עמידת ראש על קו התפר

תמונות מסיפור של חיים בין העולמות - בין דתיות לחילון, בין מזרח למערב, בין ארצות הברית לישראל.

מיכל כהנא

ע

שבת שנייה בניו יורק. המארחים שלי, ששיכנו אותי ב'בייסמנט' שלהם עד שהדירה עליה אני מנהלת משא ומתן 'תסתדר', נסעו לבקר משפחה ואירגנו לי ארוחת שישי אצל שכנים, 'אנשים נהדרים, ממנהיגי הקהילה, יהיה לך ערב נפלא'. אני קצת נרגשת. השאלה, 'מה ללבוש' אוצרת בתוכה הכל. כשארזתי, הבן שלי, שכבר היה ב'תפוח הגדול', אמר לי בחיוך: 'מה ששחור תארזי, וכל שאר הדברים הצבעוניים והמתנופפים שלך – לפח'. אבל אין לי כמעט שום בגד בשחור. אני תוהה, על כמה מעצמי אוכל לשמור? על מה אצטרך לוותר?

לניו יורק הגעתי אחרי כמה עשרות שנים בצפון קליפורניה, אליה הגעתי במקרה – אם יש דבר כזה – עם תרמיל גב ושק"ש, כעוד תחנה ב'הטיול הגדול'. עכשיו סופסוף העזתי להמשיך במסע ולחצות את היבשת, רק אני וה'סייח הכחול', כינוי שאני נותנת לטויוטה 2003 שלי עם יותר מ-200 אלף מיילים, מרגישה כמו קאובוי בודד. יחד, אנחנו גומאים את המרחק: אגם טאהו, נבאדה, טיטון, ילוסטון, הגבעות השחורות, הערבות המתמשכות ושדות התירס האינסופיים, האגמים והרי האפלצ'ים, דוהרים מזרחה בואך ניו יורק בגשם שוטף של סוף הקיץ. כולי התרגשות מהמסע, ועוד יותר מהיעד שלקראתו אני נוסעת: לימודים בישיבת מהר"ת בארבע השנים הקרובות. הישיבה, מיסודו של הרב אבי וייס, היא הראשונה מסוגה: ישיבה אורתודוקסית לנשים המוסמכות לרבנות על בסיס ארבע עקרונות: מנהיגות, הלכה, רוחניות ולימוד טקסט אינטנסיבי.

השולחן כבר ערוך כשאני מגיעה, מחכים רק לעוד אורח אחד. כשהוא מגיע, הילדים קופצים עליו ובעלת הבית פותחת איתו בשיחה לבבית: איזה יופי לראות אותך, איך היה? המון זמן לא התראינו, לא? חודש, הוא עונה לה. תזכיר לי שוב איפה היית? בהאמאס, הוא משיב, כשאני מקשיבה בחצי אוזן. ומה עשית שם? היא ממשיכה ושואלת. יוגה?! אני עונה במקומו בחצי שאלה לפני שהוא מספיק. הוא מהנהן מופתע. שיבננדה?! אני ממשיכה לנסות את מזלי. מה? איך ידעת? השמחה מציפה אותי, אבל דקה לפני שאנחנו צוללים לשיחה נרגשת בין הכיור להמוציא, נשמע קולו הרועם של בעל הבית בקול: 'יוגה? יוגה זו עבודה זרה'. לוקח לי שנייה וחצי להבין שהוא לא צוחק. סליחה? אני מנסה. 'מה יש כאן לא להבין? יוגה זו עבודה זרה', הוא רועם שוב בהחלטיות, נשען לאחור על כסאו בראש השולחן, 'אל תגידי שגם את נפלת בזה?' 'חברה לקחה אותי פעם לשיעור', ממשיכה אשתו כהד אחריו, 'פשוט עבודת אלילים'.

