נעשה ונשמע: הפילוסופיה של ההלכה בעקבות ויטגנשטיין, חלק א

אלי פרידמן

כ״ב בתמוז ה׳תשע״ט
זמן קריאה : 20 דקות

'המשמעות של מילה', כותב ויטגנשטיין, 'היא השימוש בה בלשון'. מילים אינן תמונות מצב של המציאות, אלא אוסף של מבעים היונקים ומעניקים משמעות מתוך ההקשרים של השימוש בהם.

הבנת השפה אינה רק הבנת המילים אשר יוצאות מפיותיהם של הדוברים, אלא גם הבנת מחוות הגוף, הצלילים והסימנים אשר כלולים בתוך הסיטואציה האנושית הקונקרטית.

כשם שמילה מקבלת את משמעותה במשחק שפה, כך משחק השפה מקבל הגיון ומשמעות כאשר הוא ממוקם בקונטקסט רחב יותר של צורת חיים, רשת של משחקי שפה אשר מהווה את השפה ואת התרבות הנידונה.

פילוסופיית השפה של ויטגנשטיין המאוחר מלמדת על האופן שבו המשמעות מבוססת על השימוש היומיומי בשפה, על ההתנהלות בפועל של בני אדם בעולם, ולא על הגדרות מופשטות. ההתבוננות על שפת ההלכה מנקודת מבט זו מבהירה את זיקתה לחיי היומיום היהודיים.

 

הרבה נכתב בשנים האחרונות על ה'פילוסופיה של ההלכה', תחום אשר זוכה לפריחה של ממש אצל הוגים יהודיים בני-ימינו. אפשר למנות ברשימת העמלים בתחום את אבי שגיא,1 אבינעם רוזנק,2 משה הלברטל,3 חיים סיימן,4 ועוד רבים.

קשה להעמיד את הפילוסופיה של ההלכה כתחום בפני עצמו, היות ועצם מטרתה מכריחה אותה להישען על דפוסי מחשבה אחרים. זאת אומרת, הפילוסופיה של ההלכה אינה פלפול או דיון הלכתי גרידא, אלא רפלקסיה על הדיון והפלפול ההלכתי בכדי לעמוד על טיבו, ולנסות להתחקות אחר דרכי התהוותו ומימושו.

עד כה, הפילוסופיה של ההלכה פנתה לתחומים מגוונים כגון הפילוסופיה של המשפט,5 הפילוסופיה של החינוך,6 פילוסופיה והיסטוריה של המדע,7 סוציולוגיה ואנתרופולוגיה,8 ועוד. לרוב, המהלך דומה – פריסת מודלים של מחשבה אודות התחום הנידון (משפט, חינוך, מדע, וכו'), ארגון החומר והדיונים העיקריים על עצם הבנת טיבו של התחום והתפתחותו, והשלכת הדיון וממצאיו על המחשבה ההלכתי לגווניה.

לצורך דיונינו, אבקש לפנות לתחום מחשבה אחר, שאמנם זכה להתייחסות בפילוסופיה של ההלכה, אך טרם מיצה את הפוטנציאל הטמון בו. אבקש להראות כי הפילוסופיה של השפה, כפי שהיא באה לידי ביטוי בכתביו המאוחרים של לודוויג ויטגנשטיין, הפילוסוף האוסטרי-בריטי החשוב מן המאה ה-20, מהווה מצע פורה ועשיר לדיון על הפילוסופיה של ההלכה.

כבר נכתב לא מעט על תרומתו האפשרית של ויטגנשטיין למחשבת ישראל בכלל,9 וכן על התרומה של הפילוסופיה של השפה לפילוסופיה של ההלכה.10 אפשר גם למצוא התייחסויות לתרומה האפשרית של פילוסופית השפה של ויטגנשטיין לפילוסופיה של ההלכה.11 במאמר זה אתמקד בזיקה שבין הפילוסופיה המאוחרת של ויטגנשטיין לפילוסופיה של ההלכה, ואבקש לשרטט מספר מסלולים שבהם ניתן לצעוד כדי להגיע מויטגנשטיין אל ההלכה. בנוסף לכך, אבקש ללבן ולהדגיש תובנות חשובות לגבי אופיה של ההלכה העולות מתוך העיון במחשבתו המאוחרת של ויטגנשטיין.

