להיות או לא להיות (דתי) – זו כבר אינה השאלה

חיים וידל

י״ד בטבת ה׳תשפ״א
זמן קריאה : 15 דקות

היום כבר לא מדובר ב'חזרה בשאלה', אך גם לא ב'חזרה בתשובה' במובן הבינארי והטוטלי של פעם. מדובר בבקשת טעם, פשר, משמעות ותכלית לחיים.

איני מתייחס לצורות חיים דתיות או חילוניות שהן מוחצנות ווולגריות, ריקות וחלולות ובעיקר רפויות ובטלניות, שבעות וזחוחות – אלא לצורות חיים שיש בהן חוסר נחת, תשוקה וחיפוש.

הכניעה והמשמעת, ההתבטלות והציות, כערכי על, כבר אינם אטרקטיביים. הם מנוגדים לתשוקה לחיים חופשיים, חיים מודעים, כנים ואותנטיים, חיים של התחדשות, חידוש ויצירה.

מי שמוצא את כל האור בתורה ובמצוות כבר עכשיו, בהווה, הוא רק מי שאינו מצפה לישועה (מפני שהתייאש מאפשרותה, או אולי מפני שהוא סבור שהיא כבר מאחורינו).

כולנו קרואים לא ליפול במלכודת הקצוות: לא להתפתות לשפוך את התינוק עם מי האמבטיה, אך גם לא ללגום בהנאה את המים המרים והעכורים שבה.

דתיות הרצף מבטאת חיפוש אחר השלב הבא של תורת ישראל, הזדמנות שאסור להחמיץ אותה.

'

פתיחה – המחנה החדש

מן המפורסמות שלא מעט צעירים וצעירות שגדלו בלב המרחב דתי-לאומי, בוחרים בשלב מסוים של חייהם לחרוג ממנו מכל וכל, או במגוון אופנים חלקיים. תנועה זו יוצרת את מה שמכונה 'דתיות הרצף'. אני סבור שאותה תופעה, גם אם בסדר גודל קטן יותר, קיימת גם אצל צעירים וצעירות שגדלו במרחב חילוני 'אורתודוקסי' וגם אצל צעירים וצעירות שגדלו במרחב ה'חרדי'. התנועה הזו מן המחנות 'הישנים והטובים' אל מרחב חדש המסרב להיות מתויג ומוגדר, הולכת ויוצרת 'מחנה' חדש ההולך וגדל בהדרגה. במאמר זה אתייחס בעיקר לצד הדתי – לאומי של הסיפור, אותו אני יודע מקרוב.

הנחת היסוד שלי היא כי האדם הרגיל (ה'סביר') היום, חפץ חיים לא רק במובן הבסיסי החומרי והארצי, אלא גם מעבר לכך. אנסה לנסח זאת בלשון 'רזה'. כל אדם מבקש ערך מוסף לחייו, מעבר להישרדות ולהצלחה החומרית. בכל אדם יש ניצוץ של 'שאר רוח' המבקש ללבותו. כל אדם יודע שהוא 'נברא בצלם' ושלאנושיותו יש 'מותר' שהוא חפץ להתוודע אליו ולממשו. כל אדם חש שיש לו פוטנציאל אישי ייחודי, והוא מבקש להוציאו אל האור והפועל. כל אדם מבקש להיות טוב וחכם, פעיל ויוצר, אוהב ואהוב וכיו"ב בדרכו שלו. לאחר שאמרנו זאת, אפשר לדבר גם על 'ערכיות' ועל 'רוחניות' ואפילו על 'קדושה', על 'צלם אלוקים שבאדם', והם הם הדברים. השאלה המתבקשת היא שאלת ה'איך'. מהי תפיסת העולם ואורח החיים שיסייעו לנו להבין את תכלית קיומנו ולממשה?

מדובר על 'הגדרה עצמית' אישית, ולא פחות מכך על שייכות לתרבות מסורת וחברה. שתי אפשרויות 'יהודיות' מתחרות על לבו של מבקש הקדושה – הדתיוּת והחילוניוּת – שתיהן כמרחב ואופק שיש בו תפיסת עולם ואורח חיים, רשות היחיד ורשות הרבים גם יחד. לצידן, דתות שונות ממזרח ומערב (כולל הניו-אייג', הדת האקלקטית החדשה) פילוסופיות ואידיאולוגיות. כולן כאחת הרוויחו 'ביושר' את תעודת החלקיות החסרה והפגומה שלהם. לכולן חוזקות כמו גם חולשות.

