סוד הרבי המשיח

מהו פשר המשיחיות של הרבי מלובביץ'? מה ביקש הרבי לחולל, ומדוע לא עלה הדבר בידו? שיחה של הרב שג"ר על תורתו ודמותו של הרבי, ועל השאיפה לממשות ולגאולה.

הרב שג"ר

.

המאמר מבוסס על הטיוטה שהכין הרב ועל הקלטת השיחה. להאזנה להקלטה לחצו כאן

בכ"ח בניסן תשנ"א, שנה שהרבי ר' מנחם מנדל מלובביץ' הכריז עליה כשנת 'תהא שנת נפלאות אראנו', ערך הרבי התוועדות שהעלתה את מפלס המתח המשיחי בקרב חסידי חב"ד לגבהים שלא היו מוכרים קודם לכן.1 הרבי דיבר על ענייני משיח, וסיים את ההתוועדות כך:

על פי האמור לעיל על דבר הדגשת ענין הגאולה (במיוחד) בזמן זה – מתעוררת תמיהה הכי גדולה: הייתכן שמבלי הבט על כל העניינים – עדיין לא פעלו ביאת משיח צדקנו בפועל ממש?!… דבר שאינו מובן כלל וכלל!

ותמיהה נוספת – שמתאספים עשרה (וכמה וכמה עשיריות) מישראל ביחד, ובזמן זכאי בנוגע להגאולה, ואף על פי כן, אינם מרעישים לפעול ביאת המשיח תיכף ומיד, ולא מופרך אצלם, רחמנא ליצלן, שמשיח לא יבוא בלילה זה, וגם מחר לא יבוא משיח צדקנו, וגם מחרתיים לא יבוא משיח צדקנו, רחמנא ליצלן!!

גם כשצועקים ״עד מתי״ – הרי זה מפני הציווי וכו', ואילו היו מתכוונים ומבקשים  וצועקים באמת, בודאי ובודאי שמשיח כבר היה בא!!

ואז מוסיף הרבי פנייה אישית אל החסידים שלו:

מה עוד יכולני לעשות כדי שכל בני ישראל ירעישו ויצעקו באמת ויפעלו להביא את המשיח בפועל, לאחרי שכל מה שנעשה עד עתה, לא הועיל, והראיה, שנמצאים עדיין בגלות, ועוד ועיקר – בגלות פנימי בענייני עבודת השם.

הדבר היחידי שיכולני לעשות – למסור העניין אליכם: עשו כל אשר ביכולתכם – עניינים שהם באופן דאורות דתוהו, אבל, בכלים דתיקון – להביא בפועל את משיח צדקנו תיכף ומיד ממש!…

ואני את שלי עשיתי, ומכאן ולהבא תעשו אתם כל אשר ביכלתכם. ויהי רצון שימצא מכם אחד, שנים, שלשה, שיטכסו עצה מה לעשות וכיצד לעשות, ועוד והוא העיקר – שיפעלו שתהיה הגאולה האמיתית והשלימה בפועל ממש, תיכף ומיד ממש, ומתוך שמחה וטוב לבב.2

'ביאת משיח צדקנו בפועל ממש', 'להביא בפועל את משיח צדקנו תיכף ומיד ממש', ובסיום שוב – 'שתהיה הגאולה האמיתית והשלימה בפועל ממש, תיכף ומיד ממש'; אנו נתקלים כאן שוב ושוב ב'ממש' החב"די המפורסם. אני רוצה לפתוח את דברי ב'ממש' הזה.

אמונה במשיח ממש

מהו ה'ממש' החב"די? ראשית אלו ראשי התיבות של שמו של הרבי – מנחם מנדל שניאורסון. אבל מקורו של הטרמין הזה, שהרבי הִרבה להשתמש בו, הוא בלשונו של אדמו"ר הזקן, מייסד חסידות חב"ד. כדי לסבר את האוזן, ב'תניא' מופיע ביטוי זה, לא פעם כחלק מהצירוף 'בפועל ממש', כ-400 פעם. באחד ממאמריו רואה הרבי ב'ממש' הזה את התוספת המיוחדת שאדמו"ר הזקן הוסיף לתורת רבו המגיד ממזריטש,3 ובמחלוקת המפורסמת בין חסידי חב"ד לתלמידי הרב שך טענתם של החסידים הייתה שהללו אינם מאמינים במשיח ממש; דוק ותמצא שאין הכוונה שהם לא ממש מאמינים במשיח, אלא שהם לא מאמינים במשיח ממש.

כדי להבין את ה'ממש' החב"די ואת הגאולה המקופלת בו, אני רוצה להיעזר בשני הוגים מעולם אחר – פרנץ רוזנצווייג וולטר בנימין. שניהם התנגדו לרעיון הקִדמה של פילוסופיית הנאורות, שגם היום הוא עדיין מאד פופולרי, והבחינו בינו לבין האידיאל המשיחי.4 אקרא קטע מ'כוכב הגאולה' של רוזנצווייג:

ואם תבקש לך אבן בוחן שבה תבחין בין סוגד קידמה לאמיתו לבין אדם המאמין במלכות, הנושא את שמה של 'קידמה' רק כדי לדבר בלשון הדור, אבל על צד האמת הוא מתכוון ל'מלכות', תן דעתך, אם אין הוא דוחה את הסיכוי להשיג ואת המצווה להטרים את ה'תכלית' ברגע הבא. שבאין הטרמה זו ובאין הכורח הפנימי לה, באין רצון 'להביא משיח קודם זמנו' ו'לדחוק את הקץ', הרי העתיד אינו עתיד אלא רק עבר הנמתח למשך אין סופי והמושלך קדימה. כי בלא הטרמה כזאת הרגע אינו נצחי, אלא נגרר והולך עד אין קץ בדרכו הארוכה של הזמן.5

הקִדמה של הנאורות, טוען רוזנצווייג, איננה אלא מִחזור העבר והנצחת הישן. גם כאשר מדברים על התפתחות והתקדמות, זוהי התפתחות הנגררת ומדדה עד אין קץ בדרכו הארוכה של הזמן, ולא מחוללת שינוי ממשי. אך המשיחיות, כפי שרוזנצווייג מתאר אותה, הינה הכורח הפנימי לזנק אל הרגע הבא ולהטרים את התכלית ברגע זה ממש. בלי דחיקת הקץ משיח לא יבוא; רק האמונה בעולם אחר, אמונה בנוכחות של ה'אחרות האפשרית' ממש של הרגע הבא, היא אמונה משיחית, ולדעת הרבי אמונה זו היא האמצעי העיקרי להבאת המשיח.

יש אם כן לפרש את ה'ממש' החב"די בדומה למושג 'ממשי' אצל לאקאן: הממשי הוא אופן הקיום שמסרב להילכד בעולם הדמיוני או הסימבולי שבו אנו חיים. זוהי הנקודה הראשונה בדברי הרבי אותם קראנו: האם אנחנו מסוגלים להאמין שהמשיח הוא ממשי? שהעולם ישתנה פתאום ברגע הבא ויהפוך לעולם אחר לחלוטין, עולם אוטופי ומופלא? התחושה שיכול להיות אחרת, שיכול אפילו להיות טוב, היא ה'ממש' שהרבי מדבר עליו.

