עיון אקטואלי במאמר נחמה של הרב קוק: על ביקורת ולימוד זכות, ועל קדימות האתי לדתי.
זוהר מאור
לרפואת בוגרנו יותם אלון שנפצע קשה בעזה, ולעילוי נשמת בן זוסמן שנהרג בקרב
כשחיפשתי משהו מתורת הרב קוק ללמד בעקבות אירועי שמחת תורה, נתקלתי במאמר די זנוח – 'נחמת ישראל'. המאמר נכתב על ידי הרב קוק בשנת תרס"ז (1907), כנראה סביב שבת נחמו, משום מה לא התפרסם בימי חייו, ויצא בשנת תרצ"ט בכרך החמישי של כתב העת סיני. הוא התפרסם בשנית במאמרי הראי"ה חלק ב, אך כמעט שלא עסקו בו. לא אעסוק כאן בכל המאמר, אלא אאיר בו כמה נקודות שנראות לי חשובות לזמן הזה.
לא ברור לי לגמרי לאיזה אסון ('אלפים ורבבות אחינו בשרנו נטבחים בחמת אויב אכזרי') מתייחס הרב קוק במאמר זה. אם אכן המאמר נכתב בזמן שמצוין ב'סיני', הכוונה כנראה לרצף של פוגרומים ברוסיה שהחל בפרעות קישינב הידועות יותר בשנת תרס"ג, ונמשך עד פרעות בשנת תרס"ה בעקבות ההפסד של רוסיה במלחמת רוסיה-יפן והמהפכה הכושלת שפרצה בעקבות הפסד זה. את הפרעות הובילו ארגונים שמרניים שחרדו שהמהפכה או הזעזוע עקב התבוסה יובילו למודרניזציה ברוסיה, ולפניה למערב הליברלי. שילוב היהודים ברוסיה ללא שהתנצרו היה עבורם ביטוי ל'סכנה' זו, ומכאן הפרעות בהם.
בתחילת המאמר, שנכתב כאשר הרב קוק היה רב יפו והמושבות, הוא דן בתגובה הנכונה לאסון. לא קל לנו לנחם גם באסון פרטי ל"ע. הרבה פעמים אנחנו לא מוצאים את המילים הנכונות, ומעדיפים לשתוק או לזרום עם דיבורים על פוליטיקה או רכילות כל שהיא. קל וחומר שקשה לנחם בצרת רבים.
נחמת ישראל היא עכשו חובתנו היותר גדולה וקדושה, חובת תלמידי חכמים צדיקים וקדושים וכל מי שהוא מרגיש בלבבו נטיה ללכת בדרכיהם. אם גדולה היא מצות תנחומי אבלים על צרת יחיד, קל וחומר על צרת הרבים. אבלה היא כל האומה בכללה על בניה הרבים שנפלו חללים, שהומתו בידי רשעים ערלי בשר וערלי לב, ולבה נשבר ונדכא. ואיך לא ננחמנה? מה הוא הנוחם, זה אנו צריכים ללמוד. עלינו להתעלות מעל השפלות של נחמה של תפלות, ומכל שכן מנחמתא דגידופא של "מאי אפשר למיעבד", ולבוא עד אותו מצב הנפש, ממנו נוכל להרעיף טל של נחומי אמת, נחמת שדי; "נחמו נחמו עמי יאמר אלוקיכם. דברו על לב ירושלים וקראו אליה כי מלאה צבאה כי נרצה עונה, כי לקחה מיד ה' כפלים בכל חטאיה".
