על הרצף – מסה לימים מתחדשים

מחשבות על רצף, כאוס והתחדשות, ועל הרחבת מעגלי השיח הדתי.

כרמית פיינטוך (אפרתי)

ע

איך מתארים עולם? איך קולטים את המציאות?

אלו לכאורה שאלות פשוטות – בסך הכל קליטה, מעין צילום ותו לא. ובכל זאת ברור שאופן תיאור המציאות הוא מהותי וקובע מאד.

במידה רבה, עיסוקנו פה הוא בדיוק בזה, באופן קליטת המציאות ותיאורה.

א. הבדלות

שנים ארוכות תיארה התרבות האנושית בכללה, וגם זו שלנו בתוכה, את המציאות בצורה של צמדי מושגים דיכוטומיים. חלק ממעשה הבריאה, כפי שהוא מתואר בספר בראשית, הוא מעשי הבדלה שזו מהותם. המבדיל בין אור לחושך, יום ולילה, מים עליונים ותחתונים, ים ויבשה, ובהמשך במונחים רוחניים, גבוהים יותר של טוב ורע, אמת ושקר, אדם וחיה. הדיכוטומיות הגדירו שני צדדים מובחנים, כשברוב המקרים הייתה היררכיה ברורה ביניהם, איזושהי וריאציה של טוב ורע. בסל הזה היו צמדים כמו: קודש וחול, תרבות גבוהה ותרבות פופולרית, איש ואשה, נורמאלי/נורמטיבי וחריג/משוגע, מזרח ומערב, דתי וחילוני, יהודי וגוי, ציוני ופוסט ציוני, ליברל ושמרן ועוד. זוגות זוגות ליוו אותנו צמדי מושגים מובחנים ומוערכים בכל תחום של החיים. התמונה הזו עזרה לנו למפות את המציאות ולהתנהל בתוכה. חריגה ממנה נחשבה כחזרה לימים של תוהו ובוהו, לכאוס של טרום בריאה. היא שרטטה את המפה המוסרית שלנו, היוותה סוג של מצפן שהדריך וכיוון אותנו אל מה שרצינו להיות, אל מה שהיה בעינינו דרך טובה.

תהליכים היסטוריים ותרבותיים רבים שינו את אופן התיאור הזה. במידה מסוימת אפשר אולי לומר שניתן לכנות (באופן דיכוטומי…) את הסוגיה הזו כעומדת על קו השבר שבין מודרנה לפוסט מודרנה (אחד מתוך כמה שברים שבין התנועות הללו). הפוסט מודרניזם שמט את הקרקע תחת היכולת לתאר קידמה, טוב ורע באופן מובחן והיררכי, והוביל לאופן של תיאור העולם והבנתו בדרך של רצפים בכל תחומי החיים.

ב. רצפים

הרצף הוא אופן תיאור אחר. גם הוא מוגדר על ידי אותם צמדי מושגים בשתי קצותיו, אך הוא ממלא את המרווח שבין הקצוות בתוכן ביניימי רב, על ידי יצירת אפשרויות רבות נוספות. תיאור זה מאפשר את קיומן של זהויות מורכבות מאד, שאינן מוכרעות לצד זה או אחר. אין רצון ואין יכולת להכריע את הכף על ידי בחירה של מושג אחד מוחלט. הרצף מכיל בתוכו את כל התופעות כולן, יוצר בתוכו מקום ללא שיפוט ערכי. תופעת הרצף מכוננת מציאות שבה יש הרבה יותר משתי זהויות אפשריות, ובכך מהווה אזור מאד פורה ומאתגר. העמדת המציאות כרצפית יכולה ליצור אינסוף מציאויות חדשות, צירופים חדשים שמתאפשרים. היא מאפשרת דינמיות גדולה מאד כי לא חייבים לבחור, או לפחות לא חייבים לבחור באופן קבוע ומחייב.

