על זקנת המשיח

גם משיחים מזדקנים, מתים, נולדים מחדש – וחוזר חלילה. על מעגלי ההיסטוריה היהודית ועל ציפיית הגאולה.

איתן אברמוביץ

מי שיאמין שימי ביניים אלה חלפו ובמקומם באה 'עת חדשה' יטעה מאד. ימי ביניים אלה כוללים את כל ההיסטוריה.

פרנץ רוזנצווייג

א.

וּזְכֹר אֶת בּוֹרְאֶיךָ בִּימֵי בְּחוּרֹתֶיךָ, עַד אֲשֶׁר לֹא יָבֹאוּ יְמֵי הָרָעָה, וְהִגִּיעוּ שָׁנִים אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵין לִי בָהֶם חֵפֶץ (קהלת י"ב, א).

בכל המקרא אין לך מי שדיבר בגנותה של הזקנה כשלמה. שמשה אמר בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם, לֹא אוּכַל עוֹד לָצֵאת וְלָבוֹא (דברים ל"א, ב). וברזילי הגלעדי אמר הַאֵדַע בֵּין טוֹב לְרָע, אִם יִטְעַם עַבְדְּךָ אֶת אֲשֶׁר אֹכַל וְאֶת אֲשֶׁר אֶשְׁתֶּה, אִם אֶשְׁמַע עוֹד בְּקוֹל שָׁרִים וְשָׁרוֹת (שמואל ב י"ט, לו). ואילו שלמה קרא לזקנה שָׁנִים אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵין לִי בָהֶם חֵפֶץ, ואמר שבימים אלו תֶחְשַׁךְ הַשֶּׁמֶשׁ, וְהִתְעַוְּתוּ אַנְשֵׁי הֶחָיִל, וְחָשְׁכוּ הָרֹאוֹת בָּאֲרֻבּוֹת, וְיִשַּׁחוּ כָּל בְּנוֹת הַשִּׁיר, ועוד ועוד, עד כִּי הֹלֵךְ הָאָדָם אֶל בֵּית עוֹלָמוֹ, ונמנה וגמר כי הַכֹּל הָבֶל (קהלת י"ב, ב–ח). ויש אומרים שכל ספר קהלת אינו אלא דברי זקן שקץ בחייו, שאמר רבי יונתן: 'שיר השירים כתב תחילה, ואחר כך משלי ואחר כך קהלת', שכן 'כשאדם נער אומר דברי זמר, הגדיל אומר דברי משלות, הזקין אומר דברי הבלים'.1

וכל כך למה? שאין לך זקנה קשה כזקנתו של משיח.

שהרי שלמה משיח היה, משיח בן דוד, שנאמר וַיִּקַּח צָדוֹק הַכֹּהֵן אֶת קֶרֶן הַשֶּׁמֶן מִן הָאֹהֶל וַיִּמְשַׁח אֶת שְׁלֹמֹה (מלכים א א', לט). ובימיו היו ישראל אֹכְלִים וְשֹׁתִים וּשְׂמֵחִים (מלכים א ד כ), ויושבים לבטח אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ (שם ה', ה), שבאו סוף סוף אל המנוחה ואל הנחלה, כפי שהבטיח ה' לדוד אביו: הִנֵּה בֵן נוֹלָד לָךְ, הוּא יִהְיֶה אִישׁ מְנוּחָה וַהֲנִחוֹתִי לוֹ מִכָּל אוֹיְבָיו מִסָּבִיב וגו' כִּי שְׁלֹמֹה יִהְיֶה שְׁמוֹ, וְשָׁלוֹם וָשֶׁקֶט אֶתֵּן עַל יִשְׂרָאֵל בְּיָמָיו. הוּא יִבְנֶה בַיִת לִשְׁמִי וגו' וַהֲכִינוֹתִי כִּסֵּא מַלְכוּתוֹ עַל יִשְׂרָאֵל עַד עוֹלָם (דברי הימים א כ"ב, ט–י).