ראשית, הוא מבקר ניחומים 'של תפלות', מילים ריקות שלא אומרות כלום, וחמור מזה, ניחומים שהוא רואה בהם גידוף – דיבור פטליסטי – 'מה אפשר לעשות?'. מעבר לכך שאנשים רבים לא יחושו באמת מנוחמים מדיבורים כאלה, ואולי אפילו ירגישו בכך זריית מלח על הפצעים, בעיני הרב קוק האמונה היא האופטימיות, ואמירות כמו 'זה מה שיש', 'מלחמות הן לחם חוקינו בארץ הזו', מבטאות חוסר אמונה. תגובה דתית רווחת היא לקשר את הצרה לחטאים, ולאור העובדה שהפוגרומים פרצו דווקא בערים ולא בתחום המושב, קל היה לקשר אותן לחילון ולנטיות ההתערות בחברה הרוסית. הרב קוק מבקר גישה זו:
הורגלנו הרבה, לפני שברנו הגדול, טרם ראינו לעינינו אלפים ורבבות אחינו בשרנו נטבחים בחמת אויב אכזרי ולא ירחם, לדבר רק דברי תוכחות קשים, תוכחות עלי עוון. על קשיות הדור וסרבנותו, התאוננות וקטגוריא. [אמנם] מאז היו צדיקים יסודי עולם, שהתרוממו אל המבט הנשא, לבוא עד ההכרה של החסידות הקדושה העליונה לספר תמיד בשבחם של ישראל, ללמד עליהם זכות ולמצוא תמיד את צד הטוב והמפואר שבהם, וע"י זה גם לרומם את רוחם לנשאם ולקדשם, אבל לא רבים שאבו את אור נשמתם משורש אור חסד עליון כזה, על כן הננו פוגשים תדיר בכל פינה דברי כבושים והתאוננות יוצאים מלכם של מוכיחים. אבל לנחם את ישראל, לדבר על לב ירושלים שכבר לקחה מיד ה' כפלים בכל חטאיה, שכבר נרצה עונה, זה נחשב זה כמה לצעד מסוכן מאד, לחנופה מזקת ומבלה עולם. אבל הנה הגיעו ימים, שאנו מוכרחים להתרומם דוקא אל אותו הגובה שממנו נוכל להגיע לזה. שנוכל בלא פחד של סכנה לאמר נחמה לישראל, לאמר לו שכבר לקח מיד ה' כפלים בכל חטאתיו וכי נרצה עונו.
ידוע שהרב קוק היה בעל שרשים ליטאיים וחסידיים כאחד, וגם מבחינה רוחנית הוא נע בין שני הקטבים.1 הגישה המתנגדית, במיוחד כפי שפיתחו אותה בעלי המוסר, רואה באסונות פתח לחשבון נפש והתקדמות כללית, היא סבורה שתוכחה ויראה הם הבסיס להתקדמות רוחנית. החסידות, לעומת זאת, עסקה בלימוד זכות, והאמינה שהתיקון בנוי דווקא על הדגשת החיובי. כאן הרב קוק נוטה במפורש לגישה החסידית, והוא מדגיש שלימוד הסנגוריה לא מתעלם מן הדרוש תיקון: אדרבא, דווקא מתוך הבלטת החיובי, הנקודה היהודית הקדושה שאינה ניתנת להכחדה בכל חטא, החוטא יתעורר לתשובה. אנו משתפרים ממקום של אמון, בטחון והעצמה, ולא ממקום של חולשה. כך לימד למשל רבי נחמן, בתורה רפ"ב הידועה.
זאת ועוד, הרב קוק מתמודד כאן עם טיעון שכנראה עלה כלפי דרכו מלמדת הזכות, במיוחד כשהיא מופנית כלפי חילונים: לימוד הזכות וההימנעות מתוכחה בעצם נותנים לגיטימציה להתנהגות הפסולה. אולם הרב קוק לא נבהל מביקורת זו. 'הגיעו ימים' שבהם הנחמה ולימוד הזכות הם הכרחיים – אולי הכוונה לצרות כה קשות, שבהן הלב לא פנוי לתוכחה; ואולי הכוונה לתקופה בה הכבוד העצמי המפותח מקשה על קבלתה.
דברים אלה חשובים עבורנו, דווקא בגלל הנטייה לעסוק במחדלים שאִפשרו את זוועות שמחת תורה, ולבקר גורמים שונים. בשעה זו, שבה מתינו מוטלים לפנינו, נראה לי שצריך ללכת בדרך הרב קוק ולהבליט דווקא את הטוב.
