עיון מקביל בסיפור על סולם יעקב ובעיצוב של נמלי תעופה, כפתח למחשבות על עיצוב מקום שיתפקד כשער השמים.
ידידיה גזבר
'
כל מי שיש לו תעודת בגרות מבין שלימוד ספרות אינו בהכרח לימוד כתיבה, אלא פיתוח יכולת קריאה. אדם מודרני לא נדרש להיות מיצרני השפה, אך הוא בהחלט נדרש לדעת להיות צרכן שלה; מרכזיותו של הטקסט בתרבות האנושית מחייבת רמת אוריינות גבוהה לתפקוד בסיסי, ואף דורשת רמה מסוימת של רפלקסיה. כך נדרש האדם המודרני לא רק להבין סיטואציות אלא גם להיות מסוגל לתמלל אותן, ולנהל דיון על הדרך בה הוא תופס את העלילה.
המרחב זקוק למשתמשים בעלי אוריינות לא פחות מהשפה, ואולם הם מבוששים מלהגיע: מעטים אוחזים ביכולת לבטא תובנה מרחבית שאינה שיפוט אישי, ומעטים עוד יותר מסוגלים לנהל שיח רפלקטיבי על תפיסות מרחביות. תחומים רבים יוצאים נפסדים מכך, ועולם התורה אינו יוצא דופן בהקשר זה. העולם המרחבי אוחז בלוגיקה משלו, בהיגיון חומרי וחזותי משלו, אך העשייה התורנית – על פי רוב – מבצעת לו רדוקציה כשהיא נדרשת להתמודד איתו.
כך למשל, מצוות חומריות המתקיימות במרחב הופכות ל'סמלים', מושג לשוני שיש בו זרות רבה לעולם החומרי. דוגמה קלאסית לטכניקה הזו היא קריאה בה המשכן עובר הפשטה למערך קוגניטיבי בלבד ונלמד במילים. עיסוק חומרי בו – נוסח בניית מודל, למשל – נשלח לגיל היסודי ונועד לזיכרון ולשינון. אפשר לומר, למעשה, שהתהליך ההיסטורי של המעבר מהחומרי אל המופשט – תהליך המוכר לנו מהתנועה היהודית אל הגלות – מתבצע שוב ושוב בכל לימוד של החומרי: אנחנו מסרבים לקריאה שלו באמצעות ניסוי, באמצעות החומר עצמו, ומבצעים לו רדוקציה לעולמות מופשטים.
כאלטרנטיבה לתופעה הזו יש להבין שכלי הקריאה של מרחב, חומר ואדריכלות – כמו כלי הכתיבה שלהם – הם כלים חומריים וויזואליים, ולא בהכרח טקסטואליים. גם התהליך החומרי עשוי להכיל רפלקסיה, מחשבה מורכבת ויכולת לנהל דיון שאינו סובייקטיבי-רגשי בלבד – בדיוק כמו התהליך המילולי. צריך רק לנסות. ואז לנסות שוב.
בטקסט הבא אעשה מעשה שעטנז, ועל אף דברי הפתיחה אנסה להציע לימוד מרחבי וחומרי באמצעות מילים וטקסט. ההצדקה למעשה השעטנז שאבצע היא שפעולה חומרית בלבד תישאר בעולם החומר, ולא תייצר אפיק מעבר רלוונטי לאנשי הטקסט; רק תרגום, שהוא תמיד שעטנז הראוי לביקורת, יכול לפתוח פתחי מעבר בין המרחבים ולחלץ אותם משלמותם האטומה.
ג'ט-לג
ההתבוננות שלנו נפתחת ברגע בו יוצא יעקב לדרכו חרנה ונרדם כשלראשו כמה מאבני המקום. בחלומו הוא רואה סולם עם מלאכים, מתעורר ומסיק שהמקום הינו בית א-להים, שער השמיים. שער השמיים של יעקב הוא רגע שבו המציאות המקבילה נחשפת: רגע התעוררות אל המציאות הנסתרת שמאחורי המציאות הנראית לעין, בו יעקב מגלה שישנן נקודות שהן שער, מסופי כניסה לתודעה שיש בה א-להים.
הגילוי של יעקב הוא גילוי חומרי-מרחבי, וגם החלום שלו הוא סיטואציה חומרית ומפורטת. כשמתבוננים בסיפור לא ברורה הזיקה בין מה שיעקב רואה לבין מה שהקב"ה אומר לו, ובעיקר לא ברור בשביל מה נצרך החזון הזה: אפשר היה להשאיר את המילים בלבד, ולשלוח אותו לדרכו.
