ללא מסגרת: העם היהודי יצא מהקווים - צירופים חדשים

ללא מסגרת: העם היהודי יצא מהקווים

אודי (יהודה) דבורקין

כ״א בתמוז ה׳תשפ״ב
זמן קריאה : 15 דקות

בשנים האחרונות לימוד הגמרא המסורתי, הבית מדרשי, חדר לעולם הליברלי. לא מדובר על מהפכה מכוונת 'מלמעלה למטה', אלא על מהפכה שקטה 'מלמטה למעלה'.

ישיבת 'סברא' מבקשת למרוד ב-100 שנים של התפתחות ליברלית מאז תקופת ההשכלה, שהפרידו בין הלימוד המסורתי עבור המקדשים את המסורת, ללימוד אקדמי ונכון עבור המבקשים להיות לנאורים.

יש קהילות שלא מבקשות להיות חלק מארגון קיים, אך הן דורשות להיות יהודיות; הן לא נטמעות, הן שומעות את קול השופר שנשמע רק להן.

העולים לרגל, גם החילונים שבהם וגם הליטאים, שלא אמורים להימצא בהילולא בעלת נופך חסידי, לא מגיעים למירון בשל המסגרת, הם מגיעים בשל היעדרה.

אין יותר מדרון חלקלק, פשוט משום שאין יותר מדרון: המציאות התעקמה לחלוטין, והיהודים לא חיים בתוואי שבו ניתן לדחוף אותם כקבוצה או כשיטה למעלה או למטה.

המלחמות מנסות למצב את הגבול, אך מה שדרוש לנו כיום הוא הקשבה.

תופעות שונות מלמדות על המגוון העצום של הזהויות היהודיות המתקיימות היום, ועל הצורך בגישה שונה להבנתן.

.

לעם ישראל, לפי חוקי ההגיון, אין עתיד.

צריך, בכל זאת, לעבוד.

יוסף חיים ברנר

 

גמרא שלא בקווים

בחודש שבט תשפ"ב סערה הרשת בשל סרטוני הדף היומי של מרים אנזובין. אנזובין, שרוב סרטוני הדף היומי שלה עד אז זכו לעשרות צפיות ביום טוב, הפכה לפתע לכוכבת. סרטון שהקליטה על דף במסכת מועד קטן הפך בשל תוכנו, סגנונו וצורתו לויראלי. התגובות, כרגיל, התחלקו לשלוש: אלו שראו בסרטוניה חילול קודשי ישראל, אלו שראו אותה  כמי שמקרבת את התורה לבריות ומצליחה להביא את הדף היומי לעולם הטיק טוק, ואלו שראו בה תגובה ניצחת ורלוונטית לשיעורי הדף היומי ה'שמרניים', אחת שמצליחה לקרוא את הגמרא בצורה חדשה. כל אלו ניסו למקם אותה על הספקטרום: להבין האם היא רפורמית או חילונית, חוזרת בתשובה שבדרך או חוזרת בשאלה; לברר מי הרב שלה, מה הזרם שלה, ובקיצור – מהיכן היא הופיעה. אך אנזובין לא הופיעה על הספקטרומים הקיימים, אנזובין מייצגת מציאות חדשה.

הפופולריות העכשווית של  לימוד הדף היומי, כמו גם של לימוד הגמרא בכלל, היא תופעה חדשה שאינה בבחינת המשך ישיר לראשית מפעל הדף היומי. מפעל זה, שהחל לפני כ-100 שנים על ידי המהר"ם שפירא בפולין, זכה אמנם לתמיכת הכנסת גדולה של אגודת ישראל, הגוף הרבני העליון של היהדות החרדית בפולין, אך לא נחל הצלחה בקרב מגזרים אחרים. הדף היומי היה סטייה ממשית מצורת הלימוד הישיבתית עד אז; הוא לא התקבל בחוגים חסידיים שונים, וגם בעולם הדתי-אורתודוקסי שמחוץ לעולם החרדי, בישיבות ארצות המזרח, בקרב הזרמים הליברלים ובעולם החילוני, הדף היומי נותר בגדר קוריוז מעניין על העולם החרדי. יתרה מזאת, הזרמים הליברלים והחילונים בזו ל'בזבוז הזמן' שבלימוד גמרא אינסופי ובהתעלמות מחיי המעשה, וביקרו את העיסוק בלימוד שאיננו אקדמי, ובעיקר סתמי.

