מסה אפולוגטית המבקשת לתאר את העמדה הדתית של הבורגנות, ולעמוד על ערכו של הקיום הדתי שבתוך היישוב.
יאיר ברלין
א. דתיות, ביקורתיות ואפולוגטיקה
הדתיות כשיח ביקורתי
אחת מהדרכים שדרכן ניתן לתאר את החוויה הדתית, היא התפיסה שלה כמייצרת שיח ביקורתי. אילוסטרציה יפה לתפיסה שכזו מצויה בפתיחתו המפורסמת של ר' נחמן ל'מעשה מבעל תפילה':
מַעֲשֶֹה פַּעַם אֶחָד הָיָה בַּעַל תְּפִילָּה שֶׁהָיָה עוֹסֵק תָּמִיד בִּתְפִילּוֹת וְשִׁירוֹת וְתישְׁבָּחוֹת לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ. וְהָיָה יוֹשֵׁב חוּץ לַיִּשּׁוּב, וְהָיָה רָגִיל לִכָּנֵס לַיִּשּׁוּב. וְהָיָה נִכְנָס אֵצֶל אֵיזֶה אָדָם, מִסְּתָמָא הָיָה נִכְנָס לְהַקְּטַנִּים בְּמַעְלָה, כְּגוֹן עֲנִיִּים וְכַיּוֹצֵא, וְהָיָה מְדַבֵּר עַל לִבּוֹ מֵהַתַּכְלִית שֶׁל כָּל הָעוֹלָם, הֱיוֹת שֶׁבֶּאֱמֶת אֵין שׁוּם תַּכְלִית, כִּי אִם לַעֲסֹק בַּעֲבוֹדַת ה' כָּל יְמֵי חַיָּיו וּלְבַלּוֹת יָמָיו בִּתְפִילָּה לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וְשִׁירוֹת וְתִשְׁבָּחוֹת וְכוּ'. וְהָיָה מַרְבֶּה לְדַבֵּר עִמּוֹ דִּבְרֵי הִתְעוֹרְרוּת כָּאֵלּוּ, עַד שֶׁנִּכְנְסוּ דְּבָרָיו בְּאָזְנָיו, עַד שֶׁנִּתְרַצָּה אוֹתוֹ הָאָדָם לְהִתְחַבֵּר עִמּוֹ. וְתֵכֶף כְּשֶׁנִּתְרַצָּה עִמּוֹ – הָיָה לוֹקְחוֹ וּמוֹלִיכוֹ לִמְקוֹמוֹ שֶׁהָיָה לוֹ חוּץ לַיִּשּׁוּב, כִּי אוֹתוֹ הַבַּעַל תְּפִילָּה הַנַּ"ל בָּחַר לוֹ מָקוֹם חוּץ לַיִּשּׁוּב כַּנַּ"ל.1
ההתמקמות של בעל התפילה 'מחוץ ליישוב' משקפת דתיות שכרוכה באי-השלמה עם הסדר החברתי הקיים, בהצבעה על העוולות ועל הטיפשות שמתָחזקות פעמים רבות סדר זה. בתרגום לרמת החוויה האישית, ניתן להעמיד את הדתיות הפריפריאלית, הדתיות של 'חוץ לישוב', ככזו הקשורה בעמידה מתמדת על שאלות התשתית של הקיום, שהרצף האסוציאטיבי שהיא מעלה כולל מילים כמו: יצירתיות, תסיסה, אקזיסטנציאליזם, אקסטטיות, רדיקליות, חתרנות ואי נחת. אם נתמקד במישור הכלכלי, במקרים רבים נקשרת החוויה הדתית להזדהות עם העני שאיננו משתתף במשחק הכלכלי והחברתי. בהמשגה קצת יותר מופשטת, תודעת 'עוני' זו קשורה בהצבעה על חוסר התוחלת של העולם, שמנגנוניו מייצרים עוול והסתר פנים.
מתוך מבט זה, עמדה כלכלית דתית אמורה לייצר בדיוק את האנטיתזה של האפקט המאלחש שמרקס ייחס לדת, כאשר הגדיר אותה כ'אופיום של ההמונים'. השיח הדתי, המחויב רק לטוּב ו'לדמעת העשוקים', צריך להציב אלטרנטיבה עיקשת לסדר הקיים, או אף 'לנטרל את עצמו לחלוטין ולא להשתתף במשחק הכוחות', משחק ש'אי אפשר להיות שותף לו ולהישאר נקי'.2 במובן זה, המעמד הבורגני, זה שמתמקם בנוחות בליבו של מערך הכוחות הכלכלי, יהיה המעמד הבזוי ביותר מבחינה דתית. אפילו העשיר עשוי להיות טוב ממנו, משום שלפחות יש בו זיק של חריגה מהעולם ומהנורמליות; ואילו מעמד הביניים הבורגני, כשמו כן הוא, בינוני, 'mediocre', סתמי. וכך, בעל התפילה 'מסתמא היה נכנס להקטנים במעלה, כגון עניים', ו'לפעמים נתקרב אליו איזה עשיר', אבל עם בורגנים לא היה דרכו לדבר כלל.
