רעידת אדם – נתיבים בערפלי המלחמה

מה ייוולד מתוך המשבר הנוכחי? אלו קולות נשמעים מתוך הכאוס, והאם נצליח לשמוע אותם?

הרב יאיר דרייפוס

 

כניסה

לעצור.

להתבונן.

להתרוקן מכאוס של מלל וריגושים.

לנשום.

להקשיב הקשבה עמוקה.

אינני מסוגל לתמלל את הרוחות שמנשבות בתוכי.

אני לא בטוח שאצליח גם עכשיו לתמלל את האנרגיות והתשוקות והכיסופים שמעצבים את דמותי בימים האלה. אנרגיות ותשוקות שאינן יכולות לסבול את זה העולם.

אני חש כיונה הנביא, שנקלע לסערה עד שהאנייה חישבה להישבר. וה' הטיל רוח גדולה אל הים, ויהי סער גדול בים, והאונייה חישבה להישבר.

ספינת החברה הישראלית עומדת להישבר חלילה בטלטלות הסערות שפוקדות אותנו בשנה האחרונה.

שאוני והטילוני אל הים וישתוק הים מזעפו – הפתרון היחיד בעיניי, הוא להיות מושלך למים. מטפורה נפלאה המראה לנו את הדרך, אחרי שאין עוד מה לעשות בידי אדם. אנחנו נקראים להשליך את עצמנו, להתרוקן מאגו ומיומרות, צודקות וקדושות ככול שיהיו.

לוותר וויתור עמוק, ולעמוד ערום ויחף, ולהסכים להיות מושלך בסוד התשליך.

ובסוד 'גול אל ה' דרכך ובטח עליו והוא יעשה'.

 

מה שלומך?

חיים גורי טבע מטבע לשון, 'שלומי כשלום עמי'.

כאב עצום על כל כך הרבה אנשים ומשפחות שהחיים שלהם נהרסו.

אני רואה בעיני רוחי את ציור 'הצעקה' של מונק. אדם פעור פה, עם הבעה חלולה, עומד ליד גשר בנורבגיה, סמוך ליד בית חולים למתמודדי נפש, וצועק בקול מר ליוצר נשמתו.

בהשראת הביטוי של זלדה 'הר של צווחות', אני מדבר ברעד לכבודם של ההלומים ומתמודדי הנפש והנשמה, שחייהם הפכו לבלתי אפשריים. והם שותקים פעורי פה, שתיקה שיושבת על 'הר של צווחות'.

אני משקיע לא מעט אנרגיה לתת כתף לתלמידים ובוגרים שלנו שלוחמים בעזה.

אחד מהם היה מגויס לזיהוי חללים במחנה שורה, ושיתף אותי בחוויות שעבר שם.

מזעזע ומצמרר.

ומעבר לכך אני חווה כמו כולנו שבר שלא זכור לי כמוהו מאז שעמדתי על דעתי.

הרבה יותר קשה ממלחמת יום כיפור, אותה חוויתי בצעירותי לפני 50 שנה. אז לא נשבר היחס למדינה, ולא הייתה תחושה של 'הפרת ברית' בין המדינה לאזרחים. המדינה תפקדה כ'דמות אב'. הכשל היה בעיקרו חטא היוהרה של המנהיגים הפוליטיים, שלא שעו לאזהרות כשהכתובת הייתה על הקיר.

במלחמה הנוכחית, עם או בלי קשר לקרע הפנימי העמוק בחברה האזרחית בשנה שעברה, נסדק משהו עמוק בתודעה. תחושה של 'רצח אב'. המראה של שקי חול בכניסה ליישובים, הוא מטפורה מדויקת לאבדן האמון במדינה שתגן עלינו.

איכשהוא חטפנו תזכורת שקצת התבלבלנו כחברה.

המחדל הפוליטי והביטחוני הקטסטרופאלי שקדם לשמחת תורה, הוא לא נתפס.

האם נדע לתקן את דרכינו?

ולהתלבש ברוח של ענווה ושפלות רוח, רוח חן ותחנונים?