אלא שבדרך כלל לא באנו 'מן הים' או הגחנו מ'שומקום', אלא צמחנו בבית ובחברה מסוימת והתחנכנו על ברכי מיתוס ואתוס מסוימים. למרות זאת, ולמרות הנטייה הטבעית להישאר במקום ולהמשיך לנוע באזורי הנוחות התרבותיים, כל אחד ואחת בבית גידולו וגידולה, מוצאים צעירים וצעירות רבים את עצמם מתגברים על הנטייה האינרטית ומחשבים את מסלול חייהם מחדש, כשבמובן מסוים 'הכל פתוח'.

יתר על כן, היום כבר לא מדובר ב'כפירה', 'חילון', 'התפקרות' או 'חזרה בשאלה'. לעומת זאת, גם לא מדובר ב'חזרה בתשובה' במובן הבינארי והטוטלי של פעם. מדובר בבקשת טעם, פשר, משמעות ותכלית לחיים. בבקשת 'קדושה' במובן המקורי הרחב, הפורץ את גבולות המתחם הדתי. קדושה כחיים הפתוחים וקשובים אל הסוד, אל האינסופיות של ההוויה, של האדם ושל כל יחיד. קדושה של התרפקות על הסוד, של התמסרות אליו והתכרבלות בחיקו, וקדושה של תשוקה להביע אותו בחיים מלאים ועשירים, תוססים ודינמיים, חיים של ניסיון מתמיד לגלות את הסוד ולהביע אותו בחיים, בכל רובדיהם ומערכותיהם, האישיים והחברתיים, עוד ועוד, מתוך שמחה על כך שכמה שלא יגלו אותו, הסוד יישאר תמיד סוד והאינסופי לא יהפוך לסופי.

 

אלו ואלו

אלו כבר לא כל כך מבינים למה השייכות והמחויבות למסגרת דתית מסוימת, ובפרט הלכתית אורתודוקסית נוקשה, נצרכת כדי לחיות חיים איכותיים ומשמעותיים, חיים של קדושה. המסגרת הנוקשה והלא אישית של ההלכה לא נראית מתאימה לאדם הנוכחי ולאופי וקצב חייו. יש לא מעט שנראה להם הגיוני ופורה יותר להיות שייכים לדת (או לכמה דתות) באופן חופשי, כללי ודינמי, שיתפרט ויתגוון בבחירה אישית. יותר ויותר אנשים לא רואים את המסגרת הדתית הנוכחית כ'עושה הבדל' משמעותי יחסית לאפשרות הפתוחה העשירה והדינמית יותר. המפגש עם התרבות הכללית חושף ופורס לפניהם שפע של אוצרות חיים, והם אינם רואים שום סיבה להינזר מהם.

ואלו כבר לא כל כך משוכנעים שהם חייבים להינזר באדיקות מכל האוצר של המקורות והמסורת הדתיים (הכלליים והישראליים). יותר ויותר אנשים מוצאים בתוכם רצון להיפגש כישראליים עם התרבות העתיקה-חדשה שלהם, עם עושר מקורותיה ואף עם מקצב חייה. הם שמחים לקבל ממנה את הברכה המצויה בכליה לצד המשך הדיאלוג עם התרבות הכללית, ואף נוכחים שיש בכך השלמה והפריה הדדית.

אלו ואלו שוברים את הכלים ופורצים את גדרות המגזר שלהם, ונפגשים כאמור בשטח ההפקר שבמרכז.

לפני שאמשיך, אבקש לעשות הבחנה שתסקל מדרכו של המאמר אבן נגף אפשרית.

 

בין 'דתיות הרצף' ל'דתיות לייט'

איני יכול להתעלם מכך שמה שתיארתי לעיל, אינו תמיד גלוי ואינו נכון לכולם. אי אפשר להכחיש שיש בני אדם שקשה לזהות 'שאר רוח' בחייהם ואישיותם, בשיחם ושיגם, במעשיהם ובפועלם. אדרבא, דומה שלא מעט אנשים חיים במרחב דליל מבחינה רוחנית, וכמעט ריק מערכיות; מרחב שרובו ככולו אינסטינקטים ודחפים, צרכים ואינטרסים. זו תופעה אוניברסלית החוצה תרבויות, עמים ומגזרים.

