בין גילוי לכיסוי

אודי (יהודה) דבורקין

י״ז במרחשון ה׳תשפ״א
זמן קריאה : 15 דקות

למרות שהייתי נוכח בארבע השנים האחרונות במפגשים של קרוב לאלף יהודים שכביכול נמצאים בצדדים השונים ביותר בעולם היהודי, לא זכור לי ולו מפגש קשה אחד.

אנו מתנצחים עם ה'רפורמי', עם ה'מתנחל', עם ה'אנטי ציונית', עם ה'רבה', עם ה'ראש ישיבה', אבל אנחנו מחייכים ליהודי שמולנו.

המפגש החיובי עם העולם היהודי-ליברלי לא בהכרח מקרב בין הצדדים, ואולי להפך. דווקא היכולת לתייג את האחר מאפשרת לצדדים לנהל מערכת יחסית סדורה, בערך. עכורה, אבל מאורגנת.

הניתוק בין שני המרכזים היהודיים הגדולים נתפס כסכנה גדולה, כאפשרות ליצירת 'שני עמים', 'שתי כיתות', היפרדות. אך יש לזכור כי דווקא הפירוד והניתוק יצרו קשר, דווקא המחלוקת העמוקה וההכרה כי ישנה זרות משמעותית, יצרו אפשרות לשיחה.

הקרבה האישית יוצרת כאב אמיתי: כאב על כך שהיהודי שמולי, הדומה לי ברבדים רחבים כל כך, בוחר לחיות בצורה שונה כל כך ממני, צורה שאני מזהה כחטא. שני הצדדים כואבים את חטאי הצד השני, ולא מבינים מדוע וכיצד מסוגל יהודי לבחור בצורה כזו.

הזיהוי של היהודי מולי כפרט מחייך, דואג ואוהב, המשתייך לנרטיב קיבוצי שונה משלי, כזה שאני מתנגד אליו באמת – הוא גילוי של אור אמיתי, המאפשר את הרחבת התורה המובנת לי.

על הפער האמיתי בין העולם הדתי-לאומי בישראל לעולם הדתי-ליברלי מעבר לים, ועל הסיכויים והסיכונים שבמפגש בין הזרמים.

ע

מאמר זה ינסה לדון בקצרה בחוויות שעולות במפגשים בין הקהילה הדתית לאומית בישראל והעולם הדתי-ליברלי בחו"ל, ובסיבות לכך שלמרות שאנו מצפים לפער, לנתק ולריב מר בין הצדדים, בפועל אין הדבר כך. לא אנסה להציע פתרונות ארגוניים רחבי היקף, לסקור פתרונות הלכתיים סבוכים או לדון בפוליטיקה, בהיסטוריה או בפילוסופיה העומדים בבסיס הפער בעבר ובהווה. במקום זאת אנסה להציע ניתוח קצר לחוויית המפגש בין הצדדים ולסיבותיה, ולהעלות מספר שאלות, אפשרויות וסכנות חדשות העולות מתוך חוויית המפגש. חשוב לציין כי מדובר בתחושות, במאמר סובייקטיבי הנכתב מתוך חווית הזמן הנוכחית (חשוון תשפ"א) והאישית, ולא מתוך ניתוח אובייקטיבי ומשווה. עם זאת, אני מקווה שהשאלות אותן אני מעלה יצליחו להדהד גם בקרב קוראים אחרים.

 

על ראיית הטוב ועל ההתעלמות ההכרחית ממנו

כי אתא רב דימי מארץ ישראל אמר: מאי דכתיב 'מברך רעהו בקול גדול בבוקר השכם, קללה תחשב לו' (משלי כז, יד)? כגון דמיקלע לאושפיזא וטרחו קמיה שפיר, למחר נפיק יתיב בשוקא ואמר: רחמנא ניברכיה לפלניא דהכי טרח קמאי! ושמעין אינשי ואזלין ואנסין ליה [= כגון שהתארח במקום בו טרחו לפניו היטב, למחר יצא וישב בשוק ואמר: הקב"ה יברך את פלוני שכך טרח לפני! ושומעים אנשים והולכים וכופים אותו לארח אותם].

