ראיית פנים

על הכניסה לפרדס כהתמודדות עם טראומה, ועל הניסיון לבנות סיפור שיאחה את השברים.

דוד גדליה

מצוות עלייה לרגל חביבה מאוד על משפחתנו. אנו יוצאים מביתנו בבית שמש והולכים, והצעירים בינינו מגיעים לכותל אחרי כעשר שעות, לאחר הליכה מאומצת של כארבעים קילומטר.

קשה לתאר את החוויה וההרגשה. אחרי כחמש שעות של הליכה נופל עליי איזה שקט נפשי; גם כשאנו מגיעים לירושלים כל הרעש והאנשים מתקבלים ברוגע, וכשרואים את הר הבית, לא רוצים כלום מלבד לשבת ולהיות במקום הזה.

עלייה לרגל היא גם מצווה עם סתירה מובנית: בפרשת כי תשא התורה מנגידה את הציווי לראות את פני האדון – 'שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי הָאָדֹן ה' אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל' (שמות ל"ד, כ) – עם המציאות של 'לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת פָּנָי, כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי' (שם ל"ג, כ). נראה לי שראיית פני ה׳ היא מפגש עם מציאות שמעבר לחושים, מעבר ליכולת הקליטה והפירוש.

כחודש אחרי נפילת בננו יוסף מלאכי הי״ד, בלחימה פנים אל פנים מול מחבלים ובהצלת אזרחים עם חבריו בשביעי באוקטובר, ביקרנו כמשפחה בכפר עזה. חברו לצוות של יוסף ושותפו ללחימה באותו יום ליווה אותנו, וסיפר בדרכו הצנועה והשקטה את שנעשה. עברנו בין הבתים ההרוסים, ופגשנו תושב שבנו נהרג, כלתו ונכדתו נחטפו, וביתם נהרס כליל. בו בזמן הסתובבו שם תיירים מארה״ב, ומעלינו מסוק קרב חג וירה לתוך עזה, כשאנו שומעים את היציאה של הטיל ואת הפגיעה, ורואים את העשן. עברנו סמוך למקום שבו הרכב שבו נסע יוסף נפגע מ-RPG ועלה באש, עמדנו מול השער שממנו נכנסו המחבלים יימח שמם, וכתבים זרים מיפן עמדו וצילמו. לידינו עמד עץ שרוף, וחברו של יוסף הסביר כיצד כאשר יצאו מהאש נזרקו עליהם רימונים. יוסף קפץ לכיוון השער, ושם נורה ונהרג.

לקח לי כמה ימים להתאושש, לחזור לתפקד כבן אדם. בשבילי, הביקור בכפר עזה היה ביקור בפרדס, ראיית פני האדון – הצפה של החושים במראות שאין להם פירוש, כאשר אני לא יכול להסביר לעצמי מה אני רואה וחש.

נראה לי שהיום היינו מגדירים את הקושי בכניסה לפרדס כטראומה. ואם כך, את ארבעת התיאורים של הכניסה לפרדס, עליהם מספרת הגמרא בחגיגה יד ע"ב, אפשר לראות כארבעה דרכים להתנהל מול טראומה – אישית ולאומית.

תנו רבנן: ארבעה נכנסו בפרדס, ואלו הן בן עזאי, ובן זומא, אחר, ורבי עקיבא…

בן עזאי הציץ ומת, עליו הכתוב אומר 'יקר בעיני ה' המותה לחסידיו' (תהלים קטז)

בן זומא הציץ ונפגע, ועליו הכתוב אומר 'דבש מצאת אכול דייך פן תשבענו והקאתו' (משלי כה)

אחר קיצץ בנטיעות

רבי עקיבא יצא בשלום.

בן עזאי מת. הוא הבין את המרחק בין העליונים לתחתונים, בין הטוב האלוקי למציאות הקשה שלנו כאן, ורצה להיות במקום הנעים. אני מבין את הרצון הזה, וגם אצלי עברו מחשבות כאלה – מה לי ולמקום הזה, אני רוצה להיות עם יוסף.

בן זומא נפגע. הוא ביקש להבין את משמעותו של המרחק בין העליונים לתחתונים, כיצד ה׳ הטוב פוגש את המציאות שאנו רואים, כמסופר בהמשך גמרא שם: 'אמר לו [בן זומא]: צופה הייתי בין מים העליונים למים התחתונים, ואין בין זה לזה אלא שלש אצבעות בלבד, שנאמר "ורוח אלהים מרחפת על פני המים", כיונה שמרחפת על בניה ואינה נוגעת'.1

אני חי את בן זומא לפנות בוקר. העולם שקט, הציפורים עדיין לא התעוררו, ואני תוהה מה אם – מה אם יוסף היה קופץ לצד שמאל עם חברו ולא לכיוון השער, מה אם היה נשאר אחרי שנזרק הרימון, ולא היה מסתער עם אקדח, מה אם… זה לא מקום טוב. הוא תולה אותי על בלימה בין שמים וארץ.

אחר קיצץ בנטיעות. הוא ראה שתי רשויות בעולם העליון, במקום אחת – כלומר, הוא ראה חיבור בין העליון לתחתון. אחר מבין לחלוטין מה אירע בכפר עזה: הקב״ה היה נוכח שם, הוא פשוט לא עושה דברים נעימים.2 האמת היא שאני לא מוצא את עצמי שם. לא משום שאני מבין אחרת, אלא משום שאני לא מבין.

רבי עקיבא יצא בשלום. ה׳ הוא נפרד ונשגב, והופעתו בתחתון היא בשקט, רק בדרך השלילה – לא ברוח ולא באש, רק בקול דממה. לעמוד מרחוק, לראות סיפור גדול, כללי, לאומי. זו תנועה שאני פוגש לפעמים, והיא משיבת נפש.

טראומה היא מציאות שבה קליטת החושים אינה מוצאת מקום, ואנו פוגשים הרבה תופעות חדשות שאינן יכולות להתארגן יחד באופן הניתן להבנה. כאשר יש סיפור המחבר בין התופעות, אפשר לתת להן הקשר;3 אבל אם אין דרך ליצור את הקשר בין המרכיבים, לא יכול להתקיים סיפור. לכן טראומה מביאה לעתים לאיבוד משמעות: מציאות ללא סיפור מאבדת אינפורמציה, ואנו נשארים עם פער גדול מדי בין העולם הפנימי לעולם החיצוני, מאבדים את היכולת לחבר ביניהם, מאבדים משמעות.4

הציווי לראות את פני האדון, לעלות לרגל, הוא ציווי להיכנס לפרדס – אבל בציווי זה מובנה גם הפתרון המלמד כיצד לצאת בשלום. נראה לי שהעלייה לרגל היא בניית סיפור שמטרתו להגיע למעלות בית המקדש ולא להיפגע, לראות את פני ה׳ ולא לחוות 'סינדרום ירושלים'. ההליכה בונה סיפור, מקשרת את ההולך והעולה לרגל בקשר חזק עם המציאות, עם האדמה, עם העם שפוגשים בדרך.

אינני יודע מה הסיפור הגדול. כאשר אני בתוך כפר עזה, בפרדס, אני לא רואה סיפור אלא פיסות של חיים, רסיסים. אבל יש לנו דרך ללכת, ביחד ובנפרד, כל אחד בדרכו. ניפגש בדרך לירושלים.