אני רוצה לומר משהו ונזכרת: אני חדשה כאן. ישראלית. מקליפורניה. עם הבגדים הלא נכונים. יותר מדי צבעים, יותר מדי מתנפנפים. באה ללמוד. בישיבה. אורתודוקסית. רבנות. לנשים. אני מנקרת באוכל שלפני, וגם האורח משפיל מבט. כשהם מחליפים נושא ואומרים ששמעו שנהגתי כל הדרך, והאם זו פעם ראשונה ואיך היה, אני מספרת על פארקים צפויים, ואנחנו מחליפים חוויות משותפות על נופים אלוהיים, מפלים שוצפים, עצי-ענק ודובים. אני לא מספרת להם שהתחנה הראשונה שלי אחרי 3000 מייל, כשחציתי סופסוף את ה'סטייט-ליין', הייתה במרכז שיבננדה היפיפה בהרים שבאפ-סטייט ניו-יורק, ואיך דווקא שם, בין השיעור המרגיע לטקסטים בסנסקריט למנגינות בהרמוניום ומצילה, הרגשתי בית, נשמתי עמוק וחזרה אליי השלווה. אני כבר יודעת איך דברים מתגלגלים, ואין לי ספק. ביום שני, כשאגיע ללימודים, בטח ייקראו לי לשיחה. יחייכו בנימוס ויסבירו לי שמצטערים. הרי הם שאלו אותי, ויותר מפעם אחת, אם אני 'אורתודוקסית', ואני, אני אמרתי שכן. חבל שהמשאית עם החפצים שלי כבר יצאה מקליפורניה.

מאז ילדותי, קווי התפר בחיי רבים ומרובים ונוגעים לכל צד ומרחב אפשרי. גדלתי בבית מסורתי בסביבה חילונית. אבא שלי היה בין מייסדי בית הכנסת הקונסרבטיבי בחיפה, הראשון מסוגו בארץ. עבור משפחתו – יהודים רפורמים אדוקים שבאו לארץ מגרמניה בעלייה החמישית, בשנות ה-30 של המאה הקודמת – זה היה כאילו 'איבד את שפיותו' וחזר בתשובה. בארון הספרים שלו היה סט שלם של המשנה והתלמוד ועוד ספרי קודש, אותם למד, שינן והעריץ. ובכל זאת, כשהגיעה העת, התלבטו ארוכות אבל בסוף שלחו אותי לבית ספר ממלכתי 'רגיל', לא דתי. כנראה מתוך חשש שאם אלך לבית הספר הדתי אגיד להם מה לעשות, ואולי בעיקר מה לא לעשות; למשל, לא לרדת לים אחרי התפילה, או לא להקשיב בשבת בבקר לחידוני המוסיקה הקלאסית שכל כך אהבו, לפני היציאה לבית הכנסת עליה התעקשתי…

אני אהבתי את בית הכנסת, עם חלונותיו הגדולים הפונים לחצר של שיחי לוטם, מרווה ועצי אורן, וריח טליתות וסידורים משומשים. הייתי גאה לעמוד בכניסה, לחלק למתפללים ספרונים ולהראות להם באיזה עמוד אנחנו, ומה פרשת השבוע ואיפה. 'אך, די קליינע רעבעצין, איזה חמודה', נאנחו היקים בנחת זה לזה. לפעמים גם הזמינו אותי לקרוא את ה'ואהבת' לפני כו-לם, ולהסתופף על הבימה בקריאת התורה.  ולא אמרו לי שהרעבעצין היא אשתו של הרב, ולא הרב עצמו.

לא פלא שרציתי בת מצווה 'אמיתית'. לכן עליתי לתורה בבית הכנסת הרפורמי 'אור חדש', כולל שירת ההפטרה בטעמים ודרשה. בכיתה ט, החלטתי לנסות לחיות באורח חיים דתי יותר. הודעתי לבני משפחתי שלא אסע איתם לים בשבתות, אולי הקרבן החיפאי הכי גדול שיש. כל שבת היה דיון סביב, למה את לא באה, ומה יש לה עם כל השגעונות האלה. אבי כבר נפטר ואני נותרתי היחידה בעניין, מול אמירות כמו: 'תראי, בית כנסת זה באמת נחמד, אבל לא צריך להגזים'… בערב שבת אחד, בדרך הביתה מבית הכנסת, נתקלתי במקרה ברחוב בחברתי הטובה ביותר. 'אוי, זו את?', קראה מופתעת, מבטה בוחן בבלבול וסקרנות את החצאית הארוכה והחולצה הלבנה, 'חשבתי שזאת סתם איזה דוסית'…

ככל שעברו השנים, וסיפור האהבה שלי עם העולם היהודי על ספריו, עברו, חזונו, חוכמתו ותובנותיו הלך והתחזק, כך גם קווי התפר הלכו והתרבו. אחת הנקודות הכואבות הייתה אהבתי לריקודי-עם ישראליים. מכיתה ה' עד סוף התיכון השתתפתי במצעדי המחולות ובאינספור חוגים, הרקדות, להקת בית הספר ועוד. אבל כאדם מבוגר, כ'חוזרת בתשובה', וברבות הימים, אם, מורה ומנהיגה, דמות ציבורית בקהילה, מי 'ייתן' לי ללכת לפזז ולקפץ במעגלים, ועוד לפעמים בקבוצה מעורבת?