תני רב דימי אחוה דרב ספרא: לעולם אל יספר אדם בטובתו של חבירו בפני אחרים, שמתוך טובתו בא לידי רעתו.1

שנים מספר אני מקדיש חלק ניכר מזמני למפגשים בין העולם היהודי דתי-ליברלי שמעבר לים לבין העולם הדתי והתורני כאן בארץ. אחד המפגשים האחרונים היה מפגש וירטואלי, כדרכם של מפגשים בעידן הקורונה, תחת אכסניה משותפת של 'מחדשי קדם' ושל ישיבת שיח. מפגש זה לא היה שונה מאחרים. הוא לא כלל 'אש מתלקחת', הוא לא שיקף 'פער מתרחב' או 'ריב בלתי ניתן לגישור'. למעשה, בניגוד למה שנוהגים לכתוב על הפערים בין ישראל לקהילה היהודית בארצות הברית, היה מפגש נעים, הייתה תחושה מחויכת.

גם כשעלו אמירות קשות משם כגון 'לו היה זה יום עיון שלא בזמן קורונה לא הייתי מגיע לאפרת כמובן, שהרי היא מעבר לקו הירוק, ומעולם לא אביע תמיכה בהתנהלות כביכול-דתית שנוגדת את מה שאני רואה כאנושיות, כיהדות בסיסית, ובוודאי שאיני רואה אותה כדתיות', או אמירות קשות מכאן כמו 'קשה לשמוע על מצבה הטוב כביכול של הקהילה שלכם שרובה מתבולל לנגד עינינו, ונראה שההנהגה השלימה עם כך', אלו גם אלו נאמרו בחיוך אוהד, אולי אפילו אוהב. אמירות אלו נאמרו אגב בדיחה או סיפור אישי נוגע ללב. השיחות בין הצדדים הניצים במפגש זה, כך נראה, לא הפגישו באמת צדדים ניצים. למעשה, למרות שהייתי נוכח בארבע השנים האחרונות במפגשים של קרוב לאלף יהודים שכביכול נמצאים בצדדים השונים ביותר בעולם היהודי, לא זכור לי ולו מפגש קשה אחד.

בוודאי שהיו חיכוכים, ויכוחים ואפילו תלונה ספציפית פה ושם, אך למעשה לא נראה שהומחש פער 'בלתי ניתן לגישור'. גם במפגשים שהתקיימו בין סטודנטים אמריקנים, פעילי 'J-Street', 'תרועה' או כאלו החברים בתנועות אנטי ציוניות, לבין ישיבות, מדרשות וקהילות ביהודה ושומרון, או במפגשים של אברכים מישיבות הקו ורבנים מקהילות תורניות עם יהודים להט"בים, עם רפורמים ששיתפו לבטים ודוגמאות מטקסי נישואין בין יהודים ללא-יהודים – גם אז לא ראיתי שיחה מהסוג שאנחנו 'מצפים' לה. השיחות היו נעימות, הביקורת נאמרה ברוחב לב, והביטויים הקשים נאמרו לאחר הקדמה לבבית המסבירה את השותפות והדמיון.

מדוע? האם הפעילות של 'מחדשי קדם' הייתה כל כך פורצת דרך ומסוגלת לשנות דרכי עולם? אינני מאמין בכך. האמת היא שנדמה שרובנו בוחרים שלא לשייך את המאפיינים החיוביים של האדם שפגשנו למגזר ממנו הוא משתייך. אנו מניחים שמדובר במשהו אישי, ומעדיפים לשמור את החוויה הזו מחוץ למטען המגזרי והאידיאולוגי עימו אנו מגיעים.