לשם כך אפרוש את משנתו המאוחרת של ויטגנשטיין, אבהיר את מושגי היסוד שמהווים את התשתית של תפיסתו, ואעמוד על ה'נפקא מינה' החשובה בין ספרו הראשון – 'טרקטט לוגי-פילוסופי', לבין משנתו המאוחרת ב'חקירות פילוסופיות', ובעוד שיחות וכתבים שיצאו לאור.12 לאחר מכן אציג שתי תפיסות של הפילוסופיה של ההלכה, שאותן ניתן לקשור למחשבה הויטגנשטיינית. בעזרת הבנת משנתו של ויטגנשטיין, ופריסת המודלים ההלכתיים האפשריים כפועל יוצא מכך, ניתן יהיה להבין את הזיקה ביניהם, ולהכריע על דרכים נכונות יותר להבנת אופיה של ההלכה כ'שפה חיה' של ממש. משנתו של ויטגנשטיין תועיל במיוחד להבנת התפקוד של המרחב ההלכתי היהודי, האקט של לימוד התורה, ותפקיד פוסק ההלכה אשר מגשר בין השניים.

בעקבות הדיון אודות הפילוסופיה של ההלכה כשפה ויטגנשטיינית, אפנה לשלוש סוגיות הלכתיות, ואראה שדרך ההבנה הויטגנשטיינית והמושגים שנוצרו במסגרתה, ניתן יהיה להעמיק את הבנת הדיון בסוגיות אלו ואת העמדות ההלכתיות המופיעות בהן, הנוגעות בשאלות היסוד של אורח החיים היהודי.

לאחר עיון תיאורטי ויישום מעשי של הלכה ויטגנשטיינית, יצוצו תובנות חשובות לחיים היהודיים (ולחיים התרבותיים והחברתיים בכלל) שניתן יהיה ללמוד מהן לסוגיות בנות ימינו.

 

א. הפילוסופיה המאוחרת של ויטגנשטיין: משמעות לשונית כשימוש יומיומי

לודוויג ויטגנשטיין (1951-1889) היה אחד הפילוסופים המשפיעים ביותר של המאה ה-20. הוא עסק בפילוסופיה של השפה, המדע, והמתמטיקה. ב-1921, יצא לאור ספרו הגדול, 'מאמר לוגי-פילוסופי', ובעקבותיו חש ויטגנשטיין כי פתר את כל הבעיות של הפילוסופיה. ויטגנשטיין טען שיש ללוגיקה – ולשפה שמגלמת אותה – את הפוטנציאל להוות תמונה נכונה של העולם ושל המציאות. כל מבע נושא עמו משמעות אודות מצב עניינים בעולם, ומכיל בתוכו את הידע האינפורמטיבי הנכון לגבי התמונה אותה הוא מייצג.13 ויטגנשטיין חותם את ספרו במשפט המפורסם 'על מה שעליו לא ניתן לדבר, אודותיו יש לשתוק', וכך לכאורה יוצר השוואה טוטאלית בין גבולות הלוגיקה לגבולות השפה. כאשר אני אומר 'יש אוכל במקרר', השפה שלי מייצגת תמונת עניינים של ממש בעולם. השפה היא-היא התמונה של העולם.

מאוחר יותר, עבר ויטגנשטיין מהפכה במחשבתו, ו'עשה סיבוב' של 180 מעלות (לכאורה) בתפיסתו הלשונית. ב-1953, שנתיים לאחר פטירתו, יצא לאור ספרו 'חקירות פילוסופיות', המכיל את המשנה החדשה של ויטגנשטיין, אותה התחיל ללמד בקיימברידג' בשנות ה-30 של המאה ה-20. ב'חקירות' ויטגנשטיין מתייחס לשפה באופן הרבה יותר צנוע.

 

'המשמעות של מילה', כותב ויטגנשטיין, 'היא השימוש בה בלשון'.14 מילים אינן תמונות מצב של המציאות, אלא אוסף של מבעים היונקים ומעניקים משמעות מתוך ההקשרים של השימוש בהם.

ה'חקירות' נפתח בציטוט מה'וידויים' של אוגוסטינוס, שבו מובעת התפיסה הלשונית עמה מבקש ויטגנשטיין להתעמת. 'לכל מילה יש משמעות. משמעות זו מחוברת למילה',15 כך מניח ויטגנשטיין בשם אוגוסטינוס. המשמעות 'היא העצם שהמילה מציינת אותו',16 ומי שמבקש לרכוש שפה צריך ללמוד את המשמעות של כל מילה ומילה. אוגוסטינוס מזהה בין משמעותו של 'שם' לבין ה'אובייקט' עצמו, וויטגנשטיין ממחיש את התפיסה האוגוסטינית דרך סיטואציה שדרכה גם נתחיל לבקר אותה, ובעקבות זאת להרכיב את הפילוסופיה הלשונית של ויטגנשטיין.