על האפולוגטיקה כנקודת מוצא
במציאות הכלכלית של היום, כאשר אנחנו מדברים על בורגנות אנחנו מדברים למעשה על אחוז גבוה מהאוכלוסייה, אם לא על מרביתה. זוהי אוכלוסייה שעמדה דתית ביקורתית תהיה בשבילה, במקרה הטוב, אופציה דתית מלהיבה אך לא ממשית, ובמקרה הרע – אופציה דתית לא מלהיבה בעליל. במצב עניינים כזה, טיפוח לא מחושב של ביקורתיות דתית עשוי להפוך למס שפתיים בלתי פורה. בהתאם למה שאמרה כריסטינה סטד, רדיקליזם ריק יכול להפוך בעצמו לאופיום של מעמד הביניים.3 במילים אחרות, הניסיון להעמיד אידיאל דתי אנטי-בורגני, שמקדש התמסרות טוטאלית ל'רוחניות', ל'לימוד תורה' או לכל אידאה אחרת שדורשת התנתקות חריפה מהסדר הכלכלי, עשוי להפוך בנקל לרומנטיקניות חסרת כיסוי, המנותקת מהקשר עם הממשות.
כעיקרון מנחה, טענתי היא שניסוח כנה של עמדה דתית צריך לצאת מתוך המקום שבו האדם עומד, ודווקא ניסוח שכזה עשוי לייצר בסופו של דבר תנועה עמוקה. בהקשר שבו אנו עסוקים, ניסוח שכזה יאפשר לתאר את ה'ניע הקטן' שפותח את האפשרות להבין דווקא את הבורגנות עצמה כעמדה דתית ראויה, יחד עם הטמעה של ביקורתיות פורה ומתוקנת בתוכה. הנחת מוצא מתודולוגית זו, מצויה בעיני בדברים שכתב עמנואל לוינס בשבח האפולוגטיקה:
השיח, באשר הוא משמר את המרחק בין האני לזולת […] אינו יכול לוותר על האגואיזם של קיומו; עם זאת, עצם ההיות בתוך שיחה הוא הכרה בזכות של הזולת לדרוש דין וחשבון מאותו אגואיזם ולפיכך הצדקה עצמית. האפולוגיה, שבה האני מחייב את עצמו ובו-בזמן נרכן בפני הטרנסצנדנטי הוא לב מהותו של השיח. הטוּב שהשיח […] מוביל אליו, ושבו הוא דורש משמעות – לא יבטל את הרגע האפולוגטי.4
כפי שמתאר זאת כאן לוינס, המילה הראשונה שצריכה להיאמר בפני הטרנסצנדנטי היא המילה האפולוגטית, שמגינה לפני האחר, או הא-לוהים, על המקום הקונקרטי שבו האדם עומד. האפולוגיה היא התנועה שממנה אני יכול לבקר את עצמי, מבלי למוטט את היסודות שעליהם אני עומד. משום כך, דווקא המילה האפולוגטית מתנה את היכולת של האדם להתמסר באופן אמיתי לזולת, לטוּב או לקדוש שבחייו. במילים אחרות, דווקא ההתמסרות דורשת מהאדם את האפולוגטיקה, משום שהיא זו שמקנה את ערך האמת (או הכנות) לתנועה המתמסרת. אילולא היה האדם מצדיק את עצמו ואת הסובייקטיביות שלו – תוך כדי ההתמסרות – הוא היה נבלע, כאדם חסר שם וחסר עמדה בשיחה. האפולוגיה מצליחה לבטא כפילות פנים, כאשר היא מייצרת תנועה של התמסרות לאחר, שהיא שפיטה של העצמי מתוך ההגנה עליו:
האמת יכולה להיות רק אם סובייקטיביות נקראת כדי לומר אותה, במובן שבו משורר תהלים קרא: 'הֲיוֹדְךָ עָפָר הֲיַגִּיד אֲמִתֶּךָ' […] השיפוט שוב אינו משעבד את הסובייקטיביות, כיוון שהוא איננו מכניס אותה לסדר של מוסריות אובייקטיבית וממוסס אותה בתוכו, אלא מותיר לה ממד של העמקה בתוך עצמה.5
השיח הביקורתי, בדומה ל'שיפוט' המתיימר להיות אובייקטיבי שעליו מדבר לוינס, דורש, כאמור, את מִסוס המקום האקטואלי שבו עומד הסובייקט. בניגוד לכך, המעבר מביקורתיות לאפולוגיה מייצר חלופה שבה התנועה הביקורתית מופנמת כהעמקה יצירתית בתוך המקום שבו האדם עומד, מתוך רצון 'לנסח את עצמו' לפני הא-ל או לפני הזולת.6 כפי שנראה כעת, ההגנה על הבורגנות יכולה להתפרש בעצמה כהגנה על הסובייקטיביות, כלומר על המרחב הביתי שממנו יוצא הסובייקט, גם אם הוא אכן יצא ממנו בסופו של דבר לקבל את פני הטרנסצנדנטי.
