על שתי דרכים להתמודדות עם הייסורים: אמונה בגאולה העתידית, או בכי של מחאה כנגד המציאות הנוכחית.
נעם סמט
חודשי המלחמה העוברים עלינו הפגישו אותנו עם גילויי גבורה ומסירות הנפש מופלאים, אך גם עם מצוקה וצער, ייסורים פרטיים ולאומיים.
הייסורים כרוכים לא רק בכאב של משפחות הנופלים והפצועים, ולא רק בדאגה המייסרת לגורלם של החטופים, אלא גם בתחושה הרחבה של הסתר הפנים, אבדן האמון במערכת ושאלת 'היום שאחרי'. ההתמודדות עם כל אלה תובעת מאתנו כוחות נפש גדולים וקשב עמוק.
בתורה ר"נ בספר ליקוטי מוהר"ן, העוסקת בשאלת ההתמודדות עם הייסורים והצער, מצאתי פתחי נחמה ותפילה. ר' נחמן מלמד כי אמנם יש ייסורים אובייקטיביים שלא ניתן להימנע מהם, אך עיקר הייסורים הם תוצאה של חסרון הדעת:
דע שכל מיני צער וכל היסורים אינם רק מחסרון הדעת, כי מי שיש לו דעת ויודע שהכל בהשגחה מהשם יתברך, אין לו שום יסורין, ואינו מרגיש שום צער, כי "ה' נתן וה' לקח" (איוב א). ואף על פי שיש יסורין שבהכרח מרגישים אותם… אף על פי כן היסורים קלים מאד ונוחים להתקבל בעת שיודע בדעת ברור שהכל בהשגחה מהשם יתברך.
עיקר הייסורים אינו הכאב עצמו, אלא חוויית הנטישה והסתר הפנים הכרוכה בו, חוסר הוודאות וערעור הביטחון. הטראומה איננה רק הנוכחות של הפגיעה, היא גם מבטאת את הערעור שהיא יוצרת במערכי החיים הרחבים, בביטחון הקיומי של האדם ובתודעת הרצף הפנימי שלו. האדם הסובל והמיוסר מאבד את האמון שלו בחיים ובהארת הפנים שבהם, וממילא ייסוריו מתגברים ומתעצמים. הוא מתמלא בתהיות על עתידו, ונופל לקטנות המוחין, לחרדות ולחששות. את הקרע הזה מבקש ר' נחמן לתקן באמצעות המשכת הדעת – ההתמלאות בתחושה ש'הכל בהשגחה מה' יתברך' – וכך גם הפגיעה והקושי ימצאו את מקומם וריפויים בתוך מסגרת נראטיבית תומכת, שתעניק מבעד לקושי חוויה של פשר ונוכחות.
כיצד יתמלאו החיים בדעת? כיצד יוכל האדם להרגיש את נוכחות ההשגחה בחייו? ראשית, ר' נחמן מפנה אותנו אל האוטופיה, אל סוף העולם:
וכשהקדוש ברוך הוא רוצה לרחם על ישראל ולהושיעם מגלותם, ולעשות קץ וסוף מהמצר להם, אזי ממשיך עליהם השגחה… ודע שזאת ההשגחה הוא ממשיך מסוף העולם, כי לעתיד בעת הקץ יתבטל הטבע לגמרי, ולא יהיה רק השגחה לבד, כמה שכתוב "כי השמים כעשן נמלחו והארץ כבגד תבלה" (ישעיה נ"א), היינו שיתבטל הטבע… ולא יהיה שום מזל רק השגחה לבד, ואז יהיו ישראל למעלה. ועל כן גם עתה כשהשם יתברך רוצה לעשות קץ וסוף מאיזה עכו"ם ושיהיו ישראל למעלה, אזי ממשיך עליהם השגחה מקץ וסוף העולם, שאז לא יהיה רק השגחה, ועל ידי זאת ההשגחה נתעלים ישראל ונעשה קץ וסוף מהעכו"ם שהיה מצרה להם.
הישועה העכשווית, שהיא הפתח אל הדעת, נמשכת מן האוטופיה, מן היכולת שלנו להאמין בעתיד המשיחי המתוקן ולאחוז בו. הקב"ה נזקק כביכול גם הוא להמשיך את הישועה מאותו קץ פלאות, להמשיך השגחה מסוף העולם. הישועה, גם זו המיידית, איננה אלא נוכחותו של העתיד-לבוא האוטופי בתוך הכאן והעכשיו. 'סוף העולם' האוטופי הוא מקום שבו יתבטל הטבע לגמרי ולא תהיה רק השגחה לבד, חוויה פלאית של עטיפה ומוגנות, שייכות ופשר. האחיזה באוטופיה מייצרת את הנקודה הארכימדית שממנה אפשר להמשיך חסד ודעת אל המציאות החלקית והמצערת שלנו. מכוח האחיזה הזו מתעלה המציאות העכשווית אל מעבר למקרה, וחוזרת להיות מציאות מושגחת. הביטחון יכול לשוב למקומו, והקשיים מקבלים מקום חדש בסיפור, המעניק להם פשר ומשמעות. מתוך כך יכולה לצמוח גם גאולה ממשית מן הקושי, 'ונעשה קץ וסוף מהעכו"ם שהיה מצרה להם'.
*
השאלה העדינה והקריטית היא כמובן איך עובדים עם אוטופיה, כיצד ניגשים אליה. מה יכול להפוך את אותו עתיד משיחי לממשי עבורנו?
