האם המשיח יגיע רכוב במכונית אוטונומית?

גלעד בארי

י׳ בתמוז ה׳תשפ״א
זמן קריאה : 17 דקות

הטכנולוגיה יכולה להוות נדבך אחד בגאולה, כהסרת מגבלות על היכולת האנושית, אך היא לא תוכל להחליף התפתחות מקבילה של נפש היחיד והחברה האנושית.

האם לאדם יש מושג מספק מה הוא רוצה לעשות עם הכוחות המועצמים שלו או עם הפנאי שלו? האם יש לו כוחות נפש כדי לשאת את עול הבחירה המורחבת שלו, במיוחד כזו המוענקת לו על ידי כוחות שנראים כחזקים וחכמים ממנו?

הטכנולוגיה מסוגלת לספק מנוחה מהעול הפיזי שנוצר עקב הקללה, אך היא איננה מסוגלת להביא גאולה ונחמה.

בעידן שבו יש לקבל כנתון השקעה הולכת וגוברת של יחידים, חברות ומדינות בטכנולוגיות, המשמעות היא שיש לבצע השקעה תואמת בצד האנושי.

יכול להיות, אך המכונית אינה תחליף למשיח עצמו. על השלכותיו של הפער שבין הקִדמה הטכנולוגית להתפתחות המוסרית, ועל הדרכים לצמצם אותו.

,

מבוא

מי שעוקב אחרי השיח הכלכלי בשנים האחרונות, יכול להבחין שמה שמכונה 'טרנספורמציה דיגיטלית', או ההכנסה בהיקף נרחב של שימוש בטכנולוגיות מתקדמות בכל רחבי המשק, הוא אחת מנקודות האור העיקריות שעליהן שעונות התקוות להמשך הצמיחה הכלכלית. השימוש בעושר הכלים הטכנולוגיים הנגישים שפותחו בשנים האחרונות נתפס כדרך מרכזית לשפר את היעילות של תפקוד העסקים וכך להגדיל את פיריון העבודה, וממילא גם את הרווחיות מחד, ובתקווה גם את השכר ורמת החיים של העובדים מאידך.1 מגיפת הקורונה חידדה זאת, שכן במהלכה הטמעת הטכנולוגיות הללו לא רק איפשרה הצלחה גדולה יותר אלא נקשרה גם ביכולת השרידות של העסק, כאשר חנויות ללא מסחר מקוון או משרדים ללא יכולת עבודה מרחוק נאלצו להפסיק באחת את פעולתם עקב הסגרים ששטפו את העולם.

אך לכאורה המגיפה הוסיפה נופך אחר לעניין, שנופו נוטה מחוץ לעולם הכלכלי. מדינות – וישראל היא דוגמא קרובה ובולטת לכך – נכשלו בזו אחר זו בהבאת מזור למחלה באמצעות הקפדה של אזרחים על ריחוק חברתי, וויכוחים פוליטיים סביב ניהול המשבר חשפו את החלקים הרעועים במרקם החברתי. ומי הביא את המזור (תרתי משמע)? הפיתוח הטכנולוגי של החיסון, שאלמלא הוא ח"ו איש את רעהו חיים בלעו. כאן יכולה להתחיל להתפתח נימה לפיה הטכנולוגיה לא מסמנת רק אופק כלכלי, אלא גם דרך לעקוף מגוון כשלים אנושיים – ובכלל זה כשלים מוסריים, חברתיים ופוליטיים. במילים אחרות, ובשפה דתית יותר, במצב הנוכחי גדל הפיתוי לקשור לטכנולוגיה כתרים של גאולה ומשיחיות, החורגים מעבר להיותה אמצעי וכלי שרת לאנושי. התפתחות זו תוכל להביא לקדמת הבמה זרמים רעיוניים שהיו עד כה אוונגרדיים יותר, שמדברים על "פוסט הומניזם" או "טרנס הומניזם".2 זרמים אלה טוענים – אם מתוך אמונה בטכנולוגיה ואם מתוך ייאוש מן האדם – כי הטכנולוגיה יכולה וצריכה להיות בסיס למשיחיות חילונית,  כזו שמביאה עידן חדש שבו מוסרות רבות מהקללות של המצב האנושי.3

במאמר זה אני מבקש לטעון כי יש להתייחס באופן ביקורתי לסוג זה של תקוות, וכן שביקורת זו מסתברת בייחוד עבור מי שאמון על המסורת היהודית. בעיני הטכנולוגיה יכולה להוות נדבך אחד בגאולה, כהסרת מגבלות על היכולת האנושית, אך היא לא תוכל להחליף התפתחות מקבילה של נפש היחיד והחברה האנושית, שאמורים לממש יכולת זו לצורך תיקון עולם במובן חברתי, מוסרי ורוחני.