תנו רבנן: העוסקין במקרא – מדה ואינה מדה, במשנה – מדה ונוטלין עליה שכר, בתלמוד – אין לך מדה גדולה מזו, ולעולם הוי רץ למשנה יותר מן התלמוד. הא גופא קשיא, אמרת: בתלמוד אין לך מדה גדולה מזו, והדר אמרת: ולעולם הוי רץ למשנה יותר מן התלמוד. אמר רבי יוחנן: בימי רבי נשנית משנה זו, שבקו כולא עלמא מתניתין ואזלו בתר תלמודא. הדר דרש להו: ולעולם הוי רץ למשנה יותר מן התלמוד.

בבלי, בבא מציעא, לג א

בעולם הישיבתי-אורתודוקסי לימוד הדף היומי היה שנוי אמנם במחלוקת, אך מרכזיות לימוד הגמרא נתפסה תמיד כערך שאינו ניתן לערעור. בעולם הליברלי לגווניו השונים, לעומת זאת, לא ייחסו חשיבות לא רק לדף היומי, אלא גם ללימוד הגמרא בכלל.

לפני מספר שנים, בעת שיחה עם הרב הרפורמי פיטר נובל ז"ל, למדתי מה פעם הליברלים לא למדו. הרב נובל, שהיה נשיא כנסת הרבנים הרפורמים שנים רבות וערך את סידור התנועה הרפורמית, היה דמות מרשימה, אמונית, ציונית ויודעת תורה וספר – אך הוא החל ללמוד גמרא רק בגיל מבוגר. הוא סיפר לי שרק כשהגיע למפגש ראשון עם רב אורתודוקסי שכיהן בבית כנסת סמוך, גילה שהוא לא יודע גמרא. הוא למד במוסדות ובתי מדרש רפורמיים בשנות ה-50 וה-60, ובתקופה ההיא לא היה נהוג שרפורמים ילמדו גמרא. שנים לאחר מכן, שעה שהוא היה זה שהנחה את תוכנית הלימוד לרבנים, הוא הוסיף עוד ועוד שעות גמרא בבית המדרש לרבנים. אך גם אז לא היה מדובר בלימוד בית מדרשי, אלא בלימוד אקדמי ובמספר שעות מצומצם. בעולם הליברלי, גם השמרני יותר, לימוד גמרא מעולם לא קנה שביתה. הלימוד הקיים כמעט כולו אקדמי, וככזה הוא איננו מתרכז בבקיאות או בעיון, שתי השיטות המסורתיות, כי אם מנסה להסביר את הגמרא עצמה בקונטקסט היסטורי, אקדמי וביקורתי.

בשנים האחרונות לימוד הגמרא המסורתי, הבית מדרשי, חדר לעולם הליברלי. לא מדובר על מהפכה מכוונת 'מלמעלה למטה', אלא על מהפכה שקטה 'מלמטה למעלה'.  הרעיון ש'העוסקין בתלמוד – אין לך מידה גדולה מזו' עדיין איננו רעיון שכיח בהנהגה החינוכית או התורנית של הזרמים הליברלים, ובכל זאת בשטח דברים משתנים. על הרקע הזה יש להבין את הלימוד של אנזובין: היא לא מייצגת את הליברלים, למעשה היא מייצגת את המרד בהם, את היכולת להחזיק בזהות תורנית אחרת. היא לא מלמדת גמרא על ידי מבט אקדמי וביקורתי; היא חלק מהטקסט, התורה שלה נלמדת לתוך חייה. ניתן בהחלט להתווכח על המהות, הצורה והתוכן, אך חשוב להבין מהי המסגרת שלה.

 

גמרא בסברא אחרת

אם אנזובין מייצגת תופעה אישית וכמעט אנקדטולית, הרי שישיבת 'סברא' בשיקגו מייצגת את המהפכה עצמה. בשנת 2003 הוקמה ישיבה בעיר שיקגו, בה למדו כ-12 תלמידים. הישיבה התייחדה בכך שהייתה להט"בית מראשיתה; היא לא רק קיבלה להט"בים לשורותיה, אלא זו הייתה משימתה מלכתחילה. היא הייתה, כהגדרתה שלה, 'קול תורני חדש בעולם הטרו-נורמטיבי'. הישיבה ביקשה לקרוא תיגר לא רק על המוסדות האורתודוקסיים השמרניים אלא על כל הזרמים כולם, שכן הם מקדשים את הזוגיות גבר-אשה, ומבקשים לראות ערך משמעותי במשפחה היהודית המסורתית. הישיבה מורדת בזרמים הליברליים לסוגיהם משום שגם הם, לדעתה, שמרניים מדי: הם סובבים בעיקר סביב בתי הכנסת, ואלו מיועדים בעיקר עבור משפחות. למרות שינויים רבים ויכולת הכלה לסוגים אחרים של משפחות וחברים, הרי שמרכזו של בית הכנסת, גם הליברלי, הוא עדיין המשפחה היהודית המסורתית. הקהילות אולי השתנו בעשורים האחרונים והפכו מכילות יותר, אך הן עדיין מבוססות על מבנים ברורים. ישיבת 'סברא' סוברת אחרת, מוריה נראים אחרת. תלמידיה הם אלו שהיו בשוליים, אחרים ואף מנודים.