תנועה אחת אפשרית היא התנועה שבה האדם המתייסר מתגבר על ייסוריו בכוח, מרים את ראשו מן הכאן והעכשיו אל האופק העתידי, ומושך את עצמו מן הבור בכוחות עצמו. בתנועה כזו האופק האוטופי, חזון ההשגחה העתידי, משמש כתחליף למציאות הסבוכה שבתוכה אנחנו נתונים. ריכוז מספיק בעתיד יאפשר לאותו גיבור לדלג מעל לקשיי ההווה ואתגריו, להמשיך השגחה כאן ועכשיו. השמחה תגבר על הקושי, כיוון שאותו אדם יחיה כבר עכשיו בתודעה של השגחה מוארת.
אין לי ספק שיש אנשים שעבורם האפשרות הזו היא ממשית, ובמובן מסוים האמון בה אפשרי לכולנו. אך לצד זאת, ר' נחמן מציע גם את התנועה ההפוכה: המשכת השגחה על ידי הבכי והצער.
הגמרא במסכת ברכות (נט ע"א) מספרת סיפור מופלא על ר' קטינא, החווה לפתע רעידת אדמה (גוהא בלשון הגמרא). העולם של ר' קטינא רועד תחת רגליו, והחוויה הזו מביאה אותו לפנות אל בעל אוב על מנת להבין את פשרה של הרעידה הזו. בתשובתו של בעל האוב מוצא ר' נחמן את הפתח למענה לאדמה הרועדת תחת הרגליים:
בשעה שהקדוש ברוך הוא זוכר את בניו שהן שרויין בצער בין העכו"ם, מוריד שני דמעות לים הגדול וקולו נשמע מסוף עולם ועד סופו.
רעידת האדמה איננה אלא תוצר של דמעותיו של הקב"ה היורדות אל הים הגדול, בשעה שהוא נזכר בצערם של בניו. בעיני ר' נחמן, הדמעות הזולגות מעיניו של הקב"ה לים הגדול אינן רק ביטוי להזדהות. זהו רגע של יחס ומפגש, קרבה והשגחה:
שהדמעות הם לוקחים חלק הראות, והראות נמשך לתוכם, נמצא שהדמעות הם חלקי ההשגחה והראות, כי הדמעות לוקחים הראות כנ"ל.
העיניים מסמלות את ההשגחה, ודמעותיו של הקב"ה נושאות את המבט שלו, מביאות את כאבו אל תוך העולם, מורידות את הכאב מלמעלה למטה. השותפות הזו עצמה היא כבר ביטוי להשגחה, לקשר ותשומת לב. ירידת הדמעות מוציאה את המצב מקטנותו, גואלת את הסיטואציה מן הריחוק והסתר הפנים ופותחת בה פתחים של יחד. בעומק הכאב, מתהפכת התמונה לנחמה ולקִרבה.
*
בהמשך הדברים מתברר שהדמעות אינן רק דמעותיו של הקב"ה, אלא גם דמעותיו של האדם המתייסר עצמו:
זה בחינת דמעות שבוכין בעת הצער, כי מאחר שיש לו יסורין וצער, על כן הוא צריך לבחינות השגחה, כדי שיהיה לו ישועה כנ"ל, ועל כן מורידין דמעות כדי להמשיך על ידם חלקי ההשגחה והראות.
גם האדם הבוכה על ייסוריו ממשיך לתוכם דעת והשגחה. המפגש הממשי והחי עם הקושי והכאב, מתהפך לתפילה ואחיזה בעתיד האוטופי. ר' נחמן מציע כאן את הבכי והדמעות כמרד בקטנות, כסירוב לקבל את המציאות כפי שהיא ובקשה פנימית למציאות מתוקנת ושלמה. הבכי מתוך חוויית הכאב והמצוקה האישית מנכיח את הכאב ומספר אותו, נותן לו ביטוי וממילא – גם הקשר ופשר. כך הופך הבכי עצמו לתפילה, ומזמין בתוך הקושי והמצוקה את האפשרות לתיקון ולהארת פנים.
כאמור, אני מאמין שיש אנשים שעבורם התנועה הראשונה שתוארה לעיל – תנועת ההתגברות והדילוג על הקושי – היא אפשרית וממשית. אלו אנשים שיש להם את היכולת לחיות חזון באופן מספיק אינטנסיבי כך שיאפשר להם לגבור על כל קושי בדרך. אני רואה לא מעט גיבורים כאלה כעת. יחד עם זאת, התנועה הזו עלולה להיות אלימה וכוזבת, ולא פעם עלול להיות לה מחיר גבוה. אם פעם היה מקובל ש'חיילים לא בוכים', היום הדמעות כבר אינן נחשבות לביטוי של חולשה. הבכי יכול לפתוח את הלב לאופקים אחרים, למבט חדש על המציאות המייסרת שבתוכה אנו נמצאים, ולאפשר לנו לשמוע בתוך הסתר הפנים קולות של השגחה וגאולה מסוף העולם.
יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ שׁוֹמֵעַ קוֹל בְּכִיוֹת
שֶׁתָּשִׂים דִּמְעוֹתֵינוּ בְּנֹאדְךָ לִהְיוֹת
וְתַצִּילֵנוּ מִכָּל גְּזֵרוֹת אַכְזָרִיּוֹת
כִּי לְךָ לְבַד עֵינֵינוּ תְלוּיוֹת
