בעקבות התפילה הכנה – צירופים חדשים

בעקבות התפילה הכנה

שרה פרידלנד בן ארזה

כ״ח בשבט ה׳תשפ״ג
זמן קריאה : 35 דקות

תפילת הקבע עלולה להשכיח מן המתפלל לא רק את המודעות לנמענו האלוקי אלא גם את המודעות למוען, לו עצמו.

נראה לי כי היפוכו של המתפלל השופך נפשו מול אלוקים, הוא המצטט. בדיבור מול האין-סוף, כלומר בהקשרה של התפילה, חמורה סכנת הציטוט מסכנת הרמייה.

האם המתפלל בנוסחו שלו יצליח לדובב את נפשו באופן המדויק ביותר? הרי כל עוד מילותיה הן חלק ממערכת לשונית שאותה המתפלל למד מסביבתו, מוגבלת אף הנאמנות העצמית שבמבע חופשי זה.

ההצעה של ה'שב שמעתתא' מזמינה אל התפילה איזו אי-נחת בסיסית מעצם הפעולה במילים; צל של עב אילם וטרנסצנדנטי מקדיר את מילות התפילה כאומר באי-מיליו: זה לא זה.

הניגון ללא מילים, דווקא מכיוון שאינו עשוי צירופי סימנים סמנטיים המציינים תכנים מוגדרים, הוא כלי לדבקות ולייחוד.

אכן, הניגון מסוגל להעלות את התהום, אולם האם הניגון הוא התהום עצמה? הן המוסיקה והן שאר האמנויות 'נגועות' בתרבותיות. אם כן, התפילה הזכה מאין תימצא?

באי-ההתאמה ההכרחי בין סידור התפילה ללב מגולמת התביעה היהודית להיחלץ מן השקיעה באני המוכר, התָּחום בגבולות מודעותו העצמית, לקראת מה ששוכן מחוץ לכל גבול.

שבנו אל התפילה הממוסדת, ואנחנו עומדים דווקא מול תעצומות זרותה – אולי הן שיבקיעו לנו נתיב החוצה ולמעלה מכל אלו, למעלה מתודעתנו שלנו.

ציור: ירדן וולפסון

האם אפשר לגשר על הפער שבין תפילת הקבע לתביעת הכנות האישית? פרק מהספר 'לך תפילתי ואני: בין סידור ללב'.

 

בין אורחות החיים שלימד רבי אליעזר את תלמידיו כאשר חלה, הורה להם: 'וכשאתם מתפללים, דעו לפני מי אתם עומדים'.1 בהזדמנות אחרת אמר רבי אליעזר: 'העושה תפילתו קבע, אין תפילתו תחנונים'.2 אפשר לראות קשר בין שתי מימרותיו של רבי אליעזר. קשה יותר לדעת לפני מי המתפלל עומד כאשר מושמת בפיו תפילת קבע, ואין הוא בוחר את מבעי לשונו כך שייצגו באופן חשוף את אשר בליבו. תפילת הקבע עלולה לחצוץ בין לב המתפלל לאלוקיו. המתפלל עשוי להפעיל את איברי הדיבור שלו לפי השבלונה הנתונה ולשכוח לפני מי מובאים דבריו. משהמירה תפילת הקבע את התפילה הספונטנית, נחוצה התזכורת – על המתפלל לדעת אל מי הוא פונה.

ואולם תפילת הקבע עלולה להשכיח מן המתפלל לא רק את המודעות לנמענו האלוקי אלא גם את המודעות למוען, לו עצמו. היא עלולה לאטום אותו מול השאלה מה היחס בין המילים הממוללות מפיו ובין ליבו.

על המשנה שבה העמיד רבי אליעזר את תפילת הקבע כנגד תפילת התחנונים, מוסיף – ובעצם מפרש – רבי אבהו בשם רבי אליעזר בתלמוד הירושלמי: 'ובלבד שלא יהא כקורא באגרת'.3

מימרא זו מבחינה בין התפילה, שבימינו היא נעשית בדרך כלל במתכונת של קריאה מן הכתוב, לקריאה באגרת. הביטוי 'כקורא באיגרת' נתפרש בשני כיוונים: היו שפירשו שהוא מתייחס לאופי הביצוע הקולי – אל לו למתפלל לקרוא את התפילה כמו שהוא קורא טקסט של חולין. אחרים פירשו שהוא מתייחס למצב הרגשי והתודעתי של המתפלל, שכן מקריאת איגרת נעדר הרגש, כשם שהוא נעדר מקריאתו של טקסט משפטי.4 מדוע קריאתה של איגרת נחשבת, לפי דעה זו, מעשה שאין בו הבעה רגשית, הרי תוכנן של איגרות עשוי לעיתים לעורר דווקא את התרגשותו של הקורא בהן?

עיקרו של דימוי זה קשור בעיניי לאופיה הבסיסי של איגרת – מעצם טיבה בנסיבות טבעיות אין היא נקראת בפי כותבה. מי שיכול להשמיע את דבריו בפני נמענו לא יזדקק לכתיבתם באיגרת. לפתחה של תפילת הקבע אורבת הסכנה שהמתפלל יראה עצמו כמצטט תפילתם של אחרים, של מכונני התפילה ומנסחיה. אם המתפלל יראה בעצמו מי שקורא את מה שכתבו אחרים, עלולה מעורבותו הרגשית להידלדל. רבי אליעזר, לפי רבי אבהו, מאתגר את המתפלל בדילוג רגשי והכרתי על המרווח הזה, הפעור בין המוען הקדום, יוצר הטקסט, ובין המוען הנוכח בהווה, מממשו.

 

מכיוון שרוב מתפללי תפילת הקבע היום עושים זאת בקריאה מן הספר, מן הסידור,5 ברצוני להשוות את המעשה הזה לקריאתנו בטקסטים אחרים שלא אנחנו כתבנו, לאו דווקא לאיגרת.