וסבור היה שלמה, וסבורים היו ישראל, שבאו ימות המשיח, והגיעו לקץ הימים. עד שבאה זקנתו של שלמה וביישה את צעירותו, שנאמר וַיְהִי לְעֵת זִקְנַת שְׁלֹמֹה נָשָׁיו הִטּוּ אֶת לְבָבוֹ וגו' וְלֹא הָיָה לְבָבוֹ שָׁלֵם עִם ה' אֱלֹהָיו (מלכים א י"א, ד). ובאו ימים שאין בהם חפץ, ולבסוף נקרעה המלכות, והבית נחרב, וגלו ישראל. ומאז הם מבקשים להם משיח אחר, משיח שיבוא ולא יכזיב – שלום שאין אחריו מלחמה, בניין שאין אחריו חורבן, גאולה שאין אחריה גלות.

לפיכך היה שלמה מגנה את הזקנה. שאין לך זקנה קשה כזקנתו של משיח, שסבור שהגיע אל הקץ, והנה גם הוא הולך ודועך בדרך כל הארץ, וכל דָּבָר שֶׁיֹּאמַר רְאֵה זֶה חָדָשׁ הוּא כְּבָר הָיָה לְעֹלָמִים וגו', ואֵין זִכְרוֹן לָרִאשֹׁנִים וְגַם לָאַחֲרֹנִים וגו', והַכֹּל הָבֶל (קהלת א', י–יד).

ב.

ועל כך קונן ירמיהו במגילתו: רוּחַ אַפֵּינוּ מְשִׁיחַ ה' נִלְכַּד בִּשְׁחִיתוֹתָם, אֲשֶׁר אָמַרְנוּ בְּצִלּוֹ נִחְיֶה בַגּוֹיִם (איכה ד', כ).

וקשה, אם המשיח הוא רוח אפינו, כיצד הוא נלכד? והרי אמר שלמה אֵין אָדָם שַׁלִּיט בָּרוּחַ לִכְלוֹא אֶת הָרוּחַ (קהלת ח', ח), ושב ושאל מִי אָסַף רוּחַ בְּחָפְנָיו (משלי ל', ד). והרוח דרכה שאינה נלכדת, וזהו שאומרים אנשים שאי אפשר להרוג רעיון.

אלא שבאמת המשיח הוא הלוכד את עצמו. שכך דרכו של משיח שהוא מבקש ללכוד את הרוח, לעצור את הזמן, להידחק ולבוא אל קץ הימים וסוף ההיסטוריה. ולכן נקרא המשיח רוח אפינו, שהוא מנסה לעצור את הנשימה, את התנועה המעגלית שאינה פוסקת, פנימה והחוצה, הלאה והלאה.

ועצירת הנשמה מביאה חרון אף, כי הרוח מתחממת בחום הגוף, והלחץ גובר. ועוד לא נולד מי שיעצור את הזמן, וגם אם יתעקש – ודרכו של משיח שהוא מתעקש – בסופו של דבר הרוח תקום, בטיסת נדנדות, ועל אפו וחמתו יזקין המשיח, וְהָרוּחַ תָּשׁוּב אֶל הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נְתָנָהּ (קהלת י"ב, ז). וכשם שאֵין אָדָם שַׁלִּיט בָּרוּחַ, כך אֵין שִׁלְטוֹן בְּיוֹם הַמָּוֶת (קהלת ח', ח).

וכך נלכד המשיח במלכודת שחפר לעצמו, ואין מציל.

ג.

לֹא שָׁלַוְתִּי וְלֹא שָׁקַטְתִּי וְלֹא נָחְתִּי, וַיָּבֹא רֹגֶז (איוב ג', כו).

פסוק זה איוב אמרו, אך דרשוהו חכמים על אבינו יעקב. שכאשר ביקש יעקב לישב בשלווה אחרי כל תלאותיו, ושבו ותכפו עליו הצרות, נזכר לפניו פסוקו של איוב ואמר: 'לא שלותי – מעֵשָו, ולא שקטתי – מלבן, ולא נחתי – מדינה, ויבוא רוגז – בא עלי רוגזו של יוסף'.2

חלפו השנים והתחדשו הצרות, ושוב נזכר פסוק זה לבניו של יעקב, ואמרו: 'לא שלותי – מבבל, ולא שקטתי – ממדי, ולא נחתי – מיוון, ויבוא רוגז – באדום'.3

וכאשר חלפה גלות אדום ושבו ישראל לארצם, וסבורים היו שבאה עת גאולתם ויוכלו לישב בשלווה, קפץ עליהם רוגזו של ישמעאל. שב ונזכר לפניהם פסוקו של איוב, אך לא הספיק להם כדי למנות את כל המלחמות והמבצעים והפרעות שהתרגשו עליהם. ולא שלוו ולא שקטו ולא נחו, עד שקפץ עליהם גם רוגזו של השביעי באוקטובר.

