'שם ישראל': לקראת מפגש מחודש עם יהדות התפוצות

קריאה לחשיבה מחודשת על המכנה המשותף העומד בבסיס המפגש עם היהדות הליברלית.

איתן אברמוביץ

ה

לאחר שנים רבות של נתק וחשדנות, נדמה שבשנים האחרונות נפתחים יותר ויותר פתחים במחיצות שבין היהדות האורתודוקסית בארץ ליהדות הליברלית בעולם. מפגשי היכרות הדדית ושיתופי פעולה ראשוניים בין הקהילות מתקיימים בהקשרים שונים, ולא רק באזורים המתונים של האורתודוקסיה.1 אמנם הנושא עדיין מעורר פולמוסים סוערים,2 אבל נדמה שלאחרונה קולם של המקרבים גובר על זה של המרחיקים.

מפגשים כאלו, גם כשמטרתם רק לקרב את הלבבות, הם תמיד גם פתח לחשיבה מחודשת על ההגדרה העצמית של כל אחת מהקהילות, על המשותף ועל המבדיל. המפגש עם הקרוב הרחוק, עם מי שגם דומה לי וגם שונה, שמשתמש באותן המילים אבל מתכוון אולי למשהו אחר, מעלה אל המודעות את הנחות היסוד שמקשרות ומפרידות בינינו, ומעורר אותן לבחינה ולניסוח מחודשים.

אחד הנושאים היסודיים הנבחנים מחדש בעקבות המפגש עם היהדות הליברלית הוא ההגדרה הבסיסית של הזהות היהודית, שביטוייה המרכזיים הם היחס לנישואי תערובת ואופיו של הגיור. באופן מפתיע, ההתקרבות בין הזרמים מתרחשת במקביל לדיון הסוער והמתמשך על נושאים אלו, דיון המשליך על עתידה של היהדות הליברלית ועל יסודות הגדרתה העצמית, ולנוכח התגברות הקולות הקוראים ליהדות פוסט-אתנית המבוססת על ההגדרה העצמית של היחיד, ולא על מוצאו המשפחתי.3 עקב כך נוצר מצב משונה: הצד האורתודוקסי מגיע למפגשים מתוך אהבת ישראל ודאגה לאחדות העם, אך ברקע מרחפות שאלות יסודיות על עצם הגדרתו של העם הזה.4 גם אם נמנעים מעיסוק בשאלות אלו, הן נוכחות במפגש כמתח מוסווה שעשוי להתעורר בכל רגע, ולהציף את השאלה מה באמת קושר ביני לבין האדם שמולי – האם כשאנו נפגשים כיהודים, אנחנו מדברים על אותו הדבר?

זו אינה שאלה תיאורטית, אלא אתגר דוחק. אנו חיים בתקופה שבה ברגע שמביטים אל מעבר לגבולותיה של היהדות הישראלית, כבר קשה להתייחס בפשטות למונח 'עם ישראל', ולעורר את קרבת הלבבות ואת הרצון במפגש על בסיס הדיבור על משפחה אחת ואחים רחוקים. נראה שביחס ליהדות התפוצות בכלל, והיהדות הליברלית בארה"ב בפרט, עולם הדימויים המשפחתי הולך ומאבד את כוחו לייצר בסיס משותף. ההתקרבות שבין הזרמים היא הזדמנות לחשיבה מחודשת על המצע שעל גביו מתקיים המפגש, והיא אולי האתגר המרכזי שמפגשים אלו מציבים בפנינו. בדברים שלהלן אני מבקש להציע כיוון מחשבה ראשוני להתמודדות עם אתגר זה.

'ישראל' כסימן שאלה

כיהודים אורתודוקסיים אנו רגילים לחשוב על עם ישראל קודם כל במונחים משפחתיים, ולזהות את עצמנו כ'בני אברהם יצחק ויעקב'. כאמור, זוהי גם התודעה המלווה את המפגשים עם היהדות הליברלית, המכנה המשותף עליו אנו נשענים כדי להיפגש למרות ההבדלים.5 מה קורה כאשר אנו נחשפים לרפיפות של המכנה המשותף הזה, לחילוקי הדעות היסודיים המערערים עליו? מה קורה כאשר אני מתוודע לכך שייתכן כי היהודי שלפני כלל אינו תופס את יהדותו כעניין של מוצא משותף, ועצם הגדרתו כ'יהודי' נשענת על מושגים שונים משלי?