אנו מאמינים בו יתברך באמונה לבד בלי שום חקירה כי הוא יתברך ברא את העולם כלו ומקים את עולמו ועתיד לחדש את עולמו וכו'. ודרך אלו הספרים להקשות קושיות שנראין כקושיות גדולות והתירוץ חלוש מאד, ומי שרוצה לחקר יותר ולהקשות על התירוץ יכול להקשות ולא יועיל לו התירוץ…

שיחות הר"ן מ

המהפכה של ישיבת סברא לא מסתכמת בכך שהיא מרחב להט"בי המאפשר לימוד תורה ברמה רצינית. הישיבה איננה מקום לימוד אקדמי; היא מבקשת למרוד ב-100 שנים של התפתחות ליברלית מאז תקופת ההשכלה, שהפרידו בין הלימוד המסורתי עבור המקדשים את המסורת, ללימוד אקדמי ונכון עבור המבקשים להיות לנאורים.

בישיבת סברא לומדים כמו בישיבה – גמרא, רוב היום, כמעט כל היום. לומדים על הסדר, לומדים את הסדר, לומדים תורה. צורת הלימוד היא בחברותות, ולא, כמו במוסדות הליברלים השונים, בשיעורים כמו-אקדמיים או אקדמיים. האמונה בקב"ה ובערך לימוד הגמרא, מבלי להפוך את הלימוד למחקרי, מהווה מרד כלפי העולם הליברלי. הישיבה לא מנסה לערער על המוסכמות האמוניות, אלא ללמוד תורה. אחד מראשי הישיבה היא לייני סולומון, טרנסג'נדרית שוודאי לא הייתה מוצאת את עצמה בעולם הדתי – אך גם לא במוסדות הליברליים. קל לנו להבין שהיא לא הייתה מגיעה לעולמות הישיבתיים שלנו, לבתי הכנסת וליישובים הדתיים בארץ; אך גם העולם הליברלי לא יכול להכילה, ולא רק בשל הסוגייה הלהט"בית. לייני היא אדם מסורתי. בשיחות רבות שקיימתי איתה היה ברור שהיא לא מחבבת את הלך הרוח האנטי-הלכתי של העולם הרפורמי, היה ברור שהיא לא מעוניינת באקדמיזציה וברציונליות הקשה של העולם הקונסרבטיבי, והיה ברור שהיא ביקורתית כלפי התופעות החברתיות בזרמים הללו, כלפי היעלמות הזהות היהודית. היא האשימה את היחלשות הזהות היהודית בדור האחרון (הדור שלה עצמה) בכך שלא לומדים תורה. לייני לומדת תורה כל העת, יומם וליל. מרגע שהייתה מסוגלת לעסוק בגמרא לא הניחה את תלמודה מידה. המסקנות שלה לגבי תורת ישראל רחוקות מאד משלי. רחוקות, אני מניח, משל כמעט כל אדם בעולם הדתי-לאומי. אך לייני איננה 'רפורמית'. איננו יכולים להתמודד עם התורות והרעיונות שהיא מביאה לעולם באמצעות ראייתם כחלק ממכלול ליברלי, משום שהיא איננה כזו.  לייני לא מייצגת את הזרמים הליברליים משום שהיא איננה אחת מהם. היא גם לא מייצגת את הלהט"בים היהודים, שהרי רובם אינם לומדים גמרא יומם וליל. ישיבת סברא איננה מוסד ליברלי. ישיבת סברא גם איננה מוסד תורני מקובל. ישיבת סברא איננה שייכת לשום מסגרת.

 

יהודים על כורחכם

לפני מספר שנים הייתי בכנס קהילות יהודיות באוסטרליה. לכנס הגיעו נציגים של קהילות ליברליות מרחבי אוסטרליה, ניו זילנד, ומרחבי האוקיינוס. בראשית הכנס, לאחר שכל נציג הציג את עצמו, את קהילתו ואת זהותו, קמה משתתפת שלא דיברה עד כה. היא קמה בהיסוס מה, אך מרגע שהחלה לדבר התרוממה והתמלאה ביטחון עצמי. 'אני מהקהילה במאוריציוס', היא אמרה, 'לא הזמנתם אותנו' היא האשימה, 'ואתם כלל לא חושבים שאנחנו מתאימים לכאן. קראתם לנו קהילה שהתבוללה, שלא קיימת, שאין לה סיכוי ושחבריה לא יהודים כלל. אבל אני טסתי ואהיה כאן כל הכנס על חמתכם', היא הסבירה למשתתפים המנומסים. 'אנחנו לא נעלמים לשום מקום', סיימה והתיישבה במקומה.