ככל שהמושג נכנס אל התודעה ואל השפה, ככל שהוא מתרחב לכל תחום, כך הופכות היצירתיות והחדשנות להכרחיות, הדינמיות הופכת ללחם חוק. בעשור האחרון תהליך זה נוכח בצורה חזקה ועוצמתית יותר ויותר. הוא נוגע במהויות ובזהויות בסיסיות, אפילו כאלה הכרוכות לכאורה ב'נתונים' כמו גוף (זכר/נקבה) או שבטיות/גנטיקה. ישנו ערעור גדול, שמוליד מגוון זהויות שהאנושות לא עמדה בפניו אף פעם.  מושג הדיפרנציאציה נכנס לכל התחומים, מחינוך ועד בריאות, וכל אדם הוא עולם מלא שצריך ליצור עבורו מציאות מותאמת. ואם כך, הרווחים ברורים – כולם מוצאים את מקומם באופן שוויוני יותר, הזהויות נבנות באופן מדויק ומותאם לכאן ולעכשיו, ונוצר קליידוסקופ מרהיב של צירופים אישיים, המגוונים את המציאות ומגלים את אינסופיותו של הקיום.

ג. פחד

דילגתי כמובן על הפחד העמוק והטבעי מן השינוי הזה: פחד משמיטת מפת הדרכים שהדריכה אותנו לאורך כל שנות התרבות, מהדילוג על ערכים מוחלטים ובסיסיים, על מושג האמת שנעלם; פחד משמיטת השיפוט הערכי והמוסרי המקובל והמוחלט, מהפטור שקיבלנו מהתחייבות ברורה שמאפשרת עבודה ובנייה תהליכית ועמוקה בכל נושא. הכל נראה קליל ומרפרף, נוגע לא נוגע. השוויון יוצר השטחה, ערכית ומהותית; הכל נראה אותו דבר. בלי הבדל דת גזע ומין אנחנו נותרים עם קליפת מציאות דקה, שלא מאפשרת כניסה למהות ולעומק. אם הכל טוב ויפה ונכון אז אולי גם כלום לא כזה, הכל ולא כלום משמשים בערבוביה, בדינמיות שלא מאפשרת לתת תמונה או לשרטט איזה גבול הכרחי.

ד. כאוס

אני רוצה להציע את המושג 'כאוס' כמושג שיעזור לנו לקרוא את המציאות באופן חדש.

כאוס היא מילה יוונית שמשמעותה רִיק, חלל, תוהו ובוהו – מצבו של העולם לפני בריאתו. המונח הזה קיים בדיסציפלינות רבות, החל מפילוסופיה ועד למדעים המדויקים. הכאוס הוא מקום לא בחירי, כזה שמגיע בהפתעה. זהו מקום ראשוני מכדי לשהות בו מבחירה זמן רב מדי. וויניקוט טען שבתחילת החיים יש רק מודעות מעורפלת, אותה הוא כינה אי-אינטגרציה. זהו מצב ראשוני שלפני הסדר או הכאוס. כדי לשאת את המצב הזה צריך התינוק דמות מטפלת מסורה שמחזיקה ונושאת את האי-אינטגרציה. כשאין דמות מיטיבה כזו נוצר הכאוס, שהוא דיס-אינטגרציה.

מצב האי-אינטגרציה, למרות ראשוניותו ואולי דווקא בגללה, הוא מצב שמוליד יצירתיות ותנועה. הוא מצליח להיות כזה בגלל המוגנות שיוצרת הדמות המיטיבה: כל עוד דמות זו קיימת בעולמו של התינוק, הוא מתמודד באופן טוב עם המציאות. המוגנות הזו נוצרת כי אמנם המודעות עוד מעורפלת, אך ישנן הבחנות הכרחיות לקיום, מפת דרכים שמאפשרת התמודדות. אחיזה בהמשגות ובדיכוטומיות הקיימות, וחוסר יכולת לזוז מהן, נוצרת כתוצאה מחרדה מן המפגש המפחיד והמטלטל עם מה שעלול לקרות כתוצאה משמיטתן, מהמפגש עם הכאוס. אלו הם אזורים חמקמקים ורצפיים, נטולי אבחנות חדות וחותכות, לכן הם עלולים להיות הרסניים.

אנו זקוקים בעולם הזה להבחנות ולמפות דרכים עם כיוון ברור, אחרת טוב ורע יתערבבו באופן מסוכן. אני חושבת שזו האינטואיציה הראשונית של רובנו: תחושה שעולם חדש בפתח והוא שונה מאד מזה שהכרנו, שונה ומסוכן. עולם שומט טוב ורע, שומט אמות מידה של שיפוט. ועם זאת, המחשבה שאני מציגה פה מנסה לראות את השברים החריפים האלה כאזורי צמיחה ויצירה גדולים מאד, דווקא משום עוצמתם. הטלטלה שהם מייצרים מולידה מאתנו תגובה של חידוש, מחייבת יצירה. יש לי גם תחושה שההתפרקות קורית יותר במקומות שהיו אחוזים חזק מדי, מקומות שלא נתנו חופש ופשטות. היציאה ממקומות כאלו היא אמנם דרך שבר, אבל עצם היציאה היא גם התיקון.