מה שקורה הוא שאני נחשף לפתיחות של המונח 'יהודי'; השם 'ישראל' הופך ממטבע לשוני עובר לסוחר לסימן שאלה, למסמן שהמסומן שלו אינו מובן מאליו אלא זוקק פירוש. נוצרת הזרה, חיץ רפלקטיבי ביני לבין המילים המוכרות ביותר שבאמצעותן אני חושב על עצמי, ואני נדרש לחשיבה מחודשת על האופן שבו אני משתמש בהן, ועל זיקתי למי שתופס אותן אחרת. ייתכן שהתגובה לכך תהיה התכנסות וניתוק, התפוגגות של הזיקה והעניין המקיימים את המפגש; אך אפשר גם שהמפגש יקבל פנים חדשות, שיישען על בסיס שונה ויפעמו בו אנרגיות אחרות.

אותי הוליכו המחשבות האלו אל המונח 'שם ישראל', ואל האופן שבו משתמש בו רבי צדוק הכהן מלובלין. ההבנה האינטואיטיבית של מונח זה מתקשרת בעיני לדיון כאן, כיוון שכאשר חושבים על 'ישראל' כ'שם' אפשר לחוש את המרווח בינו לבין המכונים בו, ולתהות על האופן שבו נעשה שימוש בשם זה. כפי שנראה מיד, זהו גם ההקשר שבו נזקק אליו ר' צדוק.

בדברים שלהלן אני מבקש להציע את המונח 'שם ישראל' כפתח לחשיבה מחודשת על המרחב שבו מתקיים המפגש בין היהדות האורתודוקסית לזרמים הליברליים. איני מציע לשנות את האופן שבו אנו תופסים את הזהות היהודית שלנו ואת ההשלכות ההלכתיות הכרוכות בו, ולהצטרף להגדרת הפוסט-אתנית של היהדות; הכוונה היא רק לאופן שבו אנו חושבים על הזיקה בינינו לבין יהודים שאינם שותפים להגדרה המשפחתית, לתפיסתנו את המרחב שבו אנו פוגשים אותם ולאופן שבו אנו מבינים את הזיקה בינינו לבינם. כפי שאסביר להלן, אני סבור שהבחנה בין האופן שבו אנו מגדירים את יהדותנו לבין המרחב שבו מתקיים המפגש עם יהודים שמגדירים את עצמם בצורה שונה, תאפשר להגן על ההגדרה המשפחתית של היהדות מפני שחיקתה, ולקיים את המפגשים עם היהדות הליברלית על בסיס כנה ויציב יותר.

עיקר היהדות – בקריאת שם ישראל

ר' צדוק עסק רבות במשמעותו של המוצא היהודי, וסימן קווי מחשבה ייחודיים לדיון בנושא.6 במסגרת עיסוק זה, הוא משתמש במונח 'שם ישראל' בהקשר מסוים – במקומות שבהם ישנו מתח בין המוצא היהודי לקיום בפועל, בין היהדות כזהות נתונה לבין האופן שבו האדם מעצב בעצמו את זהותו.7 הדוגמא היסודית לכך היא ההבחנה בין מי שנולד כיהודי למי שהצטרף לעם ישראל באמצעות גיור: 'דאילו הגרים ברישא "והייתם לי לעם" וכו', שעל ידי השתדלותן דווקא בשם ישראל יכונו, שבאים להתגייר. מה שאין כן ישראל הוא מלידה מבטן בלא השתדלותו, דאפילו חטא ישראל הוא'.8 ר' צדוק מתאר כאן את הגר והיהודי מלידה כשני ביטויים שונים של 'שם ישראל': עבור היהודי 'מלידה מבטן', 'שם ישראל' הוא גרעין הזהות הראשוני והבלתי משתנה, זה שכל גלגולי הקיום לא יעקרו אותו; הגר, לעומת זאת, נותן לעצמו את 'שם ישראל' מכוח בחירתו.9

השימוש במונח 'שם ישראל' בהקשר זה משקף את המודעות של ר' צדוק לאפשרויות השונות שפותח מונח זה, המתמקמות במרווח שבין השם לבין מי שמכונה בו. בכמה מקומות ר' צדוק מנסח זאת במפורש, כשהוא  מבחין בין היהודי מלידה הזכאי ל'עצם השם', לבין מעמדו של הגר הזוכה בו רק כ'כינוי': 'הגרים אי אפשר להם לזכות למעלת ישראל כיון שאינו מזרעו של יעקב, רק כמו שאמרו חז"ל על פסוק "בשם ישראל יכנה" – אלו גרי הצדק, שהוא רק כמו כינוי ולא עצם השם'.10 'שם ישראל' יכול לסמן מהות נתונה, או לתפקד ככינוי נרכש; בדרך כלל ר' צדוק מעניק עדיפות למהות על פני הכינוי,11 אך אין בכך כדי לטשטש את העובדה ששתי האפשרויות חולקות את המרחב המשותף של 'שם ישראל'.

