מחשבות ראשונות על ילידיות יהודית

'ההיסטוריה הפכה אותנו לאכסניות של עצמנו' – על האופי הילידי של עם ישראל, והתכונות הקדומות המייחדות אותו.

אודי (יהודה) דבורקין

’

הדעת, קוני פיפה (ססקאצ'ואן-קנדה, שבט הקרי, בתרגום המחבר)

להמציא את העצמי מחדש

דרך לשון ההרים הלוחשים

דרך הבנת היקום

…

הדעת

לזכור את סיפורה של אבן

כשצועדים בנחל אכזב

לשמוע את צרצור הצרצרים

שרק הם זוכרים

את שהכל שכחו

הדעת

מהו השביל העובר ביער

איזה ריח יוביל אותך הביתה

משום שאלפי שנים עדיין חיות

חיות מזכרונות הגופות המתות

…

הדעת

ליצור מחדש טקסים בידי העת המשתנה

כפוסעים דרך מקומות לא ידועים

משום שההיסטוריה הפכה אותנו לאכסניות של עצמנו

כשניסתה לרכוס את פינו ולקשור את מילותינו

הדעת

הידע של אבותינו

חייב להפוך לשגרת נשימתנו

להחזיק אותם בחיים כך שקולם לא יגע בעורנו

בדחיפות ותשוקה של שאיפותינו

כי צילם שלהם מגן עלינו

הדעת…

 

תחנה ראשונה: מפגש, מבוכה וזהות

באחד ממסעותיי הגעתי לנוֹזִי בֵּהּ, אי מזערי בן כמה אלפי תושבים הנמצא במרחק הפלגה של שעה מצפון מדגסקר. שהינו באי כמה ימים ובמהלכם הזדמן לנו, האורחים מארץ הקודש, לשהות עם אחד הכמרים המקומיים. הכומר התרגש מהאורחים, אך היה נבוך: ביתו היה בסך הכל צריף רעוע, שולחן הלימוד שלו היה מזערי, ומקור התאורה היחיד היה נר. הוא לקח אותנו מביתו לאכסניה מערבית מעט יותר. בתור מנהיג דתי מקומי, הוא הניח שבעת דיון בענייני קודש וחול עם אורחים מכובדים יש לעמוד בקריטריונים אותם האורחים מביאים עימם, ולא בקריטריונים המקומיים. לעת ערב הגיע למקום אחד מבני קהילתו, אדם עשיר (כמובן בקנה מידה מקומי), שגם לו היו אורחים שהגיעו אל האי מן החוץ. הכומר היה שוב נבוך, והפעם מסיבה הפוכה: הוא אמור להיות אדם צנוע וענו, גאה בזהותו המקומית, ובמקום זאת הוא לקח את אורחיו למקום מערבי. היליד נבוך פעמיים – פעם אל מול המערבי אל מולו הוא פועל, ופעם אל מול קהילתו ממנה הוא לא מעוניין להיפרד.

באחד הלילות בנוֹזִי בֵּהּ שמענו מוזיקה רועשת, וכפי שאדם עושה על אי קטן, פשוט הלכנו לכיוון המוזיקה. מקץ הליכה של שעה גילינו להפתעתנו פסטיבל של להקות מאיים סמוכים. היינו הזרים היחידים; זאת אומרת, היו שם זרים רבים אך כולם היו מאיים סמוכים, ולכן לא היו באמת זרים. הפסטיבל היה מרשים, אבל מה שבעיקר היה מרשים לא היה המוזיקה, אלא המפגש בין האיים השונים. היה ברור כי לכל קבוצה יש תרבות נבדלת ושונה – יחס שונה ללבוש, למגדר, לכסף, לאוכל, לצניעות ולפרטיות. הפסטיבל לא ניסה לקבוע כללי התנהגות; כל קבוצה התנהגה כפי מנהגה. הן לא ניסו להסביר את זהותם ולא היו נבוכות מן הפערים, הן פשוט היו. בעוד הכומר היה נבוך מהאופן שבו נראית הזהות הילידית שלו בעיני אורחים מערביים, ולצד זאת גם נבוך מעצם המבוכה שלו בפני בן קהילתו, הרי שהפסטיבל הראה שהמבוכה הזו לא קיימת בכל מקום. הזהות המערבית חייבה את הכומר היליד להיות דומה יותר לאורח, אך הקבוצות הילידיות לא התחייבו בתגובה דומה זו כלפי זו. הקבוצות הילידיות השונות אפשרו את הקיום הנבדל, את השונות והנבדלות.

במדגסקר, כמו במדינות ילידיות אחרות בהן ביקרתי, כשהנחתי תפילין בחוץ לא משכתי שום תשומת לב. התימהון במערב למראה אדם עטור ברצועות עור מוכר לכל יהודי שטייל בעולם, אך במדינות הילידיות לא היה תימהון. תפילה ברחובה של עיר או התעקשות על כללי אוכל, זמן ולבוש הן אומנם התנהגויות מוזרות ולא טבעיות, אך המוזרות עצמה היא טבעית בין השבטים.

היהודים, באשר הם, ניסו להסביר את זהותם במרוצת השנים תחת הגדרות רבות: דת, לאום, אתניות, מעמד, שיטה, ציביליזציה, עם, אידיאולוגיה, וכן הלאה. הרוב המוחלט של ההגדרות ענו על הצורך של הקהילה היהודית, כקהילת מיעוט, להסביר את עצמה ביחס לקהילת הרוב, ולמקם את עצמה על ספקטרומים שלא נוצרו עבורה. היהודים הזדהו, לחמו והתמודדו עם הגדרות מערביות או מזרחיות, ויהדותם השתנתה בהתאם. סולמות הערכים שלהם השתנו, התעצבו והוגדרו מחדש. במאמר זה אנסה להציע דרך אחרת, לא מערבית ולא מזרחית, דרך פרימיטיבית ושונה להטעים את העולם היהודי. דרך שאיננה יונקת מהדרך הגלובלית, אלא מבקשת להיות פריפריאלית ומקומית. אציג ואטען כי עם ישראל הוא עם ילידי – לא כטענה פוליטית, אלא כטענה תשתיתית הטומנת בחובה נקודות מבט אחרות על מכלול התופעות הקיים בארץ ובגולה.

ראשית אציג את הגדרת הילידיות ואת הסיבה להגדרת עם ישראל כעם ילידי, ולאחר מכן אדון במספר תופעות וקווי שבר, ואראה כיצד הילידיות טומנת בחובה אפשרות לשינוי והתחדשות של השיח.

המושג 'ילידי' (Native,Indigenous) הופיע כמושג שגור במהלך המאה ה-19 וביתר שאת בראשית המאה ה-20, כמושג המנסה לתאר את אותן קבוצות שלא היו שייכות לעמי אירופה – בייחוד את עמי הודו ואפריקה. המושג 'ילידי' הועמד כנגד הזהות הגלובלית, האוניברסלית או האימפריאלית. העמים הילידיים בכל רחבי העולם היו העמים שהפסידו, אלו שזהותם ודתם נחשבו לבלתי רלוונטיות ולפרימיטיביות. העמים הללו, שנקראו 'ילידיים' כמונח שיפוטי-אקדמי שהעמיד אותם כנגד העמים האוניברסליים, הגלובליים וה'מתקדמים', אימצו במרוצת המאה ה-20 את המושג והפכו אותו למקור של גאווה. הילידיות הפכה למקור זהות שורשי העומד בנפרד ובניגוד לזהות פוליטית שנוצרה מערכים מיובאים או כזהות שכנגד, כגון זהות פוסט-קולוניאליסטית.

העולם הילידי הפך שורשי יותר לא רק בעיני האנתרופולוגים שחקרו אותו, אלא גם בעיני עצמו. עמים ילידיים חיפשו את זהותם בטקסטים קדומים שנזנחו, באתרי מורשת שהפכו דוממים למשך שנים רבות, ובמנהגים, טקסים ושפות שאבדו, וכעת הוחזרו לשימוש. הם הגשימו את זהותם המקורית בצורות ובמקצבים שונים, בהתאם לאזור גאוגרפי מסוים ומתוך מורשת שנוצרה ושבה לרחוש מתוך התוואי המקומי, מזג האוויר, שיעור האור ביממה, והחי והצומח של המקום.