ה. חידוש דתי, שפה חדשה

איך יוצרים מהמצב הזה, שכבר נוכח מאד במציאות שלנו, חידוש של המשגה דתית, כשהנחת המוצא היא ש'כל זמן מאיר בתכונתו'? מהו הדבר הבא שניתן לומר על המציאות, כפי שהרב קוק אמר על החילון במאמר הדור, וכפי שהרב שג"ר התייחס אל הפוסט מודרניזם? יש אפילו ממד פרדוקסלי ברצון להמשיג וליצור כלי מחשבה, כי חלק ממה שתרבות הרצף מייצרת זה מצב שאין בו עימות אמיתי בין ערכים, וממילא גם פחות צורך בניתוח ובהגדרה. נוצר סופרמרקט של זהויות שלמעשה לא מפריעות אחת לשנייה, כי מושגי האמת הם אמורפיים ואישיים.

ו. תורה ומצוות כמכונני החיים

אחת המחשבות המלוות אותי קשורה באופן שבו אנו מדברים על קיום של חיי תורה ומצוות כעל 'חיי הלכה' או 'חיים הלכתיים'. ההלכה היא מדד מעשי מאד, שמאפשר מיפוי יחסית מדויק של המציאות, וככזה יש לו עוצמה. טבלת הרבנים שהסתובבה לא מזמן ברשת, ומיפתה אותם מימין לשמאל על פי יחסם לשינויים הלכתיים בנושאים רגישים של מעמד נשים ולהט"בים (מבלי להניח על השולחן את הפרמטר, אבל הוא היה די מובן), היא ביטוי קיצוני וטוב לדבר הזה. היחס לשאלות הלכתיות כגון קצב שינויי ההלכה, עוצמת השינויים, המניע לשינויים ובאיזה פורום דנים בהם, הם הפרמטרים של הדיון והם המאפשרים כינונה של מפה שעליה כל אחד מתמקם. זהותם של בתי מדרש שלמים יושבת על מחלוקות הנוגעות בסוגיה הזו. סצנת זהויות שלמה יושבת על ההבחנות הללו, באופן שקצת מתאים לעולם המובחן והישן. איפה זה פוגש את עולם הרצפים? במידה רבה הרצפיות מורדת בהעמדה המוחלטת הזו דרך הקיום ההלכתי.

פעם שמעתי הבחנה יפה מהרב מדן (אין לי ציטוט מדויק, ואני מקווה שאני זוכרת נכון). הוא ביקש לדבר על קיום מצוות במקום על שמירת הלכה, והשתמש בדימוי של מפת דרכים. ההלכה היא מערכת התמרורים המכוונת ומארגנת את התמונה, אך היא אינה הדרך בעצמה אלא רק הכלים המאפשרים את ההתנהלות בה. את הדרך עצמה מתוות המצוות (מצווה היא מילה כללית מאד; אני משתמשת בה כציון לכל מה שמופיע בתורה מפי ה' – התנהגויות נכונות, מעשים שצריך לעשות, ואולי גם מערכת הדעות והאמונות בה צריך לדבוק). זה לא נראה לי עניין סמנטי, אלא עניין מהותי. הדיבור על המצוות נותן גובה ועומק, שלא תמיד מצויים בפרמטרים המעשיים של ההלכה. הביטוי 'תורה ומצוות' מכיל בתוכו יעד ומטרה המצויים מעל הדרך ופיתוליה. ההלכה צריכה להכיל בתוכה לא רק שיקולים מהותיים המבטאים ערכים, אלא גם את שיקולי הציבור (במה הוא יכול לעמוד ובמה לא, מידת היכולת שלו לספוג שינויים, הפחד ממדרון חלקלק, ועוד ועוד); המצוות מפנות את המבט ליעד גדול, שאפשר לקרוא לו בשמות רבים וגבוהים (השבת רוח, תיקון עולם, ממלכת כהנים וגוי קדוש, אור לגויים). הדרך שמתוות ה'מצוות' מאפשרת מיפוי מורכב, כיוון שהיא גבוהה יותר. היא רואה את הדברים ממעוף הציפור, ולכן זקוקה פחות לפיתולי הדרך שדורשים הכרעות בכל צומת מחדש. מעוף הציפור מאפשר דרך רחבה יותר, מכילה יותר.