הקהילה במאוריציוס איננה קהילת מתגיירים, והצורך שלה להיאבק על הכרה לא נבע מכך שלחבריה היו חסר קשר ליהדות. העניין הוא שאפילו התנועות הליברליות דאז (2012) ראו בה קהילה מבוללת: מרבית חבריה נישאו בנישואי תערובת, או נולדו למשפחות כאלו. גודלה המזערי, ריחוקה הגאוגרפי והיעדר מסורת מקומית או ארגון חזק דיו, הביאו את הארגונים שלא להכיר בקהילה.

אך הקהילה היהודית התארגנה ושלחה נציגה לכנס למרות זאת. נציגה שייצגה קהילה שלא רוצים בה. היהודים במאוריציוס לא ביקשו רשות מהארגונים להתקיים. גם אם הזרמים הליברלים לא קיבלו אותם, הם עדיין הרגישו חזקים דיים לשלוט בגורלם, ולשלוח נציגה 7 שעות טיסה דרומה לאוסטרליה הרחוקה, על מנת שהם יהיו בקשר עם יהודים אחרים. בסופו של דבר (או בתחילתו), הקהילה או חלק ממנה נקשרו דווקא לתנועת חב"ד, ולא לעולם הליברלי. תנועת חב"ד לא דרשה מהקהילה להתאגד סביב רעיון ולא דרשה מחבריה להשתנות, להתמסד, או ליצור תוכנית לשמירה על הזהות היהודית. חב"ד כתנועה מבססת את פעילותה סביב השליח ולא סביב הקהילה עצמה, ולכן הם יכולים לקבל קהילות מכל סוג, ובלבד שיהיה בהן גרעין שניתן לצמוח ממנו.

 שאז יתברר ועמך כלם צדיקים. שכל שהוא מזרע יעקב הוא בכלל ועמך וגו', שעל זה כל אריכות הגלות כדי שלא ידח ממנו נדח, ובאו האובדים וגו' והנדחים וגו', שאף האובדים שנטמעו בין האומות ח"ו, ואף הנדחים בתאוות, שעל זה מורה קליפת מצרים, גם בהם יעורר השופר גדול שהוא בינה הרהור תשובה בלב.

פרי צדיק לפסח, נד

קהילות חדשות, לא מוכרות או שנויות במחלוקת קיימות בעם ישראל כבר מימי הכותים, וכמובן שהעת החדשה הביאה לפריחה של קהילות פורשות ומתפצלות. אך עם הזמן גם הפורשים, גם המתפצלים וגם האחרים התאגדו תחת ארגונים וזרמים שונים. העולם היהודי למד לריב ולהתווכח, לא להכיר ולשלול, אך הוא עשה זאת כלפי זרמים, ארגונים, נציגויות. לצד אלו התקיימו גם קהילות לא מוכרות, אך אלו היו קהילות 'חדשות' – שבטים שקיבלו על עצמם יהדות, אנוסים שבחרו לשוב אל היהדות, וקבוצות אחרות. בשנים האחרונות הופיעו לצד כל אלו גם קהילות מסוג חדש. הן אינן 'חדשות' במובן של התבססות על יהודים 'חדשים', אך הן גם אינן מוכרות כחלק מהזרמים הקיימים. חלקן נמצאות באיים רחוקים, וחלקן ממש כאן בארץ. אלו קהילות נעדרות מסורת מקומית, ומרבית חבריהן או כולם אינם דתיים או אף מסורתיים על פי ההגדרות הקיימות. אלו קהילות שלא מבקשות להיות חלק מארגון קיים, אך הן דורשות להיות יהודיות; הן לא נטמעות, הן שומעות את קול השופר שנשמע רק להן. ניתן למצוא אותן באשדוד, שם קהילה חילונית של עולים מחבר העמים נדחתה על ידי התנועה הרפורמית בישראל, בשל חוסר יכולתה להתאים את עצמה לדרכה של תנועה זו. ניתן למצוא אותן בקרב בוגרי מכינות קדם צבאיות חילוניות, המבקשים להקים קהילות לימוד חילוניות מבלי להגדיר את עצמם. ניתן למצוא אותן בחבורות תפילה יהודיות ברחבי צפון אמריקה, המערערות על עצם הגדרת היהדות כזהות נבדלת, ובה בעת מגדירות עצמן כיהודיות, ניתן למצוא אותן בתוך הציבור הדתי לאומי, שם קהילות עם יחסים שונים למגדר מופיעות ללא קשר לארגון, תנועה או זרם התומך בהן.