יש המשוכנעים שכך היה מאז מקדם, וכך יהיה לעולם: רוב בני האדם בכל חברה הם מן הסוג הזה, ורק מיעוט יוצא מן המיצר האינסטינקטיבי למרחב רפלקטיבי וערכי, מחיים 'מעגליים' לחיים שיש בהם כמיהה לפרוץ את מעגל הקסמים, ולעתים אף הצלחה. הראי"ה קוק סבר אחרת. הוא זיהה שאנו חיים בתקופה שבה גם האדם הפשוט פתוח אל העומק והרום של החיים. הבחנה זו ביחס ל'דור התחיה' בעם ישראל יכולה להתבסס גם על המהפכה המודרנית שנפחה רוח חיים באינדיבידואל, נתנה לו 'פנים' ו'שם' והתגייסה לאפשר לכל יחיד כבוד וחופש ואפשרות של הגדרה עצמית, חיים שיש בה שאר רוח ואושר ולא רק פונקציונליות ויעילות.

דווקא בגלל שגם אני 'אופטימי' ומאמין כאמור שכל אדם באיזשהו מקום רוצה וגם יכול לחרוג מהמישור ההישרדותי הבסיסי, מצער אותי ומכאיב לי להיפגש במרחב הדתי עם מה שאכנה 'דתיות לייט'. זו הוויה דתית שעולה ממנה ריח של שטחיות ובטלנות ולא של מודעות ובחירה, של סטטיות ולא של דינמיות. זה ניכר בבורות המזהירה הקורנת מכל פינה, ובהתנהלות הרחוקה מכל אמת מידה דתית בסיסית. גם מה שנשמר מתאפיין בשטחיות וחוסר עקביות, בחוסר מחויבות, ובמין קלילות לחלוטין לא מודעת ולא מוטרדת של מצוות אנשים מלומדה. לדתיות הזו אני קורא 'דתיות לייט'. עיקר ה'לייטיות' השלילית בעיני היא לאו דווקא ה'לייטיות' ההלכתית, אלא העדר הרצון למשהו שמעבר לאופק הקיים. כל זה נכון כמובן גם למה שאפשר לקרוא 'חילוניות לייט'.

אפשר להתבלבל בין 'דתיות הרצף' (או 'חילוניות הרצף') אליה אני מתייחס במאמר זה, לבין 'דתיות לייט'. יש דמיון מסוים ביניהן (הבא בין השאר לידי ביטוי במושג 'מסורתיות' ששתיהן מאמצות לעתים), אבל הן בעצם מנוגדות בתכלית הניגוד. ה'דתיות לייט' (כמו גם ה'חילוניות לייט') היא מצב של ריק ותנועה פסיבית של שקיעה. 'דתיות הרצף', לעומתה, היא מצב של חווית חסר ותנועה אקטיבית (ואף סוערת לעתים) של חיפוש. הזיהוי ביניהן יהיה טעות שתוביל להחמצת ההזדמנות המשמעותית שיש ב'דתיות הרצף'. לכן חשוב לי להדגיש – במאמר זה איני מתייחס לצורות חיים דתיות או חילוניות שהן מוחצנות ווולגריות, ריקות וחלולות ובעיקר רפויות ובטלניות, שבעות וזחוחות, תקראנה באיזה שם שתקראנה – אלא לצורות חיים שיש בהן חוסר נחת, תשוקה וחיפוש.

 

למה לא להיות דתי?

מכאן ואילך אתמקד בצד הדתי-לאומי של הסיפור, שבו כאמור אני מצוי יותר. אצל רוב ככל הצעירים והצעירות, עיקר הקושי אינו תיאולוגי או אידיאולוגי (בבחינת 'כל זה' פשוט אינו אמיתי ואינו נכון) אלא קיומי (אישי וחברתי). לצד הרצון לחיות חיים טובים במובן עשיר ועמוק, ערכי ורוחני, ישנה תחושה שהמסגרת הדתית התיאורטית והפרקטית אינה מסייעת בכך, ולעתים היא אף חוסמת ומכשילה באופנים שונים.

ליציאה מהמסגרת הדתית טעמים רבים ומשתנים מדור לדור ומאדם לאדם. אביא להלן את מה שנראים לי כטעמים האקטואליים העיקריים.