כמעט כל נקודת השקה הייתה אתגר. היו תקופות שניסיתי להיפטר מקווי התפר. אני מתארת לעצמי שחשבתי שאם, למשל, אפסיק לרקוד בגלל כל מיני איסורים, איכשהו אלוהים ואני נהיה קרובים יותר. אבל אלוהים רק הלך והתכווץ לתוך ריבוע קטנטן ובלתי אפשרי שיצרתי בשבילו, בו היה אסור לשיר ולנוע ולדבר עם אף אחד, רק לקרוא אותיות קטנות על תוויות שונות: כשר? לא כשר? הקול שלו נהיה זועף. הנוכחות שלו קצרה וזועמת. שום דבר שעשיתי לא היה טוב מספיק. לקח לי המון זמן להבין שהוא לא אוהב את זה שאני הולכת ונעלמת, כביכול בשבילו, במקום לבטוח בו ולסמוך עליו שהוא יכול להכיל אותי 'על הדבש ועל העוקץ', ושיש מקום אצלו בשבילי להיות מי שהוא יצר אותי להיות. כל בקר, כשאמרתי לו 'מודה אני', הוא החזיר לי בכמה רבה אמונתו, בי. המחט שלי שעמלה לתפור, לא רק שיצרה דוגמת טלאים מרתקת, אלא גם השאירה מקום לאור לחדור בדיוק שם, במקום שהחורים חוררו את הבד. כמילותיו של לאונרד כהן, 'יש סדק בכל, ככה האור נכנס'.

לאט לאט, התרגלתי לחיות איתם, עם קווי התפר. או כך לפחות חשבתי. בצפון קליפורניה, בה חייתי את רוב שנותי, בקהילה שהיא גם קטנה יחסית ובד בבד גם מגוונת מאד, הרגשתי שאנחנו 'סולחים' אחד לשני על סוגי היהדות השונים שלנו: יש חילונים ודתיים, אבל החילוניים באים לבית הכנסת, והדתיים הם דתיים 'מבינים' ו'מסבירי פנים'. יש אשכנזים וספרדים, והם מתפללים ביחד. ימנים ושמאלנים מגיעים לאותם טקסים, ויושבים אחר כך לשיר שירי ארץ ישראל. אני זוכרת במיוחד ערב אחד אחרי טקס יום הזיכרון 2004, תקופת האינתיפאדה השנייה, החלטות לגבי ההתנתקות, עוד ועוד סערות, ואנחנו ישבנו ביחד, מעבירים שירונים, כשהיה לי ברור שאין שום סיכוי שהיינו נפגשים, חברים, מדברים, מתארחים זה אצל זה ומבלים זמן ביחד, לו היינו בארץ. אני בוודאי לא זוכרת שמישהו אי פעם קרא לסיפור האהבה שלי עם העולם היהודי 'עבודה זרה', גם אם הפאזל לא היה 'פיקס' בעיניו. אולי לכן אותה ארוחת ערב, מוקדם כל כך בשהות שלי בניו יורק, השאירה אותי מהורהרת, פגועה משהו אפילו.

מה זו בדיוק 'עבודה זרה'?  ממה חששו המארחים שלי כל כך? מה היה שם שכל כך הכעיס אותם? סגר אותם? האם הפחד שמי מילדיהם יגיד, אבא, גם אני רוצה? וממה בדיוק הפחד, החרדה? לאבד אותם למשהו לא מוכר? לאבד את עצמם? לעבור על מצווה בסיסית ו'דבר ה" כפי שהבינו אותו? המדרון החלקלק? ואולי, בעצם, הם בכלל לא העניין. הם אמרו מה שאמרו, כלאחר יד, בשגרה. קרוב לודאי שזו לא הייתה הפעם הראשונה שאמרו את הדברים האלה. אבל בי הם נגעו, אולי כי אני שמעתי אותם קוראים תיגר על היהדות שלי, על ה'לבוש' שלי, מטילים ספק במה שבניתי בעמל רב – שאפשר להכיל, ש'גם וגם' אין פרושו 'גמגום' וסוג של אפור חדלוני מג'עג'ע, אלא מרחב גדול יותר להיות. האמנם כל זה הוא 'עבודה זרה'?