את הביסוס לטענה זו אשעין על שתי רגליים. ברגל אחת, אנליטית, אשתמש בניתוח של אריך פרום לבעייתיות של החופש בחברה המודרנית: פרום מראה כי חופש שרק מרחיב את היכולת האנושית, ללא פיתוח מקביל של נפש האדם העושה שימוש ביכולת זו, יוביל בסופו של דבר למשבר ולריאקציה כלפי החופש. אטען כי ניתוח זה תקף גם לגבי היכולת הטכנולוגית. ברגל שנייה, פרשנית, אראה כי הפרקים הראשונים של ספר בראשית, בהם מתמודדת האנושות עם הקללות המוטלות בה עקב החטא, מכילים ביקורת משמעותית כנגד האפשרות של משיחיות טכנולוגית: בפרקים אלו מתוארים ניסיונות חוזרים ונשנים להסיר את הקללה ולגאול את האדם באמצעות טכנולוגיה ולא באמצעות תיקון החטא, אך ניסיונות אלו נכשלים משום שהם מתמודדים עם הסימפטום במקום עם הסיבה.

לסיום, ומעבר להתנגדות הרעיונית כשלעצמה, אציע 'הלכה למעשה' לפיה הדרך הרצויה להתמודדות עם ההאצה הטכנולוגית איננה בהכרח האטת קצב ההתפתחויות, אלא 'השקעה משלימה' בחינוך, ודווקא בפנים ההומניים והדתיים שבו, שעשויים להביא לתיקון האנושי. זאת בניגוד לקריאות למקד את החינוך אך ורק בכישורים הטכנולוגיים. באופן מעניין, קריאה דומה כבר קיימת בספרות הכלכלית בנושא, אך מזווית תועלתית; הצעתי מבקשת להעלות הצעה זו למישור רוחני ומוסרי גבוה יותר.

 

חירות חיובית וחירות שלילית, טכנולוגיה חיובית וטכנולוגיה שלילית

אריך פרום, הוגה ממוצא יהודי שפעל בגרמניה ובארה"ב (לאחר בריחתו מהמשטר הנאצי), עסק רבות ביסודות הפסיכולוגיים והסוציולוגיים של החוויה המודרנית. במסגרת זאת פירסם פרום בשנת 1941 את ספרו הקלאסי 'מנוס מחופש' (Escape from Freedom). במוקד ספר זה עומד המתח בין תופעות, מנוגדות לכאורה, המאפיינות את העולם המודרני: מצד אחד, העידן המודרני הביא לשיא היסטורי את מידת החופש הנתונה ליחידים ולקבוצות. מצד שני, עידן זה הביא בחובו שיאים של ריאקציה ושל חזרה להעדר חירות. בראש ובראשונה מדובר בעליית המדינה הטוטליטרית (בעיקר הנאציזם והקומוניזם); אבל גם, באופן סמוי יותר, ההאחדה והפיכתו של האדם ל'בורג קטן במנגנון, שבע ולבוש היטב, ועם זאת לא אדם חופשי, אלא אוטומט',4 אותה יוצרת החברה הקפיטליסטית במערב.

