עבודת התשובה היא גם תשובת האדם אל עברו, במטרה 'לארוז' אותו ולהמשיך למחוזות אחרים. פרק מתוך הספר 'נשימות עמוקות: מסעותיי בימי הרחמים'.
הרב יאיר דרייפוס
השיבה הביוגרפית של ימי הרחמים מזמינה לנעוץ מבט ל'לבן שבעיניים' של עצם הקיום, בעמידה חשופה נוכח עצמי ונוכח אלוקים. התנועה של ימי אלול אינה קשורה רק לשיבה אל החטא ולתהליך התשובה הדתי במובנו המצומצם, אלא מבטאת תהליכים המתרחשים במישור הביוגרפי האישי של כל אדם ואדם.
במובן זה, תנועת השיבה קוראת לאדם לחזור אל עברו, להתרפק על 'גמר המעשה' ברווח ובסיפוק של סוף שנה, בניסיון מחודש המבקש 'לארוז' את העבר ולהנכיח אותו בהווה.1
תנועה זו הינה כפולת פנים ודורשת עבודה נפשית עדינה, שכן האדם הפונה אל עברו עושה זאת לא מתוך פרספקטיבה של העבר עצמו, אלא מתוך רצון להמשיך הלאה, למחוזות אחרים, כשהעבר ארוז ומקופל באמתחתו.
ימי אלול הם ימי הזקנה של השנה, והם דורשים התמודדות דומה לתחושת הסוף המתקרב הפוקדת אדם בזקנותו. הקשר בין הזקנה לבין תנועת השיבה בולטת בדברים שכתב ר' צדוק הכהן מלובלין,2 ככל הנראה בימי זקנתו, בהם הוא חילק את חיי האדם ומקורות יניקתו בהתאם לארבע נקודות ציון:
עד גיל שישים אדם עמל את עמלו, ומאז ואילך הוא נחלש ויונק את חיותו מעמלו שהיה, משנות עברו. אך כפי שרומז ר' צדוק, שמחת זקנים אינה רק משובחת לאין שיעור משמחת הצעירות, במובנים רבים היא התכלית, מעין עולם הבא שבחיים. התהליך שמציע רבי צדוק מבקש מהאדם לראות בשנות צעירותו מעין 'הכנה' ובשנות זקנותו שנות 'הבשלה' בצורה שמחדדת ומעלה את ערכו ביחס לעצמו וביחס לעולם.
רעיון זה כמובן זר להוויה הישראלית־ציונית בפרט ולתרבות המערבית בה אנו חיים ככלל, שהיא תרבות של צעירים ושל צעירוּת, ושאין בה שיבה. באופן כללי, הדימוי של הזקנה בתרבות המערבית הוא של דעיכה – הצעירים הם בעלי ערך ואילו הזקנים הם מטרד. המסורת היהודית מתנגדת לסגידה לנעורים – היא מציבה את הצעירוּת האמיתית, החיוניות והמשוחררות, דווקא בזקנה. תנועה זו, הנועצת את 'סופן בתחילתן', היא תנועת התשובה – הזקנה מכוננת את הצעירות ומאששת אותה באינסופיות באמצעות השיבה המאוחרת אל הילדות. רק אז מתאפשרים השלמה, איחוי קרעים, פיוס וסגירת מעגלים.3
חוני המעגל ומעגלי חייו
שני סיפורים ממחישים בצורה כאובה וטראגית את המאמץ התודעתי הנדרש בכדי להצליח בתנועה פרדוכסלית זו – האחד הוא על חוני המעגל, והשני הוא על ר' חנינא בר חכינאי. על חוני מספרת הגמרא במסכת תענית (כג ע"א):
יומא חד הוה אזל באורחא חזייה לההוא גברא דהוה נטע חרובא אמר ליה האי עד כמה שנין טעין אמר ליה עד שבעין שנין אמר ליה פשיטא לך דחיית שבעין שנין אמר ליה האי [גברא] עלמא בחרובא אשכחתיה כי היכי דשתלי לי אבהתי שתלי נמי לבראי.4
כבר בתחילת הסיפור, במעשה נטיעת החרוב, מופיע המפתח להבנה של כולו. אין צורך לקבל את תיאור נטיעת החרוב ונתינת הפירות לאחר שבעים שנה כתיאור בוטני (ואכן החרוב המוכר לנו מניב פירות הרבה יותר מהר); נדמה שהשם 'חרוב' ושבעים השנים רומזים למאמר חז"ל כי "שית אלפי שנין הוי עלמא וחד חרוב" (= ששת אלפים שנים העולם קיים ואחד [השביעי] חרב. תלמוד בבלי, סנהדרין צז ע"א).