אבל יש כאן סיטואציה מרחבית, והאתגר הוא לדייק דווקא אותה. יעקב מתבונן במה שמעבר להישג ידו, בסולם שלא יעלה בו ושמבשר לו עתיד פוטנציאלי, והמבט הזה מתגבש לתובנה שכאן הוא השער של השמיים. על מנת לאתר איזה מין מקום או סיטואציה יכולים לייצר תובנה מהסוג הזה יש לתרגם את הסיטואציה המרחבית הזו לכדי סכמה ארכיטקטונית. אם נצליח לזהות מה הנתונים המרחביים של ההארה של יעקב, נוכל הן להבין את סיפורו של יעקב טוב יותר והן לייצר מרחבים שיעוררו חוויה דומה.
הסולם, השמיים, ההתבוננות בבלתי מושג – כל אלה מושגים מהשדה הסמנטי של נמל התעופה, ולכן זו הפרוגרמה שמתבקש להתבונן בה. אני רוצה להציע שאם אכן נצא למסע בדקויות הפרטים של תכנון נמל התעופה נוכל לקבל מילים לרגע ההארה של יעקב, נוכל להבין כיצד מכוננים מקום שיש בו כניסה לשער השמיים.
אל הדימויים הקודמים, הנמצאים ברובד הפשט, מצטרפים הדימויים המדרשיים של הארץ המקופלת תחת יעקב או האבנים שמתנקזות לאבן אחת.1 גם הם עשויים בהחלט להתגלם בנמל התעופה: המקום שהוא התמצית המקומית, שהוא אוסף של כל הפוטנציאל המקומי, מתקשר במדרש למקומו של שער השמים. כפי שניתן לראות, כשנמל התעופה מתמצה לדיאגרמה בסיסית אחת קל לראות בה את הקרקע, השמיים ושער השמיים.
בהפניה שאני עושה כאן לפרוגרמה ולאתר ספציפי כמו נמל תעופה, אין הכוונה למציאת מטאפורה בלבד. מטאפורה, כפי שמקובל להשתמש בה כיום, היא כחומר ביד היוצר: היא רעיון שאנו משתמשים בו כדי להסביר משהו שכבר יש בידינו. אבל אני מפנה אל נמל התעופה כדימוי, ודימוי הוא חומר חי. כשאנו מתבוננים בדימוי אנו נותנים בו מספיק אמון כדי שיפתיע אותנו: כשיילך לקישורים שלא ראינו, נוכל ללכת בעקבותיו.
כשאנו הולכים בעקבות הדימוי אנו קוראים את נמל התעופה וסיפור יעקב במקביל, כך שמחשבות על נמל תעופה ייתרגמו לתובנות על סיפור יעקב ועל השאלה כיצד נוצר הרגע המכונן שלו. הווי אומר, הארכיטקטורה – הפרדיגמה המקצועית – משמשת אותנו על מנת לבצע מהלכים פרשניים-מדרשיים שהדרך הטקסטואלית איננה יכולה לבצע.
הקריאה של שני הרבדים במקביל משפיעה גם על המהלך ההפוך, זה ההולך מהסיפור המקראי אל מעשה התכנון. אין מדובר בקריאת המקורות בשלב הראשוני של הפרויקט כמין השראה כללית, אלא בהתעקשות על מעשה תכנוני שהוא עצמו מעין מדרש לסיפור יעקב, ניסיון לנסח את אותו רגע הארה ממש. במילים אחרות, היחס בין שני הרבדים דומה לאדפטציה של ספר לסרט: אין מדובר ב'השראה', אלא בניסיון לזהות את לב העלילה ולהעניק לה לבוש חדש.
אסכם ואומר: אנו מתבוננים בנמל התעופה כמקום שעשוי לסייע לנו לדמיין את רגע ההארה של יעקב. שני המישורים הללו רצים יחד: בהתבוננות בנמל התעופה מההיבט המקצועי אנחנו מגלים ניואנסים חדשים לכינון רגע כשל יעקב, ובקריאת הסיפור אנו מחפשים דימויים נוספים בהם נוכל להשתמש בתהליך החשיבה.
בסוגריים יש לחזור ולומר שהיכולת לבצע רפלקסיה כתובה ומתועדת על מהלך כזה, כמו שהטקסט הזה מנסה לבצע, היא – מטבע הדברים – חלקית למדי: על מהלכים א-טקסטואליים יש לשתוק. הכלי הנכון לניהול בית מדרש מעין זה הוא הסטודיו הלימודי: תרגיל חומרי הופך לתרגיל חומרי אחר וכן הלאה, שרשרת של תוצרים שכולם תגובות למעשה המדרש המקורי. ועדיין, הייתי רוצה לקוות שגם בשעטנז הטקסטואלי משהו עובר.