אלא שהרב קוק סבור שסתם לומר מחמאות – זו לא הדרך הנכונה לנחמה. המחמאות צריכות להיות אמיתיות, ולקלוע לנקודה המהותית, למצוא באמת את נקודת התשתית הטובה שעליה ומתוכה ניתן לבנות ולתקן. הרב קוק מנסה לברר את הנקודה הזו, שמאפשרת לומר באופן אמיתי ש'נרצה עוונה'.
הרב קוק רואה את הגלות הארוכה על כל צרותיה כזיקוק הנדרש, שאִפשר את התיקון שהוא מתאר. בעקבות הנביאים הוא מדגיש שהחורבן נבע מקלקול חברתי עמוק שגרר, באופן שאותו נסביר מיד, גם את הקלקול הדתי. הגלות, שהשביתה את החיים החברתיים שהושחתו, אִפשרה את ההבראה. הבסיס לטענה זו, וגם לתיקון היסודי בגאולה הוא קדימות החברתי והאתי לדתי. ההסבר של הרב קוק לכך המוצג כאן הוא מקורי ומעניין:
התכונות הראשיות של האבות, "דרך ה' לעשות צדקה ומשפט", הנן יסודי כל תורה וכל חוק ומשפט אלוקי, לכונן עדה ציבורית גדולה, שהחסד, הגבורה והמשפט יהיו חיים בקרבה במלוא מובנם האלוקי במשקלם הישר וההרמוני… לזה צריך שתהיה אומה גדולה בעל רמה תרבותית עליונה… הקדושה האלוקית, התורה והארץ, יחד מפתחות באומה את התכונות הקבועות של האבות. שמקיבוץ יחד… יבנה עולם גדול, חי… מוסרי ועדין, בתכלית החפץ של ההשתלמות העליונה לעד, המביאה להכרת הודעת שם ה', ההולך תמיד להעלות את התכונה של המורשה, אחרי הודעת שם אל שדי, המגביל את שוויו של יושר החיים מצד המוסר החי המעשי המתוקן שלהם, שמקבל אל תוכו כל־כך מהאידיאליות האלוקית כמה שהוא צריך למעשהו הממשי שבפועל.
הרב קוק מנסה להסביר מדוע האבות הם התשתית של העם היהודי, למרות שלפי הפשט הם לא קיימו מצוות. האם מתן תורה לא ייתר את המורשת שלהם? לפי הפרשנות שלו, ייחוד האבות הוא בכך שהם פרצו דרך והנחילו לנו 'דרך ה" של 'צדקה ומשפט'. דרך זו מודגמת במעשי האבות, שכידוע היו שונים מהותית ממה שהיה מקובל במזרח הקדום – ויכוח עם האלים על בסיס הצדק; הכנסת אורחים לא רק לבני ברית ועוד ועוד. התורה רק מפתחת את הקומה המוסרית הזו, אבל לא בונה אותה מחדש. הרב קוק רואה במימוש משימתו של אברהם – הקמת חברה שלמה הבנויה על אדני המוסר, חברת מופת – את הייעוד של היהדות. עם זאת, כפי שהוא מדגיש לפני הקטע שהובא כאן, אין משתמע כאן שניתן להמיר את קיום המצוות בלאומיות חילונית. במאמר שנכתב בערך באותה תקופה, 'למהלך האידאות בישראל' (יצא כחלק מהספר אורות), הרב קוק רואה בראיית עם ישראל כלאום רגיל, מחד, וכקהילה דתית, מאידך, כהשגה חלקית ולכן מוטעית. הפרספקטיבה הנכונה היא 'האידאה האלוהית' הכוללת את ה'אידאה הלאומית' וה'דתית' ברמה יותר גבוהה, המשמרת אותן באופן דיאלקטי, אך גם מבטלת אותן. הלאומיות מקבלת משמעות אוניברסלית וקיום המצוות הופך מחוק לחיים. בהמשך יסביר הרב קוק שהרפיון במצוות בדור הזה חל בגלל שתפיסה זו לא התאזרחה בקרבם. הם אינם מוכנים עוד לקיים מצוות כחובה פרטית.
