לדרוש את הנפש

הנפש נדרשת, מתבקשת. ואדם נאלץ למסור את נפשו. על הנפש ועל מסירתה, בימים אלה ובכלל.

נדב בכר

לרחל, לאריה ולשלישי

*

מדרש.
מדרש כלומר שאלה, בקשה. מדרש כלומר האקט הפרשני הראשוני, השחרור, האפשרות לפרשנות, כלומר – כפל הפנים. יציאה. הזנקה. התחלה. אם כך, מדרש – כלומר פתיחה. 'אֶת לִבִּי לִדְרוֹשׁ וְלָתוּר בַּחָכְמָה' (קהלת א', יג).

אך גם, מדרש.
מדרש כלומר דרישה, ציווי. מדרש כלומר תביעה. מחיקת הסובייקט. מדרש – כלומר קץ האדם. 'וְאַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ' (בראשית ט', ה).

מדרש, אם כן. הבקשה והתביעה. ההזנקה והקץ. ההתכה והמחיקה.

'אֶדְרֹשׁ אֶת נֶפֶשׁ הָאָדָם' (שם)
לדרוש את נפש האדם. לדרוש כלומר ליצור, להזניק, להתחיל, למקם, לכונן. אבל גם להרוג, למחוק, לצוות, לסיים ולשיים.

מזה תקופה שמחירה של הנפש נאמד, נמנה. הנפש נמכרת ונסחרת, נספרת, מתכוננת מחדש כברת-סחר. 'תֶּן לִי הַנֶּפֶשׁ וְהָרְכֻשׁ קַח לָךְ' (שם י"ד, כא).
עסקאות דמים, תמחור חטופים, השוואה וספירת הרוגים. הנפש היא אובייקט נמסר ונמכר, מתומחר. הצו המוסרי מוכפף לכלכלה, והכלכלה – כלכלת נפשות. והכל בעקבות ולמרות האין מחיר של החי. הסיבוב, ההזנקה והסיום. זמן המלחמה הוא הזמן המדרשי. זמן המדרש, אם כן. הזמן למדרש, הזמן כמדרש.

אין לנו אלא לדרוש. לדרוש ברחוב, בבית, במיטה, בעבודה, בדרך לגן, בשדה הקרב, בעיר המתה, בחללים מוכי רעב, בספרים, לדרוש באותיות, בתגים, בקוצות, לדרוש במחשבים, לדרוש בכיסאות וכורסאות. לדרוש בהליכה, בישיבה, בשינה, לדרוש איש מיד אחיו, לדרוש בחיות, לדרוש מהממשלה, לדרוש מהצבא, לדרוש אל החיים, לדרוש מהמתים. 'מִיַּד כָּל חַיָּה אֶדְרְשֶׁנּוּ וּמִיַּד הָאָדָם מִיַּד אִישׁ אָחִיו' (שם ט, ה).

לדרוש את הנפש, להזניק אותה עד סופה.

*

מהו 'ְוְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם' (דברים ד', טו)?

פתח המשוטט ואמר: במקום אחר כתוב 'וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן' (בראשית י"ב, ה).

'אשר עשו' – מכאן שהקיום קודם לנפש, שאדם עושה את עצמו, קובע את האידאל וחותר אליו, מציב את התואר ומגשים אותו. זהו שאמרו 'אקזיסטנציאליזם הוא הומניזם', שעשיית הנפש היא ייצור האידאל והגשמתו בו זמנית, ולכן לעד היא מוסרית.

ענה הפוליטיקאי: והלא הנפש מסוכסכת בתוכה והדימויים קמים ונופלים, שנאמר: 'רַבְתָּ ה' רִיבֵי נַפְשִׁי' (איכה ג', נח), ריבים שבתוך הנפש, שמינים של אידאות יש בו באדם, והן משתנות תדיר והוא מיטלטל ביניהן. ועוד, שאין אדם יודע את נפשו, שנאמר 'לֹא יָדַעְתִּי נַפְשִׁי' (שיר השירים ו', יב)!