עמדו וסילקו שלווה מדעתם, וגנזו דיבורי מקלט בטוח ומזרח תיכון חדש ואתחלתא דגאולה שהיו משתעשעים בהם. וידעו שגם אם לקחו גורלם בידם, וחגרו את חרבו של עשיו, עדיין אין הם שליטים ברוח לכלוא את הרוח, ואין קיר ברזל שיגן עליהם מפני הגורל היהודי.

קיימו וקיבלו עליהם ועל זרעם שלא להבטיח עוד יונה עם עלה של זית, ולא לומר שזו תהיה המלחמה האחרונה. וידעו שגם זה להם רק עוד סבב, סוֹבֵב סֹבֵב הוֹלֵךְ הָרוּחַ, וְעַל סְבִיבֹתָיו שָׁב הָרוּחַ וגו', וּמַה שֶׁנַּעֲשָׂה הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה (קהלת א', ו–ט).

שגם משיח של ציונים סופו להזדקן ולהילכד במעגלי ההיסטוריה היהודית, והקץ המגולה שב ומסתתר, כאותו הצבי שהוא נראה וחוזר ונכסה,4 וחוזר חלילה עד קץ הימים.

ד.

כִּי עוֹד חָזוֹן לַמּוֹעֵד, וְיָפֵחַ לַקֵּץ וְלֹא יְכַזֵּב, אִם יִתְמַהְמָהּ חַכֵּה לוֹ, כִּי בֹא יָבֹא לֹא יְאַחֵר (חבקוק ב', ג).

מהו אִם יִתְמַהְמָהּ חַכֵּה לוֹ, והרי אמרו חכמים 'אין בן דוד בא עד שיתיאשו מן הגאולה'?5

אלא שיש ייאוש ויש ייאוש. יש ייאוש של זקנה, ויש ייאוש של לידה מחדש.

ייאוש של זקנה אין אחריו חיכיון, כייאושו של רבי הילל שאמר 'אין להם משיח לישראל, שכבר אכלוהו בימי חזקיה',6 וכייאושם של המינים שקלקלו ואמרו 'אין עולם אלא אחד'.7

ואילו ייאוש של לידה מחדש דווקא מעורר את החיכיון, שמכוחו מואסים ישראל בעולם הזה ונושאים עיניהם לעולם אחר. שיודעים הם שאף שאין זקנה כזקנתו של משיח, ואין חוכמה כחוכמתו של קהלת, עם כל זאת עוד נכון להם יותר מזה. ואינם מוכנים להתפשר על גאולתם ולחיות על חרבם, אלא מתחזקים באמונתם שסוף הטובה לבוא, ואם אין מנוחה לישראל בעולם הזה – יחכו לה בעולם הבא.

ואם הזקין עליהם משיח אחד אינם מזקינים עמו, אלא מחדשים נעוריהם ושבים ומולידים את תקוותיהם, ומצפים למשיח אחר. נותנים הודאה לשעבר וצועקים לעתיד לבוא, ומייחלים למי שיפרוץ את המעגל וישבור את קיר הברזל שבינם לבין אביהם שבשמים, ויביא אותם לימים שיש בהם חפץ. ואף על פי שיתמהמה – ודרכו של משיח שהוא מתמהמה – עם כל זה מחכים הם לו שיבוא, כִּי בֹא יָבֹא, לֹא יְאַחֵר.

וְעַד זִקְנָה אֲנִי הוּא, וְעַד שֵׂיבָה אֲנִי אֶסְבֹּל, אֲנִי עָשִׂיתִי וַאֲנִי אֶשָּׂא, וַאֲנִי אֶסְבֹּל וַאֲמַלֵּט (ישעיהו מ"ו, ד).