הפער הרעיוני בין העולם הדתי-לאומי והתורני בישראל לבין העולם הדתי-ליברלי שמעבר לים, המתויג כאחד מגורמי התהום הנפערת שבין ישראל לתפוצות, הוא אכן פער שלא ניתן לגשר עליו; אך האמת היא שזהו פער כמעט בלתי רלוונטי ברמה האישית של כל אחד מאיתנו. אין לטעות: לפער בין הצדדים יש משמעויות פוליטיות, ארגוניות וחוקיות, ולהבדיל הלכתיות, תורניות ואמוניות. המפגשים, לימוד התורה בצוותא והחשיפה הכה נדרשת של כל אחד מן הצדדים לנעשה בצד השני נגעו בכל מפגש שהייתי בו בעצבים חשופים, בשני הצדדים. ולמרות זאת, לא הייתה 'אש'. למעשה, הייתה אפילו סקרנות מחויכת. לא בשל נימוס, אלא באמת כתגובה כנה, מחייכת ומתעניינת. הסיבה לכך היא שהקשר האישי לא שינה מאומה בדימוי של המגזרים השונים, כיוון שהאדם הפרטי מחזיק בעת ובעונה אחת נרטיב אישי ונרטיב מגזרי, ואלו אינם נפגשים. הנרטיב המגזרי מנסה להגדיר כל אדם, ובכלל זה את היהודי ה'אחר', על פי השתייכותו לקהילתו הפוליטית, התנועתית או הזרמית. ואכן, כך רובנו מזדהים בחיים ביום-יום שלנו. הנרטיב האישי, לעומת זאת, רואה בכל אדם אינדיבידואל, ובמקרה דנן רואה את היהודי שלמולו בפשטות וללא שיוך כלשהו.

כביכול, משום שאנו מזהים את בר השיח שלנו ראשית כיהודי, אנו נוהגים בו כמנהג היהודים (ואולי כמנהג בני האדם בכלל?): לא מחמיאים בפניו יותר מדי, לא מספרים בשבחו אל מול חברי קהילתנו, ולא מספרים ש'אולי מה שאומרים עליהם לא בהכרח נכון'. אנו מתייגים אותו במודעות שלנו כיהודי חם וטוב ש'התחברנו אליו', או אולי כ'טיפוס משונה שלא הצלחנו להתחבר אליו'; אך אנו לא משליכים מתוך המפגש ליחסנו אל ה'זרם', ה'ארגון', ה'תנועה' או הקהילה ממנה הוא מגיע. אנו מתנצחים עם ה'רפורמי', עם ה'מתנחל', עם ה'אנטי ציונית', עם ה'רבה', עם ה'ראש ישיבה', אבל אנחנו מחייכים ליהודי שמולנו.

כשאנו נפגשים עם המציאות ומגלים שהאנשים אכן טובים, תפיסתנו את המגזר ממנו באו מתערערת לרגע; אך מיד אנו משייכים את החוויה שלנו לנרטיב האישי ולא לנרטיב המגזרי, והעניינים שבים למסלולם. אנו מתעניינים באנשים שלמולנו, לא בהגדרתם העצמית. אנו מעוניינים בלימוד בצוותא, אנו רוצים ללמוד על חוויית החיים שלהם ועל דעותיהם, לשמוע את הסיפור על הסבא או על הנכדות, לשמוע מה אוכלים בקידוש ומה מקבלים לבר המצווה. השיחה האמיתית והזיכרונות מהמפגשים אינם נוגעים ל'פער'.

לפני לא מעט שנים, שעה שלמדתי באוניברסיטה בלייפציג שבגרמניה, החליטה המרצה להושיב את הסטודנטים לפי סדר גאוגרפי. כך יצא שישבתי בקבוצה אחת עם סטודנטים מסוריה, מצרים ותימן – לא בהכרח הבחירה הטבעית שלי. למרות זאת הפכנו לחברים, גם אם לא חברי נפש; פטפטנו, השווינו חוויות מהשירות הצבאי, טיילנו יחד לסופר כדי לחפש מוצרי מזון כשרים/חלאל, ועזרנו אחד לשני במטלות למידה. המפגש האישי היה חיובי, אבל הפער נותר כשהיה; הדעות הפוליטיות שלנו לא השתנו. הזיהוי ההדדי החיובי היה אישי, והוא השפיע על הנרטיב האישי, אבל כ'יהודי', כ'ציוני', כ'ישראלי' הנרטיב שלי לא השתנה, וזה היה ברור לכולנו. הנרטיב האישי והמגזרי מתנהלים כמקבילים שאינם נפגשים. לא היה פער בינינו כבני אדם, אך היה פער בלתי ניתן לגישור בינינו כמשתייכים לקבוצות ניציות, ופער זה לא השתנה. להבדיל, המפגשים בין הצדדים בתוך העם היהודי בהחלט מקרבים בין יהודים, אך הם לא מקרבים בין 'קהילות' או 'זרמים'.