אלא, לא כך הוא. זהו פירוש הפסוק 'וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן' – נפש קודמת לקיום, שהנפש עשויה זה מכבר, וזה חרן. חרן – חורן, החור שלהם, שהוא החור הכחול. מה שלפני פקיחת העיניים, הריק שתחת הרגליים, החשכה שבמוח הצר והמנוון, כל מה שקודם ומאפשר את ייצורה של הנפש, כל החללים שבחיי היום-יום, שהנה אתה נדרש לשוב ולהסיט מבט, למצמץ. (אני מבקש לשבת כשהראייה נסגרת פתע, חותר אחרי המים.)

נענה ההיסטוריון: אכן, וזהו 'וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ'

איך אפשר בכל הנפש? והרי היא חסרה תמיד, שנאמר: 'וְגַם הַנֶּפֶשׁ לֹא תִמָּלֵא' (קהלת ו', ז).

אלא, 'בכל נפשך' – בגבולות נפשך. מאיפה שהיא מתחילה עד איפה שהיא נגמרת.
וזה פירוש הפסוק 'בכל לבבך' – לפני הנפש, כל שמאפשר את ייצורה. התבנית, התת-מודע והשפה, הדגם שלתוכו נוצקת הנפש, שהוא נישא ומכביד כמו אבן שנאמר 'לִבּוֹ יָצוּק כְּמוֹ אָבֶן וְיָצוּק כְּפֶלַח תַּחְתִּית' (איוב מ"א, טז).

'בכל מאודך' – אחרי הנפש. אלו הפנים שהם המאוד. וזהו שכתוב 'וַיִּחַר לְקַיִן מְאֹד וַיִּפְּלוּ פָּנָיו' (בראשית ד', ה), מאוד הוא הפנים. והם העוד והמאוד, הם מה שאחרי הסובייקט, נשאים של האינסוף, זרות לאדם. ואף הם הורגים את הנפש, מאבדים אותה לאינות, מכריתים אותה מהקשר. ואין שם היסטוריה ואין שם סודות ופיצול, ואין שם קירות וסבך, הכל מונח, מוטל על שולחן הניתוח.

צחקק הקבצן: הנפש משתוקקת לפנים, שנאמר 'צָמְאָה נַפְשִׁי לֵאלֹהִים לְאֵל חָי מָתַי אָבוֹא וְאֵרָאֶה פְּנֵי אֱלֹהִים (תהלים מ"ב, ג)'. הנפש צמאה לפגוש את הפנים, אבל הפנים הורגות את הנפש שנאמר 'וְנָתַתִּי אֶת פָּנַי בַּנֶּפֶשׁ הַהִוא וְהִכְרַתִּי אֹתוֹ מִקֶּרֶב עַמּוֹ' (ויקרא כ', ו). וזה הוא פירוש הפסוק 'וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם', שהנפש שומרת ונשמרת מהמאוד.

זאת הנפש: נופלת על פני תהום, בורחת מגוף המשקולת ומפחד חור, תועה באוויר הקר ברחובות ירושלים, מחפשת ומסתתרת מהפנים, נערה אבודת-צהריים. נעה בין מה שהותר למה שנאסר, תחת פנסי רחוב בלילות חורף, בין עצים ריקים וירח מטורף נישא בשמיים, מה שכבול אל האבן ומה שנמחק בחלל. והיא בגוף דל וקטן ממידת אדם ואין לה בית ואין לה מקום והיא תמיד כמעט ונאבדת בריק הגדול המושך והכחול, ורק קול או תנועה מעירים אותה לרגע והנה היא שוב בתנועה, וזה מה שכתוב 'וָאֱהִי עֹלֶה בַנַּחַל לַיְלָה וָאֱהִי שֹׂבֵר בַּחוֹמָה וָאָשׁוּב וָאָבוֹא בְּשַׁעַר הַגַּיְא וָאָשׁוּב' (נחמיה ב', טו).