ב. על התורה שבתוך היישוב
בורגנות וביתיות
אחד משורשיה האטימולוגיים של המילה בורגנות הינו השימוש הצרפתי הקדום במילה זו, שהוראתו הייתה 'עיר מוקפת חומה'.7 מתוך הפרספקטיבה של השימוש העכשווי במילה, מקור אטימולוגי זה מהדהד שתי השתמעויות מרכזיות. ראשית, הקשר בין בורגנות ל'חומה' מעלה את החיבור בין הבורגנות לתחושת ביטחון ומוגנות, או, אם נתייחס להשתמעות השלילית של הבורגנות – לשאננות ולאדישות. שנית, הרקע האטימולוגי של המילה מעלה גם את הדימוי של הבורגני כזה שמחזיק באחוזה, או לפחות באיזשהו נכס דלא ניידי. לבורגני יש בית, משפחה (ואולי גם כלב), והוא מגיף את עצמו בתוך חומותיהם. במילים אחרות, אם נחזור לסיפור של ר' נחמן שהנחנו בפתיחה, מקור המילה בורגנות תואם בדיוק את האתר שממנו בעל התפילה מבקש לחמוק – את השהות בתוך היישוב, בין חומותיה של החברה.
בעקבות מקור אטימולוגי זה של המילה בורגנות, ברצוני לעיין במשנה האחרונה של פרק א' בקידושין, שדומה בעיני שניתן לקרוא אותה כמצביעה על אופק בורגני שנקשר בתורה ובמצוות. כרקע לקריאה במשנה יש לעורר את תשומת הלב לכך שהנמען הבסיסי של המצוות במשנה לכל אורכה הוא 'בעל הבית', מונח שהיינו יכולים להשתמש בו כתרגום עברי של המילה 'בורגני'.8 בנוסף לכך, בעל הרכוש – 'הבורגני' במונחים של היום – הוא גם הדמות המרכזית שאליה פונה התורה כאשר היא משתמשת בלשון נוכח. מצוות רבות נועדו להסדיר את פעולתו של בעל הרכוש. מצוות פולחניות, דוגמת הקרבנות, דורשות רמה מסוימת של רווחה כלכלית, וגם ה'אתה' של המנוחה השבתית הוא בעל המלאכה והמשק: 'זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ. שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ. וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ' (שמות כ', ח–י). התורה מתקיימת בתוך הבית, בחיק המשפחה ובאמצעות הרכוש, כפי שהירושלמי בפאה מנסח באופן חד:
כבד את ה' מהונך ממה את מכבדו? ממה שיחננך. מפריש לקט שכחה פיאה מפריש תרומה ומעשר ראשון ומעשר שני ומעשר עני וחלה ועושה סוכה ולולב ושופר ותפילין וציצית ומאכיל את העניים ואת הרעבים ומשקה את הצמאים. אם יש לך אתה חייב בכולן ואם אין לך אין אתה חייב באחת מהן (ירושלמי פאה, פ"א ה"א).
אולם מה שמייחד את המשנה בקידושין הוא שמעבר להתייחסות לבעל-בתיות כנתון, היא מתארת את קיום המצוות כמהלך שנועד לכונן ולעצב בעל-בתיות זו:
כל העושה מצווה אחת מטיבין לו ומאריכין לו ימיו ונוחל את הארץ, וכל שאינו עושה מצווה אחת אין מטיבין לו ואין מאריכין לו ימיו ואינו נוחל את הארץ. כל שישנו במקרא ובמשנה ובדרך ארץ לא במהרה הוא חוטא, שנאמר 'והחוט המשולש לא במהרה ינתק' (קהלת ד). וכל שאינו לא במקרא ולא במשנה ולא בדרך ארץ אינו מן הישוב.9
משנה זו, שדשו בה רבים, מתרגמת למעשה את הנראטיב המקראי, ומפנימה אותו לתוך הסימבוליקה היומיומית של עשיית המצוות ולימוד התורה. המצוות, תלמוד התורה ודרך הארץ, מצטיירים במשנה כמסע אל הארץ וככניסה לתוך היישוב. המסע המקראי אל הארץ הופך לתיאור פנומנולוגי של האפקט שאמורה ההלכה להפעיל על שומריה, ושל האופק שהעולם ההלכתי מבקש לפתוח. ההטבה, הארכת הימים, נחלת הארץ, השהות בתוך היישוב: כולם משתייכים לרוחב הדעת ולמכוונות התודעתית שהמצוות ולימוד התורה מבקשים לייצר. מכוונות תודעתית זו משוקעת במשנה דרך הניגוד בין הסימבוליקה המרחבית והמקורקעת של הארץ, לבין החטא שעשוי להיעשות 'במהרה'. המצוות מבקשות לייצר חיבור והאטה, ואילו החטא משמעותו ניתוק וחיפזון. אם ננסח את הדברים בצורה מתומצתת, נוכל לומר שהתורה מכוננת בראש ובראשונה סובייקטים ביתיים.