מעשה הקריאה הרגיל אינו תובע הזדהות. אדרבה, הוא מושתת כמעט תמיד על זרות ראשונית בין הכותב לקורא או לפחות על מרחק ביניהם. אילו היה הקורא זהה לכותב, ואילו קורא-כותב זה גם נשאר בדיוק באותו הלוך נפש שמתוכו כתב את דבריו, או שהיה אחוז באותם שרעפים, וחיוניותם עדיין בנפשו – לא היה נזקק לקרוא את אשר כתב. גם אם יתקרב הקורא אל עולמו של הכותב, יושפע מעמדותיו או מרגשותיו, ואפילו ישקע בעולם הטקסט שיצר הכותב במילותיו, עדיין הוא יעמוד במרחק אסתטי מן הכותב, מרחק שיותיר אותו זולת לכותב. הקורא הספון בגופו ובנפשו, המעוגן והמוגן בנסיבות חייו המסוימות, שמתוכן הקצה זמן ומקום לקריאה, אינו מתכוון ואף אינו מוּעד להישאב מעורו, מאישיותו ומהקשרי חייו ולהתלכד עם הכותב. גם כאשר יקרא טקסט הכתוב בגוף ראשון, לא יעלה על דעתו שהוא, הקורא, הוא מוען הטקסט, שקולו שלו הוא הנשמע משורותיו; להוציא מקרים חריגים במיוחד שבהם מעניקה חוויית הקריאה תחושת קרבה כה גדולה, שהקורא חש כאילו הוא כתב את הטקסט. מי שקורא קריאה טקסית או מקריא בקול באוזני נמען אחר עשוי להתקרב קמעא אל המוען-כותב. לרגע הקריאה הוא משאיל לו את קולו, ואולי אף משתתף באינטרפרטציה של הטקסט, אך עדיין הוא יהיה נמען הטקסט יותר ממוענו. בטקסט שהוא מחזה או תסריט, קריאותיהם של השחקנים עשויות להתקרב עוד אל הטקסט, אם כי אין הם מתלכדים עם כותבו, המוען המקורי, אלא עם הדמויות שבדה.6

גם התפילה מן הסידור מבוססת על קריאה, ועם זה, גדול ההבדל בין קריאה ובין המעשה שאני עושה כאשר אני ניגשת להתפלל מתוך סידור התפילה. ההלכה דורשת כי עיקר התפילה ייקרא בשפתיי ובקולי – גם אם קולי לוחש. כבר בכך חורג מעשה התפילה מאופי הקריאה הרווח בתרבותנו, שעיקרו בעין.

יתרה מזו, מכיוון שהתפילה מוגדרת כדיבור מלא נוכח פני ה', היא מושכת אותי להמעיט ככל האפשר את הרוחק האסתטי הנתון ביני ובין הטקסט החיצוני לי ולשאוף להתלכד עם מילותיו.7

 

1. ציטוט ורמייה

הדיבור האמיתי ביותר שאליו שואף העומד נוכח המוחלט הוא התפילה האידיאלית.

לשם חידוד העניין אשאל מה עשוי להיות היפוכו של דיבור התפילה. לכאורה מול דיבור האמת הזה ראוי להעמיד את פעולת הרמייה. אולם כאשר אדם מרמה את זולתו, אין הוא רק מבטא מילים שהן אינן אמת לפי הנחתו, אמונתו או ידיעתו; הוא גם מבקש שנמענו יניח שהוא מדבר דברי אמת. והרי צד זה של מעשה השקר אינו יכול להיות בר-השוואה למעשה שעושה המתפלל היהודי. המתפלל המודע לכך שנמענו האלוקי יודע כול, אינו מתמודד כלל עם המחשבה להוליכו שולל.

אינני טוענת כי בפועל רמייה כזאת אינה קיימת. עיניי הרואות וליבי היודע, ומעיד על כך גם הפסוק: 'וַיְפַתּוּהוּ בְּפִיהֶם וּבִלְשׁוֹנָם יְכַזְּבוּ לוֹ, וְלִבָּם לֹא נָכוֹן עִמּוֹ וְלֹא נֶאֶמְנוּ בִּבְרִיתוֹ' (תהלים ע"ח, לו–לז), אלא שאני רואה במעשי פיתוי, תרמית וכזב כאלה רמייה עצמית יותר ממעשה הנעשה מתוך מחשבה ברורה ועקבית המניחה שאפשר לרמות את אלוקים, וכי הוא, כביכול, ישתבש בעקבות המילים. מעשים אלו נובעים ממצבים שבהם האינטרסים המטים את תודעת האדם המתפלל, גוברים על דעתו השקולה.8

כדי לעמוד על התהליכים המורכבים הקשורים לעולמה של התפילה אני תרה אחרי ניגוד מדויק יותר לפעולת הדיבור של התפילה. נראה לי כי היפוכו של המתפלל השופך נפשו מול אלוקים, הוא המצטט. המצטט יכול לבטא מילים שישקפו את האמת, לפי דעתו ואמונותיו; הוא עשוי לומר מילים העשויות לבטא את היפוכה של האמת; ויש שיֵּצאו מפיו מילים שאין הוא יודע אם אמת הן אם לאו. הוא יכול לבטא עמדה ניטרלית כלפי הציטוט שהוא משמיע, כך שהנמען לא יוכל להסיק מדבריו מהו יחסו לערך האמת של המילים היוצאות מפיו.

בהקשר הבין-אישי אין מעשהו של המצטט חמור כשל מעשה המרמה. אין הוא מבקש לפגוע בזולתו או להוליכו שולל. לעומת זאת, בדיבור מול האין-סוף, כלומר בהקשרה של התפילה, חמורה סכנת הציטוט מסכנת הרמייה. בהציבי את הציטוט כהיפוכו של מעשה התפילה אני מבקשת להדגיש את יסוד ההתחייבות שבדיבורי התפילה ואת הדרישה שהמתפלל ינקוט עמדה במילותיו.

אם כך, מה לדיבור הנאמן של התפילה, האמור לנבוט מגרעינה הפנימי של הנפש, ולטקסטים שיצרו אחרים בעיתים אחרות? אבקש לתאר כאן משהו מן היחסים המורכבים שבין המעשה הטהור של התפילה, הדיבור הכן והמלא נוכח פני ה', ובין מציאותה של התפילה בפועל, שרבים מפניה – פני ציטוט הם.

 

2. האם המתפלל תפילת קבע יכול להיות נאמן לליבו?9

כאמור, השיחה בין אלוקים לאדם – שני כיוונים לה: ה' פונה אל האדם, והאדם פונה אל ה'. בפשטות, פנייתו של הקדוש ברוך הוא אל האדם נעשתה בימי הנביאים באמצעות המילים ששם בפי נביאיו. מאז ניתנה תורה מסיני, אלוקים מדבר אל האדם גם דרך מילותיה של התורה שבכתב. פנייתו המילולית הבסיסית של האדם אל אלוקים הייתה והווה התפילה.10

אף על פי כן, בפועל מה שנאמר בבית-הכנסת ובתפילות ההלכתיות ביחידות – אין מקורו במתפלל עצמו. כל המכיר, ולו במעט, את סידור התפילה יודע כי הוויית תפילת הקבע היהודית כולה נדבכים נדבכים המונחים זה על גבי זה. קול מצטט קול מצטט קול.