ואולי טוב שכך; אולי אין צורך לקרב בין הזרמים. הרי אין צורך להרחיק ללייפציג בשביל לחוות את הדיסוננס בין שני הנרטיבים; כל אחד מאיתנו חי בדיסוננס מתמיד. מחד, רובנו מחזיקים בזהות ברורה, לפחות בעיני עצמנו. אנו משתייכים למגזר, לקהילה, לזרם דתי, לזרם רעיוני, ומתנגדים לאלו שעומדים כנגדנו. מאידך, איננו מסתגרים בקהילות על פי שיוך זה. אנו חיים בקהילות מעורבות, עובדים עם אלו שמתנגדים לרעיונות בהם אנו מאמינים, ואף בתוך כל משפחה יש צדדים מנוגדים ומתנגדים זה לזה. אך אנו לא מנסחים את המצב כ'תהום', כ'פער בלתי ניתן לגישור' או כ'סכנה מתמשכת'; אנו לא מתארים את המצב כלל, אלא פשוט חיים איתו. החיים בדיסוננס הם חלק אינהרנטי מזהות הפרט בעידן בו אנו חיים, בכל מקום וגם בקרב עם ישראל.

לעומת זאת, המפגשים בין הזרמים בזמננו מנסים לשבור את ההפרדה בין הנרטיבים, ולהפוך את הקבלה לא רק לאישית אלא גם למגזרית. אלא שהניסיון לעשות זאת דווקא במערכת היחסים בין ישראל לתפוצות יוצר את המודעות לפער יותר משהוא מגשר עליה. במפגשים עצמם המשתתפים ברחו מהשאלות המגזריות, גם כששאלו אותן ודנו בהן; בתחילה הם הרגישו 'מחויבים' להתנגד אחד לשני, אך ברגע שהקרח נשבר השאלות הפכו אישיות. ההפרדה הזו עשויה להיראות כהחמצה של מטרת המפגש, אך אני רוצה לטעון שיש סיבה טובה לשמור עליה. היעלמות השיחה המגזרית מאיימת על הארגונים השונים, כביכול מתוך שאיפה לשמור על ההפרדה הארגונית; אך יכול להיות שמבלי משים, ארגונים אלו משמרים דווקא מערכת יחסים חיובית משנדמה, המבוססת על שמירת הפער בין הנרטיבים. טשטוש הנרטיבים, לעומת זאת, יכול להביא לתוצאה ההפוכה מזו שאליה מכוונים יוזמי המפגשים.

 

על קרבה מרחקת וריחוק מקרב

הלא אנן בדידן פה מצרים אזלינן בתרייהו דרבנן קדישי, הרמב"ם, ורבינו אברהם הנגיד, והרדב"ז, ומהריק"ש, והרב דרכי נועם, ומר בריה הרב גינת ורדים, שכולם היו מורי הוראה פה מצרים, וכולם היו מקבלים את הקראים לכתחילה, ולהתירם לבא בקהל ה'… ולחשוב את הקראים שבמצרים לספק ממזרים חס ושלום? ועוד שעינינו הרואות בחופות הקראים שאין כאן קידושין כלל, וכן נאמר בספריהם. ואם קידושין אין כאן, ממזרות מנין?2

שאלת הפער בין הזרמים ובין ישראל לתפוצות חשובה לא רק כשאלה רעיונית-ציבורית, אלא גם כשאלה בעלת השלכות ממשיות. כשם שהגמרא מניחה שהתבוננות מחמיאה עלולה להרע ולהביא בסופו של דבר לנזק ממשי לזולת, כך הרב עובדיה יוסף זצ"ל הוכיח בתשובתו המפורסמת ביחס לקראים שהתבוננות שלילית יכולה להיטיב, ולהפך. הרב עובדיה הגדיר את הקראים כקבוצה הנאמנה על אמונותיה, בלי צורך לבדוק כל קראי וקראי באופן אישי. בשל המבט הקיבוצי הזה הקראים כולם הוגדרו כנאמנים על 'האמונה הקראית', ומתוך כך כפסולים לעדות. פסילתם לעדות הביאה לפסילת הקידושין שלהם, פסילת הקידושין הביאה לביטול חשש הממזרות, וכתוצאה מכך נפסק שכל הקראים מותרים בחתונה, ואינם מופרדים מעם ישראל. מנגד, אלו שביקשו לבדוק כל אינדיבידואל כשלעצמו, משום שלשיטתם חלק מהקראים כבר התרחקו מהקראות או שהם כבר מעין 'תינוקות שנשבו', לא סמכו על הזהות הקיבוצית. הם פסקו שיש לפגוש ולבחון כל קראי בפני עצמו: הוא עשוי להתברר כ'כשר לנישואין' לכתחילה, אך ייתכן גם שיהיה בחזקת ממזר, או שאף יוטל ספק ביהדותו. על פי שיטה זו, עצם ההתבוננות החיובית על ההגדרה העצמית של הפרט מביאה לכך שיהיו כאלו שיידחו מכלל ישראל. לעומת זאת, המבט שמניח כי הקראים נמצאים בצורה מוחלטת מחוץ לעולם ההלכתי, כביכול מרחיקה אותם אך בפועל מאפשרת נישואין עימם. הפער המוגדר יוצר קרבה, ולא ריחוק.

