דג אהיה

שיר וכתיבה קצרה על שמרנות וחידוש ביחסים בין הדורות.

שרה פרידלנד בן ארזה

.

                                  יַחַד נִכְמְרוּ נִחוּמָי (הושע יא,ח)

מִמִּכְנָסַיִם תַּחַת מְעִילִים שְׁחוֹרִים אֲרוּכִּים

מְבַצְבְּצוֹת

מִבֵּין שַׂלְמוֹת כֻּתְנָה בְּהִירוֹת

רַגְלַיִם

מִתְנַדְנְדוֹת עַל אַבְנֵי הַחוֹמָה.

אָבוֹת מְשַׁלְשְׁלִים חַכָּתָם מֵעַל חוֹמוֹת יְרוּשָׁלַיִם.

דָּג אֶהְיֶה בָּעֹפֶל,

בְּדִמְמַת מְצֻלּוֹת הַיַּיִן.

בְּמִכְמֹרֶת הִנֹּם

שֶׁהִשְׁלַכְתֶּם

בְּרֵיחַ אֳרָנִים

בְּנִגּוּן רַחֲמִים רַבִּים חֲרִישִׁי

אִסְפוּנִי

לְהַעֲלוֹת

בשיר הזה ממוקדת שאלת השמרנות והחידוש במבט מסוים ביחסים בין הדורות – בין אבות קדמונים וצאצאיתם.

בפערים בין הדורות כרוכים לרוב מאבקים בין כוחותיהם של אבות המושכים את בניהם לשמור את הישן, לבנים ההודפים עצמם אל החדש. יחסי אבות ובנים טעונים ציפיות ואכזבות, עקדוֹת אל מזבחות עבָר ומרי פורץ ומנתץ.

ההורה החי – צייד נמרץ שקשתו מתוחה – תובע מבניו המשך נאמן, ואילו הם שובבים, שוקקים חירות, חומקים לדרכיהם, דרכים אחרות.

עיניו של האב הקדמון כהות ורכות יותר. לציִיד לא יכשרו. אולי לדיִיג.

את שדה הכוח המוכר והמתוח של יחסים מידיים בין אבות ובנים, אני ממירה בשיר הזה במבט אחר. אני מבקשת: 'דָּג אֶהְיֶה', ואילו אבותיי הקדמונים – מירושלים הקדומה ומשנות גלות ארוכות – יהיו דייגיי.

שלא כצייד, המכוון את חיציו אל חיה מסוימת דווקא, הדייג אינו מתאווה לדג מסוים. חכתו מושלכת אל המים המכסים לים וליצוריו, וציפייתו פתוחה לאשר יעלה ויבוא.

את התעלומה האופפת את היחסים הארוכים הללו בין דורות קדמונים להווה, מגלם כאן הדוֹק של  החכה המיטלטלת או של חוטי המכמורת. החוט הדק מושלך אל ים העתיד, שמקומו – המציאותי והנחלם – מצולות ירושלים.

אני יודעת שאבותיי דימו אותי ורצו בי לא כפי שאני. לרוב אסיע את חיי הלאה בלא לתת את דעתי עליהם, אבל יש רגעים, כמו זה שבשיר, שבהם אני עומדת מולם, אולי למרגלותם, ומעמידה את חיי מול רצונם. חרף הפערים ביננו, חרף חילופי הצורות ושינויי המלבושים, מבקשת להימשך אל רצונם, להיות להם לרצון, ולקוות שעם השנים הוא התרכך.