המתפלל את תפילת הקבע אינו מבטא את שביקש ליבו לומר באופן ישיר, אלא פונה לאלוקים באמצעות טקסט שהוכתב לו מחוצה לו, במילים שנמסר לו שעליו לאומרן, מתוך הסידור שתיקנו חכמי ישראל ומשורריו לדורותיהם, ועל פי הוראות ההלכה או המנהג, שאף הן נתפסות בעיניו כמגלמות רצון ה' והוראתו. מבחינה זו, מעשה התפילה הוא מעשה של ציות לתורה, והטקסט שלה, שמקורו מחוצה לו, הוא ציטוט של מילים שהוא חייב לאומרן אם הוא מבקש לקיים את דברי התורה.11

לנוסח הסָּדור, שאותו 'מצטט' המתפלל, יש ערך חינוכי. לא רק בקריאות בתורה הבאות בשולי מעמד התפילה ובקריאות הליטורגיות המשולבות בתוך התפילה, דוגמת קריאת שמע, ברכת כהנים שבברכות השחר או 'כגוונא', אלא גם בנוסחה של התפילה עצמה אפשר לראות מעין תורה הבאה מחוץ למתפלל כדי לחנכו. לכאורה התפילה היא דיבורו של המתפלל – מוען ישיר הפונה אל הנמען האלוקי הישיר, אבל לעיתים יהיה המתפלל עצמו נמען נלווה של דברי עצמו. סידור התפילה עיצב וממשיך לעצב לא רק את מוצאות שפתיהם של המפללים לאלוקיהם, אלא אף את תודעותיהם.12 הרב פרופ' י' ברנדס רואה בסידור – ספר ההגות היסודי של עם ישראל, הן מבחינת החשיבה שעיצבה אותו ואת חלקיו וסדריהם, הן מבחינת תפוצתו והפונקציה שלו המביאה אותו להידבר מפיו של כל אדם מישראל במשך דורות.13

זוהי בחינת ה'תורה' שבנוסח תפילת הקבע, ולכאורה יש בה כדי לפגוע בנאמנות התפילה לליבם של המתפללים.

 

3. האם התפילה האישית יכולה לבטא נאמנה את המתפלל?

הן במעשה התפילה הסדורה הן במעשה לימוד התורה מוצע לפני האדם טקסט האמור לחנכו. האם אין בכך כדי לערער על ההבחנה שהצגתי לעיל בין המושגים המהותיים של תורה ותפילה? ושמא ההבחנה הזו תמשיך להתקיים בין תורה לתפילה אישית בלבד. כלומר, היסוד של אמירת דברו של הזולת אכן מאפיין את הקורא בתורת ה' או המצטט דבר ממנה – אך כפי שראינו הוא מאפיין גם את תפילת הקבע – ואילו הדגשת האמירה הכנה של המתפלל תעמוד בעינה רק לגבי התפילה האישית; הרי רק בתפילה זו הפרט מבטא את אשר על ליבו מול האין-סוף בלשונו הוא, ועל כן היא המבע האנושי הנאמן ביותר. מכיוון שתפילת התחנונים ותפילת השבח וההודיה שאומר אדם מדעתו אינה כבולה לנוסח מוּרש, למנהגים ולמסורות כלשהן, היא זו העשויה לשמור אמונים מלאים לליבו.

אכן, התפילה האישית עשויה שלא להיחשב 'תורה', כלומר אין האדם מצטט בה משהו מדבר ה' או חכמיו ופייטניו, ובכל זאת, במבט מדוקדק ומעודן יותר אפשר לעורר את שאלת הנאמנות של המתפלל לעצמו גם לגבי התפילה האישית: האם המתפלל בנוסחו שלו יצליח לדובב את נפשו באופן המדויק ביותר? הרי כל עוד תוגדר התפילה האישית פנייה מילולית אל ה'; כל עוד מילותיה הן חלק ממערכת לשונית שאותה המתפלל למד מסביבתו, מוגבלת אף הנאמנות העצמית שבמבע חופשי זה.

לפי המקובל בבלשנות המודרנית, הלשון המשותפת היא פרי יצירת החברה ותרבותה. בכך מצטמצמים ומתעצבים הרגשות וההגיגים שהפרט מביע בה לפי צורות חוריה של מסננת חיצונית זו. האם המתפלל שתפילתו קרוצת מילים אכן בן חורין לבחור את המבע המדויק ביותר?

לא רק הטקסטים הנתונים בידינו לא נוצרו בצלם צרכינו וכדמותם; ברזולוציה גבוהה יותר – אף הלשונות המשותפות כפויות עלינו ואינן פרי יצירתנו החופשית. על כן בכל פנייה מילולית – ולו החופשית ביותר, ולו אל אלוקים, אל המוחלט – אפשר לראות הטיה קלה מן הנאמנות לנו, המוענים. גם בלא כוונתו של הדובר ובלא מודעותו, מסנן השפה מתווך, ואף חוצץ, בין הלב לנמענו.14 האדם המבקש לשפוך צקון נפשו מול הקדוש ברוך הוא, לחרוג מעולמו החברתי-תרבותי המוכר לעבר הנשגב והטרנסצנדנטי, נוכח בייאושו כי הוא מושרש בבועת הלשון המוסכמת, והיא מקיפה את תודעתו וכולאת אותה. לשונו – בצבת עצמה עשויה ותפוסה, ואין מפלט להיחלץ משם.

 

4. המודעות לשפה 'על דרך הציור'

ברצוני להציג התמודדות מעניינת עם מגבלותיה של הלשון שמצאתי ברוח דבריו של ר' אריה לייב הלר. אמנם הצעתו של ר' אריה לייב הלר, בעל 'קצות החושן', שאביא בזה אינה מתייחסת לתפילה האישית. אדרבה, נראה שהוא דן בנוסח הקבע של התפילה ובהקשר מסוים בתוכו – אמירת שבחיו של הקדוש ברוך הוא. ובכל זאת, נדמה לי שאפשר להחיל את דבריו גם על השאלה המעסיקה אותי כאן.