אך יש כאן גם נקודה נוספת, עמוקה יותר. ההתכוונות אל הממשות אינה רק אמצעי לגאולה, אלא היא הגאולה ממש. הגאולה היא הפיכת העולם לממשי; זוהי התמרה של היש עצמו, שינוי אונטולוגי, בדומה לגאולה אותה חזו המקובלים. מבחינה זו הסיסמא 'משיח now' אינה מבטאת עכשוויזם ופופוליזם שטחי, אלא יש להבין אותה כ'משיח ממש'. העכשיו הינו בדיוק הממשי, התחושה שהנה, זה קורה עכשיו.

רעיון הקִדמה פירושו שהעולם יישאר כפי שהוא, רק ישתפר ויהיה טוב יותר – יהיה לי בית יותר גדול, ההשגות הרוחניות שלי תהיינה יותר גבוהות. אך כאן מדובר על קפיצה, על מהפך שאין רצף בינו לבין העולם הזה. אפשר לנסח זאת בהיפוך מוחלט לאמרתו של ישעיהו ליבוביץ', שטען שמשיח שבא הינו בהכרח משיח שקר: 'משיח ממש' פירושו שמשיח שאינו בא עכשיו הוא משיח שקר. המשיח היחידי שיכול להיות הוא זה שבא עכשיו; 'היום אם בקולו תשמעו'.6

לחידוד נקודה זו יש להזכיר את הצירוף הפרדוקסלי השכיח במאמרים חב"דיים – 'כביכול ממש'. צירוף זה מלמד על מורכבותו של ה'ממש' בו אנו עוסקים: הוא מלמד כי את ה'ממש' יש להבין לא כעובדה, כמציאות, אלא כממשות. ההסתייגות של ה'כביכול' נועדה להביא אותנו למקום של הממשי. במובן מסוים גם אם לא יבוא משיח, אם נגיע לממשי זה עצמו המשיח. אותם רגעים שבהם אנו נוגעים בממשי הם רגעים של גאולה עמוקה.

לעבור דרך הקיר

באותה התוועדות השתמש הרבי במטבע לשון נוסף, אותו טבע מהר"ש, האדמו"ר הרביעי של חסידות חב"ד – 'לכתחילה אריבער', ובתרגום עברי: 'העולם סבור כשאי אפשר ללכת מלמטה הולכים מלמעלה, ואני סבור – אומר ומורה מהר"ש – שמלכתחילה צריך ללכת מלמעלה'.7 ההליכה מלמעלה איננה מחוסר ברירה, אלא היא התנועה המקורית, הלכתחילאית. מדוע?

ה'לכתחילה אריבער' היא תנועה של התגברות; אפשר להרגיש את זה בתנועת היד האופיינית של הרבי, בה נהג להלהיב את החסידים בזמן שירת הניגונים בהתוועדויות. זה איננו מאמץ רגיל, הפעלת כוח על אובייקט במטרה להכניע או להזיז אותו, אלא התגברות על האובייקטואליות עצמה, התמרה שלה לעולם הנס והאוטופיה. זוהי תכליתה של התנועה הזו, ולכן מהר"ש אומר שהיא לכתחילה.

אחד החסידים המפורסמים של הרבי, הרב יצחק גינזבורג, טען כי הרבי חידש הבנה מיוחדת בביטוי זה. בשל מיקומו יוצא הדופן של הרב גינזבורג בחסידות חב"ד, הוא הורשה לגלות דברים שהרבי הסתיר. כפי שנראה להלן, הרבי השתדל תמיד למסור את דבריו ב'כלים דתיקון', ולא חשף את הדברים עד הסוף. אך הרב גינזבורג, היות שאינו רבי, יכול לא פעם להיות 'הולך רכיל מגלה סוד', ולגלות את האינטואיציות העמוקות של הרבי. הרב גינזבורג הסביר כי לפי הרבי 'לכתחילה אריבער' איננו דילוג מעל המחסום, אלא מעבר דרכו – ובכך הוא רואה את החידוש המיוחד של הרבי ביחס לקודמיו. בניסוח בוטה ואף וולגרי: באמצעות ביטול, מסירות נפש ואמונה שלמעלה מטעם ודעת אוכל לעבור דרך הקיר כפשוטו ממש, בדרך על-טבעית, תוך התעלמות מגדרי המציאות הפשוטים. בניסוח של תורות המזרח הייתי אומר שהקיר הינו מוצר דמיוני של התודעה המפוצלת והאובייקטואלית; ההתגברות על דמיון זה, שהינה מהפך תודעתי ולמעשה התכנסות אל הממשי, היא זו שתחולל את הפלא. זוהי התנועה שתעביר אותנו מהעולם הכפוף לחוקיות טבעית לעולם האוטופיה והנס.8

מסירות נפש ושכחה עצמית

התנועה בה אנו עוסקים כאן, התנועה המשיחית של ה'ממש' וה'לכתחילה אריבער', קשורה למושג יסודי נוסף בתורת חב"ד – מסירות נפש. אקרא הפעם מדברי אדמו"ר הזקן:

מסירות הנפש הוא דווקא כשאינו עולה על פי הטעם והדעת. ומה שכתוב בספרי היראה דאהבה על פי טעם ושכל נקרא מסירות נפש זה אינו, דאהבה במסירות נפש היא למעלה מן הטעם והשכל דווקא.9

מסירות הנפש, טוען אדמו"ר הזקן, היא תנועה אבסורדית, משום שהיא חסרת הגיון שכלי ורגשי כאחד. זוהי תנועה ראשונית ועצמית, שאיננה נשענת על דבר הקודם לה. היא מגיחה מהעל-מודע, ובמינוח החב"די מוצאה בדרגת 'יחידה' שבנפש, שהיא התחלת הישות עצמה. תנועה זו, שהינה תנועה שלמעלה מההשתלשלות, תנועה טרנסצנדנטלית, פותחת את הדרך לגילוי ה'יחידה' שבנפש.

היכולת לפעול מתוך שכחה עצמית מוחלטת, לתת לתנועה העצמית לצאת החוצה, בלי סיבה – זוהי מסירות נפש, משום שהיא כרוכה באובדן תודעת ה'אני' היומיומית, ובשכחת השפה התומכת בה. דווקא בשל כך היא פותחת אופקים, ומאפשרת נוכחות אלוקית אינסופית החסומה בתודעת היש הרגילה: 'להיות דבוקים בעצמות אור אינסוף שיוכל לשכון בכלי גם במה שלא יכיל הכלי לסבול האור על פי ההשתלשלות, מאחר שהוא למעלה הרבה מן ההשתלשלות'.10

כך אצל אדמו"ר הזקן. ואצל הרבי:

דהאהבה שמצד כוחות הגלויים היא בהגבלה, והאהבה דבכל מאדך שהיא בלי גבול היא מצד עצם הנשמה. והגילוי דעצם הנשמה שלמעלה משייכות לגילוי, הוא בעניין המסירות נפש. דזה שכל אחד מישראל, גם קל שבקלים, מוסר נפשו על קידוש השם, הוא לא מצד הרגש האהבה, שהרי זה שהוא מוסר נפשו הוא לא מצד הרצון שלו, אלא מפני שאינו יכול להיפרד ח"ו מאחדותו יתברך… שעל ידי זה מתגלה המ"ה דבחינת יחידה.11

לפעמים אני יכול לעשות תנועה שבה אני אומר – זהו, כך אני, איני יכול אחרת. לא משום שאני רוצה, וודאי שלא משום שיש לי נימוק הגיוני או רגשי, אלא כי זה אני ואני הוא זה, 'אנוכי מי שאנוכי', במינוח החב"די.12 זוהי זהות עצמית ראשונית וטאוטולוגית, שבדרך כלל היא חסומה בפנינו כיוון שאנו מחפשים הצדקה, נימוק. כדי להגיע אליה נדרשת תנועת ההיזרקות האופיינית כל כך לרבי, תנועה אחדותית נטולת 'הרגשת עצמו', שהיא המסוגלת לפרוץ את מחסום המציאות.