חלק מן הקהילות הללו נשאר עצמאי, חלק מוצא את דרכו לתנועות הליברליות, וחלק מגיע לתנועת חב"ד ולתנועות דומות – אך כולן משתתפות ביצירה חדשה. למרות שבתחילה הן זוכות לקיתונות של ביקורת, למרות שמועמדות בפניהן דרישות שונות מימין ומשמאל, דרישות שהן אינן עומדות בהן, הן עדיין קיימות. כביכול, אין סיבה ממשית שלא לראות בהן כשייכות לצד מסוים על הספקטרום הדתי, ולבקר או לברך על התנהלותן כחלק מאותו זרם או ארגון. אלא שהן לא חלק מארגון, הן לא חלק משום צד. הארגונים והזרמים הליברליים, שעל אף פתיחותם התאגדו סביב רעיון מסוים, אינם מכירים בהם. אך היהודים האלו עדיין שם – מתפללים, לומדים, אוכלים ומשוחחים. היהודים עדיין מתקהלים. אלו קהילות שההתמודדות איתן מסובכת עבור הממסד היהודי הפוליטי והתורני, משום שהן נולדות מחוץ למסגרות המקובלות, ואינן עונות בדיוק על הגדרה של שום מסגרת.

 

ללכת לרבי שמעון בג'ינס צמוד

הילולת רשב"י בל"ג בעומר היא האירוע הדתי הגדול בארץ, ואחד הגדולים בעולם ביחס לגודל האוכלוסייה. במשך 24 שעות עולים להר מירון כחצי מיליון איש. אחד מכל 18 ישראלים, אחד מכל 14 יהודים. מי אלו? רובם אכן חרדים ודתיים, אך לא כולם. קבוצה גדולה שעולה להר בל"ג בעומר איננה משתייכת לעולם הדתי כלל. בל"ג בעומר ניתן לראות במירון חסידים מחמירים, אך גם לא מעט נשים בג'ינס צמוד, לא מעט נערות בגופיות. ניתן לראות בחורים ללא כיפה, שגם הם עולים לרגל. מירון היה, עד לאסון הנורא, אתר ללא בעל-בית, וככזה הוא היה אתר לא ממושטר. תקנות המקומות הקדושים, תקנוני הצניעות או כל מנגנוני הפיקוח לא הצליחו; העולים לרגל הגיעו כפי שהם. מבקרי מירון מכירים לא רק את השוק שבכניסה, לא רק את האזור של חסידות 'תולדות' או חסידות בויאן, הם מכירים גם את האזור בחורשה שם זוגות נערים לא דתיים מבלים במהלך הלילה, את האזור שבו אפשר לראות קהל אחר, אזורים 'פסטיבליים' יותר במשמעותם הלא דתית.

גדול הדור אחד ביקש לבטל שמחת ל"ג בעומר מחמת קיבוץ אנשים ונשים, שהיה נדמה בעיניו כהוללות, חס ושלום. ולא השלים האיש שנתו, כי ישראל קדושים הם וכוונתם רצויה לשמים וזכות הקדושים מסייעתם.

רבי חיים הלוי, חיבת ירושלים, נכתב בשנת 1844

העולים לרגל לא היו מוכנים גם שישימו עליהם כללים. 'רבי שמעון מקבל את כולם', אמרו כולם במירון, רגע לפני האסון. אך אינני רוצה לכתוב על האסון שארע בל"ג בעומר, אסון נורא בו נספו קדושים וטהורים, אלא על מירון שהייתה ושתשוב להיות בעזרת ה'.

קברו של רשב"י, דווקא בשל סכסוכי שליטה, נותר ללא שליטה. את התוצאות המרות של חוסר המשילות הבטיחותית כולנו ראינו. אך היה צד נוסף במירון, והוא חוסר משילות דתית. הווה אומר, העובדה שאין 'בעל בית' אפשרה לכולם להרגיש בבית. העולים והעולות לרגל התפללו בדבקות אין-קץ, נסעו והיטלטלו בדרכים שעות ארוכות, ונדחקו עם ההמון במעלה ההר. השייכות הסוציולוגית של החילונים שמגיעים למירון פחות מעניינת; מעניינת העובדה שהם שם לא למרות שהמקום איננו תואם, כביכול, את אורח החיים שלהם, לא למרות שהמקום מצוי בערבוביה, לא למרות שאין רב למקום ושאין מנהג ברור – אלא בגלל כל הדברים הללו. האמונה במובנה הטבעי, הפשוט והזורם נמצאת במקום. העולים לרגל, גם החילונים שבהם וגם הליטאים, שלא אמורים להימצא בהילולא בעלת נופך חסידי, לא מגיעים למירון בשל המסגרת, הם מגיעים בשל היעדרה.