ר' אריה לייב הלר דורש בהקדמתו לחיבורו 'שב שמעתתא', את הפסוקים הבאים: 'וַיְפַתּוּהוּ בְּפִיהֶם וּבִלְשׁוֹנָם יְכַזְּבוּ לוֹ, וְלִבָּם לֹא נָכוֹן עִמּוֹ וְלֹא נֶאֶמְנוּ בִּבְרִיתוֹ. וְהוּא רַחוּם יְכַפֵּר עָוֹן וְלֹא יַשְׁחִית, וְהִרְבָּה לְהָשִׁיב אַפּוֹ וְלֹא יָעִיר כָּל חֲמָתוֹ' (תהלים ע"ח, לו–לח). ר' אריה לייב הלר הפקיע את הפסוקים הללו מהקשרם המקורי,15 וראה בהם ביטוי למגבלה של השפה לדבר על הבורא.16 בעקבות הרמב"ם17 טען כי ניסיונה של הלשון האנושית לדבר דיבורי אמת ביחס לאלוקים מועד מראש לכישלון. על כן מילות השבח לקדוש ברוך הוא אינן אלא פיתוי הפה וכזב הלשון. כך הוא כותב בהקדמה לחיבורו 'שב שמעתתא':

כיון דאין גדר לכבוד הבורא יתברך בפה ולשון כי אינו ממהותו וענינו כלל שהוא מרומם נבדל ונשגב מכל מה שיוכל להאמר בפה, רק בהכרח יצויר דבר מה לשבר אזן המדבר והמהלל. אבל אם ליבם לא נכון עמם, פירוש בליבם לא יכוְנו שכל מה שהם אומרים הם רק על דרך ציור, אז יפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו, כי כל התהלות והתשבחות לא יתייחסו בשום אופן לו יתברך.18

ובכל זאת, הוא מציב אידיאל של תפילה שלפיו ליבו של המתפלל יהיה 'נָכוֹן עִמּוֹ' בתוך מגבלות הלשון האנושית. הלב הנכון לתפילה הוא לב המודע לגבולות לשונו. זוהי תודעה המכוונת לכך שכל המילים היוצאות מן הפה אינן כפשוטן, אלא הן 'על דרך הציור'.

בדוגמה מעניינת זו המתפלל האידיאלי, האסור בכבלי הלשון, אינו מתכוון לרמות לא את נמענו האלוקי ולא את עצמו. כדי שהכזב יתפוגג, מעשה הפיתוי צריך להיות מודע ושקוף לפני תודעת המוען, ולא רק לפני תודעת הנמען האלוקי.19 ה'שב שמעתתא' מחזיר את הכֵּנות לתפילה באמצעות החובה שהוא מטיל על המוען להיות מודע למרחב הלשוני המושאל או המטפורי – 'על דרך הציור'.

כאמור ה'שב שמעתתא' מתמודד עם בעיית אמירת שבחיו של הקדוש ברוך הוא ולא עם בעיית התפילה בכלל, ובוודאי לא עם בעייתיות הלשון החופשית שבתפילה האישית, אך לא מן הנמנע בעיניי להמשיך קו מחשבה זה ולהפליג עמו גם הלאה משם ברזולוציה גבוהה יותר. מדבריו אוכל לשאוב השראה גם כאשר אני מבקשת לדבר דיבור נאמן, אך אין לי אלא האספקלריה העכורה והחוצצת של השפה. אין לי ברירה אלא להתבטא בלשון המשותפת, במערכת התרבותית-חברתית, שאין בה כדי לשקף במדויק את המתחולל בליבי. בעומדי מול גבולותיה של השפה, הוא מציע לי (במילים!) להשתהות ולהכיר בפער בין מה שאומר הפה ובין מה שהלב עשוי לרחוש מעבר למילים ההגויות, ולהודות בפער הזה ובצרימתו.

אין הדבר פשוט כלל ועיקר, שכן מחשבותינו כבר נוצקו בתבניות הלשון האופפת אותנו. האם נותרה לנו פיסת תודעה להיעגן בה חוצה להן? האם עדיין נשאר בנו מקום בתול משפה? אם נותרה חלקה כזו, באופן טבעי תִּטה הנפש לעמעם את הפערים ולגשר על הדיסוננס הקוגניטיבי. ושמא כל מה שנוכל הוא להטיל ספק במוצקותה של השפה באמצעות תודעתנו, שהשפה כבר כבשה את כל חלקותיה. קשה מאוד לאמץ את ההצעה של ה'שב שמעתתא' המפצלת את התודעה, בוודאי במובן המורחב שהרהרתי בו כעת, ובכל זאת, אני רואה לנכון להציגה. היא מזמינה אל התפילה איזו אי-נחת בסיסית מעצם הפעולה במילים; צל של עב אילם וטרנסצנדנטי מקדיר את מילות התפילה כאומר באי-מיליו: זה לא זה.20

 

5. ממילים לניגון והלאה – האם קיים מבע נאמן?

 

…אַתָּה אוֹמֵר נִגּוּן וּמִתְכַּוֵּן לַכֹּל –

לְכָל פּוֹרְקֵי עֻלָּם שֶׁל שְׁמוֹת-הָעֶצֶם-וְהַתֹּאַר

הַמִּתְמַלְּטִים מֵאוֹר כּוֹזֵב שֶׁל פֵּשֶׁר מִתְחַשֵּׂף

וּמִתְחַפְּשִׂים-לְדַעַת

בְּכָל אַרְבַּעַת הַמַּסְווֹת שֶׁלַּפַּרְדֵּס.

כִּי הַנִּגּוּן הוּא זֵכֶר אַחֲרוֹן

שֶׁל שִׂיחַ אֵל אֶל יְצוּרָיו

בְּטֶרֶם-שְׂפַת-לָשׁוֹן.

כִּי הוּא מִצּוּי שֶׁל כָּל זַעֲקוֹתֶיךָ

אֲשֶׁר שָׁתַקְתָּ בִּתְפִלּוֹת הָאַהֲבָה.

(מתוך א' שלונסקי, 'אתה קורא לזה נגון')

 

אֵלֶּה הָיוּ הָרִקּוּדִים הָאַחֲרוֹנִים. עַכְשָׁיו אֲנִי

יוֹדֵעַ כִּי נַעְתִּי בַּמַּסֵּכָה שֶׁלֹּא אֲנִי שַׂמְתִּי

עַל פָּנַי שָׂמוּ אֲחֵרִים. בָּאתִי מְאֻחָר שָׁם […

…] עַכְשָׁיו שֶׁכְּבָר מָחָר אֲנִי יוֹדֵעַ כִּי הָיִיתִי שָׁם

מְאֻחָר אַךְ לְעוֹלָם לֹא אֶשְׁכַּח הָרִקּוּדִים הָאַחֲרוֹנִים.

 

מֵעוֹלָם לֹא הָיוּ רִקּוּדִים רִאשׁוֹנִים.