ולהיפרד מקונספציות אשלייתיות מימין ומשמאל?

ונדע לחזור לסט הערכים העתיק של אדם ועם כפי שלימדו אותנו מסורות עתיקות?

ולחמול ולהתפייס ולהקשיב?

איני יודע.

 

סוד 'נעוץ סופו בתחילתו'

אנחנו בעיצומה של התגלות. אני מציף לזיכרון ולתודעה, את תיאור הרעד שטלטל את התודעה האנושית בהתגלות סיני:

כשניתנה תורה לישראל היה קולו הולך מסוף העולם ועד סופו, וכול מלכי עובדי כוכבים אחזתן רעדה בהיכליהן ואמרו שירה… נתקבצו כולם אצל בלעם הרשע ואמרו לו: מה קול ההמון אשר שמענו, שמא מבול בא לעולם… אמר להם כבר נשבע הקב"ה שאינו מביא מבול לעולם.

אמרו לו: מבול של מים אינו מביא, אבל מבול של אש מביא… אמר להן: כבר נשבע שאינו משחית כל בשר, ומה קול ההמון הזה ששמענו? אמר להם: חמדה טובה יש לו בבית גנזיו שהייתה גנוזה אצלו תתקע"ד דורות קודם שנברא העולם, וביקש ליתנה לבניו שנאמר 'ה' עוז לעמו ייתן'… מיד פתחו כולם ואמרו ה' יברך את עמו בשלום.1

הקול של מלחמת 'חרבות ברזל' הולך מסוף העולם ועד סופו. עכשיו מתבקשת הטיית האוזן לנסות להקשיב לקולות השברים והזעקות הממלאים את החלל.

וכמו ב'מעשה מבן מלך ובן שפחה שנתחלפו', במעבה האימה ביער, בכאוס של הפחד מהלילה ומנהמת החיות, 'היטה אזנו ושמע'. מה שמע? ניגון פלאי.

אני אומר לעצמי במעבה הכאוס והמחשכים, להטות את האוזן.

לנשום נשימות עמוקות, ולהקשיב למתרחש. אולי יראנו ה' דבר.

ועל רקע התחושות הקשות, שסרו מעלינו ענני הכבוד, אבדו המקיפים, הקרקע נשמטה מתחת רגלינו, והשמים מעלינו קרסו, וסרה הסייעתא דשמיא מהמדינה ומראשיה שריה ויועציה, ושכינה עזבה את המדינה ועברה ליחידים בודדים, בטוויסט קטן בתודעה ובעלילה, נטיל ספק אולי ה' יתברך מתאווה להאציל עלינו בטובו עוד חמדה טובה מבית גנזיו, שגנוזה באוצרותיו מקדמת דנא? והכאוס והשברים הם המצע הנורא שמבשר התהפכות בסוד 'ונהפוך הוא'?

'בכול יש סדקים, כך האור יכול להיכנס', שר ליאונרד כהן.

אני מתגעגע למסעו הפלאי של הבעש"ט לארץ ישראל עם בתו אדל והמשמש שלו, מסע שמעורר בי ריגושים אקטואליים עכשוויים.

לפי המסורות בסיפור הזה, אחרי התלאות שעבר עד שהגיע לאיסטמבול, הגיע לאי כרתים, ושם הגיעו רוצחים. המשמש הפציר בבעש"ט שיבטל את הגזירה אבל נסתלקו ממנו המוחין, וההצלה התרחשה כשאמר את האותיות של האל"ף בי"ת.

ללמדנו שהליכה לארץ ישראל אפשרית רק כשמפרקים את צירופי האותיות, ושבים אל האותיות עצמן ואל אינסוף האפשרויות לצרף צירופים חדשים.2

למדנו גם מהסיפור המופלא הזה, שההליכה לארץ ישראל משכיחה את המוחין.

המפגש המחודש של עם ישראל עם ארץ ישראל ועם 'הבתים האלה ממש', יצר הלם תרבותי עמוק, שדרש מחיקה והתנתקות מדורות של מסורת.