 

מסגרת ללא קווים, קווים ללא מסגרת

ארבע הדוגמאות הללו מנותקות אחת מהשנייה. לא מדובר על אנשים שיונקים מאותו קודקס רעיוני או מאותו הזרם. אבל הלכה למעשה, הן אותו העניין ממש. אותו הדבר. אלו הן יוזמות עצמאיות: אנזובין לא שייכת לשום זרם, בית מדרש או שיטה ברורה; ישיבת סברא מורדת בכל הזרמים כולם ובכל בתי המדרש הקיימים; הקהילה במאוריציוס סירבה לקבל תכתיבים ושיטות מכל ארגון או מקור סמכות; העולים לרגל למירון מגיעים על דעת עצמם. כל אחת מהדוגמאות הללו היא עצמאית לחלוטין, ומתבססת כשלעצמה על אמונה איתנה וזהות ברורה (לשיטתם). ישיבת סברא איננה נכנסת לשום מיקום ישיבתי-תורני קיים, רחוק מכך, אך היא גם לא רואה את עצמה כחלק מעולם הזרמים הליברליים, שכן היא מערערת עליהם מימין ומבקשת ללמוד גמרא, ומשמאל משום שהם מוגדרים עבורה כשמרנים וסגורים מדי. אנזובין איננה מלמדת גמרא כדי לקרב את תלמידיה למודל לימוד תורני יותר, היא לא מקרבת אותם בחיוך כדי שיהפכו לדתיים יותר וגם איננה מנסה להפוך ציבור תורני לציבור ליברלי, היא רואה בגמרא קניין תרבותי שלה עצמה, זו הזהות שלה עצמה. לימודה עצמאי ונשען על מסגרת שמרניות, אך הוא בהחלט לא שמרני. היהודים הנידחים במאוריציוס לא ביקשו אישור משום ארגון ופדרציה לקיומם. הקהילה קמה באופן עצמאי לחלוטין: הם לא חיפשו בתחילה זרם דתי או שיטה להיתלות בה, אלא הגדירו את עצמם ורק לאחר מכן פנו להתקשר עם יהודים אחרים, כעצמאיים ואפוטרופסים לזהותם שלהם. העולים לרגל לא מתייחסים לבקשותיהם של עולים אחרים 'לשמור על קדושת המקום' בלבושם; המקום הקדוש שייך להם בדיוק כפי שהוא שייך לאחרים.

הזהות היהודית איננה 'בשליטה' יותר. לא רק שהיא לא נשלטת על ידי ההלכה, היא גם לא נשלטת על ידי מבקרי ההלכה. לא רק שהיא איננה נחלת הציבור הדתי בלבד, כמו במצב הקיים מזה כ-150 שנים, אלא שהיא איננה נחלת שום ציבור. אין מנהיג לתופעות. אין איגוד או זרם. אין שיטה או מתודה שניתן לתקוף. הזהות היהודית פועלת בקווים מקבילים וחופפים, מתנגשים ומתעקמים, היא אלסטית ומשתנה. הביקורות על 'הממסד' כבר לא תוקפות רק את הממסד הדתי, אלא כל ממסד, באשר הוא. הן מגיעות מצדדים שונים ומשונים ולא ניתן להבינן בהקשרן, משום שהן איבדו מזמן כל הקשר.

 