צווח הליצן: לא ולא! אין הנפש אלא מים, כמו שמצינו אצל מאיר אריאל 'כבר מזמן הייתה עוזבת / אלמלא היתה חושבת / שתמצא בי מים', נבלעת לגרון המדוכא שנאמר 'וְהָיוּ שָׁתֹתֶיהָ מְדֻכָּאִים כָּל עֹשֵׂי שֶׂכֶר אַגְמֵי נָפֶשׁ' (ישעיה י"ט, י), שהגוף הוא אדמה פעורה והנפש היא מים, ואדם הוא אגם נפש. והיא נשפכת מהגוף הכואב, 'כִּי מוֹת נָמוּת וְכַמַּיִם הַנִּגָּרִים אַרְצָה' (שמואל ב י"ד, יד). אותם המים נמשכים אל הים הגדול שנאמר 'כָּל הַנְּחָלִים הֹלְכִים אֶל הַיָּם' (קהלת א', ז) אבל הים מתעלם מהמים, זה שכתוב בהמשך: 'וְהַיָּם אֵינֶנּוּ מָלֵא', הנחלים מגיעים עד הים אך לא נאספים, שנאמר בהמשך 'וְכַמַּיִם הַנִּגָּרִים אַרְצָה אֲשֶׁר לֹא יֵאָסֵפוּ', והוא שממשיך הכתוב 'וְלֹא יִשָּׂא אֱלֹהִים נֶפֶשׁ' (שמואל ב, שם).

ואלו הם חיי אדם-עורב הנשלח לעולם הזה עד יבושו המים, 'וַיְשַׁלַּח אֶת הָעֹרֵב וַיֵּצֵא יָצוֹא וָשׁוֹב עַד יְבֹשֶׁת הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ' (בראשית ח', ז). אדם נשלח-מגורש לעולם הזה עד השמש השורפת תיטול כל טיפה, נע תחת גורדי שחקים בשמיים יורד עד רכבות תחתית, וזה שאמר דוד המלך ע"ה 'הַמְשַׁלֵּחַ מַעְיָנִים בַּנְּחָלִים בֵּין הָרִים יְהַלֵּכוּן' (תהילים ק"ד, י), מהו שילוח? גירוש. זה שכתוב באדם הראשון –'וַיְשַׁלְּחֵהוּ ה' אֱלֹהִים מִגַּן עֵדֶן' (בראשית ג', כג), הדא הוא דכתיב 'וַיְגָרֶשׁ אֶת הָאָדָם וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן עֵדֶן אֶת הַכְּרֻבִים וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת לִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים' (שם, כד), וזהו 'וְנָהָר יֹצֵא מֵעֵדֶן' (בראשית ב', י).

ואין המים נוצרים אלא במכה, בחרון אף וזעם, מגורשים מהגן. 'הֵן הִכָּה צוּר וַיָּזוּבוּ מַיִם וּנְחָלִים יִשְׁטֹפוּ' (תהילים ע"ח, כ), צור זהו מלכו של עולם שנאמר 'הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט' (דברים ל"ב, ד). וזהו פירוש חרן. חרן הוא הזעם, זה שאמר ירמיה 'צְאוּ מִתּוֹכָהּ עַמִּי וּמַלְּטוּ אִישׁ אֶת נַפְשׁוֹ מֵחֲרוֹן אַף ה" (ירמיה נ"א, מה). הנפש נוצרת מאימה ופחד, מזעם צודק וגוף מיוסר, והוא שכתב מישל פוקו 'ממשות היסטורית של הנפש הזאת, אשר, בשונה מהנפש שמייצגת התיאולוגיה הנוצרית, אינה נולדת חייבת וראויה לעונש, אלא נולדת קודם כול מהליכי ענישה, מפיקוח, מעונש ומכפייה' (לפקח ולהעניש עמ' 40). וזה פירוש 'וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן', הנחל המשולח לעולם הזה, אשר נוצר במכה ובזעם האלוהי, מגורש מהגן – שוטט (דם) עד יבוש, נדחה מפני הים, רדוף החרב המתהפכת.

היכן מוצא לו לאדם-נהר-עורב? ילך אל הים ויידחה, ייסוב אל הצור ויוכה. 'מִי הָאִישׁ הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב? יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ וְלֹא יִמַּס אֶת לְבַב אֶחָיו כִּלְבָבוֹ' (דברים כ', ח).

(דפיקות, המלחמה אורבת בפתח; אין בפסקה הזו כהוא זה להצדיק פעולה, התנועה זורמת כמים, כך גם המחשבה. אין בזאת אלא להצביע על האלימות הראשונה והאחרונה, זו המייצרת את הנפש וזו הנוטלת אותה. זוהי התנועה המעגלית עצמה, המטוטלת, החרב המתהפכת, גלגל השמש החוזר תמיד. החיים, הו הסוד הנורא, קשורים כסבך במוות. אל תאכל שוב מהעץ.)