לכן, הרב קוק רואה שלושה שלבים: בראשון, שלב האבות, המוסריות אינה כרוכה בתורה. בשני הן נקשרות ביחד, לקראת השלב השלישי של ביטול שתיהן לאידאה האלוקית. יש בדבריו שני דגשים נוספים חשובים מאוד.
הדגש האחד, שגם בשלב הראשון המוסריות של האבות אינה זהה לזו המקובל בעולם. בקטע זה, ובאופן דומה גם במקומות אחרים במאמר, הרב קוק מאפיין את המוסריות היהודית כ'תכלית החפץ של ההשתלמות העליונה לעד'. זו אינה מוסריות בורגנית – שכפי שנראה מיד, הרב קוק רחוק מלזלזל בה – של הגינות, חסד וסדרי חוק מתוקנים, אלא מוסר ששואף אל האינסוף, מחויבות רדיקלית, הבולטת בדמותו של אברהם. זו שאיפה לטוב אינסופי, שמעוררת 'תשובה על התשובה', אם ננקוט את לשונו של רבי נחמן בתורה ו, רצון לא להסתפק בכל מדרגה, אלא לנסות להתקדם מעבר לה.
הדגש השני, דווקא לאור הראשון, מבאר, על פי הקבלה, את היחס בין שם אל שדי לשם הויה. אנו מכירים את האמירה הידועה למשה, באותו רגע דרמטי של שליחתו להוציא את בני ישראל ממצרים וכאשר לבקשתו מתגלים לו שמות הבורא, לפיה ה' התגלה אל האבות בשם אל שדי ולא בשם הויה. כבר תמהו הראשונים על אמירה זו, מאחר ששם הויה כן מופיע אצל האבות. הרב קוק הולך לפי הפירוש ששם אל שדי הוא הייחודי לאבות, למרות שהם זכו גם להתגלויות אחרות. שם זה, כמשמעו, הוא שם של צמצום, וכדברי חז"ל: 'שדי באלוקותי לכל בריה'. לפי ביאורו הנפלא של הרב קוק, שם זה קשור לעניינם של האבות – התיקון החברתי-מוסרי. את התביעות המוסריות הרדיקליות צריך לצמצם. שם אל שדי הוא המטעין את המוסר באנרגיות האינסופיות של שם הויה, אבל מגביל אותם לכוח שיש ביכולת החברה לקבל על עצמה בזמן נתון. תיאור זה מזכיר לנו את דברי הרב קוק על הצמחונות והפציפיזם: הם בהחלט היעד אבל יישומם במציאות שאינה כשרה לכך יוביל לאסון.2 הדברים האלה מזכירים לנו את התביעות של אנשי מוסר בחו"ל, כולל יהודים רבים, לנהל מלחמה ללא פגיעה בחפים מפשע. השאיפה יפה, אך אינה ברת הגשמה היום. האתגר היהודי הוא לבחון מה בכל אופן יישומי היום ואיך מתקדמים להגשמה גדולה יותר באופן הדרגתי.