בדומה לכך, גם המפגש החיובי עם העולם היהודי-ליברלי לא בהכרח מקרב בין הצדדים, ואולי להפך. דווקא היכולת לתייג את האחר מאפשרת לצדדים לנהל מערכת יחסית סדורה, בערך. עכורה, אבל מאורגנת.

לדוגמא, ניתן לדמיין את שיתרחש אם זרם משמעותי בעולם התורני יכיר בנאמנותם של חלק מן הרפורמים משום שיש לבדוק כל פרט על נאמנותו, ומתוך כך יכיר בחלק מהקידושין הלא אורתודוקסיים. כיוון שבעולם הרפורמי כלל אין גיטין (סמכות הגיטין בתנועה הרפורמית בארצות הברית ניתנה למדינה עצמה), הרי שחלקים נרחבים בעולם היהודי-ליברלי יהפכו לספק-ממזרים, והקשר בין הצדדים יהפוך לבעייתי עוד יותר. זוהי דוגמא לכך שהמבט החיובי שמנסה להכיר באמינותו ובנאמנותו של בן השיח, יכול להביא לקללה של ממש. אין מדובר על תרחיש דמיוני, ולא מדובר רק על הלכה. דווקא ההנחה כי העולם היהודי-ליברלי נמצא מחוץ לעולם ההלכתי בצורה כה קיצונית, שהוא אוחז בתפיסת עולם נבדלת ושונה, מאפשרת שיח מכיל. דווקא משום שהעולם הליברלי איננו מוגדר כעולם עימו אנו ב'מחלוקת' אלא כ'עולם זר', מתבטלת הבדיקה האמיתית של הטקסים או המנהגים המתנהלים בו. הגדרת הרפורמים כנבדלים מאפשרת לשלול את התנועה כולה, ומתוך עצם השלילה לאפשר שיחה המנותקת מהצורך לשפוט התנהגויות כאלו ואחרות. דווקא מתוך השלילה מתאפשרת שיחה פתוחה.

במקביל, דווקא ההנחה של העולם הליברלי מעבר לים כי העולם הדתי-לאומי הוא מונוליטי בתפיסותיו ומתנגד לכל צורה של ליברליזם, מאפשרת קשר המנסה להשפיע, לשוחח ולדון על הנושאים. חלקים גדולים מהדור הצעיר בעולם הליברלי, במצבו כיום (תשפ"א), מתנהלים כתנועה פוליטית-פרוגרסיבית, הווי אומר ככאלו שמבקשים לקדם את תפיסותיהם במרחבים שונים. במידה והעולם הדתי לאומי ייתפס כעולם רבגוני ואף ככזה שמחזיק בערכים דומים, השיחה עימו תתייתר במידת מה. לטוב ולרע, השיחה היהודית-ליברלית אודות ישראל בימינו מושתתת על הרצון לשפר אותה, על האקטיביזם המקודש.3

בשני המקרים עמדה המניחה כי למעשה הניואנסים רבים יותר ממה שמקובל לחשוב, שהפרטים אינם משתייכים בהכרח לתיוגים אותם הם עונדים, עלולה לטשטש את עצם קיום המסגרות המאפשרות את השיחה. לכן, אולי, ברובד מסוים מעדיפים המשתתפים במפגשים להגדיר כל מפגש חיובי כיוצא דופן, ולא כאופייני. השמירה על הפער משמרת פתח לקרבה.