נענה הכהן הגדול מהפינה החשוכה (מגלגל את הגורלות בידיו): דבר אחר, מהו 'בכל נפשך'? 'בכל – נפשך' רק איפה שהיא נפשך. מכלל שיש אחרת, והן מעורבבות ואין לך רשות שם. (אחת לה', אחת לעזאזל).

נכנס הנביא בקול מתגדל והולך: 'בכל נפשך' רק באזורים שבהם זהו כל נפשך, הווה אומר במולדתך, בבית אביך, בחדרך, במיטתך, בעיניים עצומות, במוח משוטט. וזהו רשות היחיד. גבולות האופק הם גבולות המבט הנראה, זהו שאמר אבימלך לאברהם: 'הִנֵּה אַרְצִי לְפָנֶיךָ, בַּטּוֹב בְּעֵינֶיךָ שֵׁב' (בראשית כ', טו) – 'לפניך' ולא בפניך, אינך יכול לבוא שם, 'בטוב בעיניך שב' – שב בטווחי העין, והוא שנאמר 'וַתֵּשֶׁב בְּפֶתַח עֵינַיִם'. וזהו בזות לאדם שלכוד בחושיו, ולא נע לקראת המטאפיזיקה. שהיא רשות הרבים והיא הכרמלית והיא מקום פטור, מפגש המבטים ותנועת הסחורות, חילופי הידיים, חציית הגבול, אפשרות המתנה.

וזה פירוש הפסוק 'ְוְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם', נפשותיכם זהו שאמרו בגמרא 'עיר של יחיד' (עירובין נט ע"א). רשויות היחיד שברחוב, כשהרחוב הוא לא רשות הרבים. החיים נעדרי הסוד, הצטלבות המבטים החושדים, רישות המרחב במבטים ומצלמות, הצפה של העולם באורו הטוב של הידע, לבער את הפינות החשוכות של המסתורין והמיסטיקה, לנוע הלאה הלאה לעבר האדם והאור. וזהו שכתוב 'הֶחָכָם עֵינָיו בְּרֹאשׁוֹ, וְהַכְּסִיל בַּחֹשֶׁךְ הוֹלֵךְ' (קהלת ב', יד).

השוטה והרומנטיקן (שניהם בהשתפכות, נכנסים זה לדברי זה, משלימים, ממשיכים): זה לעומת זה עשה אותם, ומול 'וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם' העמיד 'וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ' (ויקרא י"ט, יח). כמוך – כמו לא לך, כמו שיש בך. וזהו מהלך האדם המפחד מעצמו ולא יודע את נפשו. והוא פירוש הפסוק 'ואהבת לרעך כמוך', למה כתוב לרעך ולא את רעך? אלא לרעך – לרעתך. והוא שבכל אדם יש רועץ המכלה את נפשו, והוא עד שקר, שנאמר: 'אַל תִּתְּנֵנִי בְּנֶפֶשׁ צָרָי כִּי קָמוּ בִי עֵדֵי שֶׁקֶר וִיפֵחַ חָמָס' (תהילים כ"ז יב).

והוא ששני עדים קמים בו באדם, מאשרים או דוחים את מה שהוא חווה, האחד אומר על דבר אמת והאחד קובע את השקר. והם שניהם קורעים בשר אדם, והם משתוללים והם תהום (או מדרש) רבה ואין אדם יודע מימינו ומשמאלו, וזוהי גאולה שלמה.

'ואהבת לרעך כמוך', והוא שבכל אדם יש רעה שהיא לא הוא. ועל כולם נסלח [ומעל הכל שוררת (ההבנה)×(האי הבנה) = ההכלה]. וכולם שותפים לפחד, וזוהי 'עיר של רבים'. וזהו המשך הכתוב 'וְיָדַעְתִּי גַם אָנִי שֶׁמִּקְרֶה אֶחָד יִקְרֶה אֶת כֻּלָּם' (קהלת ב', יד). שהאור יוצר צל, וככל שמעגל האור גדל גדלים גם מרחבי הטעות והזרות, החכם והכסיל, שניהם בוהים בחושך.