הנכונות להמר על כל הקופה כולה, אפילו למסור את  החיים על דבר מסוים, כאשר לא רק שאין לי נימוק אלא שאני לא צריך נימוק –הרבי אומר שאם נגיע למסירות נפש כזו בנושא הגאולה, התנועה הזו תביא את המשיח. בכך הוא נשען על הדברים של אדמו"ר הזקן שהבאנו לעיל: התנועה של מסירות הנפש, שאינה שייכת לכלי התודעה והנימוקים אלא היא תנועה ראשונית שלא נשענת על שום דבר, יכולה להביא להתגלות אלוקית שהיא מעבר לכלים. אלוקים מתגלה אלינו דרך הכלים – חוקי הטבע, ההיגיון, העולם הרגשי שלנו. בהיפתחות לתנועה שמעבר לכלים יש תמיד סכנה, שמא לא נעשה זאת בצורה מדויקת ואז ייגרמו נזקים עמוקים; אך תנועה כזו פותחת את האפשרות להתגלות אלוקית שבה העולם ישתחרר מהחוקים שבהם הוא כבול. תנועה זו קשורה במישרין להתגברות של ה'לכתחילה אריבער', ומי שמסוגל לעשות אותה חש פתאום שהוא מגיע אל הממשי.

מקורות התודעה המשיחית

הרבי ללא ספק ראה את עצמו כמשיח, אני מעדיף לומר – הרבי אכן היה משיח. מהי אם כן תודעת משיח? מה מביא אדם, גדול ככל שיהיה – ואין ספק שהרבי היה אדם גדול מכל הבחינות – להכרה במשיחיותו?

למעשה, גם המשיחיות החב"דית לא התחילה אצל הרבי. תהליך זה, שהוא עצמו סטייה מהדרך החסידית המסורתית,13 התחיל אצל קודמו הרבי הריי"צ.14 'לאלתר לתשובה – לאלתר לגאולה', הכריז הריי"צ בשלהי השואה הנוראה. 'כבר נגמרו כל הבירורים, וצריך רק לצחצח את הכפתורים', ציטט הרבי לא פעם את דברי חמיו. הריי"צ הכריז על התקופה כעקבתא דמשיחא, והודיע כי הייסורים הנוראים העוברים על עם ישראל הם חבלי משיח.

הרבי נהג להדגיש דווקא את התפקיד המשיחי של הריי"צ. בהתוועדויותיו שכיחות התבטאויות כמו 'ועל ידי התקשרות לצדיקים שבכל דור, ומה שנוגע לנו במיוחד הוא ההתקשרות לכ"ק מו"ח [= כבוד קדושת מורי חמי] אדמו"ר נשיא דורנו, ייבטלו כל ההעלמות וההסתרים, כולל גם ביטול ההעלם דהגלות, וכ"ק מו"ח אדמו"ר יוליכנו קוממיות לארצנו בגאולה האמיתית והשלימה, בקרוב ממש'.15 הדבר כרוך בקשר הסימביוטי-מיסטי בין הרבי לבין חמיו, שאת קברו נהג לפקוד מדי יום ביומו.16 הרבי ראה את עצמו כנציג או כשלוחה של חמיו, שהיה ונשאר הרבי. אין לי ספק שהתודעה המשיחית של הרבי התגבשה מתוך סימביוזת הנשמות הזאת, וייתכן שכבר חמיו הטיל עליו את האדרת המשיחית. לצד זאת, תודעת השליח שהייתה לו והזדקקותו המתמדת לחמיו מלמדות הרבה על תודעתו העצמית, ועל המיקום המיוחד שלו בין הרביים החב"דיים. נראה לי שדמות דיוקנו של חמיו הייתה המשענת שהצילה אותו מחיבוטי הנפש ומהספיקות העצמיים המענים שמלווים לא פעם את המשיח.17

אין לי ספק גם שההסבר הטראומטי-היסטורי – אחד ההסברים שעליהם מצביעים חוקרים שונים כמקור להיווצרות תודעה משיחית, כמו למשל גירוש ספרד שעמד ביסוד התופעות המשיחיות שבאו אחריו – תקף גם ביחס למשיחיותו של הריי"צ.18 המהפכה הקומוניסטית, שבעקבותיה נאלץ הריי"צ לעזוב את רוסיה, כור מחצבתה של חסידות חב"ד, ולהעתיק את מושבו לארה"ב, ולאחר מכן השואה, חיזקו תודעה משיחית זו. הרביים החב"דיים הצהירו על כך במפורש: עד מתי? לא יכול להיות שמשיח לא יבוא אחרי אירועים נוראיים אלו. הגואל מוכרח לבוא, שכן אם לא יבוא מיד לא יהיה לו את מי לגאול – כך הכריזו. קריסתו המפתיעה והפתאומית של המשטר הקומוניסטי בשלהי נשיאותו של הרבי הייתה סגירת מעגל, נס והוכחה של ממש למשיחיותו, וכך גם מלחמת המפרץ, שגם לה נתן הרבי פירוש משיחי.19

גורם נוסף לעיצוב התודעה המשיחית הוא הפרשנות המשיחית האישית. הריי"צ והרבי היו האדמו"רים השישי והשביעי בשושלת החב"דית, שהם בחינת יסוד ומלכות. כאדמו"ר השביעי היה הרבי הסיום של השושלת החבד"ית, והוא גם היה חשוך ילדים, דבר שהעצים כמובן את תחושת קץ הימים המשיחית. הרבי גם לא היה בנו של הריי"צ, שהיו לו רק בנות, אלא חתנו – דבר המתאים ליחסי היסוד והמלכות. לכך קשור גם ה-770 המפורסם. כל אלו הוסיפו לפרשנות המשיחית האישית והעצימו אותה.