הסיפור הזה הוא אבטיפוס מופלא לסיפור הגאולה הציוני – דור ששכח את כל המוחין, ונשארה בידו רק השפה – האלף בית…

אך מתברר, כמו באגרת המפורסמת של גרשום שלום לרוזנצווייג, שהשפה עצמה גונזת בתוכה את האנרגיות של הדורות כולם 'א-לוהים לא יוותר אילם בשפה שבה השביעו אותו אלפי פעמים לשוב ולחזור אל חיינו. המהפכה בשפה שקולו נשמע בתוכה, שאין למנוע אותה – הרי זה הנושא היחיד שלא מדובר בו כאן בארץ. משום שמחדשי השפה העברית לא האמינו ביום הדין, שאותו הועידו לנו במעשיהם'.

 

שלוש נשיכות דמוניות

בעקבות הזוהר ובעקבות התיאור בגמרא במסכת בבא בתרא טז ע"א, מתאר האר"י את שביעי של פסח כיום הבקיעה והלידה, הדורשת את נשיכת הנחש ברחמה של האיילה.

כך מתארת הגמרא: '"חולל איילות תשמור" – אילה זו רחמה צר, בשעה שכורעת ללדת אני מזמין לה דרקון שמכישה בבית הרחם ומתרפה ממולדה ואלמלי מקדים רגע אחד או מאחר רגע אחד מיד מתה'.

רגע הלידה הוא רגע של משבר, לחצים אין סופיים המתרכזים לנקודה אחת ואינם מצליחים לפרוץ. דווקא נשיכת הנחש (שבגמרא נקרא דרקון) מסייעת כאן – מרככת, מפוגגת את הלחצים, ומאפשרת ללידה לפרוץ מחלל הרחם אל הממשי.

דווקא הנחשיות המשיחית היא המאפשרת את פריצת הדרך, את הלידה מן הגלות.

שלוש נשיכות: הראשונה – הפירוק הציוני בהשראת המודרנה. 'עולם ישן עדי יסוד נחריבה', השלכת האמונה ואורחות החיים המסורתיים. הלם שעורר כמיהות עצומות, פריקת עול וגלי התפרצות של חופש אנארכיסטי, שהדי גליו התניעו את הציונות ואת ההיבריס הפלמ"חניקי, בניסיון להתנער מהגלות ובעיקר מהגלותיות, ולכונן את האיש העברי, ה'צבר' שאינו עוד כנוע לעבר ארכאי שפג תוקפו.

האם ההלם של ה'מרד הקדוש', שהיה אינהרנטי לזרמים הציוניים והסוציאליסטיים בראשית הציונות, התניע את לידת האיילה? את היהודי החופשי? היוצר? קווי מתאר לצורת אדם יהודי חדש?

הנשיכה השנייה – השואה. הקטסטרופה. המבול של הדור הקודם. רוח סערה שטרפה את האמונה באלוהים, ולא פחות מכך את האמונה באדם. 'באושוויץ נחלה הרוח האנושית תבוסה', רשם ז'אן אמרי.

האם זו הכשת הנחש הדמוני, שאפשרה את לידת האיילה? את הקמת המדינה?

הנשיכה העכשווית הפוסטמודרנית. הלם תרבותי שיש הרואים בו הרס הכול. אין אלוהים ואין אדם ואין סיפורי על ואין עבר קדוש ואין כמיהה לעתיד של גאולה. ואין אמת אחת, והכול נראטיבים והבניות, ערטול התודעה מ'האשלייה והתפאורה' בניסוח של אלבר קאמי. רק חור שחור של קיום נטול רוח ונטול משמעות ונטול מחויבות.

 

לתת בים דרך

אחרי 75 שנים של קיום המדינה, אין הסכמות בשום עניין. אין לנו כלים בשלים להתמודד.

הכאוס הפוליטי העכשווי, הוא שיקוף של עולמות התוהו שלא ירדו לשפה ולכלים ולבניין.