(אמיר גלבע, שירים ב', עמ' 59)

 

שאלת נאמנותו של המתפלל לנפשו מטרידה באשר לנוסח תפילת הקבע; ברמת הבחנה גבוהה ומדויקת יותר כרסמה שאלה זו אפילו באשר לתפילה האישית. בתפילה האישית לא הנוסח מוכתב; הלשון שבה נאמרת התפילה היא הבאה אל האדם מחוצה לו; בתפילה האישית לא האפשרות שהמילים יהיו בגדר ציטוט של 'תורה' עלולה להעיב על נאמנותה של התפילה ללב המתפלל, אלא האפשרות שמבעי הנפש יוצקו אל תוך תבניות לשון חברתיות, חיצוניות לפרט. גם אפשרות כזאת עלולה לפגוע בצלילותה של התפילה נוכח פני ה'.

הצבעתי עד כה על תורפתן של המילים המוצעות לפרט מן החוץ, מן ההסכמה החברתית. טענתי שמכיוון שהרשת שהן פורשות על המציאות מַבנה את חשיבתנו על פי דרכן, היא מַגלה את תודעתו של הפרט לעבר פשרה עם ההמשגה התרבותית שבתשתית החברה שאליה הוא משתייך. אם התפילה אמורה להיות הביטוי המדויק והטהור ביותר של הנפש, האם ישנם אמצעים שיתאימו לה יותר מן המערכת הלשונית? אולי המוסיקה מהימנה יותר מן המילה? שמא הניגון ישרת טוב יותר את מעשה התפילה?

פעמים רבות מצוטטת בשם ר' שניאור זלמן מליאדי האמירה שהלשון הוא קולמוס הלב, והשיר הוא קולמוס הנפש.21 אינני מבינה את ההבחנה הזאת לאשורה, משום שאינני יודעת מה בין לב ונפש בהקשר זה. ייתכן שמבנה המשפט רומז על העדפת מקומו של השיר על פני הדיבור, אך מכיוון שלא מצאתי היגדים עקיבים על יחסי לב ונפש, תוכנו אינו נהיר לי.22 אבקש להתבונן ביחס בין שני הקולמוסים הללו, כלי הביטוי העומדים לרשות המתפלל.

שירה וניגון ליוו את עם ישראל לדורותיו בפניותיו אל אלוקיו, החל ממשה ומרים בשירתם לו על הים, דרך דוד והמשוררים ששרו וניגנו על מעלות המקדש, ועד הפייטנים בני כל תפוצות ישראל שעיטרו את התפילה בבקשות, בזמירות ובשבחות. אלא שכל אלו השתמשו בשירה ובנגינה כבת לוויה טפלה למילים, שהן עיקר ותשתית עולמנו. הרי בכוחן של המילים לנטוע שמים וליסוד ארץ נפתחים כתבי הקודש; ובמילים המשיך העם ויצר הוויות חיים והוויות תורה.

עד שבאו הצדיקים החסידיים וחידשו חידוש גדול – גם בניגון הערום ממילים הם ראו תפילה. בצד התפילה הסדורה במילים עבריות, שאותה התפללו לפחות שלוש פעמים בכל יום, בצד הפיוטים המעוצבים לתלפיות ובצד תפילות התחנונים בלשונות שהיהודים השתמשו בהם בגלויותיהם, הכירו החסידים גם תפילה שאינה כבולה למילים. לא רק ליד הטיש של הרבי אלא גם במעמדות של תפילה החסידים שרים קטעי שירת ניגון ללא מילים, ובימינו יש לתופעה זו אדוות גם בבתי-הכנסיות הדתיים-לאומיים.23

המערכת הלשונית היא מערכת מפורטת. סימניה – האותיות, המילים והמשפטים – וצירופיהם הולמים למדי את הרצון לדייק את המחשבה ולחדדה. התפילה במילים מסייעת למתפללים לשבח את קונם על הטובות שהם רואים בעולמם, במוצאות את עמם ובאירועי חייהם הפרטיים, להתוודות לפניו על חטאיהם כמות שהם ולשטוח לפניו את מגוון צורכיהם;

לעומת לשון המילים המדייקת, הניגון נטול המילים עשוי לבטא מחוזות נפש מודעים פחות.24 הצדיקים החסידיים ראו בו כלי טוב יותר לעירור פנימיותו הכמוסה של האדם ונתיב פתוח וישיר אל האלוהות, סודה של ההוויה. הניגון ללא מילים, דווקא מכיוון שאינו עשוי צירופי סימנים סמנטיים המציינים תכנים מוגדרים, הוא כלי לדבקות ולייחוד.

בשל זרימתו האחדותית של הניגון ראו בו מבע ישיר ואמין יותר של הנפש. מסופר על הבעש"ט כי כששמע אדם רשע שניגן בכינור, הבין את כל העברות שעשה מיום היוולדו.25 בבסיס הסיפור הזה מונח שבמוסיקה אי-אפשר לשקר. ברוח דומה מובאת מימרה בשם אחד מגדולי המלחינים שקמו לעם ישראל – הרבי השני של חסידות מודז'יץ, רבי שאול ידידיה טאוב ממודז'יץ. בתשובה לשאלה מהו החומר שממנו נוצרת הנגינה, ענה רבי שאול ידידיה:

'דברים היוצאים מן הלב', היינו דברים היוצאים ועולים מעל גדות לב מלא, אלה הדברים 'נכנסים אל הלב'… וממה שנתמלא הלב נוצרה השירה והנגינה. וזהו 'אז ישיר' (שמות טו, א) פירש רש"י 'עלה בלבו שישיר', היינו ממה שעלה ונתמלא לבו, אמר שירה וזמרה.26

לפי הרבי ממודז'יץ, עצם עליית הלב על גדותיו, כשאין האדם יכול להכיל עוד את תנועות הרגש שלו, הופכת לשירה וזמרה. אף שאחדות מיצירותיו של רבי שאול ידידיה הן מהיצירות המורכבות ביותר שהכירה המוסיקה היהודית המזרח-אירופאית הלא-חזנית, הוא בחר למקד את מקורו של הניגון ואת יצירתו לא בשלבים המודעים והמתוחכמים של עיבוד הרגש והפיכתו למעשה אמן ולא בתהליכי ההלחנה המורכבים, אלא במידיותו דווקא. הנפש המלאה נשפכת – וכמו מאליו נוצר ניגון.