נתאר לעצמנו שפה שמתאים לה התיאור שנתן אוגוסטינוס: על שפה זו לשרת את התקשורת בין בנאי A לבין עוזרו B. A מקים מבנה מאבני בניין; מצויים שם לבנים, עמודים, לוחות וקורות. על B להגיש ל-A את אבני הבניין לפי הסדר שבו הוא זקוק להן. למטרה זו הם משתמשים בשפה שמלותיה הן "לבנה", "עמוד", "לוח", "קורה". A קורא אותן בקול; – B מגיש את אבן הבניין שהוא למד להגיש בתגובה לקריאה זו. – ראה זאת כשפה פרימיטיבית שלמה.17

ויטגנשטיין מביא את המקרה לשם הדגמה של שפה אוגוסטינית קלאסית לכאורה – לכל אובייקט בתמונה יש מילה שמייצגת אותו. שני הצדדים למדו את המילים ואת משמעותן, וכך כאשר בנאי א' קורא בשם 'לבנה!', עולה בראשו של בנאי ב' תמונת הלבנה. הוא מזהה מבין האובייקטים שמולו את זה התואם את התמונה העולה בעקבות השם, מרים את האובייקט, ומוסר אותה כהלכה אל א'. וכך, בצורה הכי פשוטה ועדינה, פועלת השפה.

 

משחקי שפה

אך ויטגנשטיין דוחה מכל וכל את ההבנה לפיה ההתרחשות בסיטואציה של השימוש בשפה היא התאמת שמות לאובייקטים אותם הם מייצגים. לטענתו, הבנאים לא יודעים את המשמעות של המילים בהן הם משתמשים, אלא יודעים כיצד להשתמש בהן. בעצם, הבנאים נמצאים במצב אותו ויטגנשטיין מכנה 'משחק שפה'. אנשים לומדים את המשמעות של המילים, אבל המשמעות של כל מילה ומילה נלמדת בתוך משחקי שפה. ההקשר הוא אשר מעניק את המשמעות לכל מבע, שדווקא מתוך הקשרו נושא ומכיל את המשמעות המובנת לאנשים המשתתפים במשחק.

כיצד ידע בנאי ב', ש'לבנה!' משמעו 'הבא לי לבנה'? הרי לא נאמר 'הבא לי לבנה', אלא 'לבנה!' כפשוטה. יכול היה הבנאי, לפי התפיסה הפרימיטיבית של אוגוסטינוס, לשמוע את המילה 'לבנה!' ובהתאם רק להסתכל או לחשוב על הלבנה, בלי להבין שכוונת הדובר הייתה 'הבא לי את הלבנה'. אך משחק השפה, ההקשר אשר הבנאים נמצאים בו ומשחקים בו, הוא אשר מורה ומעניק את ההבנה לבנאי ב', אשר לובש את המדים ואת הקסדה ונמצא באתר בנייה. בהקשר זה המילה 'לבנה!' מורה על הרמת הלבנה והעברתה לבנאי א', כדי שיוכל להניח אותה במקום המתאים במבנה.

יוצא אפוא שהבנת המילה היא הידיעה כיצד להשתמש בה בלשון, בצורה המתאימה בכל הקשר והקשר. אם היה המדובר במשחק שפה של אומן ובן אדם עשיר המשלם לו כדי שיצייר תמונה, הציווי 'לבנה!' היה כרוך ברצונו של העשיר שהאומן יצייר לבנה, ולא שיקום ויחפש לבנה להביא לו (כפי שבנאי ב' בוודאי היה עושה).

ידיעת השפה היא הידיעה כיצד יש להגיב לדובריה בהתאם לכוונתם בכל סיטואציה והקשר. רק מי שמבין את משמעות המילים בתוך הקשרים שונים, הוא בעצם הדובר של השפה. לעומת זאת, מי שיקום ויחפש את 'עצם' המילה, את האובייקט שאותו השם מציין, ללא קשר להקשר, אינו דובר את השפה כמו שצריך וכפי שנתון.18