בשעות של התלבטות, כדי להבין, להגדיר ולעמוד על טיב הדברים, כדי למצוא שוב את שיווי המשקל שלי, אני חוזרת למקורות. אני מתנחמת משהו בכך שלא לבדי אני מתלבטת. מסכת שלמה בתלמוד נקראה 'עבודה זרה', ולא רק בה דנו חז"ל באספקטים רבים של העניין; אבל ההגדרה עצמה חמקמקה. למה בדיוק הכוונה?

איסור עבודת אלילים מוזכר בתורה פעמים רבות. לפי הרמב"ם, יש 51 מצוות בעניין זה (שתי מצוות עשה ו-49 לא תעשה), ולטענתו, המטרה הראשונית של כל התורה היא לעקור את עבודת האלילים, למחות את עקבותיה ואת כל הקשור לה. לדעתו,  'ישראל שעבד עבודה זרה, הרי הוא כגוי לכל דבר' . 'לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתַָּחַת וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ' (שמות כ', ג), נאמר כבר בעשרת הדברות. האם מכאן הגיעה תגובתם ופחדם של המארחים שלי? ושלי? איפה בדיוק עובר הגבול בין לעשות את דבר ה' כפי שאני מבינה אותו, ובין לעשות מה ש'בא לי'?

אחד המקרים הקלאסיים של 'עבודה זרה' במסורת שלנו, אם לא ה-מקרה בה"א הידיעה, הוא כמובן חטא העגל. ההתנגדות לעגל הזהב, שנחשב שיא ה'עבודה זרה' במדבר, היא עצומה. עד כדי כך, שאפילו חוקת הפרה האדומה מוסברת כאם הבאה לנקות את הלכלוך שהשאיר בנה. אכן, קשה להבין איך העזו בני ישראל, שרק יצאו מצרים וראו את גדולתו ופועלו של האל האחד והיחיד, לנסות וליצור אותו בתוך דמות משאריות זהב שנזרקו אל האש?? ועדיין, אם כל דמות אסורה, איך נסביר את זה שגם לנו היו כרובים מצופים זהב גם במשכן וגם בבית המקדש – במקדש הן היו בגובה של 5 מטר בערך כל אחת – ש'שמרו' על הארון?! איך נוכל להגיד ש'כל' דמות פסולה? מסתבר שיש ויש. אולי זה מפני שלא רק הדמות חשובה, אלא גם הכוונה? אם כך, איך נשפוט את הכוונה של הזולת? האם אפשר להגדיר עבודה זרה, ואני משאילה את ההגדרה הזו מהבת שלי, כ'כל דבר שלוקח אותנו רחוק מעצמנו ומהקב"ה, כל דבר שמפריע לקשר שלנו עם הקדושה'? כך, לפעמים פסל ומשכן הם דווקא מקום חיבור, בעוד דברים אחרים שהם כאילו 'כלום', דוקא מרחיקים ומפרידים אותנו? מי מחליט, ועד כמה אפשר למתוח את ההגדרות האלה?

ואיך משתלבת לה היוגה בתוך זה? או הריקוד? ובעצם, כל דבר שאנחנו מביאים ממקום אחר? מה כן ומה לא? איך להכיל מבלי להתפרק ולהפוך להיות משהו שאנחנו לא?

אתחיל ביוגה, הקרובה לליבי, ונראה אם ואיך נוכל ללמוד מכאן גם הלאה.

דוד המלך מזמר בתהלים: 'כָּל עַצְמוֹתַי תֹּאמַרְנָה ה' מִי כָמוֹךָ'… (תהלים ל"ה, י), והתלמוד הירושלמי מסביר בשם רבי סימון ש'כל עצמותי' פירושו 'כנגד י"ח חוליות שבשדרה, שבשעה שאדם עומד ומתפלל צריך לשוח בכולן' (ירושלמי ברכות לג ע"ב). במקום אחר אומר המשורר 'לִבִּי וּבְשָׂרִי יְרַנְּנוּ אֶל אֵל חָי' (תהילים פ"ד, ג), ואבן עזרא עוזר לנו להשלים את התמונה: הלב הוא השכל והדעת שהם בנשמה, הבשר – הוא הגוף, והפה הוא השער והפתח לבשר, ועל כן, מרנן בשמו. האם אפשר לבקש מגופנו לשיר ולרנן כשעצמותינו אומרות כאב, והשרירים שלנו אינם מכוונים, רגועים וחזקים? הייתכן שחז"ל לא ידעו כלום על אומנויות התנועה ודרכיהן, ובאמת רק עסקו בלימוד שכלי יומם ולילה?