בסיפור החסידי המפורסם על הנער שניגן בחליל בזמן נעילת יום הכיפורים27 מונגדת נשיפתו של הנער התם והבור, 'שאינו יודע מאומה', בחליל אל המלל הרב של התפילות. הבעל שם טוב מסביר באותו סיפור כי הנגינה הזורמת הישר מהבל פיו הנקי של הנער, ומ'אמיתת נקודת לבבו בלא שום פנויה [!] רק נקי לשמו יתברך', היא המעלה את מילותיהן של כל תפילות העדה.28

את ייחודה של הזמרה אפיין הראי"ה קוק במילים: 'הרגש הלבבי, המתעמק בעומק הנפש, הצפון בחגוי החיים, שהתפרצותו הבטויית אינה יכולה להתלבש בבטויים, כי אם בתנועות קוליות, מסודרות'.29 אכן המוסיקה מצליחה לגעת בנבכיה של הנפש, וייתכן שהיא מיטיבה לעשות זאת מלשון המילים הממשיגה והמשמשת לתקשורת רגילה.30

ואולם גם באשר לניגון ראוי לדייק: הרי אף הוא מתקיים בתוך מערכת לשונית – לשון המוסיקה. כל קטע מוסיקלי נוצר ומבוצע בתוך הקשר תרבותי. המרחב שבו הוא ממשיך להתקיים הוא פרי מסורות תרבותיות קיימות, וכמו כל טקסט מילולי בעל משמעות, גם הוא מושתת על כללים, בין שהם מודעים או שאינם מודעים.

לפיכך המבקש לבטא את רגשותיו, את אמונתו, את משאלות ליבו או את טענותיו מול הקדוש ברוך הוא באמצעות ניגון שהוא מכיר, דומה לדידנו למבקש להתבטא באמצעות פסוקי תהלים שבהם בחר; והמבטא את רגשותיו באלתור או בהלחנתו של שיר חדש, דומה לדידנו למי שיתפלל תפילה אישית. כשם שהמתפלל תפילה אישית יעשה זאת בשפה המילולית המוגשת לפיו, על מכמניה ועל חוקיה, שפה שלא הוא יצר, ושלרוב לא יהיה מודע אל מגבלותיה – כך לשון המוסיקה המסוימת שבה יאלתר או ייצור, אף היא מבוססת על עקרונות בסיסיים ועל כללים סגנוניים שהתרבות הכתיבה, ורוב הנהנים ממנה, ואפילו רבים מהיוצרים בה, אינם מודעים אליהם. לפיכך, אם אמת המידה לבחינת טוהרהּ של לשון התפילה היא מידת המעורבות התרבותית, לא מן הניגון יימצא לנו מבוקשנו.

מי שיבקש להימלט מן הלשוניות המשותפת וינסה להביע את עצמו במדיום אחר, כגון ריקוד, ציור או פיסול, ימצא אף בו אותה מגבלה, שכן גם שפות הצבע והקו, החומר ותנועת הגוף אינן פועלות בוואקום תרבותי. גם המבעים האנושיים הללו מתקיימים במודע או שלא במודע בתוך מוסכמות סוגתיות וסגנוניות.

ושמא נותרו פעיית הבכי, האנחה או מצהלות השמחה הצרופות לבדן להיחשב תפילת אמת? במסתו התהומית 'גילוי וכיסוי בלשון' כתב ביאליק כי גם המילים שלידתן היא גילוי נפשי עצום ונורא, עם התיישנותן והישחקותן הן מכסות יותר משהן מגלות. בפסקה החותמת את המסה הוא כותב באופטימיות על הלשונות הלא-מילוליות:

עד כאן על לשון המלים. אבל מלבד זה עוד לאלוה לשונות בלא מלים: הנגינה, הבכיה, והשחוק. ובכולם זכה החי המדבר. הללו מתחילים ממקום שהמלים כלות, ולא לסתום באים אלא לפתוח. מבעבעים ועולים הם מן התהום. הם הם עליַת התהום עצמו.31

אכן, הניגון מסוגל להעלות את התהום,32 אולם האם הניגון הוא התהום עצמה? כשלעצמו בוודאי אין הוא התהום הגולמית של הפרט. הן המוסיקה והן שאר האמנויות 'נגועות' בתרבותיות. אם כן, התפילה הזכה מאין תימצא? האם נותרו בחיפוש אחר כלי התפילה הטהורים רק מבעים גולמיים, כמו הבכייה והשחוק?

בגרסאות מאוחרות יותר של הסיפור החסידי הנזכר לא בקע קולו של הנער מן החליל; הנער שרק או קרא כתרנגול.33 על פי גרסאות אלו, הסיפור חותר באופן מובהק להדגיש את עוצמתם של הביטויים הקדם-מילוליים, ואפילו הקדם-מוסיקליים – במובן התרבותי והמפותח של המושג מוסיקה – ולהראות את כוחם בהנפת התפילה המילולית ובהעלאתה. את התפילה לא יגאל אפילו הניגון אלא רק הקול הראשוני, החף מתרבות. יש בכך כדי להזכיר את הדברים המובאים בשם רבי נחמן מברסלב: 'נכון אתם אנשים כשרים, אך לא זאת הייתה כוונתי, רציתי שתהיו כחיות הנוהמות ביער לילות שלמים'.34 אם אחרי טוהר אני תרה כאן – אולי שאגות, אנקות, המיות של בכי וצהלות של צחוק יהיו המבעים הנאמנים ביותר של תהומות הנפש.

מנגד, לאכזבתי, אפילו הביטויים הללו, המתנערים במודע מן התרבות והחברה, לא פעם אינם מצליחים להתעלם מן המבט החברתי. עם בעיה זו מתמודדים גם המתבודדים הנושאים קולותיהם בצעקה במקומות שיש בהם נפש אנושית, ואפילו במקומות שהם מדמים לעצמם שיש אוזן כזאת. אפילו במקום שאין בו זולת אנושי, עלולה אוזנו של המתבודד לפצל עצמה מפיו, ולהרעיש את דממת ההתייחדות. מתברר כי גם כשאדם נמצא בפועל לבדו מול אלוקיו – ההתייחדות אינה אוטומטית, והתודעה נוטה להתפצל בין 'המביע' ובין 'השומע', שהוא הקול החברתי המופנם בו.

 

6. תפנית: הסידור ביטוי לקומת אדם

המהלך התר אחר המדיום המדויק למבע הנאמן מתסכל. החיפוש אחר הכלי ההולם תפילה, קרי פנייה צלולה של האדם אל בוראו, העלה כי לא רק תפילת הקבע שבסידור עשויה להיחשב ציטוט אלא אף שפיכת שיחו במילותיו-שלו לפני קונו מתווכת על ידי הלשון המשותפת; ולא רק תפילתו האישית בשפה המקובלת אלא אף ניגון ללא מילים אינו חף מחוקים תרבותיים וממסורות סוגתיות וסגנונות. דרך סלולה לנאמנות לגרעינה של הנפש – איִן. מבחינה זו גם כשכל הביטויים הללו נוצרים בתוך מרחב יצירתי פתוח, אין ערובה שלא ייכשלו באי-דיוק, שבו אני רואה מעין הרחבה של חטא הציטוט.