ברצוני להטעים את האיכות ה'ביתית' שאותה אני מבקש לאפיין באמצעות הידרשות נוספת לדברים של לוינס, דברים שאפשר לקרוא לאורם גם את הכלל ההלכתי שמופיע בתחילת פרק א בקידושין, לפיו 'נכסים שאין להם אחריות נקנין עם נכסים שיש להם אחריות',10 כלומר המטלטלים נקנים באמצעות הבית:
הבית ניצב בפרישות מן האנונימיות של האדמה, האוויר והאור, היער, הכביש, הים, הנהר […] התפקיד הקמאי של הבית […] לשבור את מלאות היסוד [כלומר הקיום הטבעי, י"ב], ולפעור בתוכו את האוטופיה, שבה ה"אני" מתכנס בתוך עצמו במגוריו אצל עצמו. עם זאת ההפרדה איננה מבודדת אותי, כאילו הייתי פשוט תלוש מיסודות אלה. ההפרדה מאפשרת את העבודה ואת הקניין […] העבודה, שעוקרת את הדברים מן היסודות שבהם אני טובל […] משעה את העצמאות של הווייתם המתמידה תוך שהיא רוכשת אותם כנכסי דניידי: יבילים, נתונים למשמרת, מופקדים בבית.11
העבודה מסתערת על ההתנגדות הכוזבת של החומר עלום השם […] היא תוקפת רק את חוסר הפנים של האלים הפגאניים, שעל האין שלהם היא מצביעה עכשיו. פרומתאוס שגנב את האש מהשמים מסמל את העבודה הזריזה בכפירתה.12
אנסח את הדברים במילותיי שלי: הקיום הביתי הוא זה שמאפשר לאדם 'לכפור באלים הפגאניים', כלומר, להשתחרר מהשליטה של הכוחות האנונימיים השולטים בו, ולקנות לעצמו 'מקום' בעולם. היכולת לקנות ולהכניס הביתה, מסדירה את הקיום החומרי של האדם בתוך מערכת כלכלית אנושית, שהאדם יכול להבין אותה ולהרגיש בטוח בתוכה.13 בכך, הקיום הביתי מאפשר לאדם לייצר מרחב תבוני של פעולות שבהן שולטת ה'אתיקה' של התורה. הקיום שבתוך היישוב הוא, במובן זה, גם הקיום שבתוך 'ישוב הדעת'.
בורגנות ורווחה כלכלית
אלמנט נוסף שבו קשורה הבורגנות הינו הרווחה הכלכלית. ברצוני להתבונן בנושא זה דרך מושג ה'פרנסה בלי טורח', המופיע בשתי מובאות מהספר 'ליקוטי מוהר"ן'. נפתח בדברים שאמר ר' נחמן בתורה נ"ו:
ולפי הגדלת הדעת, כן הפרנסה בנקל. כי פרנסה בנקל תולה בדעת, כמו שכתוב 'שטו העם ולקטו' (במדבר יא) – 'בשטותא' (זוהר בשלח ח"ב סג ע"א). כי כל מי שחסר דעת ביותר, הוא יגע וטרח אחר הפרנסה ביותר. גם לפי הגדלת הדעת, כן נתרבה השלום […] כי נתבטל הכעס והאכזריות על ידי הדעת. כי כעס ואכזריות הוא מהעדר הדעת, כמו שכתוב 'כעס בחיק כסילים ינוח' (קהלת ז). וכל מה שמתרבה הדעת, מתרבה הרחמנות והשלום. ועל כן הפרנסה בנקל, בבחינת 'השם גבולך שלום, חלב חטים ישביעך' (תהלים קמז).14
במונחים כלכליים של היום נוכל לתאר את 'המתפרנס בלא טורח' כאדם שהכסף שלו עובד בשבילו, או לכל הפחות כאדם שעבודתו מאפשרת לו לחיות בלי העקה הנפשית הקשורה בדאגה מתמדת על הפרנסה. בקטע זה מייצר ר' נחמן טיפולוגיה של 'מידות נפשיות' הקשורות ברווחה הכלכלית של המתפרנס בלא טורח. העיון במידת 'הגדלת הדעת' יסייע לנו להרחיב את הפנומנולוגיה החיובית של הבורגנות שמוצעת כאן.
כפרשנות למונח 'הגדלת הדעת' בהקשר הכלכלי, ניתן להציע שר' נחמן מתאר כאן למעשה עצה כלכלית פשוטה לאדם שרוצה להרוויח מעסקיו, עצה התואמת את הלך הרוח המיושב של הבורגנות. ההשקעה הכלכלית צריכה להיעשות באופן כזה שהסיכון בה הוא מדוד, ומתוך חיבור רחב אופקים למציאות – מתוך 'דעת גדולה'.
הדברים המופיעים בהמשך הפסקה מרחיבים טיפולוגיה זו של 'בעל העסק' ההגון, שאיננו פועל מתוך רוגז וכעס, ומוסיף רחמנות ושלום במציאות. אילוסטרציה יפה לתיאורים אלה של ר' נחמן מופיעה בסיפורו על 'העני שמצא אבן טובה'.15 בסיפור זה (כך לפחות ניתן להבין), שערי הפרנסה נפתחים כאשר העני מסגל לעצמו את המידות הנפשיות של בעל הממון, ואת השמחה והרחבת הלב הכרוכה בהם. לאור דברים אלה, המשפט החז"לי 'איזהו עשיר השמח בחלקו' עשוי להתפרש לא רק כטענה שההסתפקות בחלקי הינה התצורה המזוקקת של העשירות, אלא גם כטענה שסופם של שערי השפע להיפתח בפועל בפני אדם האוחז במידה זו – סופו של האדם השמח בחלקו להפוך לעשיר ממש.