את ההסבר לניגודיות זו של העידן המודרני לא מוצא פרום בגורם חיצוני לתנועת השחרור המודרנית, אלא בתוככי מאמצים אלה עצמם. לפי פרום, מאמצים אלה מוקדו בעיקר בהיבט השלילי של החופש, או ב'חופש מאת'.5 היבט זה מתאפיין בהסרת מגבלות פוליטיות, תרבותיות וחברתיות, שהצרו את צעדיו של האדם הקדם-מודרני. קרי, ישנה הרחבה בפועל של יכולת האדם לנהל את חייו כרצונו. אך מהו אותו הרצון, ומה אמור האדם לעשות עם אותו חופש? כיצד מטפחים כוחות נפשיים שיביאו אותו לנהל חיים ראויים ומאושרים במרחב החופשי שנפתח לו? שאלות אלו שייכות לתחום המכונה על ידי פרום ההיבט החיובי של החופש, או 'חופש לשם'. תחום זה הוזנח על ידי תנועות השחרור המודרניות, ותוצאת ההזנחה הייתה היווצרות חוסר סימטריה הולך וגובר בין מידת החופש הנתונה לאדם לבין יכולתו למצוא את עצמו במרחב החדש שנפתח לו, זאת בהמשך לסילוק הביטחונות הפסיכולוגיים שהעניקה החברה הקדם-מודרנית לחבריה, בדמות קהילה תומכת וכן תמונת עולם וסדר חברתי ברורים. חוסר סימטריה זה הוא שהביא בסופו של דבר לתופעות ה'מנוס מחופש' של המאה ה-20, כניסיון ריאקציוני לחזרה פשטנית לתמימות הראשונה.

טיעונו של פרום עוסק בחופש; עם זאת, נראה כי ניתן להרחיבו בקלות יחסית גם לטכנולוגיה. הרי הטכנולוגיה היא בסופו של דבר עוד כלי להרחבת היכולת האנושית לנהל את חייו 'כרצונו', באמצעות העצמת היכולות האנושיות (חשבו על טלסקופ), או באמצעות פטירת האדם מפעולות מסוימות, כך שישתחרר לו פנאי לעסוק במה שהוא 'באמת רוצה' להשקיע את זמנו בו (חשבו על מכונת הכביסה). אך גם כאן חוזרות השאלות של פרום למקומן – האם לאדם יש מושג מספק מה הוא רוצה לעשות עם הכוחות המועצמים שלו או עם הפנאי שלו (שאלה פילוסופית של משמעות)? האם יש לו כוחות נפש כדי לשאת את עול הבחירה המורחבת שלו, במיוחד כזו המוענקת לו על ידי כוחות שנראים כחזקים וחכמים ממנו (שאלה פסיכולוגית)? דומני שלא. אמנם אין לנו את היתרון של חלוף הזמן, שהעניק לפרום את היכולת להצביע על הריאקציה הטוטליטרית כראיה לשיטתו; עם זאת, זכר לדבר ניתן למצוא בהתגברות של התנועות הפופוליסטיות (משמאל ומימין) בעולם המפותח, המתאפיינות בצמצום המורכבות המוסרית והפוליטית, ומוזנות בידי 'תיבת התהודה' של הרשתות החברתיות.6 זאת לצד ההתמכרויות לעבודה, לצרכנות או לטכנולוגיה עצמה, המעניקות אפיקים נוספים למנוס מהחופש שמאפשרת הטכנולוגיה. במקרה הזה, המנוס מן החופש לא חייב להתבטא בריאקציה כלפי הטכנולוגיה – הבינה המלאכותית שיוצרת את יכולת הבחירה המורחבת גם יכולה לספק את אפיק הבריחה, באמצעות האצלת האוטונומיה לאלגוריתם ולרובוט האוטונומי.7

אכן, פרום בהקדמתו למהדורה השנייה לספר שיצאה בשנת 1965, מתייחס להתפתחות הטכנולוגית כגורם שמלמד על התחזקות הרלוונטיות של התיאוריה שלו:

פרט למהפכה האטומית, קצב ההתפתחות של המהפכה הקיברנטית היה מהיר מכפי שאפשר היה לחזות לפני עשרים וחמש שנה. אנו עומדים על סף מהפכה תעשייתית שנייה, שבה לא רק האנרגיה האנושית הגופנית… אלא גם תבונתו ותגובותיו העצביות מוחלפות במכונות. בארצות התעשייתיות המפותחות כמו ארה"ב, מתפתחות חרדות חדשות לאור האיום של אבטלה גוברת והולכת. האדם מתגמד עוד יותר כשהוא ניצב מול תופעה לא רק של מפעלי-ענק, אלא גם של עולם המחשבים המסוגל לווסת את עצמו, עולם החושב מהר יותר, ולעיתים נכון יותר, ממנו. (עמ' 12)