תחנה שנייה: לקרוא את המפה

בבואנו לבחון את שאלת הילידיות שלנו עצמנו, ראשית עלינו להבין מה עומד בשורשה של הילידיות. בתמצות קצר של ההיסטוריה שכולנו מכירים, הרי שבראשית הדרך (של האימפריאליזם והקולוניאליזם) פיתחה התרבות הלבנה, הנוצרית והמערבית סולם ערכים 'ראוי' בעיניה, ושלחה מתוך כך את 'מיטב בניה' לשלוט בעולם – משום ששאר החברות שהתפתחו בעולם היו חלשות פיזית וכלכלית, ובעיקר בעלות מערכות תרבות, דת ומוסר 'לא ראויות' בעיני המערב. בשלב מאוחר יותר חיזק הקולוניאליזם, שלא רצה עוד להזדהות ככטח כובש ומשעבד, מגמות שהיו קיימות בו מלכתחילה וביקש לחנך, לשנות ו'למערב' את העמים השונים: ללמדם אודות הערכים הנכונים, הכלכלה הראויה והדת המאורגנת, ולהבהיר להם כיצד העולם 'באמת' פועל ומדוע הם חייבים להשתנות. עם עזיבת המעצמות הקולוניאליות ומתן 'עצמאות' לעמים הילידיים, הרי שהקבוצות שקיבלו את עצמאותן האמיתית, במובן הכלכלי, החופשי והרעיוני, היו אלו שהתאימו לערכי המערב ולדמותו. מדינות שניסו לשמר מסגרות מקומיות או לשוב למודלים קדם-אימפריאליים הותקפו באמצעים ישירים או עקיפים, או הוגדרו כפרימיטיביות ומשונות.

המונח 'פרימיטיבי' חשוב לענייננו, משום שהוא מהווה אבן בוחן לכל שיחה המנסה לסגת ממודלים מערביים. מרגע שבן השיח הוגדר כ'פרימיטיבי' הרי שגם בעיני הקהל וגם בעיני עצמו הוא הודר מהשיחה האמיתית, הוא הפך להיות משהו שלא שייך לתקופה בה אנו חיים, ובהתאם לכך תוצאות הדיון הונחו בראשיתו. גם אם הקבוצה הילידית תבקש לראות את עצמה כפרימיטיבית, הרי שהיא תתקשה עד מאד לשכנע אחרים ביכולתה לנטוע משמעות חיובית במושג זה.

גם ההתפתחויות הפוסט-קולוניאליות או האנטי-קולוניאליות בעולם הפוסט-מודרני, שביקשו לאפשר ריבוי נרטיבים, לא התאימו לעולם הילידי שכן גם הן כפו עליו, והפעם בצורה מתוחכמת מבעבר, הגדרות מערביות. העולם הפוסט-מודרני, שביקש לשחרר את העולם מהצורך באמת מוחלטת, וניסה לגאול את המערב מזיכרונות הביעותים שלו על העוולות שעשה בשם אותן 'אמיתות', לא עשה זאת למען התרבויות האחרות אלא למען תרבותו שלו. התרבויות ה'אחרות', שבימינו כביכול מוכלות כנרטיבים נוספים או כצדדים נוספים של המציאות, לא ביקשו מעולם להיות חלק ממכלול אמיתות. חלקן כלל לא עוסקות בהגדרת האמת, ואחרות רואות בעצמן אמת מוחלטת ולא מבקשות להחיל שוויון רעיוני על תרבויות להן הן מתנגדות. גם בהקשר זה העמים הילידיים המבקשים לשמור על זהותם נדרשים לקבל על עצמם אמות מידה רעיוניות מערביות, ולהתאים את תרבותן לתוך שיח זה. כך גם לגביי השיח העדכני באקדמיות הפרוגרסיביות, המתיימר לבטל את כל העוולות כולן: שיח זה מבקש לאפשר ל'יליד' להגדיר את עצמו ולהתקיים ב'מרחבים בטוחים' (Safe Spaces) אליהם אסור כביכול למערביות להיכנס, אך הרי עצם קיומם של מרחבים אלה מתבסס על מושגי הגבול, הערכים העדיפים והשימור התרבותי – ובכך היליד מוכנס שוב לסד התאמה מערבי ו'גלובלי'.

העולם הילידי איננו נמצא באוניברסיטאות המערביות. הוא לא נמצא במעגלים החברתיים של אוניברסיטת פרינסטון, וגם לא בסמינרים של אוקספורד. הוא לא מתפתח ב'מרחב הבטוח' שניתן לו באקדמיה, וגם לא במסדרונות האומות המאוחדות. העולם הילידי נמצא בשוליים. הוא לא מתיימר לפתור את עוולות העולם המערבי אלא עוסק בקהילתו שלו, פשוט משום שהוא איננו מערבי. הפרימיטיביות שלו איננה אנטי-קולוניאלית – כפי שביקש לקבוע פראנץ פאנון, שטען כי העם הילידי הפרימיטיבי נאבק על זהותו אל מול הכוחות החזקים ממנו – כי אם עצמאית ובלתי קשורה לכוחות ולמאבקים כלשהם.

הפרימיטיביות של העם הילידי איננה נמצאת בשיח עם המעצמה הקולוניאלית הקודמת. היא מתבוננת פנימה ולא החוצה, וזהו האקט הפרימיטיבי ביותר: המערביות, המודרניות, הפוסט-מודרניות – כולן מבקשות להתבונן, לשוחח ולדון כלפי חוץ. הן מקיימות שיחה מתמדת עם העולם כולו. הן מבקשות לראות את עצמן כתפיסות כלל-אנושיות שמסוגלות להכיל, להתעמת ואף להכווין את כלל האנושות. העם הילידי הפרימיטיבי לא מעוניין בכך. ממש כמו התצלומים השנתיים של 'השבט האחרון' שמבקש להיעזב לנפשו בג'ונגלים של ברזיל, אחד המאפיינים הראשוניים בשיח הילידי הוא אימוץ של הפרימיטיביות במובנה הסוגר.

העם הילידי הוא בהכרח פריפריאלי לעולם. העם הילידי מתרכז במורשתו שלו, בראשיתו, בשטח הפיזי בו הוא קיים ובקשרים האתניים בין חברי הקבוצה שלו. העם הילידי לא מתרכז בחזון עולמי, בדיון על התאמתו לערכי העולם ובגלובליזציה, אלא דווקא בלוקליזציה, בדיון על ערכיו המקוריים ועל חוסר הצורך שלו להתאים לערכי המרכז או לדיונים המתקיימים שם. בעוד המערב רואה בפריפריה העולמית חיסרון, הרי שבעיני העם הילידי דווקא העובדה שהוא לא במרכז מאפשרת לו לשמור על ערכיו וזהותו. היותו בשולי ההיסטוריה מאפשרת לעם הילידי לזכור את ההיסטוריה העצמאית שלו, להיצמד לערכיו שלו, לטקסים שלא עומדים בכללים אותם ניסח המרכז, למסורות משונות ולצבעים אחרים.