משחק שפה אינו כולל רק אוסף של מילים, אלא 'גם את המכלול, של הלשון ושל הפעילויות שבהן היא נארגת'.19 הבנת השפה אינה רק הבנת המילים אשר יוצאות מפיותיהם של הדוברים, אלא גם הבנת מחוות הגוף, הצלילים והסימנים אשר כלולים בתוך הסיטואציה האנושית הקונקרטית. בניגוד להבנה האוגוסטינית, בפועל ההתרחשות ה'מילולית' נוצרת בתוך שלל הפעולות והגורמים אשר נמצאים בסיטואציה (לבוש, היררכיה, מיקום, מחוות גוף), ולא רק בהחלפת המילים הטכנית בין השחקנים.20 בנוסף לכך, פעולות ופרקטיקות גם מתפקדות בעצמן כמשחקי שפה, וגם הבנת משמעותן כרוכה בהבנת ההקשר בו הן נעשות. גם צופים בהופעת מחול אשר בה יש רק ריקוד ותו לא, נמצאים באירוע תקשורתי, שבו הם קולטים מסרים ומחשבות מהרוקדים ומן ה'אווירה', בלי צורך להביע מילה (מחיאות הכפיים בסוף ההופעה בוודאי אומרות הכל, ומחזירות לרוקדים את האישור שאכן המסר והמופע נקלטו על ידי הצופים).

למעשה, גם משחק כדורגל פועל על פי כללים, אשר יונקים את משמעותם מתוך שימושם במשחק שעל המגרש. כאשר שחקן נוגע בטעות בכדור בידיים – על המגרש ובתוך המשחק – משמעות המעשה היא שהקבוצה השנייה מקבלת בעיטה חופשית. פעולת הנגיעה בכדור בידיים, בתוך ההקשר של המשחק, נושאת עמה את המשמעות של עבירה, והיא-היא משמעותה עבור כל שחקני וצופי המשחק אשר יודעים כיצד לשחק. אך ברגע שהשופט שורק לסיום המשחק, ה'שחקנים' (לשעבר) חופשיים להרים את הכדור ביד, ואף שחקן או צופה לא יחשוב להגיד מילה על זה. המשמעות של פעולה היא השימוש בה בהקשר, במשחק שפה.

ויטגנשטיין מביא דוגמה לכך גם ממשחק השחמט.21 ה'מלך', חתיכת עץ קטן בעלת צורה מיוחדת, הוא בעל מעמד נשגב ומרומם משאר החלקים על הלוח. מי שיודע לשחק שחמט יעשה את כל אשר ביכולתו כדי להגן על המלך. כאמור, מי שרואה את המלך ואינו מתייחס אליו כבעל מעמד נשגב, אי אפשר לומר שהוא יודע כיצד לשחק שחמט. אך האם ה'מלך' שעל הלוח הוא כשלעצמו בעל משמעות של מלוכה? מעמדו של הכלי נתון בתוך ההקשר שבו הוא נמצא. הלוח על השולחן בסלון, חתיכות העץ הקטנות יותר שמרוממות את המלך, האווירה המתוחה והאיטית שסביב למשחק – משחק השפה של השחמט כשלעצמו הוא-הוא אשר מעניק למלך ולמלכה את משמעותם ואת מעמדם, בתוך שימושם במשחק. ברגע שנגמר המשחק, או הוסרו כלי השחמט מן הלוח וההקשר של השחמט, הם הופכים לסתם חתיכות של עץ. ניתן לדמיין אדם אשר מסתובב ביער ומוצא חתיכת עץ בעלת צורה דומה ל'מלך'. האם הוא מצא מלך, חתיכת עץ בעלת מעמד נשגב? לא, כי בתוך ההקשר של היער הדבר שמצא נשאר חתיכה של עץ ותו לא, ולכן אותו אדם ימשיך ללכת.

דמיון משפחתי וגבולות מטושטשים

אליבא דויטגנשטיין, משמעות היא שימוש בתוך הקשר. אך אם כך, מדוע דברים שונים נקראים בשמות דומים? מהו המשותף ל'משחק' השחמט ול'משחק' הכדורגל, המזכה את שתי הפעילויות בתואר 'משחק'? השיטה האוגוסטינית מחפשת את ה'עצם', את מהות הדבר אשר שורה ביסוד שתי הפעילויות והופכת אותן ל'משחקים'. אך השפה הויטגנשטיינית אינה מחפשת את 'עצם' הדבר, אלא מחפשת 'דמיון משפחתי', כפי שכותב ויטגנשטיין – אוסף של קווי דמיון הבאים לידי ביטוי בשימוש במילים או בפעילויות בתוך השפה. ישנו חוסר יציבות בתפיסה הויטגנשטיינית, כי המשמעות תלויה בהקשר, ולכן קשה לדבר על משמעותם של מילה או מושג מחוץ להקשרם. המונח 'דמיון משפחתי' מצביע על הזיקות שבין השימושים השונים:

עיין-נא למשל פעם בהליכים שלהם אנו קוראים "משחקים". כוונתי למשחקי לוח, למשחקי קלפים, למשחקי כדור, למשחקי-מלחמה וכן הלאה. מהו המשותף לכל אלה? – אל תאמר "חייב להיות להם משהו משותף, שאם-לא-כן הם לא היו קרויים 'משחקים'" – אלא התבונן ובדוק האם יש לכל אלה דבר-מה משותף. – שכן אם תתבונן בהם, אמנם לא תראה דבר-מה המשותף לכולם, אבל תראה יחסי דמיון וקרבה ואפילו סדרה שלמה של יחסים כאלה. כאמור: אל תחשוב, אלא התבונן! – התבונן, למשל, במשחקי הלוח, על יחסי הקרבה המגוונים שביניהם […] והתוצאה של עיון זה היא: אנו רואים רשת מסובכת של דומויות החופפות וחוצות זו את זו. דומויות בגדול ובקטן.

אינני יכול לאפיין את הדומויות הללו טוב יותר מאשר באמצעות הביטוי "דמיון משפחתי"; שכן כך חופפות וחוצות הדומויות השונות השוררות בין קרובי משפחה: מבנה גוף, תווי פנים, וכו'. וארצה לומר: ה"משחקים" יוצרים משפחה […] ואפשר לומר שמתוקף זה יש לו קרבה עקיפה לדברים אחרים הקרויים גם הם כך.22

היכולת לדבר על מילה או מושג מחוץ להקשרם, תלויה בכך שהדוברים מכירים את ההקשרים השונים שבהם נעשה במילה שימוש. ההתבוננות במילים (ולא החשיבה עליהן) מתוך ההקשרים המגוונים שלהן, מעלה על דעת הדוברים את הדמיון המשפחתי אשר מחבר את ההקשרים השונים. יש סיבה לכך שגם טניס וגם שחמט קרויים 'משחקים', סיבה אשר מתגלמת בדמיון המשפחתי שבין אופי שימושם בתוך הקשרם. יוצא אפוא, שידיעת המושג 'משחק' מחוץ להקשרו, היא היכולת לתת דוגמאות לשימוש במושג בתוך הקשרים, ולא להגדיר אותו ואת גבולותיו.

אנחנו מניחים שידיעת משמעות המילים היא ידיעת הגדרתן. כאמור, ויטגנשטיין אומר שאין לדעת את המשמעות של מילה אלא בתוך שימושה בהקשר מסוים, ואם כך לכאורה ידיעת השימוש בהקשר תאפשר את הגדרת המילה בתוך הקשרה. לאחר שהדובר מכיר את משמעות המילה בתוך הקשר, הוא יוכל למנות דוגמאות לשימושים אחרים במילה זו, וכך להגיע להגדרה כלשהי מתוך הדמיונות המשפחתיים. אך ויטגנשטיין טוען שאין בכך צורך, שכן ידיעת המילים היא היכולת להשתמש בהן, והיכולת להשתמש בהן אינה מותנית כלל ביכולת להגדיר אותן. ההפך הוא הנכון! לרוב נדע להשתמש במילה על אף שיש לה גבולות לא ברורים ושוליים מטושטשים.23 מתי המילה 'משחק' מפסיקה להיות השימוש הנכון? בעיה זו לא מפריעה לדובר השפה, כי הוא פשוט משתמש במילה, ללא צורך בהגדרה ברורה ובגבולות.

ויטגנשטיין מביא את משחק הטניס כדוגמה לכך. לכל השחקנים ברור שאם הכדור נופל מחוץ לגבולות המרובעים של המגרש, המהלך נגמר. ידיעת המשמעות של משחק הטניס היא היכולת לשחק בו, ויכולת זאת מכילה את האינפורמציה לפיה הקווים הלבנים בקצות המגרש מסמנים את גבולות המשחק. מי שלא יודע זאת – אינו יודע לשחק. אך אין גבולות או כללים באשר לשאלה עד איזה גובה מותר לחבוט בכדור הטניס!24 מה קורה כאשר חובטים את הכדור מעלה מעלה? הרי לא הוגדר עד איזה גובה ניתן להגיע! חוסר ההגדרה, טשטוש הגבולות, לא מפריע לשחקן הטניס לדעת לשחק טניס, ולא מונע את השימוש בטניס בהקשרו, ואת הגדרתו כמשחק על ידי אלו המשחקים אותו. ישנה שבריריות בזיהוי המשמעות של מושג בשימושו בתוך הקשר, כי לרוב השימוש אינו בעל גבולות ברורים; אך דבר זה כלל אינו מונע מהשחקנים לשחק במשחקי השפה. המשמעות של מילה היא השימוש בה בלשון, גם אם אין לה הגדרה או גבולות ברורים.