פירוש כפול פנים זה של המימרא ממסכת אבות מנסח בצורה מדויקת את הלוז של הטיעון שאני מבקש לטעון במסה זו בשבח הבורגנות. הצבת הבורגנות כאידיאל איננה גוזרת שראוי לכל אדם לשאוף שייכנס לחשבון הבנק שלו כך וכך כסף, אלא שהאדם צריך למקם את עצמו בתוך השדה הכלכלי מתוך 'דעת גדולה'. דעת גדולה זו פירושה מכוונות לחיים שיש בהם רווחה ותחושת שפע, חיים שהממון איננו מזולזל בהם ואיננו גורם לתחושת מועקה. במילים אחרות, הבורגנות המתוארת כאן הינה סוג של תודעה כלכלית, ולא קריטריון של כמות הכנסה.
יחס זה אל הממון נקשר בתורות של ר' נחמן גם במושג 'תיקון הברית', שיכול להדהד את התודעה ה'ביתית' המיושבת שעליה דובר בסעיף הקודם. נראה זאת דרך דבריו של ר' נחמן בתורה כ"ט:
כי צריך לשמור מאוד את הבגדים, שלא יבזה את הבגדים, רק לשמרן כראוי שלא יבוא עליהם שום כתם ורבב. וכל מי שהוא גדול יותר, צריך לשמור את הבגדים יותר […] ובזה תלוי פרנסה בלי טורח, שהוא בחינת 'לחם מן השמיים' (שמות טז). היינו על ידי תיקון הכללי, שהוא תיקון הברית […] שבזה תלוי פרנסה בלי טורח, שהוא בחינת מן, בחינת לחם מן השמיים כנ"ל. כי פרנסה שהוא בטירחא ובכבידות, הוא מחמת שלא תיקן תיקון הכללי, שהוא תיקון הברית, כי מאן דזריק פירורין דנהמא עניות רדיף אבתריה, כל שכן 'מאן דזריק פירורין דמוחא' (זוהר פינחס דף רמ"ד ע"א. תרגום: מי שזורק פירורי לחם עניות רודפת אחריו, כל שכן מי שזורק פירורי מוח).16
בתורה זו מתאר ר' נחמן את 'תיקון הברית' דרך יחסו של האדם לרכושו, המסומל על ידי בגדיו של האדם. תיקון הברית, לפי פירוש זה, הינו היקשרות נכונה בין האדם לרכושו: היקשרות לא בזבזנית, לא הרסנית ולא מכלה, שדרכה הרכוש מהווה הרחבה של האדם אך לא מייצר פיזור תודעתי שלו; סוג ההיקשרות הנדרש מן האדם הבורגני ה'ראוי'. בנוסף לכך, הבגדים הנקיים, המאפיינים את מי שבריתו מתוקנת, משקפים גם טיפוח עצמי שבו האדם שומר על המכובדות שלו, מכובדות של אדם בעל מעמד. לבסוף, גם בתורה זו המודל של ההתנהלות הכלכלית הרצויה בעיני ר' נחמן נלקח מאנשים שמצליחים להשיג את ממונם באופן יעיל ומתוחכם, אנשים שפרנסתם באה להם בנקל. אנשים אלה זוכים ל'בחינת מן, שהוא בחינת לחם מן השמיים'. כאשר עושה ר' נחמן קישור זה, נראה שהוא מכוון בכך גם לתענוג ולהנאה שהתלוו לפי התורה לאכילת המן, תענוג והנאה המאפיינים גם הם את האנשים שממונם רווח עליהם.
טענה זו מקבלת תמך מעניין מסיפור 'מעשה מביטחון' הברסלבי, שניתן לראות אותו כאילוסטרציה ישירה של הנאמר בתורה זו. גיבור סיפור זה, שהינו טיפוס ממולח ביותר ובעל חוש כלכלי חד, מסוגל לעבוד בדיוק את כמות הזמן הדרושה לו בשביל הקיום היומי שלו. קיום זה מתמצה בסעודה אותה היה עורך אותו אדם בסופו של כל יום, ובה הוא היה יושב 'ומנגן על הכינור […] ושָמֵח מאוד. וקדרה עם משקה עומד לפניו, והמשקה היה יין, ומאכלים עומדים לפניו והוא שמח מאוד, מלא שמחה בלא דאגה כלל […] )ובזה הלשון אמר רבנו ז"ל: "אין דיא סעודה איז אסעודה" [=והסעודה היא סעודה])'.17 העוקץ בתיאור זה הינו כמובן העובדה שבמונחים כלכליים פשוטים, האדם עליו מסופר בסיפור הינו אדם עני, אך הסעודה שבשבילה הוא עובד הינה 'סעודה בורגנית', משופעת במאכלים ומלווה במוזיקה טובה. במובן זה, הסיפור ממחיש בצורה הטובה ביותר את תפיסתה של הבורגנות כתודעה ולא כמעמד.