ראיית הפן המוסרי-חברתי כמורשת האבות המהווה את הקומה הראשונה לפן הקדושתי (שאינו זהה לארבע אמות של הלכה), היא הבסיס לנחמה. הרב קוק רואה בהתעוררות המוסרית-חברתית, הן בהקשר של המעורבות הרבה של יהודים בתנועות הסוציאליסטיות, והן בהקשר הלאומי-ציוני וחזונות התיקון החברתי שנלוו אליו, כהתחדשות של הקומה הראשונה, גם אם לא נלווית אליה התעוררות דתית בקנה מידה גדול:
וכאן [בגאולה] צריך הדבר להיות כבר מתחיל מיסודו. יסוד המוסר הצבורי הישראלי, החפץ של תכנית החיים על פי השאיפה האלוקית, שהם תו האבות… הוא צריך מתחלה לשוב אל ישראל, מתוך כך ילכו ויתעוררו למלוא קביעותם כל ענפי מצוותיה המעשיות של תורה וחוקיה, שעל ידם תשוב ותכונן באומה האורה האלוקית. והנה אצל רבים מבני דורנו אנו מוצאים שאף על פי שמצד הירידה בהכרת תוכן נשמת התורה סרו מדרך ה', וימאסו בדת קודש, לקחו להם את הדרך של כופרי האומות, בכל זאת היושר הצבורי חי בקרבם באופן גדל ונשגב, ודבקים הם במצות השכליות והמוסריות עד כדי מסירות נפש. למדים אנו שהכח הכללי האלוקי של השפעת קדושת האבות ,"לשמור דרך ה' לעשות צדקה ומשפט" החל להתנער ולתת את פריו…
באופן שאולי מושפע מחב"ד, מסירות הנפש היא המבחן הסופי לערך הדתי של המעשה, וזה סימן ההיכר שהמוסריות המתעוררת ממשיכה את המוסריות הרדיקלית של האבות ועם ישראל. התעוררות זו מראה שעם ישראל חי, ושהוא ניצב בפתח הגאולה. נשים לב שבצד הדגש שרווח אצל הרב צבי יהודה, על התעוררות הארץ כסימן לגאולה, כאן מדובר דווקא על התעוררות העם. לאור התעוררות הקומה המוסרית, יכול להמשיך הרב קוק את דברי הנביא ולהכריז כי נמחל לעם ישראל. המירוק של הגולה סיים כפי הנראה את חלקו, וכעת יש צורך לחזק את העלייה לארץ כדי להצמיח את הגרעין המוסרי, גם מבחינת יצירת חברת מופת שלמה, וגם מבחינת קידום הקומה הרוחנית. בהקשר זה משפיע הרב קוק תחזית אופטימית, אופטימית מדי, שמעלה את השאלה הראשונה על דבריו:
כנסת ישראל בכללה היא כבר מנוקה מעוון, "ועמך כולם צדיקים", "לקחה מיד ה' כפלים בכל חטאותיה, מלאה צבאה ונרצה עונה". עתה הננו רואים בעינינו, שאם תקום האומה הישראלית בגאון עזה להיות לאומה חיה ואדירה, המנהגת את עצמה ומתייחסת ביחס לאומי לכל העולם, תהיה תכונתה בתכלית המוסר והתקון. שריה לא יהיו "סוררים חברי גנבים, אהבי שחד ורדפי שלמנים". אהבת הצדק והיושר החברתי מבצבצת ועולה וחיי הבית והמשפחה נכונים הם לעמוד על בסיס נכון ונשא בקדושתם. … אנחנו חייבים לנחם את ישראל, להודיע את השבח הכללי של כנסת ישראל בייחוד בכללותה, להודיע את טהרת הנשמה ובריאותה המושרשת בקרבה.
מה נאמר על התחזיות האופטימיות של הרב קוק לאור המציאות העגומה של מחלוקת ושחיתות, שאולי נשכחה מעט עקב המלחמה האחרונה? זו נקודה עקרונית באופטימיזם הקוסמי של הרב קוק. לא לחינם הוא פתח בחיבור דרכו לסנגוריה החסידית. כפי שראינו, היא לא סבורה שלדון לכף זכות משקף מציאות באופן נאיבי, אלא יוצר מציאות. המבט החיובי נותן אמון, מעצים, וכפי שהראו מחקרים פסיכולוגיים, אכן יכול ליצור שינוי. מכאן, שהסנגוריה אינה דטרמיניסטית. היא מאמינה בטוב, אבל לפעמים הטוב הזה לא מתגשם, או, כמו במקרה שלנו, מתגשם ושוב יורד. הרב קוק הרי כותב כאן שההתעוררות המוסרית הטבעי של האבות – שם אל שדי הוא כלי לאור שם הוויה – הנוכחות האלוקית. אם לא מצליחים לקשר בין המוסריות לקדושה, הניצוץ המוסרי עלול לדעוך, והוא אכן דעך. זאת ועוד: יש לזכור שרוב המנהיגות התורנית, כולל תלמידי תלמידיו של הרב קוק העדיפו את המסורת המתנגדית של הביקורת והתוכחה ובכך לא קידמו את ההעצמה החיובית.