 

שימוש יומיומי, צורות חיים, תמונות עולם, ומשחק שפה פרטי

לעומת הניסיונות להלביש על השפה 'הילה' מטאפיזית, ויטגנשטיין מנסה להחזיר את השפה לשימושה היומיומי והממשי.

אנו שרויים באשליה שהמיוחד, העמוק, המהותי עבורנו בחקירתנו, טמון בכך שהיא משתדלת לתפוס את המהות שאין-דומה-לה של השפה. כלומר, את הסדר השורר בין המושגים של משפט, מלה, היסק, אמת, ניסיון וכן הלאה. סדר זה הוא סדר-על בין – כביכול – מושגי-על. בעוד שהמלים "שפה", "ניסיון", "עולם", במידה שיש להן שימוש, הריהו חייב להיות עניו ממש כמו זה של המילים "שולחן", "מנורה", "דלת".25

השפה, משחקי-השפה, השימוש בשפה – הם נחלת היומיום. מושגים, אפילו 'מושגי-על', יונקים, נותנים ומשרישים את המשמעות שלהם בתוך היומיום.

משחקי שפה אינם רק רשת סבוכה וארעית של משפטים אשר מהווים את ההקשר המוזכר שבתוכו המילים נושאות את משמעותן. דיבור בשפה, שימוש במילים, מהווים חלקים של פעילות, שניתן לכנות 'צורת חיים'.26 לדוגמא, להיות בן בית בתרבות האמריקאית משמע לדעת כיצד לקנות קפה בסטארבקס, להשתתף במסיבת סופרבול, ולהתמצאות בדיון אודות מועמדים דמוקרטים ורפובליקנים לנשיאות. כל סיטואציה המוזכרת לעיל מהווה משחק שפה בפני עצמה אך יחד משחקי השפה הם חלק ממארג של רשת סבוכה, שהיא צורת החיים האמריקאית.

צורת חיים היא כמו שפה שלמה, וכדברי ויטגנשטיין, 'לדמות שפה פירושו לדמות צורת חיים'.27 גם לצורת חיים אין גבולות ברורים, אך משחקי השפה, או הסיטואציות הלשוניות אשר ויטגנשטיין מונה, מהווים את המרכיבים שלה. כשם שמילה מקבלת את משמעותה במשחק שפה, כך משחק השפה מקבל הגיון ומשמעות כאשר הוא ממוקם בקונטקסט רחב יותר של צורת חיים, רשת של משחקי שפה אשר מהווה את השפה ואת התרבות הנידונה. 'המונח "משחק שפה" צריך להדגיש כאן את העובדה שהדיבור בשפה הוא חלק מפעילות או מצורת חיים'.28

צורת חיים, האמריקאית לדוגמה, מושתתת על הנחות יסוד אודות העולם, משקפי ראייה מסוימים, אשר ויטגנשטיין מכנה תמונת עולם. תמונת עולם מהווה 'קודם כל את המצע לכל חקירתי ודרישתי'.29 ויטגנשטיין סובר שכל פעולותינו נסמכות על הנחות יסוד המצטרפות לתמונת עולם.30 'תמונות העולם ואורחות החיים תומכים אלו באלו. תמונת העולם היא הבסיס להכרתנו את המציאות שבתוכה אנו פועלים, ועל גבי אותו הבסיס מתקיימות הפעילויות הנוהגות בחברה'.31 הבסיס לתמונת העולם אינו 'סוג של ראיה שאנו רואים, אלא הוא פעולתנו המונחת בבסיס משחק הלשון'.32 תמונות עולם הן הנחות היסוד התשתיתיות המהוות את הביסוס הממשי לקיומן של משחקי השפה בעיני אלו השוכנים בתוכם.33

מכך נובע כי שפה אינה פרטית,34 ואי אפשר להעלות על הדעת שפה פרטית. מבעים נושאים ונותנים משמעות בתוך משחקי שפה ואינטראקציות בין-אישיות, אשר שוכנות בתוך צורות חיים ותמונות עולם המשותפים לקהילות של דוברים. אכן, אדם יכול לתקשר עם עצמו, ואף להמציא מילים ופעולות; אך מאחורי התקשורת והמבעים הללו עומדת שפה אשר נלמדת ומתקיימת בנומוס החברתי והבין-אישי, בתוך ומתוך היומיום.