אם נחזור ונתרגם את המערכת הסימבולית שבתורות של ר' נחמן לצורת חיים ריאלית יותר, המתאימה למציאות הממשית שבה רובנו חיים, נוכל לומר שתיקון הברית והשלום, כמאפיינים של הרווחה הכלכלית, מציגים בפנינו משוואה לפיה דווקא הבעלות על נכסים – המשחררת את האדם מהצורך לעבוד עד צאת נשמתו – היא זו שמאפשרת את העודפות הרוחנית, עודפות שמתקנת את הקשר שמקיים האדם עם המציאות הכלכלית. מתוך רווחה כלכלית כזו, יוכל האדם להתנהל בעולם בצורה לא מסוכסכת וללא צרות עין. משוואה זו נקשרת בעיני ב'שמחת' בעל הבית שמתוארת במספר מקומות בספר דברים: 'וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ. שִׁבְעַת יָמִים תָּחֹג לַה' אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה', כִּי יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל תְּבוּאָתְךָ וּבְכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ' (דברים ט"ז, יד–טו). בעל הבית שמח מתוך תחושת הבית המלא שהא-להים זיכה אותו בה. העודפות הכלכלית הינה הצינור למפגש עם הא-ל; אותו א-ל שברך את הבריאה וראה אותה 'כי טוב', מצווה על האדם לשמוח 'בכל הטוב'.18 במובן זה, הבורגנות, השמחה בחלקה ובביתה, משקפת את תחושת חיוב המציאות של הא-ל השמח בבריאתו.
ג. פתחי הבית: על הצדקה ועל השמיטה
מתן מתוך שמחת היש
פסוקי השמחה של ספר דברים מכילים היבט נוסף אותו לא הבאנו בחשבון בסעיף הקודם – פתיחותה של השמחה אל 'הגר היתום והאלמנה'. נוכחותם של הגר, היתום והאלמנה במעגל השמחה מחזירה אותנו אל נקודת המוצא של דברינו – השאלה כיצד ניתן לתאר דתיות בורגנית מבלי לזלזל במצוקתו של העשוק. דומני שתשובתם של הפסוקים לשאלה זו הינה אכן מורכבת יותר מאשר עמדה פשוטה של ביקורתיות כלפי הבורגני. בניגוד לעמדה הביקורתית, הרואה את הבורגנות כמציאות פסולה, ודורשת שידוד מערכות שבו הבורגני יוותר על הרכוש שמבדיל אותו מן העני, הפסוקים מתארים עמדה לפיה הנתינה הרצויה נעשית מתוך שמחת היש, המעוניינת בהרחבתו של השפע. אולם, מה שצריך לדייק בו היא העובדה שנתינה זו איננה רדיקלית פחות מהשידוד המערכתי שהביקורתיות דורשת. זאת משום שהנתינה, לפי התיאור של התורה, כרוכה ב'קריאה מחדש' של פוזיציית היש ושל מקורו: 'כִּי יְבָרֶכְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּכֹל תְּבוּאָתְךָ וּבְכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ' (שם). הנתינה נעשית מתוך ההבנה שכל מה שאני נותן, בעצמו נתון לי על ידי הא-לוהים. מהות ההבדל שבין תנועה זו לתנועה הביקורתית הוא בכך שהתנועה הביקורתית מזהה את החוסר, את האין, ומבקשת להזדהות עמו על ידי התמקמות בעמדה של התרוקנות עצמית – עמדה של עניות, של הצהרה על 'יציאה מהמשחק' של היש, של 'העולם הזה', החברתי או הכלכלי. לעומת זאת, התנועה של הברכה מזהה את אפקט המילוי, את הנתינה של הא-ל לאדם, ומבקשת להזדהות עמה על ידי המשכתו של השפע הלאה. המצווה שמסמנת בצורה החדה ביותר את האופק הרדיקלי של תנועה זו הינה השמיטה, שבה כהצהרה על שייכותם של נכסיו לא-ל, נדרש האדם לשתף אותם בפועל עם כלל ישראל. אולם, גם אפקט הרִיקון שמצווה על האדם בשמיטה איננו מפקיע ממנו לחלוטין את הבעלות על רכושו, אלא רק משהה אותה. לאור קריאתנו, דבר זה נובע מכך שהמטרה של הריקון הינה דווקא הדגשתו של היש.
המודל הכלכלי של הצדקה
כסמל מקראי מצוות השמיטה הינה גורם משמעותי ביותר, אך כיום היא איננה מתפקדת כמעט בכלל ברמת היומיום של החיים ההלכתיים. כמענה קונקרטי יותר ל'סגירות' שעלולה להיווצר מהעמדה הבורגנית ניתן להעמיד את מצוות הצדקה, שהאפקט הדרמטי של השמיטה מצוי בה בזעיר אנפין. ברצוני להתבונן במענה זה דרך התייחסות, בקיצור נמרץ, לסוגיה במסכת בבא בתרא שמעצבת את הלכותיה של מצוות הצדקה.19
אחד הדברים המעניינים שעליהם הצביעו מנתחי סוגיה זו, הוא שהסוגיה מנסחת את מצוות הצדקה במונחים של 'מיסוי', המציגים אותה כ'מס חיובי' המנוגד ל'מס השלילי' שמטיל המלך.20 מתוך אוריינטציה זו מקבלת הצדקה 'כללי גבייה', והגדרות מדויקות למדי בנוגע לאופן שבו יש לתת אותה. במילים אחרות, הגמרא מנסחת 'מודל כלכלי' קהילתי, המושתת על הסדרתה של מצוות הצדקה בתוכו.