  1. האמת ההיסטורית של הסיפור הגדול של עם ישראל: התערערות האמת הספרותית וההיסטורית של התנ"ך, של האירועים המכוננים את עם ישראל ואת בחירתו וההתגלות אליו, כמו גם שאר האירועים הגדולים הנסיים של ההתגלות האלוקית. התערערות זו מתנקזת לתהייה המהותית – היסטוריה או מיתוס? תורה מן השמים, או מרוח האדם? בנוסף לכך, כרוכה בכך גם ההסתייגות מ'תרבות' של טענות לא נכונות על המציאות, בעיקר כשהן משמשות כיסודות לבניין כולו.
  2. דברים קשים בתורה: באותה המידה שאנו קוראים את התורה ב'עינים פקוחות לרווחה', אנו נוכחים שיש בה רעיונות ופרקטיקות שאיננו יכולים לקבלם; הם אינם מתיישבים על הלב וגם לא על הדעת. במקרה ה'טוב' הן אינן מובנים, ונראה שאינם תורמים מאומה לנו ולמציאות; במקרה ה'גרוע' הם מופרכים, לא מתקבלים על הדעת ואף סותרים אותה; במקרה ה'נורא', הם לא מוסריים.
  3. חסרונות התורה: התורה הנוכחית, 'תורת חו"ל' וההלכה הנוכחית, ה'שולחן ערוך', מתייחסים ליחיד, למשפחה ולקהילה שבגלות ומדריכים אותם. שמשה של 'תורת ארץ ישראל', תורת עם בארצו, עדיין לא זרחה. אין (עדיין ואולי כלל לא) בתורה הנוכחית התייחסות אל אתגרי המדינה המודרנית ואתגריה – הריבונות, הגלובליזציה, הכלכלה, המשפט, הרווחה וכו'. אין גם הכרה בקדושה שבטבע ובחול, בחיים הטבעיים ובתרבות הכללית.
  4. יסודות האמונה במבחן המציאות: האמונה באל המקראי והחז"לי אינה עומדת במבחן הביקורת הריאליסטית. דומה שמקדמת דנא היו הדברים יגעים: כבר משה רבנו מבקש 'הודעיני נא את דרכיך', ושואל 'למה צדיק ורע לו רשע וטוב לו', וכל הנביאים מחרים מחזיקים אחריו בזעקת הכאב 'למה דרך רשעים צלחה?'. בנוסף לכך, שיפור איכות חיי האדם ושגשוגה של החברה האנושית, להם זכינו בעקבות המהפכה המודרנית, התחוללו מכוח התבונה – המדע והטכנולוגיה, ולא על ידי תורה, תפילה ומצוות.
  5. האתוס הפרטיקולרי החריף: על רקע הקידמה של האנושות, והגלובליזציה התרבותית והלשונית, ההבדלה בין ישראל לעמים נראית ארכאית, לא ריאלית, לא רלוונטית, גזענית ולא מוסרית. בנוסף לכך, היחס לזר, ל'גוי', משתקף ומשתכפל גם ביחס לאחר שבתוכנו – האישה, החילוני וכיו"ב…
  6. הדוגמטיות – האורתודוקסיה והאורתופרקסיה: ראיית האמת הדתית, התיאורטית והפרקטית ('שלנו'…) כאובייקטיבית, כמוחלטת ובלעדית, נפרכת מיניה וביה מתוך ריבוי הפרשנויות לכל דבר קטן וגדול, רוחני ומעשי לאורך כל המסורת היהודית, ועל רקע ריבוי הדעות והמחנות וההתפצלויות והתגרות העכשווי בתוך המחנה הדתי. זו מחשבה נאיבית חסרת רפלקטיביות, זו נוקשות דוגמטית בינארית שאינה נסבלת ואינה מתקבלת על הדעת המודרנית, וקל וחומר הפוסטמודרנית.1
  7. האתוס של היראה והביטול: הכניעה והמשמעת, ההתבטלות והציות, כערכי על, כבר אינם אטרקטיביים. הם מנוגדים לתשוקה לחיים חופשיים, חיים מודעים, כנים ואותנטיים, חיים של התחדשות, חידוש ויצירה.
  8. האתוס הטוטלי והקולקטיבי: התורה מקיפה את כל החיים וחודרת לכל חדריהם, ועובדה זו היא מקור לתחושת מועקה ושעבוד. המועקה מתגברת כשנוכחים שהדרישה היא 'הכל או לא כלום', ושהנמען של התורה אינו היחיד, אלא הכלל. התורה בהופעתה הדתית ההלכתית נראית פעמים רבות כמתעלמת מהסובייקט, מגבלותיו וממצבי נפשו ורוחו.