אפילו למי שנוקטים אמצעים פרימיטיביים, קדם-תרבותיים, המבצעים 'גלגול ראש' או 'גלגלון' נוכח פני ה',35 אפילו למתבודדים הנוהמים כחיות ביער, לא מובטח שמבעם יהיה חי ואמיתי. אף לתודעתם עלולה להשתרבב המודעות לחוקים החברתיים והתרבותיים, גם אם על דרך השלילה וההפרה שלהם.  מעצם היותם כלי ביטוי, כלומר כלים להחצנה, דבק גם בהם החשש להתפענח בהקשר החברתי-תרבותי. חשש זה מעכיר את המעשה שביקש להיות תם, שכן הוא מחיל עליו קודים תרבותיים זרים, גם אם אלו מנוגדים לכוונה הראשונה שהולידה אותו. אפילו לפתחו של מעשה המתחולל בין אדם לקונו, בלא עין ואוזן זרה, אורבת האפשרות הזאת בתוך תודעתו של אותו אדם עצמו, והיא עלולה לזהם גם מעשה שהיה זך ביסודו.

מי שמרגיש אזוק בכבלי התפילה הממוסדת ומשליך יהבו על ביטויים חופשיים יותר, ייתכן שימצא שביטויים אלו נאמנים יותר לרחשי ליבו. ואף על פי כן, מן השפה הכללית, מן התודעה המוכללת, מן המבט הזר – זה השוסע את האדם עצמו – לא יוכל להיחלץ, אפילו הוא מתבודד, אפילו הוא במעבה יערות או בלבב ימים.

 

אני חוזרת אפוא אל סידור התפילה.

מתברר כי האתגרים שהוא מציב לפניי אינם שונים באופן עקרוני מן האתגרים שמציבות חלופותיו. אינני כופרת בהבדל בין מידת החירות הנתונה לפסנתרן הקלסי המנגן בדייקנות מן התווים המודפסים המונחים לפניו, למידת החירות של המאלתר בפסנתר ג'אז; אולם לאמיתו של דבר, אם שני הנגנים הללו מודעים היטב למעשיהם, יודו שניהם כי נגינתם מחויבת לחוקים סגנוניים ולמוסכמות כובלות, ועם זה, לפני שניהם פתוח מרחב עצום של חירות יצירתית. אינני כופרת אפוא בהבדלים בין המתפללים לפי הסידור למתפלל בריקוד או המתפלל בכתיבת שירה. ובכל זאת, שאלת הנאמנות והאמינות אינה מדלגת על איש ואינה פוסחת על מדיום. ומנגד, אפילו בין תוויו של הסידור והוראותיה של ההלכה המלוות אותו, אפשר למצוא מרחבים של חירות.

מכאן שגם אם נשער שיש הבדלים בין המדיומים השונים, אלו הם הבדלים יחסיים, העשויים להתגמד ואפילו לאבד את תוקפם מול מרחבי התכוונותו של המתפלל ומול חירותו הפנימית. התפילה דורשת כנות וכוונת הלב, ואלו – כך נראה – אינן תלויות בשאלה באיזה מדיום יבחר המתפלל.

יתרה מזו, אני מוצאת יתרונות מסוימים לסידור התפילה על פני הלשונות שנראו לי משחררות יותר. כאמור, התפילה היא מבעו הכן של האדם לקראת מלכו של עולם ובוראו, לקראת הנשגב ממנו. מתוך אמונתי העמוקה בחשיבותה של ההתאמה בין ה'איך' ל'מה', לשונה של התפילה אמורה לחרוג ממה שזמין לאדם הראשוני-החייתי או ממה שזמין לאדם הכלוא בדימויו העצמי. גם אם יצליחו המבעים הגופניים הראשוניים לשקף את המיות הנפש בלא כל יחס למוסכמות החברה, אין בהם כדי לגלם את הנאמנות למלוא קומת אדם. הנהמה או היללה, מחוות ההשתטחות אפיים או ההתפלשות בעפר יוכלו אולי לשמור אמונים למשהו ממצולות קיומו של אדם, אך האדם אינו רק מצולותיו. חייו של האדם, תובנותיו וספקותיו, כמיהותיו ומפחי הנפש שלו, תודותיו ואשמותיו אחוזים ברשתות של משפחה ושבט, בחוגי לאום וסביבה וגם בקשרי תודעה, לשון וזיכרון קולקטיבי אוניוורסלי מורש. אותן 'לשונות פרימיטיביות' אין בהן כדי לספק לו כלים מדויקים דיים לביטוי מכלול הזיקות והסבכים הללו לפני האלוקים.

מעתה לא אראה עוד את הפער המובנה בין הנוסח לליבו של מתפלל פלוני ברגע מסוים כאילו הוא  פריהּ של גזֵרה שרירותית ואטומה שגזרו אילוצי המציאות ההלכתית, החברתית או ההיסטורית בלבד. באי-ההתאמה ההכרחי בין סידור התפילה ללב מגולמת התביעה היהודית להיחלץ מן השקיעה באני המוכר, התָּחום בגבולות מודעותו העצמית, לקראת מה ששוכן מחוץ לכל גבול.36

תפילת הקבע מושכת את המתפלל לבטא נאמנה מכלול רחב יותר שלו, ולא להסתפק בביטוי של מה שנתפס בעיניו באותה עת בתור גרעין נפשו בלבד. הסידור אינו אמור לשמור אמונים רק לאזור שאליו מצליחות תודעתי והמיות נפשי להגיע באותה שעה. מתברר שיש ערך לפלישתם של דורות עבר ושל דורות עתיד אל ההווה של תפילתי; שהדיוק בתפילה אינו תלוי תמיד בהתנתקותי מסביבתי ובהתכנסות אל גרעין החוויה שלי באותו רגע; ושהיא עשויה להיות נכונה ועמוקה יותר אם אביא אליה את אהוביי ומגַדליי, את ביתי, את עמי ואת נדבכי לשונו.

 

7. הסידור הטרנסצנדנטי

אצעד צעד נוסף: ושמא התפילה אינה אמורה רק לבטא את המתפלל; הרי היא גשר בינו לאלוקיו. על כן עליה לדייק בהבעת הצפון בליבו של המתפלל, ועם זה לשקף נאמנה את אלוקים, ליבו האחר של היש כולו.37 נאמנותה של התפילה גם לאל עליון תובעת מהמתפלל להימשך אל מעל למה שהכיר בנפשו.