הדבר המפתיע בתיאור זה של הצדקה הוא שהוא מפקיע ממנה את הממד הוולונטרי של האדם הנותן לפי רוח החסד הנוחה עליו, ממד שבדרך כלל נתפס כמהות של מצווה זו. זאת ועוד, אחד המוטיבים המרכזיים שהסוגיה בבבא בתרא מעלה הוא הטענה שהצדקה מייצרת תועלת, ושהיא מהווה 'השקעה כלכלית' משתלמת. למשל, הצדקה מייצרת אפקט של 'הגנה', שמקביל ברמה הספרותית לבניית החומה שבה עסוק פרק המשנה אליו נסמכת סוגיה זו. הצדקה דומה לשריון: 'מאי דכתיב "וילבש צדקה כשריון" (ישעיהו נט)? לומר לך, מה שריון זה – כל קליפה וקליפה מצטרפת לשריון גדול, אף צדקה – כל פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול'.21 אחת השמירות שמייצרת הצדקה היא מפני חמסם של עובדי הכוכבים:
ואמר רבי אלעזר: בזמן שבית המקדש קיים, אדם שוקל שקלו ומתכפר לו, עכשיו שאין בית המקדש קיים, אם עושין צדקה – מוטב, ואם לאו – באין עובדי כוכבים ונוטלין בזרוע […]22
דברי ר' אלעזר, המקבילים את מצוות הצדקה למתן הכסף לפעילות השוטפת של בית המקדש, מוסיפים מוטיב קונסטרוקטיבי למצוות הצדקה: הצדקה לא רק בונה 'חומה', אלא היא גם תחלופה לשיתוף הממוני של העם ב'סעודה' הבית מקדשית המכפרת על העוונות.23 ברצוני לפתח אילוסטרציה זו באופן דרשני מעט, כדי לתאר את דימוי הצדקה הבורגני שניתן לדעתי להצמיח מסוגיה זו. את ההעמדה של הצדקה כמקבילה לפעילות בבית המקדש ניתן לתרגם כניסוח של אתוס שבו ניתנת הצדקה לעני בשביל לשתף גם אותו במהות ה'ביתית', ולהדביק גם אותו בתשוקה לחיים 'בתוך היישוב'. במונחיו של ר' נחמן ניתן לומר שהגמרא מבקשת לנסח צדקה שיש בה 'דעת גדולה', כלומר, צדקה שנכנסת לתוך תמונה כוללת של סדר קהילתי שמטפח בעלי בתים 'מיושבים'. למעשה, פרשנות כזו למידת הדעת מצויה באופן מפורש בכתבי ר' נחמן:
'כי מרחמם ינהגם' (ישעיה מט). היינו מי שהוא רחמן, הוא יכול להיות מנהיג […] מי שאינו יודע איך להתנהג עם הרחמנות, אזי יוכל לרחם על תינוק של ארבעה ימים, ליתן לו מאכל הצריך לגדול, ולא לקטן כזה […] על כן צריך לידע איך להתנהג עם הרחמנות […] ורחמן כזה, הוא רק משה רבינו. כי הוא היה מנהיג ישראל […] ומשה רבינו היה לו רחמנות, והיה עוסק ביישוב העולם, שיהיה העולם מיושב וממולא מבני אדם, היינו בני דיעה כנ"ל.24
התיאור של מתן קונסטרוקטיבי זה, הרואה את המקבל כ'בורגני בפוטנציה', הינו תיאור שבו מודל הצדקה האידיאלי הוא פתיחתו של הבית לזולת והשיתוף שלו בסעודה הנערכת בבית, מתוך רצון לייצר אצלו תודעה ביתית ודעת רחבה.25 הקטע הבא של לוינס, המגיב לחובה של בעל הבית לספק לבעליו 'מתיקות' ב'מקום שנהגו',26 ממחיש באופן יפה צורת מתן זו: 'זו חומרנות נפלאה, החושבת על הקינוח. המזון אינו רק דלק עבור המנוע האנושי, המזון הוא סעודה […] זו הומניות אמיתית, הומניות חומרנית. הלבבות נפתחים בקלות למעמד הפועלים אבל הארנקים – לא כל כך. קשה עוד יותר לפתוח את דלתות בתינו'.27 המתן מתוך ראיית ה'חומרנות המופלאה' שעליה מדבר לוינס, מקביל לתודעת ה'שמחה' הנולדת מהשפע שאותה תיארנו לעיל. במילים אחרות, המתן הבורגני הראוי הוא הניסיון לצרף את העני לתוך הבית, לתוך מעגל השפע ולתוך השמחה ביש.
צדקה ללא חשבון
הניתוח שהצענו בקיצור נמרץ לאתוס הצדקה שמתואר במסכת בבא בתרא תואם את הבון-טון שלה. ועם זאת, ניתן למצוא בה גם תיאור של מעשה צדקה קיצוני יותר, ולכאורה 'חסר דעת':
תנו רבנן: מעשה במונבז המלך שבזבז אוצרותיו ואוצרות אבותיו בשני בצורת, וחברו עליו אחיו ובית אביו ואמרו לו: אבותיך גנזו והוסיפו על של אבותם, ואתה מבזבזם!