המערב, המבקש מפעם לפעם להסיט את מבטו מהמרכז ולהכיל גם קולות אחרים, מצליח לעתים באמצעות הפוסט-מודרניזם לגלות גם את הקולות הפריפריאליים ולהכיל אותם. אך צריך לשים לב: העם הילידי בפריפריה איננו מבקש לקבל את הקולות כולם. הוא לא רואה את עצמו כ'אחר' שיש לקבל, אלא כ'אחר נצחי'. קבלתו או אי-קבלתו על ידי המרכז איננה מעניינת אותו. תפיסה המאפשרת לו להתקיים איננה משמעותית עבורו, משום שהוא לא ביקש מעולם אישור למהימנות ערכיו. הגישה היחסית שלו, העבודה שהוא רואה את ערכיו כמשמעותיים עבורו אך לא עבור אחרים, איננה נובעת מפוסט-מודרניזם אלא מפריפריאליות. קבוצות פריפריאליות מכירות בכך שערכיהן אינם אבסולוטיים אלא הם מתקיימים כערכי-אמת עבורן בלבד, אך על פי רוב הן אינן נשענות על תפיסה של ריבוי נרטיבים אלא על תפיסה המכירה ביחסיות בין קבוצות שונות, בזמן ובמקום. הן קרובות יותר לתפיסה האל-מודרנית כפי שהציגה אותה סווטלנה בוים.1 העמים הילידיים תופסים את ערכיהם כנכונים, ומודעים לכך שאחרים אוחזים בערכים שונים – אך הם לא מבקשים שיח בין התפיסות, משום שאינם מתעניינים בתפיסה האחרת. השיח הילידי איננו מתמודד עם ריבוי תפיסות לא משום שהדבר מאיים עליו, אלא משום חוסר הרלוונטיות שלו.

לפני מספר שנים, עת הייתי בניו קלדוניה, התמזל מזלי לשהות בבוקר עם פעילים חברתיים ודתיים מקבוצת הקנאק הילידית, ובערב עם אנשי ממסד צרפתיים העובדים שם (צרפת שולטת בניו קלדוניה). בקרב הצרפתים היו שתי עמדות: האחת ביקשה לחנך את המקומיים לערכים מערביים ופתוחים יותר, והשנייה ביקשה ללמוד מהם ולשוחח עם התפיסות המקומיות. אך אנשי הקנאק לא נחלקו בצורה כזו. עבורם ההבדלים הערכיים בינם לבין הצרפתים היו ברורים – מה שנכון לצרפתי לא נכון לקנאק, אך הדבר לא מהווה כל טענה על אמיתות הערך הצרפתי או המקומי. הצרפתי פשוט לא רלוונטי, לא שייך ולא קשור למקום, ולכן ערכיו אינם מעניינים. העם הילידי הוא פריפריאלי, הערכים שלו נכונים עבורו. הוא לא מעוניין להיות אחר. הוא ילידי.

תחנה שלישית: הכחשה, חיפוש והגדרה

עם כניסתנו לשדה הילידי ותוך הבנת מאפייניו, ננסה לבחון כעת את ילידיותו של עם ישראל בתקופות שונות.

המסורת היהודית מסבירה כי הכרת עם ישראל את עצמו כעם התחילה עם כניסתו לארץ ישראל: 'הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם לַה' אֱ-לֹהֶיךָ' (דברים כ"ז, ט). תולדותיו הפרה-היסטוריים של העם נטועים בזהות משפחתית שהתרחבה והפכה לזהות אתנית כללית, ובסיפור המקורקע באדמת ארץ ישראל. מיד לאחר היווצרותו כעם עם ישראל אמנם מחולק לשבטים, אך אלו מאוחדים בזהותם ההיסטורית.

המסורת המחקרית אמנם מניחה לעתים כי עם ישראל נוצר מאוחר יותר, אך גם היא מעידה כי ראשיתו של עם ישראל היא באדמת ארץ ישראל וכי טקסיו, דתו, ערכיו, סיפוריו והליכותיו נטועים ונובעים בהיותו קבוצה אתנו-דתית על אדמת הארץ, וביחסים המיוחדים שבין עם ישראל לבין עצמו. הווה אומר, הבראשיתיות של עם ישראל היא עצמאית. עם ישראל אמנם היה, ככל קבוצה, בקשר עם הקבוצות הסובבות אותו, וזהותו בוודאי הושפעה משיח ומאבק בין תפיסות אליליות ומאוחר יותר נוצריות. אך עם ישראל לא היה 'עוד' עם הדומה לעמים האליליים שהיו מסביב; הוא היה שונה מהם בכך שדתו הייתה שונה מהם מהותית. השונות הזו איננה ההגדרה היחידאית של העם היהודי כילידי. למעשה, שונות זו כמו ניבאה את השונות שתלווה את עם ישראל במסעותיו השונים, שונות מהותית שברוב המקומות ולאורך רוב ההיסטוריה לא אפשרה לעם ישראל להשתלב ולהיטמע.

בכך דומה עם ישראל להשתלבותם ואי-השתלבותם של יוצאי מזרח אסיה במדינות המערב בזמננו. בני עם הקוג'ה, לדוגמא, מוצאם במערב הודו, ובתהליך ארוך של מאות שנים הם הגיעו לזנזיבר ולמזרח אפריקה. ברבות השנים התנתק הקשר בינם לבין הודו, ועם הקמת הודו המודרנית וחלוקת הודו ופקיסטן נחלשה עוד יותר זיקתם לטריטוריה ממנה הגיעו אבותיהם. למרות זאת, בני הקוג'ה משמרים טקסים הנטועים בארץ מוצאם, דתם המוסלמית שונה מהדת המוסלמית הנוכחת במזרח אפריקה, והם טוענים כי הם הם שמשמרים את מורשת הקוג'ה – דווקא משום שהם בגלות. כך גם יוצאי מדינות אפריקה שמדרום לסהרה, המעוניינים לשמר את תרבותם וערכי המשפחה שלהם במדינות ההגירה אליהם הם מגיעים. מהגרים אלו נתקלים בחומה בצורה ובתרגום סטראוטיפי ושטחי של תרבותם ודתם, וכתוצאה מכך דווקא המגע עם חברת הרוב משמר את זהותם בצורה חזקה יותר מאלו שנותרו במדינות המוצא שלהם, שבאופן טבעי הזהות בה משתנה כל העת.

בו בזמן שחושבים הם לעיר-האם שלהם את עיר קדשם בה שוכן המקדש הקדוש לאל העליון (ירושלים), הריהם מתייחסים כאל מולדת לכל אחד ממקומות מושבם, שנפלו בחלקם מאבותיהם ומזקניהם ומאבות זקניהם ואפילו מדורות קדומים יותר ושבהם נולדו וגדלו. כמה מהם באו מיד עם היווסדם כמו נשלחו לכונן מושבה, לשביעות רצונם של המייסדים.

(פילון, נגד פלאקוס)

העולם היהודי חי את מרבית שנותיו מחוץ לגבולות ארץ מוצאו. במשך למעלה מ-1500 שנים העם היהודי נע בשני כיוונים מנוגדים: מחד הוא הלך ודמה לחברות הקולטות שלו, וסגנונו הפך לנטוע במחוזות אחרים, לא יהודיים, שאינם קשורים במקורו או בתרבותו. מנגד, העם היהודי הלך והשתבלל. הוא שימר את ערכיו הייחודיים, את טקסיו שלא התאימו לאקלים ולתרבות הסובבת, את לוח השנה וסדר השבוע שלו שהיו נבדלים ונטועים במחוזות רעיוניים אחרים, וככלל היה נבדל מהחברה. חוקרים והוגים רבים כתבו על המתח בין שני כיוונים אלו, ולא אכנס כאן לעניין; רק אזכיר כי עצם המתח ביניהם הוביל את העם היהודי לרצון לייצג את נבדלותו בצורה שאיננה נבדלת – לשמר את ייחודיותו ולהסביר את עצמו, אך תוך שימוש במושגי חברת הרוב. העם היהודי ניסה לעשות מה שעשו כל קבוצות המיעוט מאז ומעולם ובכל מקום: לשמר את זהותו הייחודית, ובאותה עת גם להתאים לחברת הרוב.