עם זאת, כפי שהעיר אידל, המקובלים והרביים שהיו בעלי תודעה משיחית חשפו מעט מאד את עולמם הפנימי האישי ואת חוויותיהם, ולכן קשה מאד לשחזר אותם.20 הדרך היחידה לנסות להתחקות אחר עולמם היא באמצעות תורותיהם, שהן ללא ספק פרשנות להתנסויות שלהם. זה מה שאני מנסה לעשות כאן – ללמוד מעט מתורתו של הרבי. דוגמא לכך אפשר לראות במאמרו הראשון של הרבי לאחר שקיבל עליו את נשיאות חב"ד:

והנה זה תובעים מכל אחד ואחד מאיתנו, דור השביעי, דכל השביעין חביבין, דעם היות שזה שאנחנו בדור השביעי הוא לא על פי בחירתנו ולא על ידי עבודתנו, ובכמה עניינים אפשר שלא כפי רצוננו, מכל מקום הנה כל השביעין חביבין, שנמצאים אנחנו בעקבתא דמשיחא, בסיומא דעקבתא…21

אורות התוהו של המודרנה בכלי תיקון חב"דיים

אל המשברים שהוזכרו לעיל יש להוסיף גם את טראומת ההשכלה, שהשפעתה על חב"ד הורגשה כבר בימי הרבי הרש"ב, אביו של הריי"צ שהיה לוחם נמרץ וקיצוני בהשכלה, ולאחר מכן את הציונות החילונית, שהביאה לעזיבת הדת של רוב עם ישראל. אלא שעמדתו של הרבי כלפי משברים מודרניים אלו הייתה מורכבת: הרבי עצמו בילה שנים לא מעטות ורכש השכלה אקדמית באוניברסיטאות בגרמניה, ולאחר מכן בצרפת. לטענת החסידים הוא עשה זאת בשליחות חמיו, שבכדי להכשירו לתפקידו כרבי ראה צורך שיכיר את העולם החוץ חסידי. איך שלא יהיה, הוא הכיר ואף הפנים את העולם המודרני, ולדעתי דווקא הצירוף הזה של רבי ומודרנה העצים את משיחיותו.22

ואכן, אנו מוצאים במאמרים של הרבי אורות מודרניים לגמרי לא פשוטים מנקודת המבט המסורתית, אך כל זאת בכלי התיקון ובשפת הדרוש החב"דית המסורתית. זוהי גם המשימה הקבלית שהטיל לא פעם על חסידיו, כפי שראינו לעיל. אורות התוהו הינם אורות כאוטיים גבוהים שנפלו לקליפות בשבירת הכלים, אסון שאירע תוך כדי תהליך הבריאה. אורות אלו גבוהים מהאורות של עולם התיקון, שהינו עולם התורה, והמשימה הינה להכיל אורות הרסניים ומהפכניים אלו בכלים של התיקון. דבר זה מאפיין את הרבי, שנזהר להסוות ולהלביש את הרדיקליות המהפכנית-משיחית שלו בלבוש מסורתי שמרני.

לאורות התוהו יש מובנים רבים, אישיים וכלליים. בתורתו ובהנהגתו של הרבי אפשר לאתר שלושה אורות תוהו שאליהם הוא התכוון. הראשון הוא הציונות: חב"ד הייתה בעבר תנועה אנטי-ציונית קיצונית, מאד לוחמנית ותוקפנית, לא פחות מסאטמר. אמנם גם הרבי טען שאין למדינה ולא כלום עם הגאולה, וזאת מנימוקיו שלו, אך עם זאת אין ספק שחל שינוי מאד עמוק ביחסה של חב"ד כלפי הציונות והמדינה. הרבי הוביל את השינוי הזה למרות שלא הצהיר על כך, ולדעתי זה חלק מהתוהו שהוא רצה להכניס לכלי התיקון, כחלק מהפרויקט המשיחי שלו.

דוגמא נוספת היא היחס של הרבי לפמיניזם.23 דוגמא זו ממחישה בצורה הברורה ביותר את הנקודה עליה אנו מדברים: למרות שהפמיניזם נתפס כמאיים לא רק על העולם החרדי והחסידי אלא גם על הציונות הדתית, הרבי מוכן לראות בו את הצד החיובי ולהפנים אותו בצורה זו או אחרת. כך הוא אמר לגבי לימוד תורה לנשים, דבר שכלל לא היה מקובל בעולם החסידי:

ולהעיר, שעניין זה הוא מהחידושים לטובה שבדורות האחרונים: אף על פי שההיתר, ויתירה מזה הצורך בדורות האחרונים בלימוד תורה שבעל פה לנשים הוא מצד ירידת הדורות… הרי התוצאה בפועל ממש24 (תהיה הסיבה איזו שתהיה) היא לטובה… כיוון שבסוף הגלות מודגשת יותר ההכנה לזמן הגאולה… ויש לומר שכיוון שלעתיד לבוא תתגלה המעלה ד'אשת חיל עטרת בעלה', 'נקבה תסובב גבר', לכן החידוש וההוספה בלימוד התורה בדורות האחרונים הוא בהדגשה יתירה בנוגע לנשים.25

האילוץ המעשי המחייב לימוד תורה לנשים הופך בעיני הרבי למהלך לכתחילאי, ומתפרש כחלק מתהליך הגאולה. המקובלים דיברו על כך שבעולמות העליונים, ספירת המלכות הנקבית שנמצאת כעת בתחתית עולם הספירות תתעלה לעתיד לבוא ותהיה בראש הספירות, עטרת בעלה. הרבי נתן פירוש 'פמיניסטי' לדברי המקובלים, ובאמצעותם הוא מצא בפמיניזם ניצוץ של גאולה המבטא את התחלת התנערות השכינה מעפרה. זוהי דוגמא לאורות דתוהו שנכנסים לכלים דתיקון: הוא אינו נוטש את התודעה המסורתית הרואה בפמיניזם תופעה של ירידת הדורות, אבל בסופו של חשבון רואה בה הטרמה של תהליך הגאולה, שבו הצד הנקבי יתפוס מקום לא פחות חשוב, ואפילו יותר חשוב, מהצד הזכרי.

חשיבה מחקרית ותודעה רפלקטיבית

הדוגמא השלישית לאורות דתוהו בכלים דתיקון היא היחס של הרבי להשכלה, למודרנה, ומכיוון מסוים אפילו למחקר.

בלימודו של הרבי היה פן מחקרי, שהתבטא בדרכים שונות. נתחיל בדוגמא פיקנטית, אותה הביא האדמו"ר מטאלנא במאמרו על הרבי.26 בחומש מופיעה בסוף כל פרשה גימטרייה של מניין הפסוקים, אך בפרשת פקודי אין מניין כזה. הרבי מביא לכך כמה תירוצים: בתחילה הוא מציע שהיה מניין, אך הוא נשמט מהדפוסים. זה כבר תירוץ של חוקרים; ואכן, הרבי הִרבה לעסוק בגרסאות ובכתבי יד, דברים שאפילו בציבור שלנו ממעטים להתעסק בהם. אבל הוא לא מסתפק בכך, ומציע תירוץ אחר 'בדרך אפשר': יכול להיות שבמקור היה כתוב 'בלי כל סימן', כלומר שמניין הפסוקים בגימטרייה הוא 'בלי כל' – 92; אלא ש'הבחור הזעצער', המביא לדפוס, חשב שהכוונה היא שלפרשה אין סימן, ולכן מחק את המילים האלו. התירוץ הזה הוא הברקה, המשקפת את צורת החשיבה של הרבי; מי שאין לו חשיבה מחקרית לא יעלה על דעתו רעיון כזה.