בהמשך ההקדמה, פרום חוזר לטיעון לגבי הבעייתיות של האצה לא סימטרית בין מידת החופש להתפתחות האנושית, אך כעת ניכר כי הוא מרחיב את ההיבט השלילי של החופש כדי לכלול גם את התבונה הטכנולוגית:

 הקושי העיקרי טמון בעובדה, שהתפתחות היכולת השכלית של האדם הדביקה במידה רבה את התפתחותו הרגשית. מבחינה שכלית, האדם חי במאה ה-20. מבחינה רגשית רוב בני האדם עדיין חיים בתקופת האבן. הם לא הגיעו עדיין לבגרות הדרושה כדי להיות עצמאיים… כיצד יכולה האנושות להינצל מהרס עצמי כתוצאה מהפער בין בשלות שכלית וטכנית לבין פיגור רגשי? (עמ' 13)

 

'זה ינחמנו' – טכנולוגיה כמנוחה או כנחמה?

באופן מעניין ורלוונטי לטיעון שלנו במאמר זה, פרום מוצא יסודות לבעיה בה הוא עוסק בספר בראשית:

ייצוג מרשים במיוחד ליחסו הבסיסי של האדם לחופש הוא המיתוס התנ"כי של גירוש האדם מגן העדן. המיתוס מזהה את ראשית תולדות האנושות עם מעשה של בחירה… פעולה נגד צו הסמכות, ביצוע חטא, היא מהיבט הזה הפעולה הראשונה הנעשית מתוך בחירה, הווי אומר, הפעולה האנושית הראשונה. ההיבט החיצוני של החטא במיתוס הוא האכילה מפרי עץ הדעת. פעולת אי-הציות כפעולה הנעשית מתוך בחירה היא ראשיתה של התבונה. (עמ' 33-34)

עד כאן נראה שפרום, בפרשנות מודרנית לסיפור, מדגיש את הצדדים החיוביים ב'חטא הקדמון'. הוא מזהה בו נקודת ראשית של ערכי אנושיות ראויה – אגב, גם מנקודת המבט של הגות דתית קלאסית – כמו פיתוח הבחירה החופשית והתבונה.

עם זאת, עוד באותה פסקה הוא עובר לדבר על האמביוולנטיות שהוא מזהה במעשה, בעקבות הסיפור התנ"כי:

המיתוס מספר על תוצאות נוספות של המעשה החופשי הראשון: ההרמוניה המקורית בין האדם לטבע מתנפצת… המיתוס מדגיש את הסבל הנובע ממעשה זה. ההתעלות מעל הטבע, הניכור מן הטבע ומיצור אנושי אחר, גורמת לאדם להבחין בעירומו, לחוש כלימה. הוא בודד וחופשי, ועם זאת חסר-אונים ומפוחד. החופש שזה עתה זכה בו נראה כקללה. הוא חופשי מכבלי גן-העדן המתוקים, אך הוא אינו חופשי למשול בעצמו ולהגשים את ייחודו. "החופש מאת" אינו זהה לחופש חיובי, שהוא "חופש לשם".

באופן מקורי ובהתאם לשיטתו, פרום מפרש את הקללה הנובעת מאכילת פרי עץ הדעת לא כתופעת לוואי חיצונית לחופש שזה עתה נרכש, אלא כתוצאה ישירה ופנימית לו. האדם השיג מיד עם החטא והשחרור מהקשרים הראשוניים עם הטבע את הסרת המגבלות המאפיינת את החירות השלילית, אך תהליך השגת החירות החיובית הינו ארוך בהרבה – וחוסר סימטריה זה הוא הקללה. דוגמאות לביטוי פיזי של קללת הניכור מן הטבע הם העובדה ש'אמא אדמה' כבר אינה נשמעת לאדם – 'וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ' (בראשית ג', יח), קרי קללת הפרנסה, וכמובן הקללה האולטימטיבית – גזירת המיתה, 'עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה' (שם, יט).