עם עליית הלאומיות והגדרתו מחדש של העם היהודי כ'לאום', הוגי ומנהיגי העם היהודי ניהלו מערכת יחסים מורכבת עם הילידיות. העולם הציוני והעולם הדתי ביקשו להראות את הזהות הנבדלת והברורה של העם היהודי, אלו באמצעות תרבותו, לאומיותו וערכיו, ואלו באמצעות אמונותיו והלכותיו. אך אלו גם אלו השתמשו במונחים הכלליים של השיח הדתי או הלאומי בעולם המערבי, ולא ביקשו להמשיג מחדש את השיח היהודי בלבוש מונחים פנימיים, שלא יובנו לקהל השומעים החיצוני. בין אם הדבר נעשה מתוך הכרה פוליטית של המציאות ובין אם נעשה בשל הזדהות עם התפיסות השונות במערב, הרי שהתוצאה הייתה זהה: למרות שהעם היהודי החל להתאגד יותר ויותר סביב רעיון השיבה לארצו, הרי ששפתו הרעיונית הלאומית או הדתית לא נשענה על ערכים ומונחים פנים-יהודיים, אלא ביקשה להישען על אמות מידה שפותחו בידי תרבויות אחרות, ולהוכיח את התאמת היהדות, כעם או כדת, למסגרות אלו. לכן השיח הלאומי היהודי אמנם השתמש במונחים ילידיים, אך נזהר ככל שיכול היה מזיהוי עם עמים 'פרימיטיביים' או 'מקומיים', זאת כדי לא לאבד את הפירות של מאות שנות שילוב ועשרות שנות שגשוג במערב. גם השיח הדתי היהודי ביקש להמשיג את עצמו בתוך מונחים קיימים שהונחו על ידי תרבויות לא דתיות. כך החלוקה ל'דתי', 'חילוני' או 'מסורתי', הנשענת על הנעשה בארצות נוצריות או מוסלמיות, וכך מערכות הדת הפוליטיות שהתבססו על מערכות מוסלמיות-עות'מניות או אנגליקניות-בריטיות, ולא נבעו מתוך היהדות פנימה.

הילידיות היא רכה מטבעה. היא איננה ברורה על פי אמות מידה מערביות. היא אלסטית ביחס לאידיאולוגיות, בראש ובראשונה משום שהיא איננה אידיאולוגיה. היא אלסטית ביחס להגדרות דתיות גלובליות, בראש ובראשונה משום שהיא איננה דת גלובלית. היא אלסטית ביחס למסורות פוליטיות, בראש ובראשונה משום שהיא איננה מסגרת פוליטית. בהתאם לכך, גם היהדות כילידיות לא עומדת בכללי המשחק המערביים, משום שהיא איננה מערבית. היא גם לא עומדת בכללי המשחק של המזרח, משום שהיא איננה מזרחית. הילידיות מקומית בהגדרתה הבסיסית, ולכן היא עומדת אך ורק בכללים שהיא עצמה מייצרת עבורה. זהותה נשענת על הגדרות שהיא יצרה.

במידה רבה, הילידיות היא מעגל סגור שלא ניתן להעתיקו הלאה, ולא ניתן לפרשו על פי אמות מידה חיצוניות; הבנת המסגרת שלו מהווה בהכרח הכרה בקיומו העצמאי. לכן נהוג לבדוק את ה'ילידיות' של עמים שונים על פי כמה פרמטרים עיקריים, תוך בדיקת הייחודיות והשתלשלות המסורת שלהם: זמן, תרבות, שפה, אקלים, אתנו-דתיות, ועוד. חשוב לציין כי משום שהילידיות היא אלסטית, עמים רבים שאינם ילידיים יכולים להתאים לקטגוריות הללו, ומנגד עמים רבים שלא עונים להגדרות האלו הם עדיין ילידיים. עם זאת, שעה שאנו מנסים להבין מהי הילידיות היהודית, נראה כי אנו מוכרחים להשתמש בכלים שיש בידינו.

מהי אם כן הילידיות היהודית? אתאר בקצרה שלוש דוגמאות: תפיסת הזמן, האקלים, ואופייה של הקבוצה החברתית.

זמן

תפיסת הזמן היהודית נשענת על שני עיקרים. העיקר הראשון הוא עתיקותו של הזמן היהודי, המתחיל בבריאת העולם. לאור תפיסה זו, היהדות מסבירה למאמיניה כיצד נברא העולם, ומהי מהותו. אנו סופרים את השנים למניין מבריאת העולם בצורה שלא מתייחסת למדע, וזאת משום שהיהודי מבין שספירת הזמן שלו פריפריאלית לזמן הבין-לאומי. כך הזמן היהודי מאפשר לפרט לזכור כי יהדותו מתחילה בבריאת העולם, ומנגד הוא מזכיר לו כי קורות העולם וחייו שלו אינם כרוכים רק בלוח השנה היהודי. המתח שבין ההכרה במשמעות הקוסמית של לוח השנה שלך לבין ההבנה כי לוח השנה שלך לא מנחה את העולם-בפועל, ואיננו הלוח האסטרונומי או הגיאולוגי, חוזר ונשנה בחברות ילידיות ברחבי העולם.

העיקר השני של תפיסת הזמן היהודית הוא לוח השנה היהודי. לוח שנה זה עמוס באירועים הנטועים בראשיתו, בקורותיו ובארץ מורשתו. העם היהודי אמנם עזב את ארץ ישראל ורוב תקופותיו עברו עליו מחוץ לארצו, אך החגים השונים הצליחו לשמר את הקשר לארצו ואת הקשר שבין הקבוצות היהודיות השונות ברחבי העולם. כמעט כל חג ומועד כולל קשר מסוים לארץ ישראל, אך יתרה מזאת, כל החגים כולם יוצרים בקרב הפרט היהודי לוח שנה המאפשר לו להתחבר לארץ המורשת שלו ולמורשתו, ללא תלות במקום בו הוא נמצא. במובן מסוים, החגים היהודיים מאפשרים ליהודי לשהות בארץ ישראל ולהיות חלק מכלל ישראל, גם במציאות בה הוא נמצא בארץ זרה ומנותק מרוב העם.

אקלים

האם ישנו 'אקלים יהודי'? העמים הילידיים לא נטועים רק בתפיסות אתניות, תרבותיות ודתיות, אלא גם מתבססים על האקלים המסוים של המקום בו נוצרו או התפתחו. אקלים זה משפיע על התפתחות העמים, ואופיים הנגזר ממנו. עם ישראל שימר מודעות לאקלימה של ארץ ישראל ושל האזור בו נוצר באמצעות החגים וסדר התפילות, שביטאו את חילופי העונות ואת הבקשות הנוגעות לאקלימה של ארץ ישראל. לא רק קהילות ששהו באזור הגאוגרפי-אקלימי של ארץ ישראל שימרו את המודעות לאקלים יהודי. גם קהילות שחיו במקומות קרים יותר, ומאוחר יותר אף קהילות שחיו בחצי הכדור הדרומי, שימרו באופן נוסטלגי ומשיחי כאחד את האקלים ה'נכון'. קהילות התפללו לגשם בעת ששהו בחומו של קיץ, קהילות חגגו את האביב שעה שבחוץ היה קר. המתח שבין האקלים המקורי לבין האקלים בו שהו הביא מחד לחידוד הייחודיות היהודית, ומאידך לניסיון מתמיד להתאים את היהדות לסביבתה.

אתנו-דתיות

עמים ילידיים מטבעם מערבים בין שתי הגדרות שהן כביכול נפרדות: הזהות האתנית שטבעה ביולוגי וגאוגרפי-מוצאי, והזהות הדתית שטבעה אמוני ופנימי. זאת בעוד הדתות הגדולות (נצרות, אסלאם, הינדואיזם, בודהיזם וכו') אינן לאומיות, במובן זה שכל מאמין יכול להשתייך במקביל למוצא אתני שונה ובהתאם לכך גם ללאום שונה. אמנם נכון כי גם בעם היהודי ישנן עדות רבות, אך רובן ככולן מגדירות את הזהות היהודית שלהן לא כדת בלבד – 'בני דת משה', אלא כדת שהיא גם לאום, עם או אתניות. הזהות היהודית נתפסת כזהות פנימית של קבוצה מסוימת, אשר אמנם ניתן להצטרף אליה, אך הצטרפות זו איננה רק שינוי של מערכת אמונות אלא גם הצטרפות לקבוצה נבדלת ו'אחרת'. השילוב בין הזהות הפנימית, הבחירית, לבין הזהות האתנית והגאוגרפית, הוא הלחם מיוחד המייצר זהות פנימית הקשה מאד להבנה ולפירוק. הווה אומר, החיבור האתני-דתי יוצר זהות שמסובך להתירה ולהסבירה למתבונן מחוץ.