נמשיך עם אסטרטגיית הניחום והסנגוריה של הרב קוק.
"וישראל אף על גב דמחייבין בכמה חובין, כמה דאמרינן אין בן דוד בא עד שיהיה דור שכולו זכאי או כולו חייב, אתמר בהון אם רעה בעיני אדוניה, אשר לא יעדה ועם כל דא והפדה מגלותא, ולא ימשל למכרה בגלותא בבגדו בה בגין דבגדו בעבודה זרה (תיקוני זהר)…. הרי התכונה בעצמה החפצה צדק ויושר, משפט אמת וטהרת משפחה, היא הסרה מעבודה זרה… הכחות הכלליים שלנו צריכים אומץ וגבורה, הארה והרחבה וצריכים הם נחומים והבטחה ודעה ברורה ופנימית, ש"העם היושב בה נשוא עון". אמנם הפרטים ודאי צריכים הם להדרכת מוסר, ואם הצורך והיכולת מסכימים גם לגערה ולנזיפה, גם לאיזו מרדות והדרכה תקיפה לפעמים, הכל לפי הענין אבל רוח הכלל צריך הוא התרוממות ותנחומים, סניגוריא ולמוד זכות, כי כדאי הוא וראוי הוא לכך, "עת לחננה כי בא מועד״.
הרב קוק מפרש את דברי התיקוני הזוהר לפיהם גם אם כנסת ישראל 'רעה בעיני אדוניה', הקב"ה יפדה אותה מהגלות אם נטשה את העבודה זרה – ועיקרה של זו ההוא הקלקול המוסרי. שבירת האלילים שהמדרש הידוע מייחס לאברהם כרוכה בהתנתקות מתפיסת הכוח האלילית, שהיא הבסיס לחברה המושתתת על כוח ולא על מוסר. כאן בולט, בדומה לאופן שבו לוינס מדבר על 'דת של מבוגרים',3 איך התיקון החברתי אינו רק שלב בדרך לתיקון הרוחני, אלא הוא חלק ממנו, ואולי אפילו עיקרו.
נשים לב שכאן ובעוד מקומות במאמר זה, מודגש שטהרת המשפחה – ואין הכוונה להלכות הנידה, אלא לנאמנות ואחריות משפחתית – היא חלק משמעותי מהתיקון החברתי-מוסרי.
בקטע זה עולה נקודה חשובה נוספת – האם הסנגוריה ותפיסת הגאולה משחררות מכל דין וחשבון ותוכחה ביחס לעוולות חברתיות ודתיות? כאמור, תלמידי תלמידיו של הרב קוק סבורים כי כיום אלה צריכים לעמוד במרכז. הם טוענים שאגרות הרב קוק הן כמו השולחן ערוך מול כתביו הרעיוניים. האגרות הן שצריכות להורות לנו מה לעשות, ובהן מצויות לא מעט תוכחות, על אי שמירת שבת, אי שמירת כשרות וכדומה. לא ניכנס כאן לעומק הפולמוס הזה, אבל לפחות לפי מאמר זה, הרב קוק סבר שהתיקון הכללי, שבנוי על הסנגוריה, יפתור במשך הזמן את רוב הבעיות. אמנם, הוא משאיר מקום מסויג לתוכחות. כפי שכתב באגרת ידועה לגבי הסובלנות (סוגיה שאליה נגיע עוד מעט), שאלת היכולת בתחום התוכחה היא קריטית – אם בדור מסוים תוכחה מסוימת לא נשמעת, זה חלק מההשגחה האלוקית, וסימן לכך שראויה הסובלנות ביחס לכך.4 לכן, גם התוכחה על חטאים תלויה לא רק בצורך – אלא גם ביכולת. אם התוכחה היא 'דבר שאינו נשמע', אין להאשים את אלה שאינם מוכנים לשמוע, אלא להבין שהקב"ה לא מעונין שהמוכיחים יעסקו בכך.