היעלמות המדרון החלקלק

ההתמודדות עם התופעות הללו מסובכת. מחד, למדנו ב-150 השנים האחרונות להתייחס לתופעות כמכלול, ולנסות ליצור שיטות שונות, מימין או משמאל. מאידך, דומה שהלימוד הזה איננו מעניק לנו כלים לתקופתנו שלנו. אמנם אסור ואי אפשר לקבל כל תופעה, לראות בהתפוגגות המסגרות הזדמנות לאנרכיה יהודית בה איש הישר בעיניו יעשה, ובה דנים לכף זכות, כל דבר, כל אינדיבדואל וכל מגמה; אך הקטגוריזציה שאפשרה לציבור הדתי והתורני את יכולת המתקפה וההתגוננות, מתפוגגת. הרעיון שניתן לתקוף שיטה, להסביר מדוע היא מוטעית ובאמצעות כך להציג שיטה סדורה אחרת, איננו רלוונטי. המחשבה שניתן להיאבק בשיטה מסוימת על ידי שלילת המאפיינים הכלליים שלה, גם שעה שהם אינם קשורים לנושא אודותיו מתווכחים, איננה פועלת. מציאות החיים היהודית, בה היהודים לא ממקמים עצמם בהתאם לקטגוריות ולמדרגים שונים, מערערת לא רק את היכולת למסגר אלא גם את היכולת לראות ולשפוט את הזרמים השונים על גבי ציר התייחסות. אין יותר מדרון חלקלק, פשוט משום שאין יותר מדרון: המציאות התעקמה לחלוטין, והיהודים לא חיים בתוואי שבו ניתן לדחוף אותם כקבוצה או כשיטה למעלה או למטה. ניתן לקרב כל יהודי לחיי תורה ומצוות, בוודאי. אך הטריגר החיובי של האחד הוא הטריגר השלילי של האחר, ולכן הקירוב חייב להיות אישי, ולא יכול להתייחס ל'שיטה' מתוכה יונק אותו אדם – משום שאין כזו.

הזרמים, האיגודים, השיטות והרבנים השונים, שמחים על ההצלחות שמייחסים להם. הם אפילו שמחים להילחם במאבקים שונים שלא באמת כרוכים בהם, ולבכות כישלונות שלא הם נכשלו בהם. ועם זאת, כעת אין יותר זרמים במובנם 'המסורתי'. היהודי פועל לבד אל מול הקב"ה, ולכן אנו יכולים, לראשונה אולי, להתמודד לא עם התופעות כמכלול אלא עם כל ביטוי ותופעה בפני עצמם. שעה שאין יותר מכלולים, כל אירוע, כל תורה חדשה, כל ביטוי יהודי הם עצמאיים, ויש לדון אותם לגופם.

הפלגים יבלי המים של החיים העליונים של הנשמה הטהורה, במעמקים הם זורמים, במעמקי הטבע הגופני ובתחתית הבשר והדם הנם הומים ורועשים, אמנם מתפרצים הם אל על, צועקים ובוכים, מתנודדים וקובלים, מתאמצים ומתפתלים הם באין הרף לעלות אל הרום, להגלות בצורה מאירה חיה חיים שלמים, מלאים זיו הוד ופאר הדרת גבורת קדשי קדשים. אשרי האיש, השומע את קול נשמתו מתוך מעמקיו, ואשרי העם המאזין את הד הקול של הנשמה הכללית שלו, איך היא מתגעשת מתוך מעמקיה, ואשרי המקשיב הטהור אשר יקשיב את בת הקול של כל היצור הקורא מתוך מעמקיו להתגלות בהירה עליונה, טהורה וקדושה, אורו של משיח נתון בכלאי היסורים של עמקי העמקים, ובעת קץ גאולה, בעת אשר רק קו אחד יגלה בתכונה של איזו זהרורית אורה להחיש ישועה כללית לבית ישראל, יגלו ויחשפו אלה הסמנים המורים על צעקת העומק, ומתוך כל התנועות הכלליות והפרטיות, הנפשיות והגופניות, יוקשב אותו הקול האדיר והחזק, "קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה, מאנה להנחם על בניה כי איננו". והקול עולה ומתעלה בתכונות חיים ומעשה, בתכונות רעיון ומחשבה, בתכונות המון גוים ורוח עריצים, בתכונות נפשות כמהות, עורגות ומקוות, בתכונות חולמי חלומות כועסים ומתקצפים, בתכונות אנשי ישוב ומתינות, בונים ומשכללים, בתכונות אנשי קדש משקיפים ומקוים, פועלים וצופים ישועה וגאולה, ומכולם יעלו ויגלו זרמי אפיקי הנחלים של המעמקים, שכולם אומרים אותה התשועה המנחמת: "מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה, כי יש שכר לפעולתך, נאם ד', ושבו מארץ אויב, ויש תקוה לאחריתך, נאם ד', ושבו בנים לגבולם".