אין גבולות טריטוריאליים מוסכמים, ובתשכ"ז נוצרו שני מרחבים שאינם מתכתבים – מדינת יהודה בהר, ומדינת ישראל בשפילה.

ואין שפה תרבותית דתית או מוסרית מוסכמת. והמבנה הפוליטי במבוי סתום.

והמחירים והייסורים והעימותים והעכירות – בהתאם.

רק שהסיטואציה הזו עשויה בניע קל להתהפך להתפרצות דתית עמוקה. התאהבות מחדש בחיזיון של מדינה ועצמאות מדינית ליהודים, כשפינו לא יפסיק להלל נשמת כל חי על נובלות מקץ הפלאות שאנו חווים בעינינו. בלי שום ציניות או לעג.

לצד השתלטות של תרבות ניהיליסטית דקדנטית, כבר מפציע אור חדש של השלכת אלילי הזהב והכסף וחיפוש אלוקים, במעמקי דמות האדם שלא רק מבקש את אלוקים, אלא גם מאפשר לאלוקים לבקש אותו.

אדם שיודע לקבל אהבה ואמון. ומכאן פתוח הלב להארת פנים וגילוי פני אדם.

…ואמנם כך נראה, שהמהפכה הבאה של האנושות, זו שתבוא אחרי המהפכה המדעית והטכנולוגית של המאה העשרים, תהיה מהפכה מנטלית. האנושות תחדש כישורים רוחניים ונפשיים שהיו לה מימים ימימה. למעשה, לא צריך להיות ניואייג'י כדי להאמין בכך. כפי שטוענים רבים, השינויים החברתיים מרחיקי הלכת שהאנושות עוברת: גלובליזציה, פמיניזציה, התפתחות הגנטיקה ועוד, יעצבו את איש העתיד בצורה שונה משל עכשיו.

סוד גלוי הוא שהראי"ה ותלמידיו ראו בחידוש הנבואה אחד מסממני הגאולה. הם עצמם רומזים על חזיונות שהיו להם, וחלקם – כמו תלמידו של הרב, הנזיר ז"ל וחוגו – אף עשו מאמצים קונקרטיים להביא לחידושה…

איזו עמדה תתפוס התורה במסגרת שינויים אלה? כיהודים מאמינים אנו מפרשים שינויים אלה במסגרת חזון הגאולה הנבואי-קבלי.

לי ברור על כל פנים, שלתנועה נערית זו שנמצאת עדיין בחיתוליה עתיד גדול. אני צופה בעתיד הלא רחוק התפרצות רוחנית בעלת עוצמה ומשמעות לא פחות מהתפרצות החסידות עצמה בתקופת הבעש"ט ותלמידיו.3

 

ואולי הדיבור הזה מוקדם מדי.

אולי צריך להיערך לפרק זמן לא מוגבל, לכבוש את היצר להתנסח. ולהמתין. בחינת 'כתר לי זעיר'.

הקב"ה שואג באוזנינו בקולות מבהילים. ואנחנו נקראים לבקש אותו בהסתרה שבתוך ההסתרה.

אני חש כמו בתוך אירוע תנכ"י.

אירוע המקיף את כול חלקי החברה, דתיים וחילוניים, אנשים ונשים.

אני לא מחפש אשמים.

'אבל אשמים אנחנו'. כולנו. יש באוויר 'אשמה מטפיזית'. גם הוא יתברך 'אשם' שככה לו בעולמו…

 

התעצמות הכאריזמה בהווייה שתש כוחה

העולם נפל לתשישות וחולשה.

בהקשר הישראלי כול חלקי החברה נחלשו. ואיבדו את הכאריזמה.

מה מתבקש ממני כדייר וותיק בהאי עלמא, באמצע העשור השמיני לחיי?

איך מתנהלים בהווייה שלצד היחלשותה, ואבדן הכאריזמה שלה בכול המערכות, מתעוררות בה מוטיבציות והארות וויטאליות וכוחות חיים לא נתפסים, במעמקי השכול והאבדן?