אמר להם: אבותי גנזו למטה, ואני גנזתי למעלה, שנאמר: 'אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף' (תהלים פה); אבותי גנזו במקום שהיד שולטת בו, ואני גנזתי במקום שאין היד שולטת בו, שנאמר: 'צדק ומשפט מכון כסאך' (תהלים פט); אבותי גנזו דבר שאין עושה פירות, ואני גנזתי דבר שעושה פירות, שנאמר: 'אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו' (ישעיהו ג); אבותי גנזו [אוצרות] ממון, ואני גנזתי אוצרות נפשות, שנאמר: 'פרי צדיק עץ חיים ולוקח נפשות חכם' (משלי יא); אבותי גנזו לאחרים, ואני גנזתי לעצמי, שנאמר: 'ולך תהיה צדקה' (דברים כד); אבותי גנזו לעולם הזה, ואני גנזתי לעולם הבא, שנאמר: 'והלך לפניך צדקך כבוד ה' יאספך' (ישעיהו נח).28
סיפור זה על מונבז יכול להתפרש לכיוונים רבים. ניתן לראות בו את השכפול המדויק של דברי ישו בברית החדשה, המתאר אתוס של צדקה שמבטלת לחלוטין את ערכו של הרכוש האישי ובזה לו. אולם, פרשנות שכזו לא יכולה להחזיק כאתוס מרכזי של הצדקה ההלכתית, משום שישנו עיקרון הלכתי בסיסי הקובע הגבלה על מתן צדקה, במטרה למנוע נזק למעמדו הכלכלי של הנותן.29 הצדקה בנויה באותו מבנה של השהיית הבעלות עליו עמדנו לעיל ביחס לשמיטה, בו הרגע של המתן נעשה מתוך תודעה רדיקלית, אך באופן שאיננו מאיים על יציבות המבנה.
אם כן, מדוע בזבז מונבז את כספו? נדמה שהמומנט הקריטי בסיפור זה הוא ההתמקמות שלו ב'שנת בצורת'. כאמור לעיל, הנתינה המדודה מכילה בתוכה את ההנחה שדרישה לתנועה רדיקלית מוגזמת תהיה בלתי ישימה, ואף עשויה לשכפל את העוול ואת האין שבמציאות. אך ייתכן שישנו רגע שבו מזהה האדם את עצמו כצינור היחיד של השפע בהקשר מסוים, כמי שהמתן אמור לעבור דרכו. ברגע של מצוקה קיצונית תתכן גם תנועת נתינה רדיקלית; ההצהרה של השמיטה והצדקה שהשפע השייך לי מקורו מא-לוהים איננה כנה, אם היא מקובעת באופן שלא מאפשר לעיתים גם תנועה קיצונית שכזו. אולם, מה שצריך לשים לב אליו הוא שגם במקרה זה מונבז איננו מוותר על המיקום שלו במציאות, אלא מגן על עמדתו כמלך שדאג למורשתו. גם בנתינתו של מונבז ישנה ראייה של העצמי, בבחינת: 'האומר סלע זה לצדקה בשביל שיחיו בני, ובשביל שאזכה לעולם הבא – הרי זה צדיק גמור!'.30
דברים אלו מחזירים אותנו לתנועה האפולוגטית של ההצדקה עצמית מתוך מענה לאחר בה פתחנו. אפולוגטיקה זו אסור שתתגלגל באגואיזם ובאטימות, היא חייבת לשמור לעצמה את אופק השמיטה ואת אופק הצדקה. זוהי הדינמיקה הפרדוקסלית של הבורגנות הדתית, והסכנה העומדת לפתחה אם לא תתמיד לאחוז בה:
ההיות הנפרד יכול להסתגר בתוך האגואיזם שלו, הווי אומר בתוך ההגשמה עצמה של בידודו. ואפשרות זו לשכוח את הטרנסצנדנטיות של הזולת, לסלק ללא עונש כל הכנסת אורחים (כלומר כל שפה) מביתו של אדם […] מעידה על האמת המוחלטת של ההפרדה ושל הרדיקליות שלה […] אפשרות היפתחותו של בית בפני הזולת היא מהותית למהות הבית בדיוק כמו דלתות וחלונות מוגפים.31
בספרו 'מיתולוגיות' טען רולאן בארת שהחטא של הבורגנות נעוץ בכך שהיא מעלימה את המישור הפוליטי שמתוכו היא מתקיימת, ומשום כך היא איננה מסוגלת לחשוב על מהפכה.33 אל מול תיאור זה הכנסתן של פעימות הצדקה והשמיטה אל ליבת החיים של הבורגני מעוררת אותו למודעות למצב הפוליטי והמעמדי, ולצורך לפעול פעולות מהפכניות בזעיר אנפין כדי להקל על סבלו של הנדכא. בלשונו של בארת נוכל לומר שהצדקה והשמיטה מייצרות בורגני ש'דיבורו נשאר פוליטי'.34 במילים אחרות, בורגנות דתית תתכן רק כאשר היא נדרשת ללא הרף להצדיק את עצמה מתוך ראיית מצוקתו של הזולת, כאשר היא מצליחה להישאר ללא סיאוב, כאשר היא שומרת – כמו בנראטיב המקראי – על הפרדוקסליות של האחיזה בארץ, והבעלות על הבית, השייך לא-לוהים.
בראל
28 באפריל 2020 ,16:03
מדהים!