אפשר לראות את צורת החשיבה המודרנית של הרבי גם במקומות אחרים, למשל בפירוש שלו להגדה של פסח, הכולל גם היבטים מחקריים: הוא מעלה שאלה ומציע כמה אפשרויות, הכוללות גם התייחסות לגרסאות וכתבי יד, ולאחר מכן מגיע לתירוצים על דרך החסידות והסוד. גם הביאורים שלו לפרשת השבוע, שהופיעו בקונטרסים אותם היו מחלקים בבתי הכנסת, משקפים צורת חשיבה דומה: הרבי מתחיל תמיד בביאור על דרך הפשט, ואחר כך עובר לביאורים על דרך החסידות והפנימיות. הצגת האלטרנטיבות הפרשניות השונות מלמדת על תודעה רפלקטיבית, המבחינה בין רבדים שונים. בדרוש החסידי יש נטייה להסביר את הפשט על דרך הנסתר, אבל אצל הרבי לא מדובר בדרוש כזה, אלא בהסתכלות מודרנית המביטה על הדברים מבחוץ, מבחינה בין פרספקטיבות שונות, ושואפת לאחד אותן. גם בלמדנות של הרבי, המבוססת בדרך כלל על הרוגוצ'ובר, שהיה חסיד חב"ד, יש ממד רפלקטיבי המתבטא בסידור הדברים, ממד החורג מהלמדנות הרגילה.27

צורת החשיבה המודרנית של הרבי מתבטאת גם בסיסטמטיות של פירושיו ומאמריו, שאיננה רק המשך לסיסטמטיות ולסדר החב"דיים, אלא יש בה גם צד מודרני מערבי. כך גם שימושו השכיח באנציקלופדיה התלמודית, בניגוד לרב שך שהיה נוזף במי שראה אותו משתמש בה. הרבי הבחין היטב שערכה של האנציקלופדיה אינו רק פרקטי: היא אינה רק כלי עזר באיסוף המקורות, אלא היא גם משנה את צורת החשיבה וארגון החומר, ומעניקה פרספקטיבה אחרת. יש הבדל בין הלמדן בנוסח שהרב שך ביקש לטפח, המעמיק בעניין המקורי ומצרף נקודה לנקודה, לבין המבט האנציקלופדי שמתחיל בזריקת אור על כל המבנה, ולאחר מכן מנסה להבין אותו. הרבי הרבה להשתמש בצורות ארגון מידע מודרניות, ודבר זה אינו שולי אלא מבטא עניין עמוק.

גם מאמריו החסידיים של הרבי שונים מאלו של הרביים הקודמים: נוסף להחדרת רעיונות מודרניים, מאמרים אלו מבוססים לא פעם על פרשנות של מאמרים קודמים, ואפילו על קושיות ממאמר למאמר. זהו ביטוי נוסף לחשיבה רפלקטיבית, המנתחת את דברי הקודמים ומפרשת אותם. גם צורת הההדרה ה'מדעית' של כתבי חב"ד, הכוללים מראי מקומות מפורטים, הפניות, כתבי יד, גרסאות ואפילו מפתחות, נעשתה בהנחייתו של הרבי.

אלו כמה דוגמאות לצירוף של אורות דתוהו בכלים דתיקון אליו הטיף הרבי. נראה שהקשר שלו לריי"צ נובע גם מהנקודה הזאת: הרבי היה זקוק לריי"צ כמי שהיה לגמרי רחוק מכל העניינים הללו. הריי"צ היה עבור הרבי מעין עוגן, הוא היה הכלים דתיקון שלו, ובאמצעות הזיקה אליו הוא היה יכול להגיע לאורות של התוהו בלי פחד.

הקמפיין המשיחי והרוח האמריקאית

ניגש כעת לתודעתו המשיחית של הרבי מכיוון אחר. חוקרים מודרניים, מגרשם שלום עד משה אידל, הדגישו את האופי הפומבי של המשיחיות היהודית; אך אופי זה מעצים את השאלה על מקורה של התודעה המשיחית: 'ככל שגדול המאמץ החיצוני הכרוך בניסיון לשכנע אחרים בתפקיד המשיחי של מישהו ובניסיון להניע אנשים לפעול בהתאם לכך, כך גדולה התמיהה לגבי מקורם של כוחות הנפש הנחוצים לקיים מאמץ מעין זה'.28

ואכן, האופי הפומבי של הפעילות הוא אולי הדבר המזדקר לעין במשיחיותו של הרבי. לא מדובר בפעילות אזוטרית של מקובל מיסטיקן, דוגמת הבעש"ט המייחד ייחודים ומתקן תיקונים כדי להביא את המשיח. גם לא מדובר רק בתפילות, עצות, הדרכות וריקודים נוסח רבי נחמן מברסלב, שהיה גם כן משיח. הרבי לא בחל בשיווק הרעיון המשיחי באמצעי פרסום מודרניים דוגמת הקמפיין המשיחי המפורסם, ועד היום תמונות הענק שלו משקיפות משלטי חוצות, ממרפסות חסידיו ועל אמצעי פרסום שונים, בנוסף לסטיקרים של 'משיח נאו'. המבצעים השונים שעליהם הכריז מפעם לפעם היו גם הם חלק מהמאמץ הפרסומי הזה.

מישהו הלין באוזני על האופי האמריקאי של הפעילות של הרבי. תהלוכות ל"ג בעומר למשל היו הפנינג המוני, חגיגת דתיוּת, על אף שיש לתהות האם הן היו גם חגיגה דתית. הרבי הצטיין גם בחשיבה ארגונית חובקת עולם: מצודתו הייתה פרוסה על הגלובוס כולו, מהודו ועד רוסיה. בשולי המלכות של בוש הסתתרה מלכות האלוקים, בה שלטו שושלת נשיאי הדור החב"דיים. הדבר הזכיר לי את תיאורי מלכות הצדיק של הקיבוץ של רבי נחמן בראש השנה. מלכות הצדיק הינה מלכות האלוקים, ומרכז העצבים שלה הינו כמובן ביתו של הרבי ב-seven seventy. אלא שמלכות הרבי התלבשה ברוח האמריקאית, אפילו הדמוקרטית, של ההפנינג הדתי.

פעילות זו משקפת עמדה חב"דית יסודית. הרבי הדגיש מאד את הערך של העשייה, ואף הביא את דברי המדרש לפיהם לעתיד לבוא המעשה יהיה גדול יותר מתלמוד.29 בחב"ד אנו מוצאים את קבלת עול מלכות שמים כשיאה של עבודת החסיד: בשיאם של הביטולים, שהינם עבודה של ספיריטואליזציה, באה נקודת היפוך בה החסיד מתבקש למעשה לוותר על הרצון הרוחני עצמו לטובת קבלת עול מלכות שמים. באופן פרדוקסלי, דווקא היפוך זה יממש את תאוותו של הקב"ה שתהיה לו דירה בתחתונים. הסיבה לכך היא שקבלת עול מלכות שמים לא מבטלת את השניות דרך הרחנה, אלא משמרת אותה ומשעבדת אותה עצמה לקב"ה. התוצאה הינה שהאדם מגיע לאחדות הנפש, מתכלל באלוקות ומבטל את האני שלו לקב"ה.

עם זאת, בעולם בו אני נמצא יש סתירה בין הקמפיין לבין הממשי; אלו עולמות הפוכים. האם ההפנינג הדתי יגרום לכך שתהיה לו יתברך דירה בתחתונים? האם ייצור נוכחות זו? יש בו ירידה וצמצום של האלוקות והדתיות לעולם ההפנינג, אך לא העלאה והרחנה. האלוקי מופיע בהמולה החגיגית של העשייה, בזמזום האלקטרוני של המחשבים ובטרטור הפלאפונים ואמצעי הקשר; אבל האם האידיאל המשיחי מסתפק בכך, בצמצום האלוקי למלכות? הרי אין זה שינוי תודעה במובן העמוק, ומימוש הדירה בתחתונים. הקניית אופי אמריקאי-דמוקרטי ויצירת אירוע מסוג זה מתיקים ומרחיבים את תחום הדתיות למישור שבו לא הייתה שרויה מלכתחילה, אך גם מרדדים ומצמצמים אותה למדיום התקשורתי. ובכל זאת, הרבי פעל בצורה הזו.