ז. הרצף הדתי

תופעת הרצף הדתי מכניסה לתוכו רבים רבים שפעם לא היו נכללים בו. לא מדובר רק בדתיים לגווניהם השונים ובאחיהם הדתל"שים, אלא בציבורים גדולים מתוך החברה הישראלית שאינם שותפים כלל לשיח ההלכתי. ציבורים אלו אינם מבינים כמעט את ההיגיון הפנימי שבהלכה, והוא זר להם לגמרי; אבל הם יכולים להיות שותפים בפשטות לשיח דתי, גם במובן של רצון רליגיוזי וגם במובן של קיום תורה ומצוות – אף על פי שלא ברמת מחויבות גמורה (שהדיבור עליה שייך לעולם הדיכוטומי), אלא ברמה מהותית המתייצבת על הרצף.

יש לכך דוגמאות רבות מספור. בראש וראשונה, נושא התפילה. בעוד העולם הדתי הריטואלי והמחויב נאבק בתסכול גדול עם עצמו ועם תלמידיו על החובה להתפלל, מתפתחת בעולם ובארץ תנועה המונית של תפילה פשוטה ופורצת. אמנם הרבה יותר קל להתפלל מדי פעם ללא עול ומחויבות, אך בכל זאת אני חושבת שיש בתופעה זו משהו שאנו יכולים להיכנס אליו בעצמנו, להצטרף ללא פחד ולחזור לעולם המחויב שלנו עם הרבה אנרגיות של תפילה. את ההתפרצות הגדולה של השיח הציבורי על התפילה אני מייחסת לסיפור הנערים החטופים, ולשלושת האימהות שהובילו את מאבק המשפחות בדרך מופתית. דרכן הייחודית עוררה השתאות כללית, והובילה אל שיח ציבורי על כוחן של תפילות אפילו בתקשורת, שלרוב נוטה לציניות. ואכן, הארץ מלאה בקהילות ששרות ומתפללות: בית תפילה ישראלי, פרויקט 'קהילות שרות', מעגלי שירה מקודשת, וקבלות שבת מוזיקליות בתחנה הראשונה, בנמל תל אביב, בנהלל, בקיבוצים, ועוד ועוד. בהמשך לנושא התפילה חשוב לציין את התרבות והשירה המזרחית, המנהג והפיוט, ואת קיומה של שירת הבקשות שהולכת ועולה. אני חושבת שלפתיחות הזו, ולהפריה ההדדית שהולכת ונרקמת בתרבות הישראלית כולה וגם במוסדות החינוך הדתיים, תהיה השפעה עמוקה מאד על הדתיות של כולנו.

לפני כעשור או שניים לימוד התורה היה נחלת דתיים בבתי המדרש שלהם, או נחלת חילונים שלמדו תורה אך היו רחוקים מכניסה אל עולם הריטואלים הדתיים. בתי המדרש הפלורליסטיים נטו לאינטלקטואליות מוחלטת, שאפשרה בעצם כניסה רק לאליטות. היום המצב שונה. המכינות הקדם-צבאיות מגוונות, וחלק גדול מהן הוא בעל אפיונים לא למדניים אלא תרבותיים ומעשיים. חבורות תפילה וניגון צומחות סביב קהילות חילוניות, וגם לימוד התורה משתנה. פרויקט 929 הוא דוגמא טובה למהלך לימודי שהתחיל ברבדים אינטלקטואליים מאד, בסגנון בתי המדרש החילוניים שלפני עשור, והוא מתפתח למקומות אחרים – כגון הפעילות שנעשתה סביב ספר תהלים, שהייתה בגוון מאד קיומי ומעשי. גם הקורונה דוחפת לתהליכים נוספים של לימוד פרשת שבוע כחלק מתרבות חילונית, וכן של קבלות שבת.

ח. נוכחות אלוהית בכל מצב

אולי ניתן לדבר על כינון 'הלכה' גם כשהיא לא קיימת במובנה הקלאסי והמלא, להכיר בה גם כשהיא מבוצעת רק בחלקה? הכרה באפשרות לחלקיות היא כמעט אבסורד ביחס למושג ההלכה, אבל כדאי לחשוב על האופציה הזו. זוהי יציאה מן התחום ההלכתי-מעשי לעבר מרחב דתי רוחני ונפשי, הבנה שיש בתוך המערכת ההלכתית-ערכית הזו הרבה ערכים ופרמטרים לחשיבה שנכון שיהיו ברקע וימשיכו להיות רלוונטיים גם כשלמעשה הם אינם מתקיימים.