בהמשך לכך, בפסקה יוצאת דופן בספר 'צדקת הצדיק' מציב ר' צדוק את המונח 'שם ישראל', עם כל הפתיחות והגמישות שלו, כיסוד הזהות היהודית:

עיקר היהדות – בקריאת שם ישראל. כמו שנאמר 'זה יאמר לה' אני וזה יקרא בשם יעקב וזה יכתוב ידו לה' ובשם ישראל יכנה' (ישעיה מד), שלא יהיה לו רק מעלה זו שמכונה בשם ישראל די.

ומצינו בריש פרק כלל גדול (שבת סח:) גר שנתגייר בין האומות ומביא חטאת על החלב והדם והשבת ועבודה זרה, עיין שם דלא ידע כלל שזה אסורה, ואפילו על עבודה זרה ושבת. ונמצא שלא ידע כלל מכל התורה, ובמה הוא גר להתחייב חטאת? רק בקריאת שם ישראל די…12

ר' צדוק שב ומתאר כאן את 'שם ישראל' ככינוי, אך הפעם הוא מתעלם מההבחנה שבין היהודי מלידה לבין הגר, ומתאר את הכינוי, את הצד הרופף והפתוח של השם, כ'עיקר היהדות'. הדוגמא שהוא בוחר להמחיש באמצעותה את הקריאה ב'שם ישראל' בולטת בקיצוניותה: לא רק שמדובר בגר ולא ביהודי מלידה, אלא שמדובר אף באדם שאימץ לעצמו את הזהות היהודית כ'שם' בלבד, ללא כל תוכן קונקרטי. המקרה המוזר של הגר שנתגייר בין האומות בלי שידע דבר על היהדות שקיבל על עצמו, המובא בגמרא כאפשרות היפותטית במסגרת דיון הלכתי על חיוב חטאת, הופך אצל ר' צדוק ממקרה קצה ליסוד הזהות היהודית, בסיס לקביעה העקרונית כי 'בקריאת שם ישראל די'. 'שם ישראל' מוצג בדבריו ככינוי המתקיים בנפרד מהמוצא ומאורח החיים; אמנם אלו הביטויים השגורים שלו, אך 'עיקר היהדות' מתקיים גם בלעדיהם.13

מהדמיון אל ההבדל

עם הניסוח הסתום והעוצמתי הזה, שר' צדוק מותיר אותו בעמימותו, אני מבקש לשוב אל המחשבות שמעורר המפגש עם היהדות הליברלית.

בדומה לגר שנתגייר בין האומות, גם מפגש זה מעלה אל המודעות את הממד העצמאי של 'שם ישראל', המתקיים בנפרד מהאופן שבו אנו רגילים להשתמש בו. עולם הדימויים המשפחתי שאיתו אנו מגיעים אל המפגש מושם בסוגריים, ובמקומו מופיע 'שם ישראל' כמרחב אלטרנטיבי, מרחב חדש שאופיו וגבולותיו אינם מוגדרים בבירור.

לאור ההתרופפות של המכנה המשותף המשפחתי כבסיס למפגש, אני מציע את המרחב הזה כמקום למפגש מסוג אחר. אפשר לבוא למפגשים עם יהודים שהגדרתם העצמית שונה לא מתוך חיפוש הקשר עם אחים רחוקים, אלא מתוך ההנחה ש'עיקר היהדות בקריאת שם ישראל', היוצרת זיקה לכל מי שהשם הזה שגור על שפתיו, כל מי שמפרש אותו בחייו. כאמור, ההצעה כאן אינה לוותר על הגדרת הזהות היהודית המשפחתית, במעגלים בהם היא עדיין רלוונטית. כאשר אני מתמקם במרחב של 'שם ישראל' אני לא מוותר על הפינה שלי בתוכו, על התפיסה שלי את השם הזה במונחים של משפחה; אבל אני מכיר בזיקה שלי למי שמשתמש ב'שם ישראל' בצורה אחרת, ופוגש אותו מתוך הזיקה זו, בלי להתכחש להבדל היסודי בינינו. במקום לחשוב על המפגש עם יהדות העולם כמתקיים בין ענפים שונים בשושלת היוחסין, אפשר לחשוב עליו כמפגש בין פירושים שונים למונח משותף, בין התפצלויות שונות בהשתלשלות של מסמנים. במרחב כזה נוצרות אנרגיות שונות מאלו שמניעות את המפגש מבוסס המשפחה: העיקר אינו המכנה המשותף אלא דווקא ההבדל הנוצר על גביו, הסקרנות שהוא מעורר – מה הם עושים עם המסמן היקר לי כל כך? לאן הם לוקחים אותו, ומה זה אומר על המקום בו אני מונח?