התקשורת כאמצעי לשינוי המשיחי

מהי מטרת הקמפיין? יש כאן נקודה מהותית: הקמפיין איננו רק תנועה לחזרה בתשובה כתנאי להתגלות המשיח, גם לא תפילה והחדרת הכיסופים למשיח מתוך ציפייה שהקב"ה ייענה וישלח לנו את משיח צדקנו. הרבי לא רצה רק להביא את הגאולה, אלא גם לחולל אותה. תחושתו הייתה שחסרה רק עוד דחיפה אחת, פּוּש קטן, צחצוח הכפתורים, כדי שהסכר, המחיצה המבדילה בין עליונים לתחתונים ובין שמים לארץ, ייפול. העבודה המשיחית הנדרשת איננה עבודת הבירורים של הגלות, שכן עבודה זו הסתיימה. עבודת ה'משיח נאו' הינה עבודת המוחין, שהינה שינוי או קפיצת מדרגה של התודעה האנושית. תודעת ה'נאו' המשיחי איננה רק הכשרה לביאת המשיח; החדרתה הינה המהפכה המשיחית עצמה.

למעשה, זירת המאבק המשיחי הינה התודעה הציבורית. הרבי ראה שהתנאים למהפכה כזו הבשילו, הכלים המדעיים והמנטליים של האנושות בשלו דיים כדי לעבור לפאזה הבאה של העידן המשיחי. מהפכה זו הינה גם, ואולי בעיקר, מהפכה דתית: אלו אורות התוהו שכלי התיקון התרחבו דיים בכדי להכילם. נדרשת קפיצה תודעתית, מוטציה שתעביר את התודעה האנושית לדרגה גבוהה יותר, לתודעת הנס והפלא אותה תיארנו. זהו תפקידו של הקמפיין המשיחי:

נמצאים אנו ברגעים האחרונים לפני ביאת המשיח, והעובדה שעדיין לא בא אינה, חלילה, משום שהוא מחוסר זמן, אלא מפני שעדיין חסר ה'מעשה אחד', 'דיבור אחד', או 'מחשבה אחת' – שתכריע את כל העולם לכף זכות ותביא הגאולה… הכרח השעה מחייב שכל אחד ואחד מישראל, מקטן ועד גדול, 'יחשוב' אודות הגאולה האמיתית והשלימה על ידי משיח צדקנו… שעל ידי המחשבה בענייני גאולה הרי זה גופא פועל שירגיש עניין הגאולה, ומביא שיעשה כל התלוי בו, הן בעצמו והן להשפיע על זולתו…30

המדובר בתקופה האחרונה בנוגע להוספה המיוחדת בלימוד התורה בענייני גאולה ומשיח – לא רק בתור 'סגולה' למהר ולקרב ביאת המשיח והגאולה, אלא גם ובעיקר כדי להתחיל 'לחיות' בענייני משיח וגאולה, 'לחיות עם הזמן' דימות המשיח… ועד להנהגה בפועל, במחשבה דיבור ומעשה באופן המתאים לזמן מיוחד זה, שעומדים על סף הגאולה, ומראים באצבע ש'הנה זה (המלך המשיח) בא'.31

מכאן גם ההדגשה הלא פשוטה של הרבי, שגם לה מקורות קדומים, על התורה החדשה. ייעודו האחרון והעמוק ביותר של המשיח, מלמד הרבי, הוא להפוך לרעיא מהימנא, למלא תפקיד כמו זה של משה רבינו המלמד תורה לישראל. זאת פנימיות התורה שתתגלה בימות המשיח, תורה דעתיקא קדישא, וכבר הובטח לבעש"ט שמשיח יבוא כשיפוצו מעיינותיו חוצה. הרבי מרבה לצטט את דברי חז"ל במדרש קהלת רבה (יא, ח) לפיהם התורה של עכשיו הבל היא לפני תורתו של משיח, ותורה חדשה מאיתי תצא: 'ועד שבאים לופרצת בתכלית השלימות בגאולה האמיתית והשלימה על ידי משיח צדקנו, דכתיב ביה ועלה הפורץ לפניהם. דזהו מה שמשיח הוא בן דוד, וגם הסימן על משיח הוא שהוא הוגה בתורה ועוסק במצוות כדוד אביו וכו' ולוחם מלחמות ה', דדוד הוא מבני פרץ דכתיב ביה מה פרצת עליך פרץ, פריצת כל הגדרים והמדידות וההגבלות'.32

החידוש של הרבי בנקודה זו הוא בהעתקת המשימה הזו לתחום הציבורי. הגאולה לא תבוא מתוך שינוי התודעה של יחיד או קבוצה, אלא מתוך שינוי התודעה האנושית כולה, היהודית והגויית. ברגע שאנשים יחיו בעולם המשיחי, וזה יהפוך להיות המובן מאליו שלהם, המציאות שבה הם חיים, אז ייתכן השינוי. כיוון שהרבי תפס שהיום התקשורת היא היוצרת את המציאות – תפיסה שגם היא מאד מודרנית –  הוא השתמש בה כדי להניע את המציאות לכיוון של המשיח. זו הייתה מטרתם של המבצעים השונים ושל הקמפיין המשיחי; הכל כאמור מוכן, חסרה רק הדחיפה האחרונה, האירוע, הדילוג או הפקידה שיממשו את מה שכבר נוכח. כדרכם של אירועים מעין אלו, הדבר מותנה במודעות גבוהה ובמינונים גבוהים של מתח משיחי, שרק בסביבתם האירוע יכול להתרחש.

מכאן נובעת קריאתו הנואשת של הרבי אותה ציטטנו בתחילת דברינו: 'מה עוד יכולני לעשות כדי שכל בני ישראל ירעישו ויצעקו באמת ויפעלו להביא את המשיח בפועל, לאחרי שכל מה שנעשה עד עתה, לא הועיל… הדבר היחידי שיכולני לעשות – למסור העניין אליכם: עשו כל אשר ביכולתכם – עניינים שהם באופן דאורות דתוהו, אבל, בכלים דתיקון… ואני את שלי עשיתי, ומכאן ולהבא תעשו אתם כל אשר ביכלתכם'. הרבי כאילו אומר – אני כרבי לא יכול לעשות יותר, ולמעשה הוא קורא את חסידיו, אפשר לומר גם מסית אותם, להביא את המהפכה ב'עניינים שהם באופן דאורות דתוהו', ומקונן על כך ש'נמצאים עדיין בגלות, ועוד ועיקר בגלות פנימי בענייני עבודת השם'. אתם לא מבינים את מה שאני אומר לכם, הוא זועק. החסידים שומעים את הנאמר, שהוא הכלי דתיקון, אך לא את האמירה הרדיקלית של האורות דתוהו. זוהי הסיטואציה הטרגית שאליה נקלע המשיח.

האינסוף כמראה לפנים האנושיות

לכך קשורה נקודה נוספת, איתה אני רוצה לסיים.