אם אני מדייקת יותר, אולי מדובר על החזרה של הקב"ה לתוך הדיון, החזרת העמידה מולו בכל מצב, גם במצבי חטא. זוהי בקשה להחזרת חלקי החיים השונים – האור והחושך, המואר והאפל – אל תוך מעגל ההשתייכות. שום דבר לא נשאר 'מתחת לרדאר' או מחוץ למעגל, האדם על חולשותיו ועל כל ישותו והווייתו נמצא ונוכח אל מול פני ה'. ההצעה הזו כוללת גם עמידה לנוכח החברה הדתית שבה האדם חי, ובעיקר אל מול מורי הדרך שבה, המסוגלים לראות אותו ולשאת אותו, על חטאו ועל המכלול שבו. עבורם מדובר במעבר משמעותי ועמוק מלהיות רבנים בתפקיד של 'שופטים ושוטרים', מקום אליו מגיעים רק כש'הכל בסדר', לנוכחות שהיא מעין 'בית ההורים' שמהווה קן לעוף ממנו ולחזור אליו בצורה הבטוחה ביותר, מקום המעניק כוח ונחמה דווקא למי שיצא מן השורה.

ט. רואים יער!

הנהירה אל הרצפיות תכריח אותנו להרים שוב את המבט, כאילו הורדנו יותר מדי את פנינו אל התמרורים, נצמדנו אל הקטן. זוהי היצמדות הכרחית, אבל מקטינה. מרוב עצים לא רואים יער, וגם לא ברור כמה היער הזה שווה. אנחנו עצמנו איננו יודעים…

ייתכן גם שבמצב הקיים לא נצליח להיגאל רק בכוחות עצמנו ומתוך הציבוריות שלנו, בבחינת 'אין אסיר מתיר עצמו מבית האסורים'. נדמה לי שפטירתו של הרב זקס מאותתת משהו בכיוון הזה: אדם שהוא גם מבפנים וגם מבחוץ, שמצליח לדבר בשפה יהודית גאה על ייעוד וחזון לכל העמים, שמבשר איזו בשורה ענקית ובה בעת פשוטה וכמעט מובנת מאליה (דרישת צדק, תיקון עולם, שבת) – מאומץ על ידי ציבור גדול כמורה דרך, אף על פי שלא בהכרח כל ערכיו עולים בקנה אחד עם חלק גדול של ציבור זה. איך זה קורה? אולי רק כי הוא מגביה מבט, ומלמד אותנו שוב משהו על תורה וגדוּלה. כמו דבר שנשכח וצריך להזכירו, להעיר מאיזו קטנות מוחין שנקלענו אליה.

י. סיום מעגלי

כסיום לדברים אני רוצה להציף פה תמונה, תמונת מעגל חז"לית, אולי שירטוט ראשון של עידן הרצפים. זוהי תמונה עתידית ואידילית המדלגת על הרבה משוכות של העולם הזה, אבל עצם הצבתה נותנת כיוון, גם אם אי אפשר לממשה במלואה.

אמר רבי אלעזר עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות מחול לצדיקים, והוא יושב ביניהם בגן עדן וכל אחד ואחד מראה באצבעו, שנאמר: 'ויאמר ביום ההוא הנה אלהינו זה קוינו לו ויושיענו, זה ה' קוינו לו, נגילה ונשמחה בישועתו' (ישעיהו כה).1

במעגל הלומדים העתידי נמצא הקב"ה יחד עם הצדיקים, וכולם לומדים תורה ביחד. החידוש פה הוא הנקודה הלא היררכית של הלמידה: המורה יושב בין תלמידיו וכל אחד מראה באצבעו, לכל אחד יש מה לומר ומה ללמד. זו תמונה רדיקלית המערערת ושומטת מבנים קיימים של ותק וגדולה, מסורת ועמל של תורה, ובונה במקומם בניין חדש שיסודותיו אחרים. יש בה מחירים, אך כנראה היא מועמדת כתמונה עתידית ושלמה בגלל רווחיה. המשיחיות שיש בה דרישת שלום מעולם גבוה, כרוכה כנראה במשהו מן הכאוס, מן הכוח התוהי שטרם הבריאה.