(הדברים נעשים רחבים, הדיבורים משתתקים. רעש כוס או סכין פוגשת צלחת. אט אט הקולות מאטים, מתארכים. כמותם הנפש מתעגלת, מתרככת, מבטה נוגה. אני שב אל המשוואות הישנות, מונחים מוחלטים, אובייקטים מונחים. הנפש נדרשת שוב, הגיע הזמן להעביר אותה הלאה)

……………

פתח וסיים ההוא שנשאר מאחור: 'אֶדְרֹשׁ אֶת נֶפֶשׁ הָאָדָם'

הנפש נדרשת, מתבקשת. ואדם נאלץ למסור את נפשו. ישנם דורש ומוסר ואובייקט נמסר. ישנם אדם ונפשו, וישנו אלוהיו.

הנפש ראויה להימסר, מתבקשת להילקח. 'וַיְבַקְשׁוּ אֶת נַפְשִׁי – לְקַחְתָּהּ' (מלכים א י"ט, י).
אימתי נפשו היא של אדם? בזמן שהיא מתבקשת, עד שהיא מתבקשת. זהו ויבקשו את נפשי, ולא ויבקשו אותי, ולא ויבקשו את הנפש.

ואין היא ראויה להתבקש אלא כשהדרישה קשורה בחיים ובמוות. 'כִּי כֹה אָמַר ה' לְבֵית יִשְׂרָאֵל דִּרְשׁוּנִי וִחְיוּ' (עמוס ה' ד), 'אֲשֶׁר נִלְחַם אָבִי עֲלֵיכֶם וַיַּשְׁלֵךְ אֶת נַפְשׁוֹ מִנֶּגֶד וַיַּצֵּל אֶתְכֶם מִיַּד מִדְיָן' (שופטים ט', יז).

הנפש מתכוננת בקצה האיווי, מתמקמת כבקשה להילקח, נוכחת כמשאלה להישלך. היד נפתחת, הנפש מתבקשת, גוף נרכן, חצי סיבוב, הטייה של האוזן. זהו, נמסרה. 'קַח נָא אֶת נַפְשִׁי מִמֶּנִּי' (יונה ד', ג).

אדם משליך את נפשו, הנפש כבר אינה של האדם אך עודנה שוכנת בגופו. הנפש נמסרה-נלקחה, האדם עודנו חי, עודנו נושא את המים-הזרים-עתה כאדמה, נושא בתוכו את העד הזר שהועצם זה-פעמיים. חצי הלילה.

'וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה וַיֶּחֱרַד הָאִישׁ וַיִּלָּפֵת וְהִנֵּה אִשָּׁה שֹׁכֶבֶת מַרְגְּלֹתָיו' (רות ג', ח)

האיש נחרד מפני הנפש שכבר איננה שלו-להימסר. נלפת מפני מי שהייתה זרה ברשותו ועתה היא זרה ורחוקה, לא עונה עוד לקריאותיו.

(האם הייתה שלי אי פעם? אין אלא זאת – הייתה שלי להשליך, ועכשיו שהושלכה-הושלכתי-הושלכנו לחלל הריק אין כוחות. רק קסם זול, שאריות, זכרונות.)

'וְהִנֵּה אֲנָשִׁים עֹבְרִים וַיִּרְאוּ אֶת הַנְּבֵלָה מֻשְׁלֶכֶת בַּדֶּרֶךְ וְאֶת הָאַרְיֵה עֹמֵד אֵצֶל הַנְּבֵלָה' (מלכים א י"ג, כה)
האריה והנבלה, האדם ונפשו. מסירות נפש שלא אפשרית עוד. האדם שמסר את נפשו נאלץ עתה לשמור עליה, כי היא איננה עוד שלו להימסר. זהו הנס שהפך לסכנה, הבעלות שהפכה לעול, התנועה שקפאה על שמריה.

החרדה שבזרות, הנפש שכבר איננה שלך למסור או להשליך, שנוצרת בעקבות המסירה או ההשלכה. האדם לכוד בשדה הקרב כבפרדוקס, הנפש איננה שלו להימסר כי מסר אותה, שדה הקרב הוא כף הקלע.

הכל מתנקז אל עבר אחד, המדרש הלכוד במעגליותו, המים הזורמים בנקיקים הלוך ושוב, הנפש הנמסרת שאינה נותנת עצמה למסירה, שדה הקרב הפרדוקסלי, הכל חותר לעבר הנקודה, והנקודה לעבר הכל. אבדו המוסר והנמסר, הלך גם המבקש. אדם בודד בעיר מנותצת, הגיע הזמן לחזור הביתה.