כל אלו שאלות אמת, וכל אחת מהן פותחת מרחב ייחודי של התמודדות (כתורת ארץ ישראל), אליו ארמוז בקיצור נמרץ:

גם אם יש בהיסטוריה המקראית חלקים שאינם עובדות ריאליות אלא עובדות המשקפות תודעה (מיתוס), לא רק שזה אינו גורע ממשמעותה, אלא אדרבא – מעצים ומעמיק אותה. אם יש בה דברים קשים יש אפשרות לתקנם בכלים שיש בתורה שבע"פ, בעיקר ב'מדרש' חדש. חסרונות יש למלא ביצירה תורנית רלוונטית. קשיי אמונה, אדרבא ואדרבא, שיבת עם ישראל אל הארץ ואל חיי עם מחייבת מדרשי אמונה רלוונטיים להארה מיוחדת של זמננו. פרטיקולריות לאומית, יש לעדנה כלפי חוץ וכלפי פנים (על בסיס גישות קדומות ועל ידי מדרש חדש המעוגן במציאות). נוקשות דוגמטית – יש לרככה ולהגמישה. יראה וביטול יש לבסם באהבה וחופש בחפץ חיים והטבה, וכך גם נעמיק באיכות, נדייק בכמות ונשפר בכך את האתוס הטוטלי.

כל זה מתחייב ואפשרי מכך שאנו חיים בעיצומו של המעבר מגלות לגאולה. ככל 'תקופת מעבר', ככל 'בין השמשות', זהו הזמן הקשה ביותר. מה שקיים אותנו בעבר והביא אותנו עד הלום, כבר אינו 'עושה את העבודה' ומה שאמור לקיים אותנו, עדיין אינו.

 

כולך יפה רעייתי ומום אין בך

יחד עם זאת, ולמרות כל הביקורת הנ"ל, 'כולך יפה רעייתי ומום אין בך'. 'כולך' במובן של כללותך, 'כולך' במובן של הגרעין המהותי שלך, שהוא גם פוטנציאל ההשתקמות וההתחדשות שלך. וכדבריו התמציתיים של הראי"ה קוק:

הָאַהֲבָה הַגְּדוֹלָה, שֶׁאֲנַחְנוּ אוֹהֲבִים אֶת אֻמָּתֵנוּ, לֹא תְּסַמֵּא אֶת עֵינֵינוּ מִלְּבַקֵּר אֶת כָּל מוּמֶיהָ, אֲבָל הִנְנוּ מוֹצְאִים אֶת עַצְמִיּוּתָהּ, גַּם אַחֲרֵי הַבִּקּרֶת הַיּוֹתֵר חָפְשִׁית, נְקִיָּה מִכָּל מוּם. כֻּלָּךְ יָפָה רַעְיָתִי וּמוּם אֵין בָּךְ.2

התקופה שבה אנחנו חיים היא תקופה הרת גורל, מסעירה, מרתקת ומאתגרת מאין כמוה. האתגר הרוחני, הערכי והזהותי העומד בפנינו, שבהתמודדות עימו תלוי עתיד עם ישראל בארצו לטוב ולמוטב, הוא אתגר ההארה של תורת ארץ ישראל. זהו פרויקט ענק התובע חזון ותבונה, אומץ ורגישות, ובעיקר שותפות של כל המחנות שבעם ישראל. זו חייבת להיות 'רבולוציה אבולוציונית', שיש לעשותה במלאכת מחשבת של ריצוף וחידוש. ראשיתו של הפרויקט הזה היא ההתמודדות הכנה עם כל הטענות, והאומץ להנהיר, לתקן, למלא, לעדכן, לעדן, לרכך, לבסם, להגמיש, לצמצם ולדייק את הדתיות הנוכחית.3 אבל זוהי רק ההתחלה. עיקרה תהיה ההתחדשות והחידוש שאינן תגובה ומענה, אלא חידוש ויצירה, נביעה והשראה.

הבשורות הטובות הן שעם ישראל שב לביתו ולעצמו, ונמצא בעיצומו של תהליך שיקום, הבראה והתחדשות. תהליך זה מתרחש בשטח ובבית המדרש, במכוון ובמודע, ובאופן ספונטני ואינטואיטיבי. זהו מעבר דרמטי, ומה שחשוב יותר – פרדיגמטי! זהו מעבר בסדר הגדול של המעבר שלאחר חורבן בית ראשון, מעבר מעולם של התגלות לעולם של הסתר, מעולם מקודש לעולם מחולן. מעבר מעידן נס ונבואה אל תורה שבעל פה, טבע וחכמה. כך כיום, המעבר אל 'בית שלישי', אל עידן חדש.