 

משחק שפה לוגי-פילוסופי

משחקי שפה, הפרדיגמות שבהן יש למילים ולמושגים משמעות, הם אירועים של ממש, סיטואציות שבהן אנשים שוכנים ונמצאים. אפשר היה לחשוב, בעקבות ויטגנשטיין, שגם משחק השפה הלוגי או המטאפיזי ניתן לתיאור ויטגנשטייני: לכאורה אפשר לומר כי המדען והפילוסוף שרויים בתוך משחק שפה מדעי או פילוסופי, כאשר רק עבור השוכן בתוכו יש משמעות למילים ולמושגים בהם הם משתמשים. לדוגמא, הפילוסוף מפשיט את המילה 'צדק' כדי למצוא את משמעותה. לאדם הנורמטיבי, משמעות המילה 'צדק' היא שימושה בלשון ובהקשר. אך הפילוסוף, אשר שוכן בספרים ובין כותלי האקדמיה, דן במשמעות המילה 'צדק' באמצעות השוואות ומושגים פילוסופיים, שבהם הוא עושה שימוש של ממש. הוא מתדיין על המילה 'צדק' עם עמיתיו הפילוסופים, וכך יוצר קהילה של דוברים פילוסופים אשר מדברים את משחק השפה של ההפשטה, ודנים במסגרת אפריורית המקדימה את המציאות המוחשית. אף על פי שדיון זה הוא מופשט, מושגיו הם אמיתיים עבור אלו הדוברים אותם ומשתמשים בהם דה-פקטו.

הסקת המסקנה הזאת בעקבות ויטגנשטיין היא אפשרית, אך לעניות דעתי היא אינה לוקחת בחשבון את שני עמודי התווך של המחשבה המאוחרת של ויטגנשטיין: משחקי שפה מחד, ושימוש יומיומי מאידך. הרעיון של משחקי שפה מניח שמילים לא נושאות משמעות כשלעצמן, אלא מובנות בתוך הקשר. הבנאי מהדוגמא לעיל הבין שהציווי 'לבנה!' משמעו 'הבא לי לבנה', כי הוא היה ממוקם בתוך משחק השפה של הבנאים, המורכב לא רק ממבעים לשוניים גרידא. ההקשר, וכל המשתמע מכך, הוא אשר מעצב ומעניק את המשמעות למבעים הלשוניים אשר בתמורה, כמו שאר פרטי ההקשר, הולכים ומעצבים את המשחק עצמו. ההקשר שלוב בצורת החיים ונושא עמו תמונת עולם כלשהי, או נראטיב סיפורי35 – אנחנו בנאים, ובאנו לכאן כדי לבנות ולהקים את הבניין הזה. הנחות היסוד של הסיטואציה הן אלו שמעניקות את הגוונים ואת הניואנסים למבעים שהדוברים מחליפים ביניהם.

משחק-השפה הלוגי-פילוסופי עומד לכאורה בקריטריונים של תיאור השפה הויטגנשטייני. אך ויטגנשטיין אינו מסתפק בתיאור השפה כדבר אותו אנחנו מבינים מתוך הקשר, הוא מבקש גם להחזיר אותנו להקשר היומיומי. משחק השפה הלוגי-פילוסופי הוא אכן משחק שפה, באשר הוא מובן לדובריו המדענים והפילוסופים מתוך ההקשר המדעי-פילוסופי שלהם; אך אין בו תרומה ממשית להבנת השפה המתקיימת מחוץ למעבדה,36 כי הוא מנסה לבחון מילים ומושגים אפריורית, בצורה המקדימה את המשמעות לשימוש בלשון.

בדברים אלו אני מתייחס לויכוח הגדול אודות היחס בין ה'טרקטטוס' לבין 'חקירות פילוסופיות': האם ויטגנשטיין חזר מטיעוניו המקוריים ב'טרקטטוס' והתחרט עליהם, או שמא הוא תופס את הטיעונים שלו שם כשייכים ל'משחק השפה הלוגי'? האם ויטגנשטיין רואה את משחק השפה הלוגי כבעל ערך, או שמא הוא רק Nonsense שלא אוחז בממשות? התשובה לשאלה זו חשובה, כי היא מכריעה האם יש משמעות לדיבור על החיים מחוץ לחיים, אפילו לאחר הקביעה שמשמעות המילה היא השימוש בה בלשון. כפי שנראה בהמשך, לשאלה זו יש השלכה גם על הדיון באופיה של ההלכה.