נוכחתי לדעת שלצד היחלשות הגוף, הרוח מתעצמת. גם בהווייה כולה יש הכשרת הלב ללידה חדשה, בחינת 'מי יודע מה יילד יום'.

מה שיהיה מכאן ואילך לא יהיה המשך סטיכי של מה שהיה ונגמר ונפסק. אלא תחייה ממש. עין לא ראתה אלוקים זולתך.

אז מה מוטל עלינו? לחמול על השכינה שנמצאת בצער, ולפייס את המלך ולומר לפניו 'ויאתיו כול לעבדך וייתנו לך כתר מלוכה'.

וכמו במסעו הפלאי של הבעש"ט לארץ ישראל, גם עכשיו אבדו מילים, ואנו שבים לגולמיות של העובר לפני שהגיח לעולם, ולאותיות ולצירופים ולצירופי הצירופים.

 

'ריפוי או פרידה'

כך שאל הרב שג"ר את עצמו כשנטה למות.

והתחבט אם לבחור באופציה של תיקון שורש עמוק, 'שינוי הצירופים' של הביוגרפיה בשפת ר' נחמן, 'לשנות את הטקסט' בשפת דרידה, צעד רדיקלי שעלול לבגידות עמוקות.

או להיפרד, לוותר, להיכנע, 'ה' נתן ה' לקח'.

זו מטפורה מצוינת כדי לזהות מה לפנינו גם בהקשרים שחורגים ממחלה אישית.

צריך להיפרד מהאשליה שניתן לפתור את בעיות התשתית של הסכסוך.

רכיבי ההתנגשויות והסתירות בשורשי המרקם האנושי, כמו גם בסבכים ובמלכודים שבשורש המאבקים שבין העולם החופשי לבין האסלאם הפונדמנטליסטי, 'ציר הרשע', הם בבחינת 'קושיות שאין עליהן תשובה בחלל הפנוי', שאין בידי אדם לשנות אותן מהשורש.

אופציית הריפוי יומרנית מדי לטעמי. רק משיח יכול אולי לשנות את הצירופים של הגֶן האנושי.

אופציית הפרידה מזמינה הרפיה מפנטזיות ומיומרות מכול סוג.

ובינתיים נמשיך להיקהל ולעמוד על נפשנו. ולהודות לקב"ה בלי גבול ומידה על רוחות הגבורה והרֵעות שמפעמים בחזית. ולהרבות תפילה שהרוחות המבשרות האלה, ישפיעו טוב גם על העורף וימתיקו מחלוקות ברוחות חֵן ותחנונים.

אני רואה נכוחה את הסיטואציה. ואת האפשרויות שנפתחות.

נראה שיש עוד הרבה קליפות של אגו וטיפשות שעדיין לא נשברו.

וממשיכים להתחפר במוכר שמזמן פג תוקפו.

'כי מנגד תראה את הארץ ושמה לא תבוא'. את זה הנחיל משה לדורות. הענווה של 'ולא יכול משה'.

לא ניתן לפתור שום בעיה. רק להיות בפליאה ובהשתאות נוכח חזיונות לא פתורים. הערפל אשר שם האלוקים.

ולבקש את אלוקים במעבה ההסתרה שבתוך ההסתרה.

הפקידה של המפגש המחודש עם ארץ גאולית ועם חופשי בארצנו, מפרקת את האושיות.

אנחנו כבר בתוך התהוות חדשה, מעוררת אימה בהיותה פירוק, אבל אני מאמין שדווקא הפירוק הזה עשוי לפתוח בפנינו מראות חדשים וחזיונות ועולם חדש, קץ הפלאות, שלפחות בעולם שלי, הימים שבפתחנו הם ה'מצע בזמן', לפריצה.

 

אני רואה בעיני רוחי על סיפה של היציאה מהמלחמה הנוראה, עיבור על סף לידה.

ניחוחות של פקידה, לקראת תחייה. מי יודע מה יילד יום.