תקופתנו דורשת מאיתנו מודעות עצמית מוחלטת, ויתירה מזאת, מודעות לזהויות, לערכים ולבחירות שאנו עושים. אנו מבקשים לחדד את זהותנו כל העת, ולהיות 'שלמים', 'מודעים', ובעלי הגדרה עצמית ברורה. במקביל, חשובה לנו ההשתייכות המגזרית, אך יותר מכך נדמה כי חשובה לנו הידיעה לאיזה מגזר 'איננו' משתייכים. בעולם כה מודע-לעצמו, שמירה על שני נרטיבים מקבילים, אחד אישי ואחד מגזרי, היא הכרחית; הזהויות הנבדלות מאפשרות הכלה, לצד שימור של תודעה עצמית מסוימת. לעומת זאת, אם מתברר שהרפורמים או הקונסרבטיבים לא עומדים בקנה המידה של הזהויות המוגדרות שלהם, הרי שהמטלה היא כפולה: עלי לבדוק איפה עומד כל אחד ואחד מהם ביחס אלי, ויתירה מזאת, עלי לבדוק את עצמי ביחס לכל אחד ואחד מהם. הדתי-לאומי יופתע לגלות כי קהילה קונסרבטיבית בקנדה, או אפילו קהילה רפורמית בדרום אמריקה, יכולה להיות שמרנית ממנו באספקטים מסוימים. במקביל, היהודי-הליברלי יכול לגלות כי יש קהילות וארגונים דתיים-לאומיים שאוחזים בערכים 'ליברליים' או 'פרוגרסיביים' יותר מהקהילה שלו. הבנה כזו מערערת על הן על הנרטיב המגזרי והן על הנרטיב הפרטי. טשטוש הזהות, שהיה אולי מקובל וסביר במידה מסוימת בחברה מסורתית ואפילו בחברה המודרנית, הפך בעייתי דווקא בזמננו.

 

תהום ללא פער

תָּנֵי חִזְקִיָּה: 'שֶׂה פְזוּרָה יִשְׂרָאֵל' (ירמיה נ, יז)

נִמְשְׁלוּ יִשְׂרָאֵל לְשֶׂה, מַה שֶּׂה הַזֶּה לוֹקֶה עַל רֹאשׁוֹ אוֹ בְּאֶחָד מֵאֵבָרָיו וְכָל אֵבָרָיו מַרְגִּישִׁין,

כָּךְ הֵן יִשְׂרָאֵל, אֶחָד מֵהֶן חוֹטֵא וְכֻלָּן מַרְגִּישִׁין.4

במשך רוב שנות מדינת ישראל לא היה שיח אישי בין יהודי ישראל ליהדות התפוצות. השיח בארץ על יהדות הגולה התמקד בעלייה או באנטישמיות, ולרוב בשניהם גם יחד. מנגד, גם מעבר לים לא התייחסו ליהדות בישראל כסוגיה אישית הנוגעת באנשים פרטיים, אלא בצורה קהילתית ומעשית – בעיקר דרך תרומות.

הניתוק בין שני המרכזים היהודיים הגדולים נתפס כסכנה גדולה, כאפשרות ליצירת 'שני עמים', 'שתי כיתות', היפרדות. אך יש לזכור כי דווקא הפירוד והניתוק יצרו קשר, דווקא המחלוקת העמוקה וההכרה כי ישנה זרות משמעותית, יצרו אפשרות לשיחה. אמנם השיחה לא הייתה בין אנשים או אפילו בין קהילות, אלא התקיימה באופן מצומצם בין מנהיגים משני המרכזים ובין תנועות וארגונים; אך הלכה למעשה נתק מעולם לא היה, תמיד היו מערכות יחסים ותמיד הן חצו קוים של ארגון, זרם או תנועה.5

בימינו, המציאות שכרכה מודעות-יתר לאינדיבידואליות יחד עם אפשרות כמעט אינסופית ליצירת קשר באמצעות האינטרנט או דרך טיסה, התהום האמיתית היא בין מערכת היחסים בפועל לבין האופן שבו היא מתוארת, ולא בין הקהילות עצמן. למעשה, יש תהום שכמעט לא ניתן לגשר עליה בין 'הפער' כמושג על-זמני לבין המפגש הממשי, שהוא כמעט תמיד מחויך וטוב. הפתרון העמיותי שניסה, מנסה ומצליח לייצר מערכות יחסים אישיות, מפגשים שוברי קרח ומיזמים משותפים בין הצדדים השונים, מייצר ערעור על הנרטיבים שעלול להביא ליצירת פער הרבה יותר קשה לגישור.