הרבי, כפי שכבר הוזכר, הפנים לתוך כלי התיקון התורניים את ערכי התוהו של המודרנה, ובתורתו בולטת מאד מרכזיות האדם. למעשה, תהליך הגאולה הוא תהליך שהאדם מחולל. אין אצל הרבי אפילו רמז לחישובי קִצים, גם לא מהסוג שנמצא אצל כמה מנשיאי חב"ד, והוא אף התנגד לכל החישובים הללו.33 בכך הוא לא הופך כמובן לציוני הגואל את עצמו בידי עצמו, שכן בשונה מהאקטיביות הציונית, כאן העיקר הוא כאמור שינוי תודעת ההמון וחזרה בתשובה, ובעיקר התכוונות לתודעה המשיחית. הטנק החב"די הינו טנק מצוות, ועם זאת, יש כאן אמירה שבתשתית שלה היא לא פחות קיצונית מהאמירה הציונית: האדם עצמו יכול לשנות את העולם כולו, ולהביא את הגאולה.

ההתבטאויות של הרבי בנושא זה היו חריפות מאד, ולא בכדי הן עוררו עליו את חמתו של הרב שך. זוהי תפיסה שבה האדם עצמו הופך להיות אלוקים; כך אמר הרבי בפסקה מפורסמת, מתוך דברים שאמר על הריי"צ חודשים מספר לאחר הסתלקותו:

אין הרבי 'ממוצע המפסיק', אלא 'ממוצע המחבר'. במילא אצל חסיד, הוא עם הרבי עם השי"ת, הכל דבר אחד. לא ראיתי מדובר כך בפירוש בחסידות, רק זה 'הרגש', במילא הרוצה להרגיש ירגיש, ושאינו רוצה איני רוצה להתווכח איתו, יהי לו אשר לו.34 במילא אין קושיא הנ"ל אודות 'ממוצע' שייכת כלל, כיוון שזה עצמות ומהות כפי שהשרה את עצמו בתוך גוף. ועל דרך מאמר הזוהר 'מאן פני האדון (הוי"ה) – דא רשב"י' (וכן מפורש כעין זה בנגלה דאורייתא: 'והוי"ה בהיכל קדשו – דא רבי יצחק ברבי לעזר בכנישתא מדרשא דקיסרין'). או כמו שבעת השליחות אפילו מלאך נקרא בשם הוי"ה, או כמו שאמר משה רבינו 'ונתתי עשב'.35

הרבי, אם כן, הינו עצמות בגוף. אלו ביטויים המאליהים את הרבי, והרבי מסתמך כאן על התנסות אישית. כאשר הרב שך ראה את הדברים האלו הוא הזדעזע לחלוטין, עד שהאשים את חסידי חב"ד שהם עובדי עבודה זרה, שהם סוגדים לרבי. למי שלא תופס את הדברים נכון, זה אכן כך; הבעיה כאן היא בעיית השפה, הגורמת לאנשים להבין לא נכון את כוונת הדברים. לשפה החסידית ישנם הרבה מונחים שאי אפשר לתפוס כפשוטם, כפי שעשה הרב שך. ה'ממש' שלו אינו ה'ממש' של הרבי: הרב שך מפרש אותו כשייך למציאות, לעובדות, ואז זו אכן עבודה זרה. אין לו את מערכת המושגים שתיארנו קודם, ההבחנה בין ה'ממש' לבין המציאות. אבל לחסידים יש מבט כפול, מערכת תיווכים בין ה'ממש' לבין המציאות.

אך הדברים אמורים לא רק ביחס לרבי, אלא אף ביחס לכל יהודי. באחד ממאמריו36 מביא הרבי את הפסוק במשלי 'כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם' (כ"ז, יט), וכותב כי 'מבואר בחסידות דלב האדם לאדם קאי לא רק על שני בני אדם… אלא גם על אדם התחתון ואדם העליון'. הרבי מסביר שכמו שהפנים של האדם משתקפות במים, כך גם פני האדם משתקפות באור אינסוף, ולא עוד אלא שהוא טורח להדגיש 'דבמשל המים, זה שפני האדם שמסתכל בהמים נראים בהמים, הוא רק שנראה כך לעין הרואה, ובהנמשל, על ידי העבודה דאדם התחתון נעשה דוגמת עניין זה באדם העליון, ולא רק שנראה כן'. הפנים האלוקיות, המתגלות לאדם תוך כדי מעבר המסנן ומתווך בין אור אינסוף לעולמנו, אינן אלא התגלות של השתקפות והטמעה זו של הפנים האנושיות במי אור אינסוף. במאמר מסובך ומורכב מסביר הרבי את המנגנון של אפקט המראה הזה. לא כאן המקום להסביר זאת, אך נציג את הדברים בקצרה.

הרבי מביא את דברי הרב המגיד 'בפירוש מאמר רז"ל ישראל עלו במחשבה, שהוא כמשל אדם שיש לו בן, שמצד גודל אהבתו אליו, נחקקה צורת הבן במחשבתו. וכיון שאצלו יתברך העבר והעתיד אחד, לכן נחקקה צורתם של ישראל במחשבתו יתברך גם קודם שנבראו. דזהו גם ענין במי נמלך – בנשמותיהן של צדיקים'.37 בהקשר זה מפתח הרבי תורת שמות מרתקת, המתמקד בקריאה בשם:

והמשל על זה הוא משם האדם, דזה שנתחדש בהאדם על ידי שיש לו שם הוא רק שבאם יקראו אותו בשמו יהיה פונה (נמשך) להקוראים אותו. דמציאותה של המשכה זו (שנפנה לקוראיו בשמו) מתחילה בעת שקוראין אותו בשמו, ולפני שקוראין אותו בשמו לא ישנה ההמשכה, וגם לא מקור להמשכה… על דרך זה הוא בנוגע לשמות התואר והמעלה, דכשקוראין אדם בשם חכם או חסיד וכיוצא בזה, על ידי שבחים אלה מעוררים את כוח החסד והחכמה שבו שיומשכו מההעלם אל הגילוי. וכמבואר בתורה אור ובכמה דרושים דעשר ספירות הגנוזות הם עשרה שמות, שעל ידי הקריאה בהם תהיה התהוות הספירות… ולמעלה על ידי קריאת השמות נעשה עצם מציאות הספירות, דקודם הקריאה לא היו ספירות כלל, גם לא בהעלם.38

הרבי מציע כאן תורת שיום מודרנית: בניגוד לתפיסה הקלאסית, לפיה השם איננו אלא סימן המצביע על העצם שקדם לו, תורה זו סוברת שהשם הוא המכונן את הדבר. השם הפרטי אינו פונה אל האדם שקדם לו, אלא מכונן את האפשרות של היענותו לשמו. הרבי משליך תפיסה זו גם לספירות, שהינן התארים האלוקיים: מציאותן של הספירות היא מענה לקריאה האנושית.

האדם אפוא הינו המכונן של המציאות, ולא רק האנושית אלא גם זו האלוקית. מציאות זו חוזרת ומשתקפת אליו כמו באפקט המראה בפנים האלוקיות, אחרי שהוטבלה והתמזגה באינסוף, ומכאן איכותה העצמית והאינסופית. אלו דברים לגמרי לא פשוטים, וכאמור לא כאן המקום להרחיב עליהם את הדיבור. אך תודעה זו היא בדיוק תודעת האדם המשיחי, ולמעשה זוהי הקצנה של מטפורות הכינון המודרניות, והבאתם לכלים דתיקון.