צ'ק-אין
כשיעקב עומד מול הסולם שאין לעלות בו הוא מתעורר ואומר 'מה נורא המקום הזה'. יעקב מתבונן מבחוץ על מלאכי הא-להים, ולא מתוך הסולם עצמו: שער השמיים שלו הוא השער שהמציאות לא יכולה להכיל, והשאלה שחוזרת אל יעקב היא מה משמעותו של שער כזה בעולם האנושי, מהי משמעותה של הטיסה לאלה שאינם טסים. כמו גיבורי שר הטבעות המגיעים בסיומה של הסאגה אל הנמלים האפורים מהם מפליגים בני האלמוות, ומותירים אותנו, בני התמותה, עם הניסיון לעכל מציאות כזו בעולם הרגיל. עם הניסיון לבנות צל לסולם יעקב על האדמה.
סיפורו של יעקב חותר אל המקום שאינו מקום, אל הארץ שמקפלת בתוכה את כל הארצות. את התמה הזו אנו מוצאים בכניסה אל נמל התעופה, במרחב האקס-טריטוריאלי של הטרמינל. הטרמינל שבליבה של כל מדינה הוא ארץ שאינה הארץ המקומית, ארץ שהחוקים בה שונים ושהיא שייכת למדינת כל הטרמינלים. אופייה של הארץ הזו מתבטא בחדות בחנויות הדיוטי-פרי. הארץ הזו, שאינה כלולה בארצות ולה חוקים משלה, היא מרחב 'נורא': מרחב שהיומיומי אינו מסוגל להכיל אותו אלא רק לנסות להתמודד עם החותם שהוא משאיר, כמו הצופים באולם הנוסעים במטוס הממריא.
כשאנחנו נכנסים אל עומק הפרוגרמה ומתבוננים בשרטוטים של שדות תעופה במקביל לסיפור יעקב, אנו מוצאים שהדימוי של הסולם חוזר בהם במספר וריאציות: בחלק מהאתרים הסולם מתבטא בתכנית השדה כולה (כלומר, מבט מלמעלה), בה נתיבי המטוסים הלוך וחזור וההצלבות ביניהם מזכירים את העלייה והירידה והתנועה המסיבית של המלאכים. התבוננות באלמנט הזה עשויה למקד את הדימוי בתזזיתיות שיעקב רואה, שגם היא, מסתבר, קשורה לקביעה ש'זה שער השמיים': שערי השמיים אינם שערים סטטיים רבי-הוד אלא דווקא שערים בעלי תזוזה רבה, ולעיתים הם גם לא נשארים איפה שהשארנו אותם. הניסיון לעגן את שערי השמיים אל האדמה הוא אתגר שפירוש פשטני שלו עשוי להותיר אותנו עם פיל לבן שהמטוסים אינם חונים בו.
היבטים אחרים בסולם מתבטאים במגדל הפיקוח: אלמנט אנכי שבולט ממבנה שדה התעופה כהמחשה לשאיפת ההמראה, שאיפה שמעצבת אותו כמין טיל שנמצא כאן על הקרקע רק בדרך עראי. במובן מסוים מגדל הפיקוח הוא ביטוי מתוקן למגדל בבל, שאיפה השמיימה שעדיין יש לה עוגן משמעותי בקרקע. כמו המלאכים שאינם רק עולים אלא גם יורדים.
מכיוון אחר, הסולם הוא גם המסלול הליניארי שמעביר את הנוסע תהליך שבסופו הוא מתנתק ממה שקושר אותו וממשיך הלאה, בעוד אחרים עושים את הדרך ההפוכה.
עקבנו כאן אחרי דימוי אחד והתגלגלותו בביטויים שונים: מהדימוי הספרותי המקורי של 'סולם' בחרנו לא לפסוע במסלול המופשט ולדבר על 'תהליך', אלא דווקא לבחור במסלול הדימויים החומריים והמרחביים. במקום לקבל 'תהליך', למשל, קיבלנו מספר אימייג'ים קונקרטיים אפשריים: נתיבי המטוסים, גובה מגדל הפיקוח, אורך הטרמינל. כל אחד מהם הוא עיגון אפשרי לדימוי ה'סולם' של יעקב.