שבירת הפרדיגמות הקיימות איננה אוטופית. רחוק מכך. המודעות האישית והפער בין הנרטיבים מייצרים כאב אמיתי. הכאב אותו חווים רבים בקהילה היהודית-אמריקנית על רקע התזוזה ימינה והמפנה השמרני (כביכול) שחל בישראל, והתופעה הסימטרית המקבילה בישראל על רקע היחלשות הזהות היהודית והמפנה שמאלה (כביכול) שחלו ביהדות ארצות הברית, מתחזקים משום שאנו לא מוכנים לתלות עוד את זהותה של יהדות ארצות הברית בארגוניה ובזרמיה, אלא אנו דורשים, מצפים, כואבים ומנסים להשפיע על כל יהודי בפני עצמו. מנגד, יהדות ארה"ב הליברלית אינה מוכנה עוד לזהות אותנו עם 'ישראל', אלא היהודים שם דורשים להזדהות, לכאוב, להצהיר על התרחקות (ואכן להתרחק), ולנסות להשפיע על המתרחש כאן ברבדים משמעותיים.

הקרבה האישית יוצרת כאב אמיתי: כאב על כך שהיהודי שמולי, הדומה לי ברבדים רחבים כל כך, בוחר לחיות בצורה שונה כל כך ממני, צורה שאני מזהה כחטא. שני הצדדים כואבים את חטאי הצד השני, ולא מבינים מדוע וכיצד מסוגל יהודי לבחור בצורה כזו.

בעבר, הקשר בין הקהילות נותר ברמת ההתייחסות הארגונית, המנוכרת לפרטים שבתוכה. בימינו הקשר מנסה להיות חיובי ומחויך, אנושי, עממי, מכיל, כזה המכיר בחיוניותו של היהודי שכנגד ומתייחס למכלול ערכיו ואמונותיו. במערכת יחסים כזו, הניסיון להיצמד להגדרות ארגוניות לא מאפשר פריצה של המסגרת, אך גם לא שימור שלה. המפגשים מנסים מצד אחד לקרב בין פרטים, אך מצד שני נשענים על הגדרות שלא מכילות ולא יכולות להכיל את הפרטים שבתוכן.

אינני קורא להעלמת השיחה האישית ולחזרה לניכור הארגוני, וגם לו הייתי רוצה בכך, ברור שהדבר איננו אפשרי. במקביל, עלינו להיות מודעים למתרחש, יכול להיות שאין פער ותהום בין ישראל לתפוצות, אולי בין ישראל לתפוצות אין סכנת "פי תהום וסכנה של יצירת שני עמים" כפי שנהוג לומר בימינו. אולי אין סכנה אמיתית כלל ועיקר.

 

מצד שני

וסוד העניין, כי הארת המאורות נמשכת מאחת משתי בחינות, או בבחינת גילוי, או בבחינת כיסוי. ובבחינת גילוי הוא שכל, ובבחינת כיסוי הוא סכלות.6

בשעה שאנו מתייחסים לעולם היהודי בצורה בירוקרטית, ארגונית וקיבוצית, אנו מכסים אותו. לעומת זאת, הזיהוי של היהודי מולי כפרט מחייך, דואג ואוהב, המשתייך לנרטיב קיבוצי שונה משלי, כזה שאני מתנגד אליו באמת – הוא גילוי של אור אמיתי, המאפשר את הרחבת התורה המובנת לי. הכיסוי הארגוני של אור זה לא רק חוסם היכולת שלי לראות את האור שבאחר, אלא גם מונע ממנו לקבל אור ממני. שנינו נותרים סכלים ומכוסים. בשעה שאנו מנסים לכסות את הפרטים בארגונים, בהגדרות, במשמעויות ארציות וישנות, אנחנו מתנהגים כסכלים; אנו מאבדים את היכולת לזהות את האור החדש שמופיע.