ואין לנו עדיין היכולת והאינטליגנציה להיענות לפקידה.

אין לי גם ספק, שהציבור הציוני דתי, הוא זה שיוכל להיות הנשא של ההתהפכות.

באשר אלי, נראה שהמלכות שלי ושל בני דורי – דור משה רבינו, בקו התפר שבין המדבר לבין הכניסה לארץ – היא בדמדומים. השינוי מחייב את כיליונם של השייכים למלכות הזו, כמו משה שצריך היה להסתלק כשהגיע זמנו, והכשיר את הצמיחה של יהושע להנהגת הכיבוש ירושה וישיבה. ובוויתור העמוק הזה, בהסכמה להסתלקות, סוד התיקון.

אני חש שהדור החדש של הלוחמים, בני גילם של הנכדים שלי, הם נשאים של פרידה סופית ממדבר ההיסוסים. הם לא רואים את הארץ מנגד, אלא שועטים אליה כממשיכים של יהושע והחשמונאים והמכבים.

אלה שהלכו שוב אינם כאן בעולם, ואנחנו אלה פה היום כולנו חיים. ונקראים להיישיר מבט בלבן שבעיניים של המשך דרכנו. בעתיד העלוּם שבע"ה מבשר ואומר הארות חדשות של זִקנה, של רוח חן ותחנונים, של ענווה עמוקה, של כריתת ברית חדשה עם עצמנו ועם גורלנו.

 

אתהלך לפני ה' ובקרב בני אדם שבורי לב, נטולי יומרות, שמבקשים שישימו לב אליהם, שאינם שקופים, ופתוחים יותר מאי פעם, לתת אמון, לקבל אהבה וחמלה.

מראית העין של חברה מתפוררת שאיבדה את דרכה, עשויה להתהפך בניע קל לאנושות רכה וקשובה.

כמו שחוויתי במגדל האשפוז בבית חולים ליד מחלקה לטיפול נמרץ, שם חברו יחד בני דתות שונות לבקש רחמים ותחנונים על קרוביהם שנאבקו על חייהם. על יד המוות, הלבבות נפתחים והמחיצות מתמוססות.

משבי רוח מפייסים ומפויסים יורדים לעולם. חומות בצורות של אידיאולוגית ושאר מפרידים, מעט מתגמשות ומתרככות.

 

יציאה

נער הייתי גם זקנתי ושַבְתִי

וגם המדינה הזדקנה, והיא בת 76. קצת מבוגרת ממני.

אני נותן אמון שכול הבאים לארץ, יש להם בשורשם הנעלם געגועים עצומים. ארץ ישראל היא אוצר של כול הרוחות העולמיות, רשם הראי"ה ביומניו. ועוד דיבר על מדרגת משה שיותר גבוהה ממדרגת ארץ ישראל. שהיא תמצית החלל הפנוי, התהומות האינסופיים של רוח האדם.4

ואולי נזכה שהארץ תכיר אותנו, שאנחנו הבנים והבנות הגולים והאבודים אלפי שנים, ששכחו את אביהם ואימם ואת ארצם ונחלתם.

רק צריך בטוויסט קל להתלבש ברוח ישעיהו: 'שאי סביב עיניך וראי כלם נקבצו באו לך בניך מרחוק יבאו ובנתיך על צד תאמנה' (ישעיהו ס', ד).

אני חש רצון עמוק לחזור לחלומות העתיקים. כאילו לא קרה כלום במאות השנים האחרונות. לשוב לנצח של הכמיהות. ארץ ישראל תמימה כאילו לא נגע בה אדם מעולם.

האם אזכה לראות אותה? ולהיכנס אליה?

*

אבינו מלכנו עשה למען הרוגים על שם קדשך

אבינו מלכנו עשה למען טבוחים על ייחודך

אבינו מלכנו נקום לעינינו נקמת דם עבדיך השפוך

אבינו מלכנו הרם קרן ישראל עמך

אבינו מלכנו הרם קרן משיחך

אבינו מלכנו הצמח לנו ישועה בקרוב