לפי שאני מעריצה גדולה של חוכמתם ושל מבטם המורכב על החיים, אני מתקשה להאמין בכך. רמז לידע העצום שלהם, שכלל גם את תנועות הגוף, אני מגלה בסיפור על רבן שמעון בן גמליאל, ה'יוגי המושלם', הגמיש מאין כמוהו. במסכת סוכה (נג ע"א) מסופר עליו ש'כשהוא משתחוה, נועץ שני גודליו בארץ, ושוחה ונושק את הרצפה וזוקף, ואין כל בריה יכולה לעשות כן. וזו היא קידה'. מכון המקדש מציע לנו תמונה של רשב"ג. הוא נראה בדיוק כמו יוגי בתנוחת הכפיפה קדימה בעמידה, אוטאנאסאנה.

הגמרא ממשיכה ומספרת לנו על החכם לוי, שכנראה לא היה גמיש ומתורגל כמו רבן שמעון בן גמליאל, ובכל זאת גם הוא רצה לעשות את אותה ה'אסאנה' (תנוחה ביוגה). כשלוי ניסה להראות איך עושים קידה הוא 'איטלע', נעשה צולע, 'נקעה ירכו מחמת המאמץ', כפי שכותב שטיינזלץ בעקבות דברי רש"י: 'איטלע – נעשה חיגר, לפי שכשזוקף גופו מאליו ואינו נשען על ידיו בחזקה לדחוף גופו למעלה, נמצא כל אונס זקיפתו על מתניו'. רגע, רש"י, האם אתה מסביר לנו איך צריך לעשות את התנוחה הזו, שהיא כל כך 'יוגית', נכון? איך אתה יודע? האם גם אליך הגיעה חוכמת המזרח? האם אתה מכיר ספר שאבד לנו, לפיו גם אתה קם בבקר ומתמתח ונושם עמוק לפני שאתה יוצא לכרם ומתיישב לכתוב את פירושך?

לצד זאת, הגמרא מעלה הסבר נוסף לפיו הנקע לא היה בגלל המאמץ לקוד, אלא מכיוון שלוי היה זורק 'דברים כלפי מעלה', בא בטענות כלפי הקב"ה, ולכן נענש. אבל למה נענש דווקא כך? אם נחבר בין חוכמת היוגה לגמרא, נגלה שדווקא התנוחה הזו נחשבת כמאתגרת ביכולתנו לשחרר, להרפות, ולפנות מקום לכוח גדול מאיתנו שיהיה המכוון והשולט. אולי בטענותיו כלפי שמיא לוי לא 'הרכין ראש' כראוי, לא קיבל על עצמו עול מלכות שמים, ובכך נפגמה הליכתו בדרך.

כמה מאות שנים אחר כך, בספרו של רבי יהודה הלוי, שואל מלך כוזר את החבר: 'היודע אתה סיבה לדבר שהיהודים מתנועעים בעת קריאתם בספרים עבריים?' החבר עונה שפעם היו אנשים רבים קוראים מספר אחד, וכל אחד היה צריך למצוא את הנקודה שממנה יוכל לראות את הכתוב, על כן היו עולים ויורדים. ומתוך שהבנים ראו את אבותם עושים כך – ההתנדנדות הפכה לנוהג מקובל בשעת הקריאה, הלימוד והתפילה. השולחן ערוך (או"ח צה) מתאר איך יש לעמוד בשעת התפילה – בדומה לעמידת המלאכים, וכעמידה לפני מלך רם ונישא; אך המשנה ברורה מוסיף על כך: 'ויש להתנועע בשעת תפילה, משום "כל עצמותי תאמרנה ד' מי כמוך"'.

עם זאת, אין לנו מסכת יוגה, ריקוד או אפילו תנועה, ולא קל למצוא עדויות לכך במקורותינו. לא ברור האם אין כי לא היה, או כי לא נשאר, ומה זה משנה. האם אנחנו מחפשים לגיטימציה להווה דרך מקורות בעבר, חיים את חיינו לפי שיטת התלמוד, ומבקשים פסוק לסימוכין, או שאנו מוצאים דרכים לשלב את מה שנכון כאן ועכשיו, סומכים על החוזק והגמישות של 'עץ החיים' שלנו?