ישנן הגדרות רבות נוספות, אך כעת ארצה לעמוד על מאפיין חשוב של הילידיות היהודית – השיבה לארץ ישראל והמפגש המחודש עם המקור.

תחנה רביעית: לברוח מעצמך

העם היהודי חזר לארצו אחרי קרוב ל-2000 שנה. ממש בקרוב (אם לא ממש עכשיו), לראשונה מאז ימי התנ"ך, יהיה רוב העם היהודי מרוכז בארצו תחת הנהגה פוליטית יהודית אחת. כביכול, העם היהודי הוא אות ומופת לעמים ילידיים ברחבי העולם: הציונות החלה, כאמור, באזכור של 'זכויותיו הילידיות' של עם ישראל, ושיבת עם ישראל לארצו הוצגה ומוצגת עד היום כמופת לחזרתו של עם ילידי. גם הציונות הדתית מלאה בתורות הנטועות באדמת ארץ ישראל, ובכיסופים ושאיפות הקשורים לשיבת עם ישראל לארצו. גם השיח הישראלי הוא פנימי ועצמאי כביכול אך למרות זאת, הוא מתעקש לא להיות שיח ילידי.

לפני מספר שנים, בעת שיחה עם רב הקהילה המקומית ברסיפה שבברזיל, העיר בה הוקם בית הכנסת הראשון בעולם החדש (נוסד ב-1636), הרב הסביר לי כי הוא לא ממש 'צורך' את התרבות המקומית, וכי באופן כללי אין קשר בינו לבין הרחוב הברזילאי. מכיוון שהייתי גם בבית הכנסת, במרכז הקהילתי ובבית הספר, ידעתי היטב כי הקהילה עצמה שלובה בעיר, והלכה למעשה היינו מגדירים אותה כקהילה מבוללת, אם לא מתבוללת ממש. הפער בין הרב לקהילה היה עצום אך הם אהבו אותו, בעיקר בשל מאפיין אחד ברור. למרות שמדובר בקהילה הוותיקה ביותר בעולם החדש (גם אם לא באופן רציף), הרי שמאפיין הזהות המרכזי שלהם אינו מורשתם היהודית המקומית או ההלכה היהודית, אלא זיקתם הילידית לארץ. הרב הגיע מארץ ישראל ולכן היה 'חשוב' ו'מקובל במקום', וגם אנחנו התקבלנו בברכה מאותה סיבה. זו הייתה הזהות אותה הקהילה חיפשה – הקהילה הייתה גאה בשבט שלה.

בעת הביקור שם שאל אותנו נהג אוטובוס ציבורי, מולאטי נוצרי, מהיכן אנחנו. ענינו שאנו מישראל. הוא שאל אותנו מאיזה שבט אנחנו (בהבינו שישראל היא לא מקום מוחשי אלא קבוצה אתנית), ולאחר מעט מחשבה ענינו שאנו משבט יהודה. 'יש כאן לא מעט מבקרים משבט יהודה, שתדעו לכם', הוא אמר. הזיהוי שלו את היהדות היה אתנו-דתי ושבטי; הזיהוי של היהודים המקומיים את זהותם היה גם הוא אתני, גאוגרפי, ובעיקר לא הלכתי.

עם ישראל, העם הילידי, לא יכול היה לשמור את מורשתו המשותפת שהייתה מקורקעת בהלכה, ונזקק למאפיין אחר שימשיך את הקשר המורשתי. החילון, המודרניזציה וההשכלה שפשו בעם, הובילו לירידה בשמירת ההלכה. ההלכה, הגרעין הייחודי של העם היהודי, שהפך את העם בגולה לעם החי בכל מקום בתאוקרטיה משלו, תחת מלכות ה', פינתה את מקומה לערכים אחרים. יש שזנחו אותה לחלוטין אך בחרו להמשיך ולהיות יהודים, יש שהמשיכו לקיימה אך לא ראו בה את המאפיין העיקרי של זהותם הלאומית או החברתית, ויש שביקשו לעדכנה על מנת להיות מתואמים עם חברת הרוב בה הם חיים. כל הצדדים בעם היהודי הפכו את הלוז למאפיין, את הגרעין למעטפת. בהיעדר הלכה לא היה ברור יותר מהו המאפיין של עם ישראל: מה קושר יהודי חילוני מרוסיה, יהודי חילוני מארצות הברית, יהודי מסורתי מטוניס ויהודי דתי מהונגריה? הגדרות חדשות הועלו ונזנחו, ניסיונות קהילתיים שונים פרצו ונכשלו, אך רק ניסיון אחד צלח – הציונות. הרעיון הציוני ביקש למקם את עם ישראל במיקומו הגאוגרפי – ארץ ישראל. אמת, זרמים רבים לציונות ופנים רבים היו לה, אך רובם ככולם ביקשו להתייחס לאותו מאפיין משותף, לארץ המוצא. למצער, התייחסות זו נותרה לרוב מהשפה ולחוץ, ולא הופנמה.

'בַּיּוֹם הַהוּא כָּרַת ה' אֶת אַבְרָם בְּרִית לֵאמֹר: לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת מִנְּהַר מִצְרַיִם עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת. אֶת הַקֵּינִי וְאֶת הַקְּנִזִּי וְאֵת הַקַּדְמֹנִי. וְאֶת הַחִתִּי וְאֶת הַפְּרִזִּי וְאֶת הָרְפָאִים. וְאֶת הָאֱמֹרִי וְאֶת הַכְּנַעֲנִי וְאֶת הַגִּרְגָּשִׁי וְאֶת הַיְבוּסִי' (בראשית ט"ו, יח-כא).

מנהיגי מדינת ישראל, בין אם משיקולים פוליטיים בין-לאומיים (הכרחיים ולא הכרחיים כאחד), ובין אם מתוך מגמה אידיאולוגית סדורה, המשיכו לטעון טענות ילידיות לזכותנו על ארץ ישראל, אך נזהרו מאד מדיון משמעותי בעומקן של טענותיהם. תחת זאת הם ביקשו להתמקד בארץ עצמה, ובהצלחתה המדינית. הם ביקשו להוביל את מדינת ישראל להשתלבות במחנה המערבי. ביקשו והצליחו.

הניסיונות למצב את השיח היהודי בתוך שיח מערבי, שהתקיימו שעה שהדוברים עצמם נטועים באדמה ילידית, כחלק מתנועת שיבה לארץ המורשת, הביאו את השיח הערכי, הדתי והפוליטי בישראל למחוזות שונים ומשונים. היו שביקשו למקם את היהדות על רצף הדעות הפוסט-מודרני או הפרוגרסיבי, והיו שביקשו למקם את היהדות על רצף שמרני או לאומי. היו כאלה שביקשו לחזק ערכי 'חירות וליברטריאניות', והיו שביקשו לחזק ערכים של 'שוויון וסוציאליזם'. אלו, אלו וגם אלו הרגישו שהם נטועים בדברי נביאי ישראל, בהלכה היהודית או בדעות שהתקיימו בעם ישראל. כל הניסיונות אלו חסרים. הם לא חסרים משום שלא ניתן למצוא בערכי היהדות ערכים שתואמים את השוויון, את החירות, את הלאומיות, את השמרנות או את הפרוגרסיביות – 'הפוך והפוך בה דכולא בה'. אבל ביהדות אפשר למצוא את כל אלו לא משום שהיא מכילה את כל השיח המערבי על צדדיו השונים, אלא דווקא משום שהיא לא מכילה אותו. הוא איננו רלוונטי עבורה. הצדדים שהיא מכילה בוודאי יכולים להיות מפורשים כתואמים מגוון של עמדות מערביות, אך למען האמת הם אינם כאלו.

