הכבשים, הוא המקום שממנו באה השבת.

'יַהוּד', מסיים אבישר, הנוטל לעצמו במילת סיום זו את התפקיד של הרועה. מי שמכיר את אבישר יודע שמילה זו הינה מיטבו של השיר, אמירת 'יהוד' המלווה בתנועת ביטול. נו, מה אתם רוצים מהיהוד האלה הרוקדים כמשוגעים, אומר הרועה, שלא מבין בדיוק מה היהוד האלה רוצים ממנו, ולמה הם מצרפים אותו לריקוד?

*

חכמים מנו עשרה דברים שנבראו בין השמשות, שהוא כאמור זמן מעבר, וגם חפצים אלו הינם אובייקטים של מעבר, חפצים קסומים שבין העולמות.

עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות, ואלו הן: פי הארץ, ופי הבאר, ופי האתון, והקשת, והמן, והמטה, והשמיר, והכתב, והמכתב, והלוחות. ויש אומרים אף המזיקין, וקבורתו של משה, ואֵילו של אברהם אבינו. ויש אומרים אף צבת בצבת עשויה.6

כניסה לעולם אחר מחייבת דמדומים, מצב שבין ערות לשינה, בלבול שיוצר צירופים משוגעים ומביא לאקסטזה בגלל השיגעון שבו; בכך הוא מוציא אותנו מהמֵצַרים של ימות החול למנוחה של השבת. הפסוק 'ויכולו השמים והארץ' נדרש בזוהר מלשון כיליון, שהוא גם לשון תכלית: העולם הרציונלי והמעשי, עולם הדברים, כלה כדי להגיע לתכליתו השבתית.

בכמה מהתורות שלו מסביר אדמו"ר הזקן החבד"י את הקשר שבין השירה לקרבן.7 השירה בבית המקדש הייתה מלווה את הקרבת הקרבנות, ופועלת באותו אופן עצמו: המשנה במסכת שבת לפיה 'כל בעלי השיר יוצאים בשיר' פירושה שבעלי השיר יוצאים ממֵצַריהם באמצעות השיר, שהינו תכשיט עגול, שאין בו הבחנות. העיגול הזה הוא הקרבת הקרבן, שאיננה אלא ביטול דברִיוּתם וחפצִיוּתם של הדברים; החפצים הופכים לשירים. כך גם מזמור שיר ליום השבת, השיר שהוא מזמור, נדרש מלשון זימרה וזמירה, קיצוץ וכילוי שהוא הזימרה-שמירה של יום השבת.

זאת מבחינתי חווית כניסת שבת – אני משתמש במילה השחוקה – פוסט מודרנית, משום שהיא מצרפת את הרועה הערבי והכבשה, המחזירים אותנו כאמור לתשתית הראשונית של הנוף ובעלי החיים הארץ-ישראליים,8 עם קדושת השבת. הרועה המצטרף לריקוד בני הישיבה, ההעזה של צירוף הנביא וסוסתו לכותל – כל אלו יוצרים חוויה די ביזארית, שהופכת באמצעות אירוניה עצמית, היא תנועת הביטול של 'יהוד', לביטול היש והכיליון של השמים והארץ שממנו תבוא השבת.

אני שמח על כך, משום שהמקום הזה לא רק שאיננו מרחיק אותנו מהשבת היהודית, אלא להיפך. המקום של בין השמשות הוא אמנם מקום ביזארי, אזור המאכלס בכפיפה אחת את פי האתון עם הכתב והמכתב והלוחות, את המזיקין עם קבורתו של משה ואילו של אברהם אבינו, ואת הרועה הערבי עם בחור הישיבה; אך יש בו גם מסר עמוק מאד של אחדות ורעות שלה כולם שותפים, עקבות של זרות מואב וצור באחר עם ירושלים עיר קדשינו.

האירוניה הינה כמובן בסיום המשנה: 'צבת בצבת עשויה' – אבל מי עשה את הצבת שעושה את הצבת? הבלבול של בין השמשות ושל השיר של אבישר הוא המקור האמיתי של היצירה, האַיִן שממנו מגיחה הצבת שעושה את הצבת.

*

כאשר אמרתי לאבישר ולאשתו סיון שלהוציא לאור ספר זה כמו ללדת ילד שניהם התנגדו, אבל אני עומד על דעתי. ללדת ילד פירושו לתת נשמה בגוף, ובדומה לכך גם בספר, ובמיוחד בספר שירה, נמצאת הנשמה – במקרה זה הנשמה של אבישר, עולמו הפנימי, ממשותו, וזאת בשפת השירה שכאמור היא הכלי שעשוי להכיל את הנשמה בצורה המקורבת ביותר, בלי להעיב עליה. מעל השירה קיימת רק השתיקה, אך מפגש באמצעות שתיקה הינו נדיר ביותר, וכמעט בלתי אפשרי. זהו ביטוי נוסף לקשר שהזכרנו קודם בין אהבה לשירה: השירה הינה מפגש, ואפילו חדירה הדדית של נשמות. כשאתה קורא ספר שירה אתה פוגש באופן אינטימי ביותר את המשורר.

רבי נחמן מסביר באחת התורות שלו שהמזיקים שנבראו בין השמשות הם רוחות שהבורא לא הספיק לברוא להם גוף, תלמידי חכמים שדין יהודאין שסכנתם בכך שהם מחפשים גוף לשרות עליו; לכן על בחורי הישיבה להיזהר מהם, שמא הם ישתלטו על גופם.9 זו הסיבה לכך שיש צורך עמוק לשמור על הצניעות בשירה – כדי שלא תהפוך מאהבה למציצנות ופורנוגרפיה. במקרה כזה השירה הופכת לרוח חסרת גוף, לשֵדִיוּת ריקנית והרסנית. מכאן גם הצורך הכמעט נואש לשמור על מידה מסוימת של חוסר הבנה ודו-משמעות בשירה, חוסר הבנה שתפקידו להגן על האינטימיות ולמנוע חשיפה מוגזמת. לשבחו של אבישר אומר שהוא, לטעמי, עומד בכך.

*

אבל כנראה שהשבת נכנסת דרך השער של בין השמשות.

בכל אופן, המשיח שלנו איננו רוכב על סוס אלא על חמור דווקא, וגם אין לו שערות אדומות אלא לבנות.

אני מאחל לאבישר ולנו שנזכה לשיגעון הקדוש והמשחרר, לרקוד ריקודים רבים, ולהוליד הרבה ילדים ושירים.

0 תגובות

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

תגובות פייסבוק
lampicon

מאמרים נוספים בנושא

article
חיפזון ומתינות במעבר אל עולם חדש

הרב שג"ר •

10 דק' קריאה

על היכולת לחרוג מהמערכות בהן אנו חיים וליצור התחלה חדשה. שיעור ראשון בסדרה על תחילת הספר 'צדקת הצדיק' לרבי צדוק הכהן מלובלין, מתוך ספר שיעוריו של הרב שג"ר על מסכת ברכות.

article
כל השערים ננעלים?

הרב יאיר דרייפוס •

15 דק' קריאה

קריאה חדשה בסיפור תנורו של עכנאי: על המתח המתמיד בין הממסד הדתי לבין החירות פורצת הגבולות של הרוחניות האישית.

article
עמידת ראש על קו התפר

מיכל כהנא •

13 דק' קריאה

תמונות מסיפור של חיים בין העולמות - בין דתיות לחילון, בין מזרח למערב, בין ארצות הברית לישראל.