ואולי בכל זאת גם לנו הייתה תורה לגבי הקשר בין גוף ונפש, בין תנועה, לימוד ותפילה? תורה שאבדה, אולי נזנחה, בתקופת הגלות הכואבת? ואולי לא הייתה תורה כזו כי לא נזקקנו לה, כי לא היה לנו מקום בשבילה, ועתה אולי יש צורך ומקום מסיבות שונות להחזיר או לייצר אותה? האם ייתכן שהגלות, על נדודיה, סיפקה לנו מספיק 'תנועה', כך שלא יכולנו לסבול עוד תנועה בגוף מפנים ומחוץ, ודווקא עכשיו, כשחזרנו לארץ ואנו מנסים 'להתיישב', לחיות במקום אחד עם פחות נדודים, אנו זקוקים גם למודעות פיזית אחרת, למקום יישוב, לחיבור לקרקע שאפשר לחוש, וגם לגוף בריא?

'גוף בריא אנו צריכים', כתב הרב קוק, 'התעסקנו הרבה בנפשיות, שכחנו את קדושת הגוף… שכחנו שיש לנו בשר קודש, לא פחות ממה שיש לנו רוח הקודש…. כל תשובתנו תעלה בידינו רק אם תהיה, עם כל הוד רוחניותה, גם תשובה גשמית יוצרת דם בריא…' (אורות התחיה, אורות, פרק לג).

לא ישנתי הרבה באותו סוף השבוע, אחרי ארוחת השבת ההיא, אבל בסופו של דבר לא זרקו אותי מהישיבה. להיפך: הפנו אותי למקורות, ועזרו לי לשמור ולהאדיר את הקיים, על כל גווניו ומורכבויותיו. כעבור כשנה, כשהתמניתי ל'ראש קהילה' של בית כנסת מודרן-אורתודוקסי בברוקלין, הוועדה המראיינת שאלה בהיסוס ונשמה לרווחה כששמעה שאני מתרגלת (לפעמים), ושלמדתי ולימדתי יוגה: 'האנשים בקהילה שלנו', כך אמרו, 'הם רוצים לדעת איך אפשר לשלב'.

אני נזכרת בקטע אהוב עלי מתוך מסכת ברכות (לה ע"ב): השיחה שהתחילה במשנה בשאלה איזו ברכה יש לברך לפני האוכל, התפתחה לשאלה איך יודעים שצריך בכלל לברך לפני האכילה, שהרי אין לנו פסוק חד משמעי לכך (לעומת הברכה שאחרי האכילה). לקראת סופו של הדיון, אומרת לנו הגמרא:

אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן משום רבי יהודה ברבי אלעאי: בא וראה שלא כדורות הראשונים דורות האחרונים. דורות הראשונים עשו תורתן קבע ומלאכתן עראי, זו וזו נתקיימה בידן. דורות האחרונים שעשו מלאכתן קבע ותורתן עראי, זו וזו לא נתקיימה בידן.

מלבד ההתייחסות העכשווית כל כך ל'דורות ראשונים' ו'אחרונים' (נו, נו, הדור הצעיר הזה לא משהו, אמרו חז"לינו לפני כמעט 2000 שנה…), נראה שבסופו של דבר, העניין הוא לא פסוק כזה או אחר, אלא ההתייחסות לסדרי העדיפויות שלנו: איפה ה'תורה' שלנו מול ה'מלאכה'? מה הדבר שלו אנחנו נותנים את משקל היתר? מה מוביל ומה מצטרף? כשאנחנו מבקשים לשנות או להוסיף, להביא משהו מן ה'חוץ', מה מנחה אותנו? האם אנחנו מבקשים ליפות את הקיים, היקר והאהוב ממילא, או לדלדל אותו, לכסות על פגמיו? האם אנו באים לחזק או להקל?

לו מרים הנביאה או ישעיהו היו נכנסים לבית כנסת היום (עם מסכה, כמובן), אולי היו תוהים על הניגונים ועל הקידוש, על הבגדים ועל כסאות העץ המרופדים, אבל בסך הכל אני מאמינה שהם היו מרגישים די בבית, ומוצאים את מקומם בסידור, בקריאת התורה, בשפה המדוברת איתנו. זאת מפני שבמשך אלפיים שנה הבאנו מאכלים, מקצבים ומלבושים מכל קצווי תבל כמעט, והצלחנו לשלב אותם מבלי להפחית מערך התורה. להיפך. 'הפוך בה והפוך בה, דכולא בה', נאמר לנו בפרקי אבות (ה, כב). זה גם מה שעלינו להמשיך ולעשות. לא לצמצם ולמזער,  אלא להרחיב ולהרגיש נינוחים. במחשבה. בכוונה. בעדינות. בצניעות. באמון ואמונה. ויותר מכל, באהבה רבה.