כיצד מתמודד האדם עם הקללה? בקריאה זהירה נראה כי ספר בראשית עוסק בכך לא מעט, וכי הטכנולוגיה משחקת תפקיד לא קטן בהתמודדות זו. מהתיאורים בפרקים הראשונים של ספר בראשית עולה דפוס של התמודדות בעייתית עם הקללה, כזה שמנסה לפתור את התוצאות הפיזיות של הקללה – כאשר הטכנולוגיה מהווה מרכיב מרכזי בפתרון זה – אך ללא התייחסות מספקת לשורשה המוסרי-רוחני. פרשנות צמודה של פרקים אלה חורגת מהמסגרת הנוכחית, שבה נסתפק במשיכות מכחול רחבות הממוקדות בדוגמאות מהחלק האוניברסלי של הספר (עד קריאת 'לך לך'), תוך שימוש במספר מדרשי חז"ל רלוונטיים. בתוך כך גם נשתהה על מקרה מייצג במיוחד – נח ודור המבול.

אך קודם לכן נחזור לאדם הראשון. כבר מיד לאחר אכילת עץ הדעת ניתן לזהות רמז לעניין: אלוקים מבצע התערבות מודגשת כדי למנוע מהאדם לפתור את קללת המיתה באופן טכני ומיידי – הוא מונע ממנו לאכול את עץ החיים. זאת הוא עושה הן באמצעות גירוש מגן העדן, והן באמצעות הפקדת הכרובים ו'להט החרב המתהפכת', שנראה שאמורים לדאוג לכך שהפתרון הקל לקללה יהיה חסום בפני האדם למשך זמן רב.

במקביל צומחת אפשרות אחרת, טכנולוגית:

כֵּיוָן שֶׁשָּׁקְעָה חַמָּה בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת הִתְחִיל הַחשֶׁךְ מְמַשְׁמֶשֶׁת וּבָא. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נִתְיָרֵא אָדָם הָרִאשׁוֹן, אָמַר שֶׁמָּא אוֹתוֹ שֶׁכָּתוּב בּוֹ 'הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב' (בראשית ג) בָּא לְהִזְדַּוֵּוג לִי, 'וָאֹמַר אַךְ חשֶׁךְ יְשׁוּפֵנִי' (תהלים קלט), אֶתְמְהָא. מֶה עָשָׂה לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, זִמֵּן לוֹ שְׁנֵי רְעָפִים וְהִקִּישָׁן זֶה לָזֶה וְיָצָאת הָאוֹר וּבֵרַךְ עָלֶיהָ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב 'וְלַיְלָה אוֹר בַּעֲדֵנִי' (שם).8

לאחר הגירוש מגן עדן האדם משיג גישה לאש, באופן שמאפשר לו להשתחרר מאחת מקללות החטא (היריבות עם הנחש). מאחורי הישג זה – בנסתר – עומד דווקא הקב"ה; זאת, כפי שעמדו כבר אחרים, בניגוד למיתוס היווני על פרומתאוס שנאלץ לגנוב את האש מן האלים. כלומר, באופן ראשוני – ובתיווך חז"ל – ישנה כאן התייחסות חיובית לטכנולוגיה ולאפשרות שלה להקל על קללת החטא.

אך האם ההקלה הזו מהווה פתרון מלא לקללה? נראה שלא. קין, רוצח אחיו, יגלה שבחירה מוסרית רעה תוביל להחמרת הקללה. למרות זאת, נראה שזרע קין אינו משתכנע. כל בניו של קין מתוארים כאבות אומנויות מרכזיות של תרבות אנושית, ובפרט התפתחות טכנולוגית מרכזית שמוביל תובל קין, 'לֹטֵשׁ כָּל חֹרֵשׁ נְחֹשֶׁת וּבַרְזֶל' (שם ד', כב. כידוע, המעבר בין תקופות בעידן זה מסומן במחקר התרבות החומרית באמצעות השימוש במתכות לצורכי האדם – 'תקופת הברזל', 'תקופת הנחושת' וכו').

