שאלת האמון, הרוחשת מאחורי שלל המחלוקות והמאבקים המתרגשים עלינו חדשות לבקרים, נוגעת ברבדים עמוקים שיש בהם ממד דתי.
איתן אברמוביץ וידידיה גזבר
זֶה כְּמוֹ לִקְפֹּץ מִצּוּק
וּלְהַתְחִיל לָעוּף
אביתר בנאי, אב הרחמן
בליבו של השביעי באוקטובר, המאורע המחולל של האירוע המתגלגל שאנו מצויים בתוכו, נמצאת ההפתעה: ההיתפסות לא מוכנים, ההישענות על קנה רצוץ, או במילים אחרות – קריסת הקונספציה. התגובה להפתעה הזו העצימה את משבר האמון החברתי בו היינו נתונים כבר קודם לכן, שכן לאחר תקופת איחוד קצרה חזרנו שוב לקווי היסוד אך הפעם כשכולנו נשבעים שבועה אחת, ישראלית מאד: לא לצאת שוב פראיירים.
מהשבועה הזו נגזר חוסר אמון קפדני בין כל הצדדים, וחוסר האמון הזה הוא הצליל הבסיסי של התקופה, הנשמע כל פעם מכיוון אחר: כל מגזר ומחנה חושד בכל השאר, וכל אמירה או מעשה מתפרשים כניסיון לתמרן, לתחמן, להכניע; אותנו אף אחד כבר לא יפתיע, ובוודאי לא נהיה שוב אידיוטים שימושיים. מתוך כך גם נוצרים יחסים מורכבים בין האמון לאמונה : לעתים נגזר מחוסר האמון החברתי גם חוסר אמון כלפי שמיא, ולעתים להפך – ה'אדם לאדם זאב' מביא להשלכת כל האמון אל האחראי, ריבונו של עולם.
הגיליון הזה של 'צירופים חדשים' מציע מגוון של התבוננויות על האמון: על אובדנו, השבתו, מחיריו, עיוורונו. ההתמקדות הזו מבטאת את ההנחה ששאלת האמון רוחשת מאחורי שלל המחלוקות והמאבקים המתרגשים עלינו חדשות לבקרים, וכן שהיא נוגעת ברבדים עמוקים שיש בהם ממד דתי – שיש קשר בין אמון לאמונה. הרי באמון, כמו באמונה, יש תמיד ממד חורג, כזה שאינו מובן מאליו: אפשר להצדיק אותו בנימוקים חברתיים, קיומיים או תיאולוגיים, אבל בשורשו מונחת ההתעקשות הפשוטה שלא לוותר על 'הצד השני', חוסר הנכונות להמשיך הלאה בלעדיו, יהיה מה שיהיה.
שני המאמרים הפותחים את הגיליון עוסקים בזיקה שבין אמון לאמונה. הרב נעם סמט רואה את משבר האמון כמקבילה החברתית של משבר האמונה, ובעקבות זאת מציע להתמודד איתו בעזרת תובנות שמקורן בהתמודדות הדתית – ולהפך. גם המאמר של איתן אברמוביץ הולך בכיוון דומה, ופורש כמה דרכים שבהן האמונה יכולה לאפשר לנו להיפתח ולתת אמון גם במי שחורג מהמעגלים הקרובים אלינו. האמונה שבה עוסקים שני המאמרים האלו אינה רק תפיסת עולם מסוימת אלא גם עמדה יסודית של פתיחות ואמון כלפי מה שהמציאות מזמנת; ככזו, היא כרוכה בהקשבה וסקרנות שאינם מאפשרים למאמין להסתגר במחנה אחד, ודוחקים בו לצאת ממקומו ולחצות את החלל הפנוי.