לעניות דעתי, חלק גדול מתופעת 'הנשירה' מכל המחנות לוקח חלק (ברמה כל שהיא של מודעות) בהתרחשות משמחת זו. העץ משיר את עליו כדי לשוב ולהתחדש, לפרוח ללבלב ולעשות פירות מתוקים! שריפת היער מאפשרת ליער חדש לצמוח ולגדול! במקום לזעוק זעקה, לקרוע קריעה, אנו קרואים להצטרף ולקחת חלק בתחיית התורה של עם ישראל בארצו.

וכדברי הראי"ה:

אַחֲרֵי הַמִּגְרָעוֹת הָרַבּוֹת, שֶׁאָנוּ רוֹאִים בְּדַרְכֵי חַיֵּינוּ הַכְּלָלִיִּים בְּדוֹרֵנוּ בִּכְלָל וּבְאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל בִּפְרָט, הִנְנוּ מֻכְרָחִים לְהַרְגִּישׁ שֶׁאָנוּ נוֹלָדִים מֵחָדָשׁ, מִתַּחְתִּית הַמַּדְרֵגָה הִנְנוּ הוֹלְכִים וְנוֹצָרִים עוֹד הַפַּעַם כְּיָמִים מִקֶּדֶם. כָּל הָרְכוּשׁ הָרוּחָנִי שֶׁל הֶעָבָר הוֹלֵךְ וְנִבְלָע לִכְאוֹרָה בִּמְקוֹרוֹ, וְיוֹצֵא הוּא בְּפָנִים חֲדָשׁוֹת, מְקֻטָּנוֹת הַרְבֵּה בְּכַמּוּתָן, אֲבָל רַעֲנַנּוֹת מְאד וַעֲלוּלוֹת לִצְמִיחָה גְּדוֹלָה, מְלֵאָה חַיִּים עַזִּיזִים, בְּאֵיכוּתָן. הִנְנוּ קְרוּאִים לְעוֹלָם חָדָשׁ מְלֵא זהַר עֶלְיוֹן, לִתְקוּפָה חֲדָשָׁה שֶׁתַּעֲלֶה בְּחָסְנָהּ עַל כָּל הַתְּקוּפוֹת גְּדוֹלוֹת-הָעֵרֶךְ שֶׁקָּדְמוּ לָהּ.4

 

חתימה – סוף מחשבה בהלכה למעשה

אנו נמצאים בעיצומה של שעת משבר, בעיצומה של 'לידה'. זכינו לאתחלתא הלאומית של הגאולה, ואנו הולכים וזוכים להמשכה הרוחני התורני. גם במסגרת הדתית העכשווית יש ברכה מרובה. היא בהחלט מאפשרת למי שרוצה וגם משקיע לצאת למסע נהדר, ללמוד, להבין, לגעת ולחיות. את זה אפשר וראוי לעשות בראייה מפוכחת את מצבה הטעון שיקום ושיפור של התורה, ובאמון עמוק בגרעין המהותי הנהדר שלה ההולך ויוצא אל האור ואל הפועל.

מאידך, מי שמוצא את כל האור בתורה ובמצוות כבר עכשיו, בהווה, הוא רק מי שאינו מצפה לישועה (מפני שהתייאש מאפשרותה, או אולי מפני שהוא סבור שהיא כבר מאחורינו), ולכן הוא רווה נחת מלאה מהן. זה נראה לי ממש מפורש בדברים הבאים של הראי"ה קוק:

אִם יָבוֹא אָדָם לוֹמַר, שֶׁהוּא מוֹצֵא אֶת כָּל מִלּוּי הָאוֹרָה שֶׁל הַתּוֹרָה וְהַמִּצְווֹת מִצַּד מַצַּב הַהוֶה לְבַדּוֹ, אַל תִּשְׁמַע לוֹ (!).

סִימָן הוּא שֶׁלּא חָדַר לְתוֹךְ עמֶק הָעִנְיָן שֶׁל צְפִיַּת יְשׁוּעָה, שֶׁרַק בָּהּ תְּלוּיָה הִיא גַּם-כֵּן שְׁאֵלַת פִּלְפּוּל הַחָכְמָה.5

בסופו של יום בפנינו ארבע האפשרויות: 'לעצום עיניים', להכחיש את כל הביקורת ולהיצמד ליהדות העכשווית ('להיות דתי אדוק'); לרדת מעל 'הסוס המקרטע' (לא חייבים לירות בו), ולחפש סוס אחר חדש ושונה ('להיות חילוני אדוק'); לראות את היופי שבכלה, לכרות ברית אהבה מפוכחת ולהכיר כי החיים עימה אולי לא יהיו מושלמים ובכל זאת יהיו נהדרים ומבורכים; להתגייס ליחידת החילוץ הלאומית, לקחת חלק פעיל בהתחדשות התורה כאן ועכשיו כתורת אמת ותורת חיים, תורה של עם בארצו ולא רק של יחידי סגולה 'רוחניים'. תורה המתמודדת עם כל אתגרי הפוליטיקה והריבונות, וגם עם כל האתגרים הרוחניים והמוסריים של החברה ושל כל יחיד. לעבוד את עבודת אליהו, הגואל האחרון, המשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם.