לתולדות קין נזקפת גם בניית העיר, אחד מהסמלים להתגברות של התרבות האנושית על הטבע. העיר חוזרת, ובגוון טכנולוגי מובהק יותר, אצל תולדות נח, שעליו נדלג לרגע ולסיפורו נחזור בהרחבה בקרוב. התורה מספרת שבעולם שלאחר המבול הגיעו תולדות נח למקום בו האדמה אפילו לא סיפקה להם אבנים טבעיות לבניית עיר. כהתמודדות עם מצב זה השכילו בני האדם לייצר תחליף מלאכותי באמצעות לבנים וחומר. מצוידים בגילוי הטכנולוגי, בוחרים בני האדם לצאת למיזם של בניית עיר ומגדל שראשו בשמים. ישנן פרשנויות רבות למה שגלום בדיוק במטרה המוצהרת של המיזם – 'וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם פֶּן נָפוּץ עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ' (שם י"א, ד),9 אבל ניכרים מלשון הפסוקים שני דברים: ראשית, שהפרשנות האלוקית אליו היא שלילית, דבר שמתבטא בהתערבות לסיכולו; שנית, שהרקע לפרשנות זו הוא שהטכנולוגיה משמשת כאן את בני האדם ליצירת יכולת המשנה באופן מהותי את מצבם לאחר החטא. הדבר נרמז בדמיון הלשוני בין החשש האלוקי המתואר כאן לבין זה שהובע לגבי עץ החיים לאחר עץ הדעת.10 כתוצאה מכך אלוקים מתערב, בולל את שפת בני האדם, ומבטיח לשנים רבות את הרחקת הסיכון (והסיכוי) הגלום בשילוב שבין טכנולוגיה וגלובליזציה, שילוב שעלול שוב ליצור חוסר סימטריה בין היכולת של האנושות לבין מצבה המוסרי-רוחני.

כעת, נשוב לנח, העומד בין קין ובין דור בוני המגדל. נח הוא דמות אליה מיוחסות יכולות טכנולוגיות לא מבוטלות.11 נתחיל מן הדברים המפורשים בפסוקים: הוא בונה את התיבה, שסביר שהייתה אתגר הנדסי מורכב, והוא גם מגלה את סוד ייצור היין. לכך נוספת על פי חז"ל המצאה נוספת – המצאת כלי העבודה החקלאיים, שמתעמתת באופן ישיר עם קללת האדמה. חז"ל לומדים זאת ממדרש השם שמעניק למך אביו של נח, המתייחס ישירות לקללת החטא: 'וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ נֹחַ לֵאמֹר זֶה יְנַחֲמֵנוּ מִמַּעֲשֵׂנוּ וּמֵעִצְּבוֹן יָדֵינוּ, מִן הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אֵרֲרָהּ ה" (שם ה', כט). נביא כאן את הדברים בעיבודו של רש"י על אתר:

זה ינחמנו – ינח ממנו את עיצבון ידינו. עד שלא בא נח לא היה להם כלי מחרישה והוא הכין להם, והייתה הארץ מוציאה קוצים ודרדרים כשזורעים חטים, מקללתו של אדם הראשון, ובימי נח נחה. וזהו ינחמנו, ינח ממנו.

במילים אחרות, שמו של נח נגזר ממושג המנוחה, שנוצרה כתוצאה מהטכנולוגיה החדשה. עם זאת, עולה כאן מורכבות לשונית שכבר חז"ל הצביעו עליה12 – למך ביטא תקווה שנח לא רק יביא מנוחה, אלא גם יביא נחמה; אבל כפי שרש"י מציין בהמשך דבריו, לפי זה שמו היה צריך להיות 'מנחם'. לפי דרכנו, ניתן למצוא כאן שיקוף מדויק של האמביוולנטיות לגבי תפקיד הטכנולוגיה בהתפתחות האנושית, והיחס בינה לבין קללת החטא. הטכנולוגיה מסוגלת לספק מנוחה מהעול הפיזי שנוצר עקב הקללה, אך היא איננה מסוגלת להביא גאולה ונחמה. נזכיר שלפי דעה אחת בחז"ל שמו הפרטי של המשיח הוא 'מנחם'.13 אכן, הטכנולוגיה לא הצילה את את דורו של נח מהמבול, שגרם לקב"ה 'להתנחם' על עשיית האדם ולמחות אותו מעל פני האדמה עקב ההידרדרות הרוחנית שלו.