השיח היהודי הוא שיח הנשען על הגדרות פנימיות, ולכן הוא מכיל בתוכו צדדים אשר יכולים להיתפס בקבוצות שיח אחרות כסותרים, ועם זאת עבור היהודים הם אינם סותרים משום שהם לא יונקים מאותו מקור פילוסופי שאליו מכוונים ברחבי העולם. כך לדוגמא, השיח בישראל ובתוך הציונות הדתית בנוגע לשוויון וחירות, שוויון ומעמדות, שוויון ולאומיות, שוויון ותפילה, נראה לעתים ככזה המנסה להכיל צדדים מנוגדים, או מנסה לשנות מרכיבי יסוד ביהדות. המסגור של ההלכה, 'ערכי היהדות' והמסורת היהודית בתוך שדות מילים הנטועים עמוק בשיח המערבי מקטין את היכולת שלנו לפעול. הוא סוגר בפנינו דלתות שהיו פתוחות בעבר, ומייצר מציאות שבה לא ניתן יותר לדון ברצינות על נושאים חשובים.

תחנה חמישית: להכיר את עצמך מחדש

בפסקאות הקרובות אנסה לצייר את עם ישראל כעם ילידי, ולאחר מכן אנסה להבין מה במציאות ימינו כבר מהדהד זהות שכזו.

עם ישראל הוא עם שנוצר בארץ ישראל, ופיתח מערכת ערכים חדשנית ועצמאית שמרדה בעולם האלילי שמסביבו. מערכת הערכים הזו השתמרה בגלות, ואף התעצמה כנגד העמים האחרים. במהלך אלפי שנות גלות עם ישראל הצליח לשמר את המסגרת הילידית שלו באמצעות מסגרת חוקים ברורה שיצרה מבנה שלטוני בזמן ובמקום, בלי קשר למיקום הגאוגרפי בו חיו היהודים. קהילות ישראל השונות הצליחו לחיות בו בזמן בשני רצפי זמן: הזמן המקומי, שהיה כפוף לדת הכללית – תהא זו נוצרית מזרחית, נוצרית מערבית או מוסלמית, והזמן שלהם עצמם, שהיה תמיד יהודי, ולא השתנה. קהילות ישראל הצליחו לחיות בשתי תרבויות: התרבות המקומית בתוכה פעלו, התפרנסו ומאוחר יותר גם השתלבו במידת מה, והתרבות היהודית, שהייתה עצמאית והתבססה על ערכים פנימיים. קהילות ישראל חיו בשתי שפות, בשתי מערכות כלכליות, בשתי מערכות משפט, בשתי מערכות מושגיות. וודאי שמערכות אלו לא התקיימו בהפרדה מוחלטת, וודאי שהיו השפעות מרובות על המערכות היהודיות השונות. אך גלעין יהודי נבדל, ששימר מבני ערכים ואמונות אחרים, הוסיף להתקיים.

הלאומיות היהודית, שלא ניסתה בהכרח להציל את דמותו הילידית של העם, היא שהצליחה להעתיק את העם היהודי לארץ מורשתו ולהצילו מטמיעה. אך המאבק על הילידיות היהודית לא הסתיים עם המעבר לארץ ישראל. בקרב העולים היו רבים שראו את ארץ ישראל כהזדמנות יהודית להקים מדינה 'נורמלית'. הם לא ביקשו להקים מדינה בעלת מאפיינים יהודיים (יהיו אלו אשר יהיו), אלא להקים מדינה 'אירופאית' או 'ליברלית' או 'סוציאליסטית' ואף 'קומוניסטית'. לא אעמוד כאן על הזרמים השונים וההיסטוריה של מדינת ישראל, אך ניתן לסכם כי מאז שנות ה-50 של המאה ה-19 ועד ימינו אנו מתנהל מאבק עלום מן העין שלעתים מצליח לעלות לפני השטח, בין מחנה המבקש לשמר את העם היהודי אך לצקת למדינתו תוכן מערבי (או לעתים רחוקות מזרחי, לדוגמא השיח אודות המסורתיות היהודית) ובין מחנה קטן בהרבה – הגם שלעתים נמנו עליו מנהיגים בולטים – שביקש לקיים בארץ ישראל מדינה בעלת מורשת יהודית פנימית. מובן שקווי התיחום בין המחנות אינם קשיחים והמציאות מורכבת, אך השיח הילידי נותר שולי וכמעט בלתי קיים.

הילידיות היהודית כמערכת מושגית נעלמה, והשכבות השונות בעם ישראל זיהו עצמן הן חברתית, הן תרבותית והן מצד עולם המושגים שלהן, עם השכבות המקבילות בעולם המערבי. עצם החלוקה בין חילוני לדתי בישראל, טבועה מעצם הגדרתה ונשענת על הגדרות נוצריות שמחלקות בין 'דתי' ל'חילוני', ולא על הגדרות יהודיות – וודאי שלא הגדרות יהודיות פנימיות. הדתי הוא זה ש'אחראי' על כל תחומי הדת, הוא שומר קשר עם הנעלם והוא מנוגד בקיומו למציאות החיים החילונית, לחיי המעשה, בה החילוני חייב להתרכז. חלוקה זו איננה קשורה למקורות היהדות, שמעולם לא חילקו את הפעילות התורנית בצורה כזו. גם החלוקה בין ימין כלכלי ושמאל כלכלי נטועה כמובן בהגדרות השמאל והימין הגלובליות, וכך גם החלוקות ביחס ליהודה ושומרון או ביחס לכל תחום אחר – חינוך, רווחה, מסחר, משפחה וכדומה.

אך החלוקות הללו, רובן ככולן, אינן עובדות. רוב הציבור בישראל מעולם לא היה 'חילוני' או 'דתי', ולכן היה צורך בהגדרה אחרת – 'מסורתי', שלא הופיעה מתוך העולם הנוצרי-מערבי, אלא דווקא מתוך העולם המזרחי-מוסלמי. אך גם הגדרה זו איננה פותרת את הבעיה. למרות הניסיון לחלק את החברה בישראל להגדרות סוציולוגיות, הרי שחלוקה זו פשוט איננה רלוונטית. היהדות שונה מהותית מדתות אחרות, והגדרתם העצמית של היהודים ביחס לדתיות נובעת ממקורות שונים, מקורות פנימיים שאינם עונים על הגדרות חיצוניות. הדת בישראל לא מאובחנת בכלים סוציולוגיים, אלא הכלים הסוציולוגיים משנים אותה ומנסים למסד אותה מחדש.

לכך כתב בו ויגד לאברם העברי, מהו העברי, שכל העולם כולו לעבר אחד והוא היה לעבר אחד, והיה אוהב להקב"ה ועובדו, לכך קורא אותו הקב"ה עברי…

פסיקתא רבתי, לג

עמים ילידיים רבים חיים על אדמת המקור שלהם תחת שלטון זר. עמים רבים הוגלו ממקומם ולא שבו. עמים רבים חיים בגלות עד ימינו, מאונס או מרצון. יש עמים בודדים שהצליחו לשוב לארץ מולדתם. אין עם שיצא לגלות ולאחר קרוב ל-2000 שנים שב למולדתו. שיבת העם היהודי לארצו היא אנומליה.

הממסד היהודי והציוני ביקשו לראות את האנומליה של השיבה לארץ כפתרון שישווה את העם היהודי לשאר העמים 'הנורמליים'. הווה אומר, היהדות תוכל להיות 'בריאה' במדינה עצמאית. הלאום היהודי יוכל להיות 'מתוקן' במדינה עצמאית. העם היהודי יוכל להגשים את תרבותו במדינתו העצמאית. ברור היה לכל אלו כי התשובה לאנומליה היהודית של קיום עם המפורד בין העמים היא מתן עצמאות, על מנת שיוכל להיות ככל העמים. ברור היה כי היהדות וההלכה יוכלו לשמור על עצמם במדינה עצמאית שתיבנה על אדני ההלכה ומוסר הנביאים. ברור היה כי התרבות היהודית העצמאית תתעשר ותתפתח.