כך נוצר מבוא לתרגום השפות: כעת אנחנו מסוגלים לנוע בין דימוי סימבולי כ'סולם', מושג מופשט כ'תהליך' וביטוי קונקרטי כמו 'בניין ארוך מאד'. כשאנחנו בוחרים קריאה אפשרית – נניח, הטרמינל הארוך – אנחנו יכולים להניח במערכת הדימוי את יעקב הרואה את ה'סולם' ולשאול מה הוא רואה בו שגורם לו להכריז שזהו שער השמיים; הקריאה האפשרית שבחרנו תכוון בהתאמה את המשך ההתבוננות. כך אנחנו יכולים בהמשך לראות את גגות נמל התעופה ולחשוב על אבנים ('עלי יניח צדיק את ראשו'), ללמוד את הסיפור ולא באמצעות מילים.
אם אני חוזר ומתחיל בסכמה הפשוטה בה פתחתי, בה יש קרקע, שמיים ושער השמיים – היא עשויה להתפתח אל דיאגרמות מתקדמות יותר המתייחסות למעבר ששדה התעופה מטפל בו; אחרי שקראנו את הסכמה הפשוטה אל תוך הסיפור אנו עשויים להבין פתאום שכל שינוי צורני שניתן לראות בדיאגרמות הללו מקפל בתוכו מחשבה על הדימוי הספרותי, ובעצם בעצם – על השאלה החשובה: מה קרה שם, ברגע בו יעקב חלם סולם.
אולם המתנה
כעת אפשר להתקדם צעד אחד פנימה, ולחפש מקרה קונקרטי של שדה תעופה המעצב את רגע הגילוי של שער השמיים: הן כדי להבין כיצד נוצרה ההארה של יעקב, והן כדי להבין כיצד לייצר אותה. כאמור, מטרתנו כאן היא גם פרשנית ומנתחת וגם מחפשת כלים: אולי שדות תעופה שמדייקים את רגע ההארה הזה יוכלו ללמד אותנו איך להעתיק אותו אל שערי השמיים שלנו.
ההתבוננות הוליכה אותנו לתוככי שדה התעופה, אל אולם ההמתנה דרכו מתבוננים בעולים וביורדים, מדמיינים ונזכרים; לא הטסים מעניינים אותנו אלא ההתבוננות בהם. זה באמת עושה לנו טוב לראות מטוס ממריא דרך דמעה שקופה. המיקוד הזה מוליך אותנו לשדה תעופה יוצא דופן, שעל אף שאיבד את ייעודו המקורי, אולם ההמתנה שלו נשאר צופה אל העתיד. זוהי דוגמה טובה כיצד הארכיטקטורה עשויה לחמוק מ'מטרתה' ועדיין לתפקד, וגם דוגמה טובה לאופן שבו נוכל להעתיק את אולם ההמתנה הזה – אם נרצה – אל מחוץ לשדה התעופה.
שדה התעופה המדובר הוא TWA Flight Center, בתכנונו של אירו סארינן (Eero Saarinen); הטרמינל נחנך ב-1962 ופעל עד 2002, אז התברר שהגיעה השעה לטרמינל גדול יותר. ב-2019, לאחר ויכוחים ותכניות שימור כאלו ואחרות, נחנך מלון בבניין הטרמינל המקורי, תוך שימור של פרטי הבניין כולל תצפית אולם ההמתנה.
התבוננות במבנה קונקרטי תורמת תרומה עצומה לדיון כיוון שהיא מאפשרת לנו מעבר לקנה מידה אחר לגמרי: לא רק התבוננות כמעט תיאורטית ב'מבנה ארוך מאד' כדימוי לסולם, אלא עיון בפרטי הבניין שיוצרים את האנרגיה הנפיצה של שער השמיים: מהמסה כולה, הבנויה כציפור שכמעט מזנקת, עד ההטייה של הזגוגית באולם ההמתנה. זהו שדה תעופה המכוון כולו אל רגע הפוטנציאל המושלם והתצפית אל הבלתי מושג, הרגעים שעניינו אותנו מן ההתחלה; ככזה, הוא עשוי לדייק את התמונה כמה צעדים קדימה, כמעין מדרש.
פרטי הבניין הללו מרחיבים היכן שהטקסט קיצר: באמצעות החומר אנחנו יכולים להוסיף ולדייק, כשהשאלה שמנחה אותנו היא האם ברגע הזה יש מן ההתבוננות שגרמה ליעקב להכתיר את מקום הסולם כ'שער השמיים'.