בסיכום חלק זה, נראה שניתן למצוא בספר בראשית הד לטענה שהעלינו בעקבות אריך פרום: גם אם לטכנולוגיה יש תפקיד בשיפור המצב האנושי, הסתמכות עליה בלבד שקולה לבלבול בין 'מנוחה' ל'נחמה', והיא תביא לעיוות ולחוסר סימטריה בין ההיבט השלילי והחיובי שבה. כדי להגיע לגאולת האדם, ההתפתחות הטכנולוגית חייבת להיות כרוכה בהתפתחות משלימה בצד החברתי, המוסרי והרוחני.

כיצד תורמים ליצירת התפתחות כזו בעידן רווי טכנולוגיה כשלנו? תחילתו של מענה אציע כעת בחלק האחרון של המאמר.

 

'השקעות משלימות' כדרך לחינוך בעידן הדיגיטלי

על העובדה שטכנולוגיה זקוקה לשיפור משלים במרכיב האנושי עמד כבר הניתוח הכלכלי. הוא עושה זאת כמובן מהזווית התועלתית – לא ניתן לייצר ערך כלכלי ממכונות ללא אנשים שידעו להשתמש בהן. לאור זאת, עולה התובנה כי השקעה משמעותית של עסק בטכנולוגיה דורשת השקעה משלימה ומשמעותית בבני אדם ובהיבטים ה'רכים' של ארגון העסק: יש צורך השקעות בהכשרת העובדים למיומנויות הדרושות לתפעול הטכנולוגיה החדשה, בהטמעת שיטות ניהול תומכות הכנסת חדשנות, ולפעמים גם בשינוי המודל העסקי כדי שימצה את הפוטנציאל הגלום בטכנולוגיה.14

תובנה זו ניתנת להיות מועמקת ומורחבת כך שתוכל לשמש אותנו למבט של מאמר זה, החורג מן התועלתנות. שהרי זו הייתה טענתנו עד כה – קידמה אנושית דורשת למזער ככל הניתן את חוסר הסימטריה בין היכולת שמאפשרת הטכנולוגיה לאדם, לבין ההתפתחות של המסוגלות הרוחנית, המוסרית והחברתית שלו לעשות בה שימוש נבון. בעידן שבו יש לקבל כנתון השקעה הולכת וגוברת של יחידים, חברות ומדינות בטכנולוגיות, המשמעות היא שיש לבצע השקעה תואמת בצד האנושי. כמדומני שהשם הנרדף בשפת היום-יום שלנו להשקעה בצד האנושי, הוא – חינוך.

ובכן, יש צורך ביותר חינוך. אך האם ניתן להצביע על אלו כישורים נכון לפתח בחינוך אל מול ההתעצמות הטכנולוגית?

כמובן, בראש ובראשונה ההסתכלות הכלכלית התועלתית מעלה שמערכת החינוך צריכה לפתח כישורים טכניים של שימוש בטכנולוגיות, כדי שהתלמידים יהיו מוכנים לשוק העבודה. זה מובן, וזוהי טענה נפוצה למדי כיום, אך לפי דרכו של מאמר זה אין בכך די. יש צורך דווקא בהדגשה יתירה של תפקידים קלאסיים של חינוך, בתחום בניית האישיות והקניית ערכים מוסריים.15 כך למשל בנייר עמדה של המכון הישראלי לדמוקרטיה שיצא לאחרונה, הנושא את הכותרת הרלוונטית 'התאמת מערכת החינוך למאה ה-21',16 נידונות בהרחבה שלוש קבוצות של מה שמכונה 'כישורי המאה ה-21'. רק אחת מקבוצות אלו היא 'כישורים טכנולוגיים', ואילו השתיים האחרות הן 'כישורי חשיבה עמוקה', הכוללים למשל 'חשיבה ביקורתית', 'יצירתיות' ו'פתרון בעיות', וכן 'כישורי חיים רכים' הכוללים כישורים כגון 'שיתוף פעולה', 'מודעות אתית ותרבותית' ו'הכוונה עצמית'. גם לכישורים אלה ניתן להצמיד רווח תועלתי, במובן שאלה הכישורים בהם למכונות יהיה קשה יותר להחליף את בני האדם בשוק העבודה. עם זאת, יש לתמוך בפיתוח של כישורים אלה גם מנקודת מבט הומניסטית של התפתחות אנושית במובן הרחב של המושג.