אלא מאי, כל השאיפות הללו, בהכללה גסה, היו נטועות בפרדיגמה שביקשה לפתור את האנומליה. להפוך אותנו לנורמלים. להיות עם סביר, מתוקן. דת נאותה, ברורה, ממלכתית. המודלים אותם ביקשנו היו מערביים או מזרחיים אך בעיקר הם היו חזקים, ברורים, שולטים. בודדים ניסו לחבק את האנומליה, לחגוג אותה, לטעון כי הנה דווקא ההצלחה של המפעל הציוני היא היא שתאפשר ליהדות לשוב לייעודה הפנימי, השונה, החריג. הייעוד שעונה על צרכי עם ישראל עצמו, שמתייחס לערכים פנימיים, שמדבר בעברית. כל הדיונים כמעט מנסים למצב אותנו על רקע ספקטרום בלתי נגמר של תופעות נורמליות, של התאמה למסגרות, של מבנים ברורים. אנו מבקשים להיות חלק מעולם רחב. ההנחה היא כי האידיאולוגיות תואמות ולכן עלינו ללמוד הגות שמרנית או הגות פרוגרסיבית, עלינו לחפש בעלי ברית, והחשוב מכל – עלינו להיות מזוהים, ברורים, ממוסגרים.

תחנה שישית: להתמקם בפריפריה

הדת היהודית היא פריפריאלית לעולם. לא רק מן הבחינה המספרית, אלא גם מצד מוקדי השיח שלה. הניסיון המערבי לצייר מורשת 'יודו-נוצרית' כבסיס העולם המערבי הוא ניסיון (לא מוצלח במיוחד) של חלק מן העולם הנוצרי לשמר את אחיזתו במערב אל פני האסלאם ודתות המזרח הרחוק, שבאמצעות המרת דת, הגירה והשפעות שונות משנות את דמותו של המערב. אך לאמיתו של דבר, היהדות לא תפסה את עצמה כחלק ממרחב 'יודו-נוצרי'. למרות שברור שהיו השפעות יהודיות על המערב, ולמרות הנוכחות הבולטת ביותר של יהודים במרחבי הגות המערב והמזרח, הרי שהיהדות עצמה נותרה פריפריאלית. עם ישראל תופס את עצמו מחד כעם הנבחר, אך מאידך השפעת השיח הדתי בישראל או השיח הפילוסופי, האנתרופולוגי, ההיסטורי או הפוליטי על מוקדי השיח במערב או במזרח היא שולית במקרה טוב, ולא קיימת בדרך כלל. בניגוד להתייחסות היתר לנעשה בישראל מבחינה מדינית, הרי שההתייחסות בעולם לשיח הפילוסופי, הדתי והרעיוני דלה מאד, והיוצא מן הכלל לבטח איננו מעיד על הכלל.

העם היהודי, בדומה לעמים ילידיים אחרים, איננו מתייחס למהפכות הרעיוניות המתרחשות בעולם אלא נותר שולי להם. מושפע ולא משפיע. העם היהודי אינו באמת 'שמרן', 'ליברל', 'פרוגרסיבי' או 'סוציאליסטי', ממש כשם שהוא איננו מחולק בצורה בינארית לדתי וחילוני. גם המסורתיות בישראל כלל איננה 'מסורתית', במובן זה שמחזיקיה לא משמרים בהכרח מסורת שהייתה להם אלא מצטרפים למודל יהודי הקרוב לחייהם, בהעדר יכולת להזדהות עם הקטגוריות הזרות הקיימות (דתי או חילוני). זניחת הצורך להגיב לכל תופעה מערבית איננה בהכרח חוויה פשוטה, שכן השלת היומרות להיכלל במערב לא רק משנה את יחסנו לעצמנו, אלא גם את יחסנו לעולם כולו.

העם הילידי איננו מבקש לייצר זהות מורכבת או לשמר מסורתיות סובלנית. הוא איננו רואה עצמו כבעל זהות מרובדת, מורכבת או פוסט-מודרנית. העם הילידי איננו עונה על ההגדרות הגלובליות משום שהוא התפתח לפניהן, לצידן או במנותק מהן. העם הילידי איננו מבקש לייצר זהות חדשה אלא הוא חי את זהותו, כפי שהוא תופס שהיא הייתה מאז ומעולם. העובדה כי ההגדרות הללו אינן תואמות את הנעשה במקומות אחרים או תפיסות פוליטיות שונות, אינה נתפסת בעיני העם כמורכבות שיש להתמודד איתה, אלא כמצב הטבעי.

כך לדוגמא בנושא המגדרי. מורטון-רובינסון2 הוכיחה כבר במאמרה כי מעמדם החברתי של נשים בחברות ילידיות לא תמיד השתפר בעקבות המעורבות הליברלית. לטענתה, המעורבות הליברלית בחברות ילידיות היא המשכה של המעורבות הקולוניאלית ביחסים בין המינים. מעורבות זו הביאה לכך שמעמד האשה בחברה הילידית התדרדר, בשל כניסת ערכים מערביים ששינו את תפקידי הגבר והאשה. השינוי הליברלי איננו שיקום מעמדה של האשה הילידית אלא יצירת מורכבות אחרת, בעייתית באותה המידה. השינוי שנשים בחברות אלו חיפשו ועשו היה אחר מהשינוי שהתבצע ביחסי גברים-נשים במערב.

מבלי להיכנס לעומק שאלת המגדר, ולשאלה האם אין כאן רומנטיזציה של מעמד האשה בחברות ילידיות, חשוב להתייחס ולהבין את ליבת הטענה העומדת מאחורי דוגמא זו. החברה הילידית החזיקה בסט ערכים מסוים, אשר הכיל בתוכו מעמדות שונים, יחסים ותפקידים. לא רק שערכים אלו הם שונים ממודל האמונות והערכים המערבי (או המזרחי), אלא שגם הביקורת עליהם והתפתחותם צריכה להיות אחרת. הווה אומר, מכיוון שהעם הילידי לא היה מלכתחילה נאמן לערכים הגלובליים, כפיית הערכים הללו עליו, או ניסיון לחקות את ההתפתחויות השונות שהתחוללו במערב, יביאו בהכרח לאובדן הזהות הילידית ולהתבוללות, או לסתירות פנימיות שיגחיכו במקרה הטוב, ויעוותו במקרה הרע, את הזהות הילידית.

תחנה שביעית: לחגוג את העצמי

כל מעשיהן של ישראל משונין מן אומות העולם.

ילקוט שמעוני, קצ

הזהות היהודית הילידית, כמו כל זהות ילידית, שמה לב בעיקר לעולם שלה. הפריזמה של הילידיות היהודית היא מצומצמת. גם בשאיפתה לביאת המשיח הרי שדרך הפעולה שלה היא פנימית: היא משוחחת בשפה פנימית, והדרך שבה היא מצפה שהעולם יתוקן וייגאל תמיד תגיע מתוך היהדות פנימה. כאשר קבוצות שונות מנסות לתקן את המציאות הדתית בארץ ולהשריש עצמן באדמה הילידית, הן למצער או מוותרות על שותפות בדיון הכללי מפאת חוסר הרלוונטיות שלו אליהן, או מבקשות להיתלות בזרמי מחשבה ואידיאולוגיה גלובליים התואמים את עמדתם באותו הדיון, ובכך מטשטשות בעצמן את הזהות הילידית שלהן.

הזהות היהודית הילידית איננה זהות 'נוצרת', הווה אומר, זהות שהולבישה על היהדות. ישנן טענות אנתרופולוגיות כי העם היהודי 'הופך לילידי' בארץ ישראל. משהו מעין זה מובע ברעיונותיו של בנבנישתי על 'הצבר הלבן' ובביקורת הערבית כלפיו, המתמודדת עם 'הפיכת הקולוניאליסט ליליד'.3 אך הזהות היהודית הילידית איננה זכות חוקית, כפי שטוענים המשפטנים, וגם איננה זהות שנוצרה עם קליטת היהדות בחזרה בארץ היסטורית, כפי שטוענים המבקרים – אלא עובדה קיימת של אדם השב לביתו. הזהות הילידית איננה זהות מתנגחת אלא טבעית, זורמת, משפחתית, תשתיתית.