המושבות הללו, השוכנות לבדן, בלא תערובת של כח זר במשטרן, על אדמת הקודש, הנן לנו מופת נאמן, המוכיח שיוכל עמנו לנהל את ענייניו הפנימיים הכלליים בהדרכת השפעתו העצמית, ומוציא לגמרי מידי טעותם של המתייאשים שבנו, הטוענים שכבר חדלה לנו האפשרות להתקיים קיום חברתי וצבורי בלא כח אחר מעורב.
לאור תפיסתו שבחינת האבות היא המתעוררת ראשונה בגאולה, ויש בה תיקון מוסרי-חברתי בבחינת 'אל שדי', זאת אומרת, תיקון צנוע ובקומת אנוש, מסתכל הרב קוק על המצב במושבות העלייה הראשונה. הוא מזהה חיי איכרות ומסחר שקטים וישרים, מרשימים מבחינה מוסרית יותר מהמקבילות באומות ומראים על תיקון חטאי היסוד החברתיים עליהם הזהירו הנביאים לפני החורבן. מעניין שהרב קוק מהלל כאן מוסריות 'בורגנית' במידת מה, ולא את הקבוצות של העלייה השנייה והשלישית עם היומרות של תיקון עולם, שעוד לא היו מבוססות בתקופה זו. נראה שהוא משקף דווקא תפיסות של טולסטוי, רוסו, והאבות המייסדים של ארה"ב, שלפיהן חיי כפר של מתיישבים עצמאיים הם הערובה לחיים פשוטים, ישרים ואמיצים, והן הבסיס החיוני לחברה צעירה. זאת לעומת חיי העיר הגדולה המובילים לניוון, פינוק ושחיתות.
אמת, כדי להשלים ולהעלות את כשרון ההנהגה הצבורית בהרחבה על צדדיה צריכים עדיין לרפואה. אבל הרפואה קרובה היא לנו: "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם", וכדי להרבות את השלום צריך, כמובן, שיהיו תלמידי חכמים מרבים את פעולתם על כל אותם המקצעות, שיש בהם גורמים להשבית את השלום… גדולה השבתת השלום, הבאה ע"י סכסוכי דעות ופירודי דעות המביאים בהכרח לידי מעשים סותרים ומעוררים שנאה. טעות מוחלטה היא ביד האומרים שצריך להניח את הצד של אי שוויון הדעות, להניח אותן ביד הסובלנות הרחבה. הסובלנות תוכל לכל היותר להשקיט מעט מריבה מעשית ורותחת. אבל לא תוכל לקשור את הלבבות ולאגד את החיים. הסבלנות נועדה להשלים בין אותם חילוקי הדעות שהם ראויים להמצא מצד הטבע האנושי הבריא, ש"כשם שאין פרצופיהם אין דעותיהם שוות", אבל חלילה לה מלהיות הסבה הגורמת לעצלות בזיכוך הדעות והארתן, עד שתגן גם על הדעות המזיקות והבוסריות. אם רק נמלא את תפקידנו התורני כראוי, בבירור הלכות הדעות ושרשי מושגי היהדות היסודיים… אז נוכל לבא לידי אותו המעמד הטוב, שלא נצטרך השתמש במדת הסבלנות המיישנת ומפילה תרדמה, כי אם במדת השלום הער והחי… עד שכל החילוקים יובנו בערך התאמתם, והתוך האחדותי המאגד את הכל לאגודה אחת יוכר ויובלט היטב.
לאחר שהרב קוק בונה למעשה מצע משותף לבניית הארץ והעם בין דתיים לחילוניים בכך שהוא מציג את התיקון החברתי-מוסרי, את דרך האבות, כתחילת התהליך, עולה השאלה איך חברה משותפת כזו יכולה לעבוד. גם אם ייווצר מכנה משותף חזק בין דתיים לחילוניים בתחום החברתי, עדיין הפער בתחום הדתי יעלה, כמו למשל לגבי מקום השבת בפרהסיה הציבורית. הרב קוק, כמו במקומות אחרים,5 לא מסתפק בנוסחה המערבית של סובלנות. טענתו חזקה: הסובלנות יכולה למנוע מלחמת הכל בכל, ומלחמות הדת שהרסו את אירופה במאות ה-16 וה-17 הן אלו שהובילו אליה, אבל היא אינה יכולה ליצור אחדות לבבות שנדרשת לתחייה לאומית, ובעצם גם להתנהלות שוטפת של חברה לאומית. מבלי לדון כרגע האם פתרונו של הרב קוק הוא הנכון, אני חושב שהשנה האחרונה הראתה לנו עד כמה סובלנות בנוסח "כל שבט לעצמו" פשוט לא עובדת. גם לא רצוי שמלחמה תהיה הגורם היחיד שמאחד אותנו. בנוסף, כדבריו כאן, הסובלנות עלולה להוביל לאדישות ולניתוק רגשי.