ואם כבר הזכרנו הומניזם, אפשר להרהר גם על התכנים שיכולים לפתח מיומנויות אלה. כמו שבסוגי המיומנויות הדרך היא חזרה אל הקלאסיקה החינוכית גם לגבי התכנים, דווקא הקדמה הטכנולוגית צריכה לעודד אותנו לחזור אל הישן. מנקודת מבט אוניברסלית, מדובר בחזרה לאוצרות הספרות והרוח האנושית, המכילים דיון בערכים ובאנשים הנושאים אותם. כדוגמא שהיא גם מטאפורה לעניין כולו נזכיר כי האידיאל ההומניסטי של תקופת הנאורות היה 'האדם האוטונומי' של הפילוסוף עמנואל קאנט. גם אם אידיאל זה הפגין ביטחון רב מדי באדם, חשוב שבעידן הטכנולוגי אנשים יכירו גם אותו, ולא רק את 'המכונית האוטונומית'.

מנקודת מבט יהודית ודתית, אני מאמין שהמסורת שאנו נושאים היא יסוד מרכזי באותם 'אוצרות הספרות והרוח' שהזכרתי קודם, וכן שהיא עשויה לבנות את הקומה הרוחנית שמשלימה את 'כישורי החשיבה העמוקה' ואת 'כישורי החיים הרכים', שהוזכרו קודם כחלק מהתפריט החינוכי המומלץ למאה ה-21. בהקשר זה, אחזור לסיום לספר בראשית. המעבר בין החלק האוניברסלי של ספר בראשית לבין החלק שעוסק בהולדת עם ישראל הוא ציווי ה'לך לך' של אברהם, המסתיים ב'והיה ברכה'. ניתן לומר שהברכה שאברהם צריך להפיץ בעולם עומדת בניגוד לקללת החטא שריחפה על החלק הראשון של הספר. שלא כנח, אברהם דווקא אינו טכנולוג. ברכת אברהם היא כזו שמכוונת להתמודדות עם שורש החטא, כפי שמעיד עליו הקב"ה בהמשך: 'וְאַבְרָהָם הָיוֹ יִהְיֶה לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם וְנִבְרְכוּ בוֹ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ. כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט' (שם י"ח, יח–יט).

מדינת ישראל היא מדינת היהודים, זרעו של אברהם אבינו. היא גם ידועה היום כ- start up nation, 'אומת החדשנות', ובתוך כך היא מובילה בפיתוח הרכב האוטונומי. מטרתי במאמר זה הייתה להראות שגם אם ייתכן שהמשיח אכן יגיע על גבי רכב כזה ולא על חמור, הרי שהרכב האוטונומי אינו המשיח. האם מדינת ישראל תשכיל להיות גם מובילה ביצירת איזון נכון וסימטרי יותר בין אדם למכונה? 'כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים'.17

0 תגובות

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

תגובות פייסבוק
lampicon

מאמרים נוספים בנושא

article
עכשיו זה זמן של מספרים

נתנאל הנסל •

25 דק' קריאה

על ספירת בני אדם בעידן העתיק ובעידן האלגוריתמי: מהן הסכנות שבספירה, ומהן מעלותיה?

article
ברוכים הבאים לגן העדן של הממשי?

קובי פישר •

15 דק' קריאה

המרחב הווירטואלי מוחק בהדרגה את הגבול שבין סימולציה לממשות. האם יש ליהדות עמדה בנושא? על אלילות, המטריקס והרב שג"ר.

article
תיאולוגיית מדיה: טכנולוגיות תקשורת ועיצוב השפה הדתית

מנחם בלונדהיים •

84 דק' קריאה

על הממד התקשורתי שבבסיס החשיבה הדתית, על האופן שבו הוא מתבטא בתקשורת שבין אדם ואלוהים במקרא, ועל האופקים התיאולוגיים שפותחת התקשורת המקוונת.