יותם הלפרין יוצא למסע בעקבות השורשים מהם צומח האמון, אותם הוא מוצא בחוויות הילדות הראשוניות, בעין הטובה האינטואיטיבית שבלעדיה לא ייתכנו הבנה ומפגש. בלי אמון אין שפה ואין תקשורת – את זה קל לראות סביבנו. כדי לחדש את הקשר מציע יותם לשוב אל המקומות שבהם הוא עדיין נוכח: בתוך המחנות עצמם, אצל אלו שעדיין נאבקים ומאמינים שיכול להיות אחרת. לכך מצטרפת גם האמנות, שיכולה להפגיש אותנו עם מגוון של טיפוסים אותם קשה לנו לשאת בחיי היומיום, ולהראות לנו איך העולם נראה דרך העיניים שלהם.
אבל אמון אינו תרופת קסם, וגם הדרך אליו לא תמיד סוגה בשושנים. ידידיה גזבר לומד זאת מפרשת סוטה, שבה הדרך לשיקום היחסים לא עוברת במעגלי שיח ועין טובה אלא דווקא בהצפה של הכעס, החשד וחוסר האמון. התהליך הזה מאתגר במיוחד את הציבור הציוני־דתי, שלרוב אצה לו הדרך למצוא את המכנה המשותף ולהוליך את המחלוקת אל השלמתה, בלי לתת מקום לקנאה ובלי לטעום את המים המרים – שרק הם יכולים להביא להפריה מחודשת.
גם יוני שלמון משרטט תמונה מורכבת לפיה האמון מחייב מידה מסוימת של עצימת עיניים, בניגוד ללקח המר שלמדנו בשביעי באוקטובר. עם כל הרצון לדעת הכול, להיות חשופים להכול, לעמוד לפני האמת המצמיתה – לא עלינו המלאכה לגמור. נרצה או לא נרצה, צמצום המבט הוא הכרחי כדי לגזור את העולם לממדים שאנחנו יכולים להתמודד איתם; לכן קריסת הקונספציה מזמנת את צמיחתה של הקונספציה הבאה. מתוך הכרה במורכבות הזו מחפש יוני את האיזון הנכון בין נאיביות לחשדנות קונספירטיבית, בין פיכחון ולקיחת אחריות לבין עצימת העין והשהיית אי האמון שבלעדיהן אי אפשר להיות חלק מהמשחק.
המאמרים של אסתר שטרן ושל טוביה ונגרובר מוליכים את הדיון לנקודת מבחן קונקרטית, אחת מני רבות שעומדות לפתחנו – משבר האמון העמוק מול החברה החרדית. טוביה פותח בסיטואציה קונקרטית של מפגש עם מטופל חרדי מעורר חשד, מתגלגל ממנה אל הסתר הפנים של מגילת אסתר, ומתוך כך מציע ששיקום האמון מחייב הסתלקות ופינוי מקום שיאפשרו את צמיחתה של חברה חרדית עצמאית שלוקחת אחריות על גורלה. אסתר מתבוננת במשבר הזה מצדו השני: היא מתארת את הקשיים הייחודיים העומדים בפני אדם חרדי שרוצה להיענות לצו השעה ולהתגייס לצבא, ומבקשת את האמון וההקשבה הנחוצים כדי לאפשר לחברה החרדית להפנים את השירות הצבאי בלי לאבד את זהותה.
לבסוף, מאמר נוסף של ידידיה גזבר מקרקע את שאלות האמון והאמונה אל הכאן והעכשיו, ומזכיר לנו שהגיליון נערך בימים אדומים של פרעות ודמים. ידידיה בוחן את שאלת האמון בין חייל למפקדו, אמון שכרוכות בו פקודות בלתי חוקיות ונגיעה בחיים ובמוות. בניגוד למחשבה על אמון כרובד משותף שנמצא מתחת לכל המחלוקות, ישנה כאן הצעה לאמון שמכיר בחוסר ההסכמה שבינינו ומשליך את עצמו מעבר לתהום.
זהו אינו גיליון רגיל של כתב העת, שיש בו השתהות והתבוננות ארוכה. אלו מחשבות של שעת הדחק, שאינן מוכנות לוותר על שפה מורכבת גם בהכרעות על פי תהום. זהו גיליון שתולה עיניים אל מול הלא נודע, אולי יחוס עם עני ואביון, אולי ירחם.