מכל מקום, הרב קוק מציע במקום סובלנות – שלום. כפי שהסביר בהרחבה במספר מקומות, כמו בפירושו בעולת ראי"ה ל'תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם', השלום בנוי על ניסיון ליצור הרמוניה בין דעות שונות, שלא רק ישכנו זו בצד זו, אלא יתמזגו בשרשן הגבוה. הרב קוק ניסה לגדל כאלו תלמידי חכמים שיכולים לבצע את התהליך הזה. כפי שכבר ראינו, הוא עצמו ניסה לחבר את החילוניות בשרשה המוסרי והלאומי עם הדת במסגרת האידאה האלוקית.
בתחלה צריכים הרעיונות להתמלא ממקוריותם… "וישב יצחק ויחפור את בארות המים אשר חפרו עבדי אביו בימי אברהם אביו, ויסתמום פלשתים אחרי מות אברהם ויקרא להן שמות משמות אשר קרא להן אביו". וצריכים אנחנו להודיע לכלל עמנו את ערכו, ולקרא בשמות נכונים את מושגיו, ולברר יפה את היחש הגדול של כל התכונה האלוקית של התורה כולה אל מושגי הטוב והמוסר המושרשים ונקלטים בקרבם – בזה יחיה לבבם, והיו לנו באמת לבנים נאמנים.
הרב קוק חוזר שוב לאבות: יצחק לא צריך לחפור בארות חדשות, אלא לחפור בארות שנסתמו ושמן סולף. מול החילוניות אין צורך להיאבק לשינוי מעשים, אלא להתמקד במעשים הטובים, ורק לתת להם את שמם הנכון, לקשר אותם אל הקדושה. זו אסטרטגיה חינוכית חסידית. הרב קוק לא מקבל לאומיות יהודית חילונית; בעיניו היא סילוף ואין לה כל יכולת שרידה. הוא שואף להביא את הלאומיות ואת המוסריות למישור של קדושה שאיננה זהה לדתיות הפשוטה. ניסיון לתת שם דתי לחילוניות בוודאי ייצור התנגדות. את האופציה של הרב קוק מיעטו לנסות.
לסיום. כשלימדתי את המאמר הזה, שאל אותי אחד המשתתפים – האם נחמת הרב קוק עוד רלבנטית, לאחר השואה? האם באמת נרצה עווננו, אחרי השואה, שגימדה את כל הפוגרומים של תחילת המאה, אותה הרב קוק לא ראה?
ברור שהשואה לא משתלבת בסיפור הגאולה האופטימי של הרב קוק. היא מקשה בכלל על לבישת משקפים ורודים. כמובן שתשובה על שאלה זו באופן מקיף חורגת בהרבה מגבולות מאמר קצר זה. בכל אופן, אני לא חושב שהרב קוק מציע כאן נחמה שלמה וגאולה סופית – זהו תהליך שאינו בהכרח חד-כיווני. אבל בכל רגע, לאחר אסון, ניתן לנחם באמצעות חיפוש הטוב והבהרת הטוב היותר גדול שיכול להימשך ממנו. כמדומני שזו משימתנו גם כעת – עוד יהיו מי שיבקרו, יחשפו כשלים ויפיצו פסימיות. הנחמה שלנו נעוצה בלמצוא את הטוב, את הרוח הטובה שהתעוררה כעת, וכך גם להעצים אותה.