עיקרה של המלאכה צריך להתבצע במסגרתה של השפה האדריכלית: תמונה מובילה לשרטוט שמוביל לסקיצה שמובילה למודל וכן הלאה. אבל גם במסגרת הדיון הזו אפשר להרחיב מעט בשאלה מהם הקולות הקוראים לפיתוח בתמונות המבנה, אלה שמציעים אותו כמקרה מבחן מוצלח לסוגייתינו. קולות אלה הם המקומות בהם נראה שהמבנה עוסק בסכמה דומה לזו של יעקב, ברגע של העמידה מול הפוטנציאל של אינסוף העולמות. ננסה להצביע עליהם בזהירות.
ההתבוננות הראשונה היא במסה של המבנה, כלומר בגושים המרכיבים אותו. אלה הם ארבע קונכיות המתרוממות מהאדמה בקשת עדינה ויוצרים את חלונות הזכוכית הגדולים, בתנועה שמזכירה פתיחת עפעף. קונכיות הבטון הגדולות יושבות על עמודי בטון מסיביים הממוקמים היטב על מנת לא לקטוע את מהלך החלונות, ומייצרים תנועה הנדסית דרמטית בקורות שמחזיקות את הקונכיה. הקונכיות יוצרות מבנה מגונן מאד, אך גם פתוח החוצה בקצוותיו כמעט לחלוטין, כשהוא מתכתב עם צורתה של ציפור ממריאה. זויות הקונכיה וקיר המסך שמתחתיה נותנות תחושה דרמטית, כאילו תפסנו את המבנה רגע לפני שיעוף. וזהו, כזכור, חלק ממה שאנחנו מחפשים.
מערכת התנועה של המבנה מוכוונת כולה אל אולם ההמתנה והצפייה במטוסים הממריאים, כאילו היה זה המופע שנמל התעופה מעלה; כדי למקד את הקומפוזיציה המבנה ממקד את התנועה אל המטוס וממנו במנהרות סגורות, להן פתח כמעט טבעי מתוככי האולם. כך הדרמה של הצפייה לא נפגעת, ונוסף לזאת מתחזק פן אחר בסכמה של הסולם, זה של מערכת התנועה הליניארית שנבלעת לתוככי המטוס המתנתק מעל הקרקע.
המבנה מתנקז כולו אל קיר המסך הזויתי, כך שמתבקש כמעט למקד את הזום עד לרמת הפרט: ממה הקיר הזה בנוי, מה מחזיק את הזכוכית ואיך הוא מתוכנן על מנת לשרת את הרגע הזה. בהתבוננות דרך קיר הזכוכית מתמצה כל הדרמה של הנסיעה לחו"ל: הפוטנציאל של הטיול, החשש מפני הלא מוכר, הפלא של הניתוק מעל הקרקע, הגילוי של ארצות אחרות שהיו כאן כל הזמן הזה. והנה, כאן כבר התאחדו הסיפורים. זה נמל תעופה, זה יעקב חולם סולם, כבר קשה להבחין.
תרומתו של הדימוי הקונקרטי לדיון אינה יכולה להיות פשטנית: ככל לימוד של מקרה מבחן, אין לנו אפשרות להעתיק את מה שמצאנו פה אל המקומות אותם אנו מנסים לתכנן. דרושה הבנה משמעותית של הקונטקסט הישן והחדש כדי לשמר את התובנות אליהן הגענו, והבנה כזו נדרשת קודם כל להמשך מחקר חומרי וויזואלי. לנתח את פרט הבניין, לעשות לו מודלים חומריים שונים ושרטוטים נוספים כדי לדייק את הנקודות המשמעותיות בו.
המבנה הקונקרטי מעניק לנו ציור חומרי של רגע הדרמה של יעקב, המחשה לרגע בו הוא מזהה את שער השמיים. ביטוי פיזי לתנועת נפש מופשטת. בביטוי כזה, המתיימר לעמוד בצומת בין חומר לרוח, יש לגעת בזהירות. הבנה ישירה שלו או יישום פשטני ישיבו אותו אל העפר ממנו נוצר, בעוד התחמקות ממנו ושימוש בו כ'מטאפורה' לא יפיחו בו חיים.
מהטרמינל של TWA אנו מוצאים עצמנו חוזרים אל סולם יעקב, עשירים יותר במשמעויות ובליבו של מהלך מדרשי להבנת עומקו של רגע הדרמה של הסיפור. מסולם יעקב אנו שבים אל שולחן התכנון: איך בונים שער שמיים כזה, שמזקק את הפוטנציאל האינסופי אל תוך נקודה סופית, מוכנה למעוף?
וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי וְהָיָה ה' לִי לֵא-לֹהִים.