משיחיות ללא אלימות

מדוע אם כן הרבי נכשל? מדוע הלך לעולמו בלי לחולל את המהפך המשיחי? באופן אישי אני לא חושב שהשאלה היא האם הרבי היה משיח או לא. בגמרא כתוב שבכל דור ישנה אישיות שמסוגלת להיות משיח. השאלה האמיתית היא למה המהלך לא הצליח?

לכך יכולות להיות מספר תשובות. ייתכן שהסיבה היא שחסידיו של הרבי סירבו לשמוע את אמירתו או לא הבינו אותה, שכלי התיקון מנעו אותם מלתפוס את אורות התוהו.39 קרה לחלק מחסידי חב"ד מה שקרה לחסידי הראי"ה: האמת הגדולה, הרוחנית, הפכה לדוֹגמה. ברגע שהתורה מאבדת את הרוח המיסטית המקורית שממנה נבעה, היא מאבדת האמת שלה. כשאנו קולטים משפטים מהסוג שהרבי אמר שלא מתוך הלך הרוח שבו נאמרו הם הופכים להיות מופרכים, ואם נתעקש עליהם אפילו לאלימים ונמהרים. האמת, האמונה, ההתרחשות, שהיא דבר חי, הופכת להיות דבר נוקשה, ואז לא רק שלא מתגברים על האובייקטואליות ומגיעים לממשי, אלא להיפך – בונים עוד כמה סוללות של בטון שעוטפות אותנו ומפרידות אותנו מהמגע עם הממשי, שהוא גם המגע עם האלוקי. הסיבה העמוקה לכך נעוצה בשילוב הלא פשוט של המודרנה בתורות אלו.

אפשר גם לטעון שהערכתו של הרבי שכבר 'איכשר דרא' והתודעה האנושית מזומנת להחלפה הייתה מוטעית, שהאנושות טרם הגיעה לרמה הנדרשת, ולכן החזון המשיחי כשל. התודעה שהרבי דיבר עליה מקבילה במובן מסוים לזו שאני אוהב תמיד לייחס לעולם הפוסטמודרני – תודעה שבה אפשר לכונן את העובדות; אבל ייתכן שהתודעה הזו עוד לא בשלה, שזמנה עוד לא הגיע. זה סימן שאלה אחד שאני רוצה להציב לגבי הדברים, על אף שמבחינות מסוימות אני כן מזדהה עם האמירה שנדרשת מאיתנו קפיצת תודעה ייחודית ובסיסית, פיתוח כלים שיפתחו אפשרויות שחסומות בפנינו היום.

אם הדור לא היה בשל הרי שהייתה זו דחיקת הקץ, והיא שהביאה לפטירתו של הרבי.40 תנועת ההתגברות של ה'לכתחילה אריבער' צריכה להיות אירוע טהור, ספיריטואלי וחסר אלימות לחלוטין; אסור לו לקפוץ ולחרוג מעבר למה שהוא, ואולי כאן, כמו במקרה של משיחים קודמים, אירע הכשל. השאלה המשיחית האקוטית הינה שאלת הקפיצה, הדילוג או ההתגברות, ובשפה הלאקאניאנית בה פתחנו – היכולת להתגבר על ההתנגדות של הממשי למציאותי.

הרבי האמין שהתנאים לכך בשלו, שצריך רק דחיפה קטנה כדי להוציא לפועל את מה שכבר קיים.41 אבל האם תתכן בכלל תנועה כזו, או שמא המהפך חייב להתחולל בדרך של ממילא? האם כל תנועה השואפת להתגבר על השניות באופן שאיננו ספונטני לחלוטין כוללת בתוכה אלימות, ולכן סופה להיכשל? הרבי אמר 'תעשו, תתגברו!', ובאמת יש מקום להתגברות עצמית, אבל ההבחנה בינה לבין אלימות היא לגמרי לא פשוטה; והאלימות, עצם הפעלת הכוח, דווקא מנציחה את הפער. האם יש אפשרות של קפיצה ואפילו דחיפה ממקום שלא נמצאים בו? האם זה לא המובן העמוק של דחיקת הקץ האסורה? האם ייתכן פאתוס משיחי שאיננו כוזב, פאתוס של התגברות עצמית טהורה?

אלו השאלות העמוקות שאני שואל את עצמי, ואיני יודע לענות עליהן. אך מה שאני רוצה לקחת מהדברים הוא את האמונה במשיח. לא רק האמונה בכך שיכול להיות אחרת – זה גם דבר חשוב – אלא בכך שיהיה אחרת. זו השאלה של המשיחיות: האם אני מאמין שיהיה אחרת, או שנמשיך לגרור רגליים לכל אורך חיינו, ואין אופציה שנגיע לעולם עם טוב ממשי.

אני לא יודע איך אפשר לעשות את התנועה הזו, אבל יש לי את האמונה שיש תנועה כזו ומקום כזה. יש לי את האמונה שבמונח המודרני קוראים לה אמונה ב'אחרות': לא משהו שהוא תוספת או משהו שנבנה על גבי מה שקיים, אלא אמונה באחר המוחלט שמבחינות מסוימות הוא אינו נגיש, ואין רצף בינו לבין העולם שלנו. אני חושב שיום אחד המציאות תבוא לגאולה, וכל הנואלות, האכזריות, והברבריות שהאנושות חיה בהן ייעלמו. יש לי אמונה מאד עמוקה שכל זה לא מחויב המציאות, שיכול להיות עולם של טוב.

אנו כל הזמן חיים בפחדים מכל מיני סוגים. גם פחדים כלליים – הגרעין האירני, החמאס – וגם פחדים פרטיים. נסו לדמיין את האנושות חיה ללא פחד, ותראו כמה זה קשה. אבל אפילו אם אנו רק מצליחים לדמיין את זה, כבר בכך נוצר מגע עם הממשי. אני חושב שאנחנו יכולים להתנסות במגע עם הממשי בזמנים מסוימים. לאו דווקא בזמני משבר, שגם הם הרבה פעמים מביאים אותנו למקומות הללו, אלא גם בזמנים של תפילה, של חסד עמוק. אדם יכול לגעת בממשי, לצבוט את עצמו ולומר 'היינו כחולמים'. אלו באמת הבלחות, לא המעבר הטוטלי שאחריו אתה שם וזהו. אבל אם אי פעם נגעת בדבר אתה כבר יודע לזהות אותו, להבחין שאתה לא חי בממשות, כמו בסיפור של רבי נחמן על היין ההונגרי. כאשר אנו חיים בעולם, עלינו להיות מודעים לכך שזהו רק עותק חיוור ודהוי של העולם שיכול להיות.

אני מאמין שיהיה עולם כזה, וזה העולם שבו בני אדם נועדו לחיות, לכך הם נולדו. אני מאמין שזה יכול לקרות עכשיו, אבל האם אני מאמין שזה אכן יקרה עכשיו? כאן אני מסתבך. עם זאת, את האמונה שזה יכול להיות יש לי. מתי אני לא יודע, אולי ברגע הבא. פתאום נהפוך לישויות קורנות ואור אחר יופיע בעולם, ואז נדע שאנחנו נמצאים שם.