שתי האופציות הראשונות אינן נראות לי כנכונות ופוריות. מה שנשאר הוא להתאזר בסבלנות ולקחת חלק, כל אחד לפי כוחו, בחציית הרוביקון הזה.

רובנו באופן פסיבי, בנכונות להמשיך ולעקוד לעתים תבונה ומוסריות, מתוך ההכרעה הכללית שלמרות הכל, זו כלה נאה וחסודה ואין טובה מיוחסת ועשירה ממנה, אפילו במצבה הנוכחי העגום למדי (ועל אחת כמה וכמה כשהיא תפרח, תלבלב ותשגשג). וגם מתוך החיבור לעם ישראל והרצון שמצעד החיים הזה ימשך, שהמנגינה הזו לא תפסק, שיתווספו עוד ועוד פרקים לסיפור הגדול הזה.

מיעוטנו באופן אקטיבי, בנכונות להקדיש את חיינו להארה של האור החדש על ציון, להופעה של תורת ארץ ישראל.

כולנו קרואים לא ליפול במלכודת הקצוות: לא להתפתות לשפוך את התינוק עם מי האמבטיה, אך גם לא ללגום בהנאה את המים המרים והעכורים שבה. לא ליפול לקוטב החילוני, אך גם לא לקוטב הדתי הפונדמנטליסטי. המכנה המשותף ביניהם הוא הניכור והמועקה, הניהיליזם והייאוש הרובצים לפתחם.

לסיום אביא את קריאתו של הראי"ה לתלמידי החכמים שבארץ ישראל, בחתימת המאמר המכונן 'דעת אלוקים':

להקל מעל בנינו איך למצוא בגלוי את האידיאלים הרמים בכל מהלך החיים של קיום התורה ומצותיה, לבל יהיה להם "דבר ד' צו לצו צו לצו קו לקו קו לקו זעיר שם זעיר שם", כי-אם מצוה כוללת חיה קיימה ונאמנה, המביאה אור חיים וזיו כבוד לכל אחד מבנינו בפרט, ולכלל עמנו בכלל, למען תהיה האמונה אמונת חוסן חכמת ודעת, והיראה יראת הוד והדר, של אלוקי ישראל אלוה נורא הוד, המתאמת עם גדלות החיים ואור השמחה הנתבעת בטבע מכל אדם אשר ישרה נפשו בו, ומכל עם איתן וחפץ בחיים, "ובני ציון גילו ושמחו בד' אלוקיכם".

זאת היא העבודה היותר קדושה של עבודת התורה בדורותינו אלה. והמצוינים שבבני תורה, בפרט אותם שמוצאים בנפשם כשרון ונטייה פנימית ללמודים מוסריים ופיוטיים, ולמחשבות רוממות בחכמות הגבוהות, […] העסק היסודי של הנפשות העדינות צריך להיות "לפקח עיינים עיוורות, להוציא ממסגר אסיר מבית כלא יושבי חושך".

 

התפרסם במקור בבלוג 'חיים בריבוע'.