אורות ישראל ותחייתו, הראי"ה, לב

עם ישראל איננו נתון במסגרות יותר. הוא לא פועל על פי הגדרות ברורות. העם מתנהל כמים; ככזה הוא זורם מנקודה לנקודה, ולא ניתן לאחוז בו משום שהוא משתנה ללא הרף ומשנה מיקום, הגדרה וקצב. למרבה הפלא, ולמרות התחזיות הקודרות, היהודים בשוליים לא נעלמים, היהודים הליברליים לא מתנתקים, והיהודים שמחוץ לעולם הדתי בישראל לא מאבדים את הקשר ליהדותם. יהודים אמנם מתבוללים, ולא ניתן להכחיש מגמות מסוכנות של טמיעה ואובדן זהות, אך לצד אלו יש מעגלים אינסופיים של יהודים אחרים. כאלו שנאבקים בזרם ומתפרצים אל על, כאלו שמנסים לחלום בצורה אחרת, בצורה שונה, שמסרבים לוותר על זהותם היהודית למרות שהיא לא תואמת שום הגדרה קיימת. יהודים שמקווים ומנסים לחיות חיי קודש בעולם בו אין קודש, תוך שהם פוסלים את כלל המודלים הקיימים לקדושה.

הכוח הרוחני הרדום מתעורר בחלקים בלתי צפויים ובדרכים בלתי צפויות, ומאפשר לנו, אלו ששבו לגבולו של ה', אלו שחיים בארץ הקודש, לבחון את התופעות השונות. אין אנו חייבים (ואסור לנו) לקבל את כולן. אנו לא יכולים להכיר בכל קול כ'בת קול ממעמקים', וגם לא יכולים לראות כל דבר זוהר כ'ישועה כללית לבית ישראל', משום שהמציאות איננה, עדיין, מציאות של גאולה שלמה. ישנם עדיין כאלו, כפי שמתאר הראי"ה, שהמציאות לא יכולה להכיל את חזונם והם מתכעסים, וכעסם ממסך את חזונם ולא מאפשר להם להגשים את הקודש. אך אנו לא יכולים להכחיש שיש קדושה גם במעמקים בלתי ברורים לנו. אין הכרח לנסות לשפוט כל תופעה על פי קריטריונים קבועים מראש. הראי"ה לא קורא לנו לראות את הקודש באלו שמדמים טומאה לקודש ובאלו שמדמים התבוללות לזהות יהודית חדשה. אם יש אור, הרי שישנו גם חושך. אנו עדיין חיים בעולם של גבולות, אלא שהם נפרמים ומתמוססים. הפירוק מתגלה לעינינו, לא ניתן לראות יותר את העם היהודי ואת היהדות במסגרות ברורות, אך מתאפשר לנו להאזין בחרדת קודש.

יש לראות את העם היהודי כפי שהראי"ה מתאר אותו – כנחל גועש ומרעיש, כקולה של רחל המבקש לצאת. הקול איננו חומר, הוא תדר הנע על פני האויר. אי אפשר לעצור תדרים; אפשר לא להקשיב או להתעלם, אך התדר עדיין יהיה שם. אין טעם במלחמות סרק כנגד קולות כאלו או אחרים, אלא יש לברור את הקולות שמגבירים את הקודש, וליתר דיוק את הקודש שבתוך הקולות כולם. המלחמות מנסות למצב את הגבול, אך מה שדרוש לנו כיום הוא הקשבה. דווקא אלו היושבים כבר על אדמת ארץ ישראל, אלו ששבו לאדמת הקודש, יכולים להבין את הדי הקודש הנשמעים במקומות שלא נדמים ככאלו. הבנה כזו תאפשר לנו להבין טוב יותר את מציאות הנחמה שאנו חיים בתוכה, לראות את עצמנו באור חדש וטוב יותר. אין עוד טעם בבכי ובדמעות. אין טעם במלחמות ובצער על יהודים שלא נמצאים במסגרת הנכונה. יש לראות את התקווה שבפירוק המסגרות, את השיבה לגבולו של ה', הגבול האינסופי.

0 תגובות

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

תגובות פייסבוק
lampicon

מאמרים נוספים בנושא

article
בין גילוי לכיסוי

אודי (יהודה) דבורקין •

15 דק' קריאה

על הפער האמיתי בין העולם הדתי-לאומי בישראל לעולם הדתי-ליברלי מעבר לים, ועל הסיכויים והסיכונים שבמפגש בין הזרמים.

article
מאז ועד היום: הזרמים הדתיים מעבר לים

אודי דבורקין ואביגיל דאובר שטרן •

55 דק' קריאה

מבוא קצר על התפתחותם של הזרמים הדתיים הליברליים מחוץ לישראל מראשיתם באירופה ועד ימינו בארה"ב, ועל יחסם של הזרמים השונים, על סוגיהם, למדינת ישראל, ליהדות הדתית-אורתודוקסית ולציונות הדתית. מתוך יום עיון של 'צירופים חדשים' על היחסים בין העולם הדתי בישראל והיהדות הליברלית בארה"ב.