בלשון הסוד אפשר לראות בסידור התפילה גילום מסוים של האלוהות הסובבת כל עלמין, המתנשאת הרבה מעל לעולמות וליצורים שבראה.38 כאשר המתפלל נפתח אל הנושאים המופיעים בנוסח הסדור, אל דמויות ונסיבות רחוקות ואף אל אופני הביטוי הארכאיים שבו, הוא מפלש את עצמו, כך שיוכלו לבוא בו הוויות שהיו זרות לו עד כה. באמצעות הנוסח הזר-מראש נמתחת הנפש כפקעת של שתי ממרכזה המוכר, הספציפי, לעבר האחר, והלאה לעבר מי או מה שמצוי מעל לכל ביטוי מסוים דאמירן בעלמא.

זהו צד ה'תורה' שבתפילה, כלומר התפילה המגדלת את הלומד מעל למידות שהיה מוגבל בהן קודם שפתח בה. בעקבות תוכני התפילה, בעקבות לשונותיה והגופים המתחלפים תדיר שהיא מזמנת למתפלל, יצעיד בה המתפלל את נפשו. הוא יגמיש אותה כשחקן תיאטרון רציני ומחויב, המאמץ דמות שאינה עשויה בצלמו – עד כמה שידע עד כה – ובכך מגלה פנים שהיו חבויות במחשכיו עד כה ומרחיב יכולותיו ותחומיו. (ואדגיש: אני מתייחסת לשחקן תיאטרון טוטלי, התובע מעצמו להשיל את היכרותו הקודמת עם עצמו, לצלול אל מרחב לא ידוע ולהתחייב אליו).39 בתפילה כזאת המתפלל רואה ב'פשטו' של הנוסח הנתון ישות שלמה ועצמאית המייצגת את הטרנסצנדנטי, והיא דורשת ממנו להגמיש את הגדרותיו העצמיות לקראת הטקסט המגובש שלפניו. בתפילה כזאת כבד יותר משקלו של הצד האלוקי שבקשר אדם-אלוקים. אולם תחתיה מונח כי נשמת המתפלל היא אין-סופית, ואם רק יהפוך בה באמצעות תפילותיו ויהפוך בה – ימצא דכולא גנוז בה.

את התרחבות הנפש מחוץ לגבוליה המוכרים עשויים ללוות רגשות חזקים, ולאו דווקא רגשות המתיישבים אלו עם אלו: הפנייה אל השגב עשויה להביא לשפלות, לכלימה, לחרדה, לצמצום עצמי וליראת רוממותו של הנשגב מכול, אך גם להתלהבות, לאהבה, לתשוקת דבקות ולתעצומות של שמחה בחירות לצמוח ולגלות מחוזות חדשים באני ובהוויה.

 

8. ובשוליים: שלל מן המסע

במסע שערכנו מתפילת הקבע וחזרה אליה ליוו אותנו חששות הזיוף ואתגרי ההסתלקות ממחשבות חברתיות זרות. עתה שבנו אל התפילה הממוסדת, ואנחנו עומדים דווקא מול תעצומות זרותה – אולי הן שיבקיעו לנו נתיב החוצה ולמעלה מכל אלו, למעלה מתודעתנו שלנו.

אכן, לא מצאנו מרפא שלם למדווי המודעות התרבותית שלנו, לחשש ה'ציטוט' החברתי ולמסגרת התודעתית הסוגרת עלינו. האם לריק היה המסע המחשבתי המעגלי-לכאורה בעקבות התפילה הכנה, הנאמנה לנפש המתפלל?

מן התחנות שבהן עצרנו בחיפושינו אחר המבע הממוסד-פחות והחופשי-יותר, אספנו באמתחתנו אפשרויות מגוונות של תפילה. גם אם אף לא אחת מהן מבטיחה נאמנות מלאה לַנפש המתפללת, יש בכולן כדי להעשיר את תפילתנו ולרכך את ההרגלים שהתקשחו בנו עד כדי ריחוק מעצם המעשה של עמידה נוכח ה'. תפילת הקבע הממוסדת – טוב לה שתתגוון ושתתעשר בתפילה האישית, בניגון ואף בשאר לשונות ההבעה.

בעשורים האחרים אנחנו עדים לשגשוג התעשרותן של לשונות התפילה בבתי-הכנסיות האורתודוכסיים.40 המנהג לשזור בתפילה ניגון ללא מילים – ולא רק כשובל של ניגון לאחר שהסתיימה שירת המילים בו41 – מתרחב והולך היום גם בחוגים שאינם חסידיים.42 מתרבים גם בתי-הכנסיות שמי שרוקד בהם, לבדו או במעגל, אינו מן המתמיהין. בבתי כנסת מסוימים נקטע רצף המלל במעמדות התפילה במחוות מונחות או מוסכמות של דממה לבוננות ולהתייחדות.43 אף המנהג של חסידי ברסלב למחוא כפיים בעת אמירת 'המלך' או 'המלך הקדוש' בראש השנה, מפעפע אל מחוץ לקהילות החסידים. מחיאות הכפיים במקומות הצפויים הללו וגם במקומות אקראיים בתפילה כבר אינם מעוררים תמיהה בישיבות ובבתי-הכנסיות הנאו-חסידיים בירושלים, בתקוע ובקהילות אחרות. אמנם כל אלה התמסדו או מתמסדים באופן מהיר למדי – לעיתים עד כדי הופעה טכנית-אוטומטית – ובזה קמֵלה לעיתים רעננותם, ובכל זאת, הם מביאים עמם גיוון בלשונות התפילה העשויות ומעשירים את נימיה.

והלאה מזה: בעיניי כתיבה של שיר מתוך מודעות לנוכחותו של אלוקים, ריקוד, צילום או ציור במחיצתו או אליו, וגם מעשים שאין להם ערך אמנותי אך הם בוקעים מן הלב – כל אלה תפילות יחיד הם או כיוון הלב לקראת תפילת הקבע. ומי שלשונות אלו קרובות אצל ליבו, הן עשויות לבקוע בו שערים שאין תפילת הקבע המילולית פותחת בו בנקל.

0 תגובות

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

תגובות פייסבוק
lampicon

מאמרים נוספים בנושא

article
ללכת, להתפלל

איתן אברמוביץ •

15 דק' קריאה

מחשבות על המפגש בין תפילה והליכה: על התנועות השונות המתרחשות בתוך התפילה, ועל המקומות שאליהם הן מוליכות אותה.

article
תפילה בין קירות

יאיר ליפשיץ •

5 דק' קריאה

על התפילות הנולדות מתוך ההסתגרות בבית, ועל התפילה נוכח הקיר, שגם מפריד אותנו מהעולם וגם קושר אותנו אליו.

article
דג אהיה

שרה פרידלנד בן ארזה •

5 דק' קריאה

שיר וכתיבה קצרה על שמרנות וחידוש ביחסים בין הדורות.