אפשר לנסח את השינוי המוצע כאן כהעברה של המפגש בין הזרמים היהודיים מן המרחב המשפחתי למרחב הלשוני. כדי להמחיש את ההבדל בין מרחבים אלו, אשתמש בהשוואה שערך ביניהם לודוויג ויטגנשטיין. ויטגנשטיין תיאר את היחס בין השימושים השונים של מילה בשפה כ'רשת מסובכת של דומויות החופפות וחוצות זו את זו', אותה הוא כינה 'דמיון משפחתי': 'שכן כך חופפות וחוצות הדומויות השונות השוררות בין קרובי משפחה: מבנה גוף, תווי פנים, צבע עיניים, הליכה, מזג וכו".14 הדמיון המשפחתי אינו מבוסס על תכונה אחת המשותפת לכל בני המשפחה, אלא על רשת של דומויות חלקיות; כל אחד דומה לחלק מהאחרים בדרך זו או אחרת. לפי ויטגנשטיין, כך נראה גם מבנה השפה: אין בהכרח מכנה משותף לכל האופנים בהם אנו משתמשים במילה מסוימת, ועם זאת כולם קשורים זה לזה בשורה של זיקות חלקיות.15 ההבדל הוא שכאשר אנו מתבוננים במשפחה, אנו מבינים את הרשת המקוטעת כביטוי למוצא המשותף, ומדגישים את הדמיון על פני ההבדל. לעומת זאת, אם חושבים על 'ישראל' כמילה בשפה ולא כשם משפחה, אפשר לשמר את הזיקה למרות המודעות להבדל ולחוסר הרציפות. כאשר אני פוגש יהודים במרחב הלשוני שיוצר 'שם ישראל', אני מודע לכך שהם גם דומים לי וגם שונים ממני, ומה שמחבר בינינו אינו המוצא המשותף החופף על כולנו אלא השותפות למרחב הגמיש והמגוון שבו מתפרש שם זה. במרחב כזה ההבדלים אינם מערערים על הבסיס לקיומו של המפגש; אדרבה, הם עשויים לשמש כמוקד של משיכה ועניין.

זהו מרחב שונה מאד באופיו מהמרחב המשפחתי בו אנו רגילים לפגוש את יהדות העולם בכלל, והיהדות הליברלית בפרט. יש מקום לחשוש מכך שמפגשים שיתקיימו מתוך גישה כזו יצטמצמו לכדי שיח אינטלקטואלי מוחצן, אולי אף מנוכר ואדיש; בנוסף לכך, גם החוסר בגבולות הברורים מעורר שאלות מורכבות.16 עם זאת, ספק אם אפשר להמשיך כרגיל. החשיבה על יהדות העולם כמשפחה אחת גדולה דורשת מידה גוברת והולכת של התכחשות למצב בפועל, ומה שחשוב יותר – התכחשות לפערים היסודיים בהגדרת הזהות שבבסיס המפגש. החמימות המשפחתית אולי מאפשרת מפגש נעים יותר, אך היא עלולה לגלוש בהדרגה אל נאיביות וחוסר כנות. לעומת זאת, הוויתור על דימוי המשפחה כמסגרת לקיומה של הזיקה עם היהדות הליברלית עשוי דווקא להגן על דימוי זה, כיוון שהשימוש בו יישמר להקשרים בהם יש לו על מה לסמוך, ולא ייהפך למטפורה שחוקה.

מי שמעוניין לשמור על הזיקה עם יהדות העולם גם כאשר השמיכה המשפחתית אינה יכולה יותר לכסות על ההבדלים, נדרש ליצור אותה במרחב אחר. 'שם ישראל' יכול להיות מרחב כזה.