הלוואי והתנועות היהודיות הילידיות הללו היו לומדות מניסיונם של עמים ילידיים אחרים, ומאבקם בחברות הרוב. הקבוצות הילידיות של ניגריה, המנסות לאזן בין מעורבות דתית בחיי הפוליטיקה, שינויים פנים-דתיים והעובדה שארץ מורשתם שזורה בקהילות חילוניות ובדתות אחרות, יכולות ללמד אותנו פרק או שניים ביכולת לשלב דת ומדינה. כך גם הקבוצות השונות בדרום מזרח אסיה, המתעקשות להחזיק במונחים ילידיים ולשמר מרחב ציבורי דתי מאד מחד, אך מאידך כלל לא קשור להגדרות המערביות  של 'דתי' ו'חילוני'; העמים הילידיים בצפון אמריקה, שלמרות שהם חיים ופועלים בליבו של המערב הם בוחרים בחלקם להציב חיי רוב מקבילים, שוליים ופריפריאליים, ונאבקים לשמר מסגרות קהילתיות 'לא רלוונטיות' בעיניים מערביות; הקנאק בקלדוניה החדשה, הבוחרים גם היום לזנוח תקציבים ורווחה כלכלית, ומעדיפים לנתק עצמם ממעורבות אירופאית, בשל רצונם לשמר את תרבותם.

בשנה שעברה לימדתי בישיבת שיח חבורה בנושא 'תגובות בעולם המחשבה והתורה לקורונה'. טקסטים תורניים היו טבעיים כמובן, אך גם שעה שלימדתי טקסטים פילוסופיים והגותיים מצרפת או מארה"ב הדבר היה טבעי, וכך לגבי רוב הרעיונות וההגות מהמערב. אך שעה ששיתפתי מקורות בני זמננו מארצות שמדרום לסהרה, או מעמים ילידיים במקומות שונים, הדבר היה קשה לעיכול ונראה זר ומוזר. מדוע? הרי הערכים המערביים, אינם טבעיים לנו בהכרח יותר מעולמות ערכים אחרים? אין ספק שישנם ערכים אצל עמים ילידיים הזרים לנו ומנוגדים לזהותנו, אך הדבר נכון גם כלפי ערכים מערביים או מזרחיים. מנגד, צורות ההתמודדות השונות, ההצלחות והכישלונות של העמים הילידיים השונים, בהחלט יכולות ללמד אותנו שיעור או שניים. עמים אלו יכולים ללמד את העם היהודי כיצד להתמודד עם היותו פריפריאלי, כיצד להתרכז בעצמו, וכיצד לפתח זהות הנשענת בעיקר על מורשתו שלו. כיצד לשרש את עצמו בארצו.

תחנה שמינית: לשוב הביתה

האם ניתן להחזיר את העולם היהודי לילידיות שלו? ילידיות מטבעה היא אורגנית, ולא יכולה להתפתח מלמעלה. ישנם סימנים ברורים כי היהדות חוזרת לילידיות שלה. העולם הדתי עצמו משתנה, והוא  בשל יותר להכיל בתוכו ערכים 'טבעיים' שאינם הולמים זה את זה, ערכים מתנגשים, סותרים ומשונים. הכלאות שנדמו דמיוניות בעבר הפכו לסטנדרטיות היום: הכרה בחכמה הנסתר הבאה יחד עם ליברליזם מופלג, או שמרנות קנאית המגיעה יחד עם אחיזה בערכים 'ליברליים' (שוויון, שמאל כלכלי). גם החילוניות הישראלית משתנה. בעוד שישנם חלקים המבקשים לאחוז בערכי המערב ולהתנתק ולהכחיש את הקשר היהודי הטבעי לחייהם בארץ ישראל, רוב העולם החילוני נמצא במקום אחר לחלוטין. הוא מבקש להמשיג מחדש את חייו, ולהיות יותר שמרן מהמערב, אך בה בעת גם ליברלי בהרבה. לא לחינם קבלת אוכלוסיית הלהט"ב בישראל אינה נובעת מחקיקה או פסיקה כלשהי; אלו מסייעות אמנם למצבו של הפרט, אך הקבלה של קהילות הלהט"ב נובעת דווקא משמרנותה של המשפחה הישראלית-היהודית. באופן אירוני, דווקא משום שהעם היהודי הוא שמרן ואינו מוכן לוותר על בן המשפחה הלהטב"י, הוא מקבל את בחירתו המגדרית ואף מעודד אותו להקים משפחה. גם אם עמדה זו נדמית פרוגרסיבית במבט מבחוץ, הרי שבארץ המשפחה (ולא המדינה, שעדיין נאמנה לזהויות מערביות ברורות) מעודדת את המשפחות הללו ואת הקמתן והכלתן.
אף לא אחד מההתפתחויות הללו מוכיח בהכרח זהות ילידית. ניתן לקשר ולהסביר אותן בצורות שונות ומשונות. עם זאת, חשוב לשים לב ששיבה להגדרות ילידיות תפשט ותאפשר קיום טבעי וזורם יותר של כל התופעות הללו. כיוון שהעם הילידי בהגדרתו איננו מנסה להיות קוהרנטי כלפי חוץ, הרי שהיכולת לשוב להגדרה הבסיסית של היהדות מייתרת את הדיונים כולם. הווה אומר, האפולוגטיקה או הניסיון להחזיק בערכי 'המשפחה', 'השוויון', 'ההפרטה' או 'הצדק החברתי', מתייתרת. כל השיחות הללו הן שיחות חיצוניות לנו. כעם ילידי עלינו לבדוק מהו הערך הפנימי שלנו, הילידי, מהי התשתית, ולהחזיק בה או להשתנות איתה, מבלי להתייחס לשיח החיצוני.

עמים ילידיים נמצאים תחת ביקורת מימין ומשמאל, בכל מקום בעולם. הבחירה בזהות פריפריאלית בעולם שהערך המרכזי בו הוא הפרסום היא בחירה משונה. הבחירה לשמר מסורות בעולם בו החדשנות היא הערך העליון מאתגרת, בלשון המעטה. הבחירה לנסות ולא להיות מושפע מאחרים בעולם בו הגבולות הלאומיים, התרבותיים והלשוניים נחצו בזכות הטכנולוגיה, נראית נלעגת.

אכן, הילידיות היא משונה, מאתגרת, ולעתים אף נראית בעיני אחרים נלעגת ופרימיטיבית. ואכן, היכולת של האדם להזדהות עם זהות משונה וישנה מצמצמת את זהותו. אלא שזהו צמצום הכרחי, צמצום המביא לידי הרחבה. ידועה המימרה כי ככל שאדם לומד יותר על תחום דעת מסוים, כך הוא מגלה עד כמה עוד נותר לו ללמוד. צמצום הזהות היהודית לזהות שולית, לזהות 'שלנו', והניתוק מהניסיון להתמקם על רצפים אינסופיים של זהויות זרות, אמנם יצמצם את היכולת שלנו להרחיב את הדיון בנוגע לתחומים אלו, אך יאלץ אותנו להתבונן פנימה ולאתר את העבר. הוא יאלץ אותנו לחבר מפות חדשות שיתוו את דרכנו, מפות שינבעו מתוכנו.

השיבה לארץ ישראל מאתגרת את הזהות היהודית בצורה הרחבה ביותר. היא תוקפת אותה בבסיסה, בשורשה. ניתן להמשיך להתנגד ולשמר זהויות מדומיינות או אמיתיות שונות, אך ניתן גם להבין איך חוזרים הביתה. להבין איך נכון לשמר זהות יהודית נבדלת בעולם גלובלי. איך אפשר לפתוח דלתות חדשות עם מפתחות ישנים. איך אפשר לשחזר את עצמנו.

ללא שם, קרלו מילה (סמואה, טונגה, בתרגום המחבר)

בוא נהפוך למורי דרך

המחברים

מפות חשיבה חדשות

המאתרים את העבר

המוצאים את העתיד

 

בוא נהפוך למפתחות

הפותחים דלתות

אחד לשני

אחד לשני

 

מוכנים לשחזר

את עצמנו

ברוח