המפגש בין ישראל לתפוצות לא מתבסס על פי רוב על מפגש מתוך התורה, אלא על שיח עמיותי הנוגע בכלל ישראל. אך הפערים אינם נובעים מהגדרות שונות לגבי כלל ישראל (למרות שההגדרות אכן שונות); הפערים נובעים מאלו המושכים לכיוונים מנוגדים בשני המרכזים. הפער בין המרכזים הדתיים נובע לא רק מהלאומיות, אלא גם ואולי בעיקר מתוך התורות השונות. המחלוקות הן בעיקר תורניות ולא ציוניות, ובהתאם לכך נגזרות שלל המחלוקות האחרות. הזהות הלאומית של המגזר הציוני דתי נובעת מתורתו, וגם ההתנגדות לישיבה ביו"ש בעולם הדתי-ליברלי מעבר לים נובעת מזהותו הדתית. לא מדובר על מחלוקות פוליטיות וארגוניות, אלא על מחלוקת בבסיסה של תורה. כל עוד אנו מתמודדים עם העולם היהודי הליברלי בתוך הנרטיב הארגוני והזרמי, ומתוך כך נגזר עלינו להיוותר במציאות מגודרת ומוגדרת, אנו מושכים את האור מעלינו במקום למשוך את האור על פניהם ועל פנינו. המניע לכך ברור: כפי שתיארתי, אישושו של נרטיב פרטי חוצה מגזרים עלול להביא לפער גדול עוד יותר. אך מנגד, גילוי ממשי של האור עלול אמנם להפוך את מערכת היחסים לכזו שמתבססת על מידת הדין (ובהתאם לכך להביא לריחוק ואף להפרדה ממשית), אך באותה העת גם לכזו שמתוכה ניתן יהיה לצמוח אל מידת הרחמים (ובהתאם לכך לקרבה גדולה עוד יותר). השארת המפגש כפי שהוא מנציחה אותו כמפגש עקר וסכל, כזה שלא יכולה להיות בו מידת דין, אך גם לא מידת רחמים.

המפגשים הרבים שחזיתי בהם, היו בעלי אפשרות ממשית להארה אמיתית; הם יכלו להביא להפיכת ה-ס' ל-ש', הסכל לשכל. אבל פעמים נדמה לי שנוח לנו יותר, לא רק כספית וארגונית אלא גם הלכתית וקהילתית, להשאיר את המפגשים הללו כיוצאים מן הכלל, ולהימנע ממשיכת האור הנובע מהם. משיכה כזו אומנם תוביל לחומרות ולא רק לקולות, לכאב אמיתי על מעשי הזולת ולחשיפת פערים גדולים יותר בין הפרטים, אך לצד זאת היא תביא גם להיעלמות הפערים 'המצופים' כפערים לא מהותיים, ותאפשר לנו להתרכז במהות, ולהעלות את המפגש בין המרכזים היהודיים לקומה הבאה, הראויה והנדרשת.

0 תגובות

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

תגובות פייסבוק
lampicon

מאמרים נוספים בנושא

article
יהדות מודרנית – על בסיס הפיצול בין העולם התורני לעולם היהודי-ליברלי

תומר פרסיקו וחנה מיינה •

55 דק' קריאה

שיח על הבסיסים הרוחניים, הפילוסופיים, הערכיים והחברתיים השונים המבחינים בין היהדות בארץ ליהדות צפון אמריקה. מתוך יום עיון של 'צירופים חדשים' על היחסים בין העולם הדתי בישראל והיהדות הליברלית בארה"ב.

article
עמיות יהודית בימינו – הבניה מחדש

אברהם אינפלד •

55 דק' קריאה

שיחה אודות המודלים השונים של עם ישראל בשנים האחרונות, הבעיות שעומדות לפתחנו והדרכים האפשריות לתיקונן. מתוך יום עיון של 'צירופים חדשים' על היחסים בין העולם הדתי בישראל והיהדות הליברלית בארה"ב.

article
מאז ועד היום: הזרמים הדתיים מעבר לים

אודי דבורקין ואביגיל דאובר שטרן •

55 דק' קריאה

מבוא קצר על התפתחותם של הזרמים הדתיים הליברליים מחוץ לישראל מראשיתם באירופה ועד ימינו בארה"ב, ועל יחסם של הזרמים השונים, על סוגיהם, למדינת ישראל, ליהדות הדתית-אורתודוקסית ולציונות הדתית. מתוך יום עיון של 'צירופים חדשים' על היחסים בין העולם הדתי בישראל והיהדות הליברלית בארה"ב.