 

לסיכום, משמעות של מילה היא השימוש בה בלשון. לדעת לדבר, לדעת את משמעותה של מילה, הוא לדעת כיצד להשתמש בה בלשון. השימוש במילים רוחש בתוך ההקשר היומיומי, בתוך משחק שפה, אשר ביה ומיניה הדובר יונק ומעניק למילה את משמעותה. התנאי לדיבור אינו הידיעה כיצד להגדיר את המילה אלא כיצד להשתמש בה, ואין כל בעיה להשתמש במילים ומושגים בעלי גבולות מטושטשים. ניתן לדבר על מילים ומושגים מחוץ להקשרם על ידי התבוננות בדמיון המשפחתי שביניהם, הבא לידי ביטוי בהקשרים השונים של הלשון. אך מי שיודע לדבר את השפה לא יגדיר את המילה על ידי דמיון משפחתי, אלא יביא דוגמאות מתוך הקשרים שונים ויצביע על קווי הדמיון ביניהם, אף אם אינו חד משמעי (יכול להיות שמשחק מספר אחד ומשחק מספר שלוש דומים למשחק מספר שתיים אך אינם דומים זה לזה, וזה לא מפריע לדובר). שפה אינה נחלת הפרט, היא נלמדת מתוך השימוש בה בהקשרים קבוצתיים ובין-אישיים. השימוש במילה הוא בתקשורת, ולכן בהכרח תהיה יכולת משותפת להשתמש במילים ולהצביע על 'משמעותן' מתוך הקשרים המשותפים לקהילת הדוברים. משחקי שפה יכולים לפעול בפני עצמם ולהעניק משמעות שונה לאותה מילה בהקשרים שונים, אך משחק השפה הוא התרחשות יומיומית במציאות – שם הוא רוחש ושם הוא מתעצב. משחקי שפה שונים נמצאים במארג של רשת סבוכה שמהווה צורת חיים שלמה (שכאמור גם לה גבולות מטושטשים), ומאחורי צורות חיים עומדות תמונות עולם, בעלות הנחות יסוד אודות החיים והמציאות.

איור של עולם המשמעות וההבנה על פי ויטגנשטיין המאוחר

כל מבע, מילה, או מעשה מתרחשים ויונקים את משמעותם בתוך משחק שפה. מארג של משחקי שפה מהווה צורת חיים. מאחורי צורת החיים עומדת תמונת העולם, בה היא ארוגה.

 

 

מאמר זה נכתב במסגרת קורס של פרופסור בנימין פולק שזכיתי להשתתף בו, שעסק במחשבה של לודוויג ויטגנשטיין וההשלכות הפוטנציאליות שלה על המחשבה היהודית. המאמר  נכתב גם מתוך לימוד הלכות שבת עם רואי עופרן, בהובלת הרב אורי ליפשיץ. מאמר זו מושפע במידה רבה מקריאה בכתבי פרופסור אבינעם רוזנק וד"ר יהודה בן דור, ומשיחות שזכיתי לנהל איתם על הנושא הנידון. כמו כן, חברי קובי פישר והרב זק טרובוף היו ברי-שיח שדנו עמי על נושאי המאמר, והאירו נקודות רבות שלא עלו בדעתי קודם לכן. אני מודה לכל הנזכרים לעיל.

0 תגובות

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

תגובות פייסבוק
lampicon

מאמרים נוספים בנושא

article
נעשה ונשמע: הפילוסופיה של ההלכה בעקבות ויטגנשטיין, חלק ב

אלי פרידמן •

25 דק' קריאה

התבוננות בהלכה מנקודת המבט של פילוסופית השפה של ויטגנשטיין המאוחר, מלמדת על האופן שבו משמעותה של ההלכה צומחת מתוך חיי היומיום של היהודי. מתוך כך עולות תובנות על אופייה של ההלכה, ועל תפקידו של הפוסק.

article
הלכה כאוונגרד

מיכל גוברין •

30 דק' קריאה

תמלול שיחה עם מיכל גוברין על גישתה להלכה. על החיבור להלכה מתוך חיפוש קיומי, על ראייתה כמאגר של התבוננויות על הקיום האנושי, ועל הצורך לחדש מתוך המסורת.

article
איש ההלכה – בין שומר למשתמש

יאיר ברלין •

20 דק' קריאה

המבט על ההלכה כמערכת שאנו משתמשים בה ולא כאובייקט שאנו שומרים עליו, מעוררת מחשבות חדשות על מקומנו בתוכה, ועל אופני השימוש השונים בה.