4 תגובות

    עודד כיטוב

    31 בדצמבר 2020 ,0:21

    דבריך טובים ונכוחים, אך לדעתי "שומע אין לך" ואין לצפות לשום מימוש רציני של כל הרעיונות היפים, עם כל הרצון הטוב, כאשר תורת (?) כל אחד בידו וגבולותיה פרוצים לגמרי ולכן גם אין לה סיכוי לפגישה של ממש עם תורת זולתו, וסוף דבר עתיד כל אחד למצוא עצמו בבדידות מזהירה ולהתייאש מתיקון של ממש.
    המפתח לדעתי הוא מצות הציבור הראשונה לעם בארצו – שום תשים עליך מלך. הוה אומר כניסה או מוטב זריקה עצמית להרפתקה האומרת: "יש חיה כזאת" ששמה מדינה יהודית אשר לא ככל הגוים, ועקרונותיה הראשוניים ההתחלתיים, פשוטים למדי וכתובים בפרשת המלך שבסדר שופטים, ועניינם בקיצור נמרץ:
    א – חיבור גמור בין המנהיג(ים) לעם, בין האזרחיות לעממיות ובין המוח והלב (ושאר כל הצמדים כיוצא באלו) ורפואת הניכור המובנה בכל מערכות המדינה הנכריות, ניכור הממרר את החיים וכל כולו קוצר רוח ונשימה וקיצור ימים ושנים.
    ב – ויתור מרצון על שקיעה בנ'ס'ך' – בשלשת היסודות שבהן – ורק בהן – מתגדרת או מתבטאת כל מדינה נכרית "חפשית" ו"מוצלחת", משמע בולמוס אינסופי של מתירנות (="נשים"), "רמת חיים" חיצונית (="סטייל", "סוסים") וצבירת הון וכח כלכלי לשמו (="כסף") – מה שמוביל בהכרח לחוסר סיפוק מתמיד ולפערים בין הרצוי למצוי ובין שכבות הציבור השונות.
    ג – (והוא העיקר לענייננו) – ספר התורה אשר על לבו של המלך. משמע התרבות המסורה בעם ככתבה וכלשונה כמקור השראה-מחייבת בלעדי, כאשר לבו-לב-העם מקרבו נבחר מדריך כמה ומתי ואיך לקדם ערכים ומצוות ברצון הציבור עם כפייה מינימלית, בקצב הראוי ובאורך רוח שאינו מוגבל בזמן ותוך דוגמה אישית, ובלי וויתור כלשהו על התורה שעתידה להאיר בשלמותה בעתיד הקרוב או הרחוק (אך לא מאפשר כבר מהיום פגיעה-להדיא באיסוריה המפורשים).
    במסגרת בריאה כגון זו יכולות להתממש, להצטבר ולהצטרף כל הנתיבות המופלאות שיסללו היחידים אל מקום אחד, לטובת כל העם הפשוט, אשר בעיקר לשמו קמה מלכות ישראל – "אין מלך בלא "עמך" – (בעוד שהדמוקרטיות למיניהן בנויות על מעמדות הביניים ו"אינן סןפרות באמת את העם הפשוט ואכמ"ל).

    אלון מורשת

    01 בינואר 2021 ,10:24

    תורה מהשמיים והיא אמת אחת הנכונה לכל דור. מה שיש עכשיו זה ילדים מפונקים. חסרי ענין שמחפשים תרוצים (שאתה בהחלט מספק כאן) ע״מ ללכת אחרי הבלי העולם הזה. לא צריך לעשות אידיאולוגיה או עניין גדול מכל ילד שלא מבין את גדול התורה והולך אחרי תעבות ליבו. ההפך יש להמשיך ללכת עם תורת אבותינו בדבקות וללא פשרות. וב״ה ילדינו ידבקו בה.
    ומי שלא…. זה כנראה המהלך שה׳ בחר בשביל אותה נשמה ויש לה את התיקון שלה בדרך הזאת.

    אייל רצ’קובסקי

    01 בינואר 2021 ,16:13

    יישר כוח! דרשה מדהימה! ענה לי על המון ספקות!

    פינגלה לייטון נשה

    03 בינואר 2021 ,18:27

    בתחילה יש התיימרות לכתוב בשם כל אדם, ואין המצב כך, יש ויש. וכאן ממשיך הרב לרוב הציבור בחיפוש ויש מיעוט של לייט. ובסופו של דבר פונה לצעירים וצעירות הדור ונראה לי שכאן נמצא קרוב יותר למציאות. ושנזכה להשאר צעירים.

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

תגובות פייסבוק
lampicon

מאמרים נוספים בנושא

article
'הגבל את ההר וקידשתו' – קדושה וגבולות בקהילות מעורבות

נעם סמט •

45 דק' קריאה

מבט ביקורתי על עיצוב דתיות הרצף ביישובים המעורבים, והצעת אלטרנטיבה של קיום עירוני השומר על הגבולות בין הזהויות.

article
מהלכה מונוליתית להלכת רצף

עידו פכטר •

25 דק' קריאה

מציאות הרצף אינה זרה לעולמה של ההלכה; הדגשתו של הרצף על פני האחידות תאפשר לה לפנות לקהל רחב ומגוון. מתוך הספר 'יהדות על הרצף', העתיד לראות אור בהוצאת 'כרמל'.

article
על הרצף – מסה לימים מתחדשים

כרמית פיינטוך (אפרתי) •

11 דק' קריאה

מחשבות על רצף, כאוס והתחדשות, ועל הרחבת מעגלי השיח הדתי.