עץ החרוב מסמל את סופו של הזמן, חורבן העולם, סגירת המעגל המבוטאת בספרה שבע. האדם הנוטע חרוב נוטע למעשה את אפשרות החורבן של עצמו, סוף חייו, את סגירת המעגלים של עצמו; זהו סוף הזמן, או במקרה שלנו – סוף השנה. אך כמו סיומה של השנה, החרוב־חורבן הוא גם העברת הלפיד לשלב הבא; הוא הוא הסיכוי של דור ההמשך. ילדיו של הנוטע הם אלו שיאכלו מפירות העץ. חוסר ההנאה של האדם מהפירות אינו עניין בוטני או רווחי, אלא עניין עמוק ועקרוני הרבה יותר – יש דור שצריך ללכת, וחורבנו של הדור וסופו הם אלו המאפשרים את החיות והחיוניות הדרושה לקיום העולם.
אך כפי שנראה מיד, אין זה רק צעד טכני, שבו על העבר למות ולאפשר לדבר מה אחר לצמוח תחתיו. מדובר בתנועה נפשית הנדרשת מהאדם, התנועה של ימי אלול – שיבה ושביתה מן ה'מירוץ' המאפשרת נוכחות חדשה וחזקה יותר בהווה.
חוני חוזר בסיפור זה אל שני מעגלי חייו – זה של בית המדרש וזה המשפחתי.
יתיב קא כריך ריפתא אתא ליה שינתא נים אהדרא ליה משוניתא איכסי מעינא ונים שבעין שנין כי קם חזייה לההוא גברא דהוה קא מלקט מינייהו אמר ליה את הוא דשתלתיה א"ל בר בריה אנא אמר ליה שמע מינה דניימי שבעין שנין חזא לחמריה דאתיילידא ליה רמכי רמכי אזל לביתיה אמר להו בריה דחוני המעגל מי קיים אמרו ליה בריה ליתא בר בריה איתא אמר להו אנא חוני המעגל לא הימנוהו אזל לבית המדרש שמעינהו לרבנן דקאמרי נהירן שמעתתין כבשני חוני המעגל דכי הוי עייל לבית מדרשא כל קושיא דהוו להו לרבנן הוה מפרק להו אמר להו אנא ניהו לא הימנוהו ולא עבדי ליה יקרא כדמבעי ליה חלש דעתיה בעי רחמי ומית אמר רבא היינו דאמרי אינשי או חברותא או מיתותא (תלמוד בבלי, תענית כג ע"א).5
אך בשני המעגלים הללו מתרחש דבר נורא: הסבא מגיע ואומר שהוא חוני, ואף אחד לא מאמין לו. אין זה רק שהם לא מאמינים לו – מתגלה כאן פער טראומטי בין חוני שהפך למיתוס לבין חוני שמופיע בדמותו ה'רגילה' לפני מכריו; בין זה המפרק כל קושיה כאשר נכנס לבית המדרש, לבין האיש ה'רגיל' שאומר "אני הוא!". הטרגדיה נעוצה בכך שהעובדה שחוני הוא חוני היא תוצאה בלעדית של הסיפור שאנחנו מספרים עליו, ושל הפיכת סיפורו למיתוס; זה מה שמכונן את דמותו. נדמיין מה היה קורה אילו חוני, או תנא או אמורא אחר, היו נכנסים לבית המדרש שלנו – הרי כל דמותם הייתה מתפרקת בפער שבין דמותם המיתית שבזכרון לבין קיומם כבשר ודם.
העוקץ של הסיפור מאוד ברור בעיניי: הניסיון של חוני להיות רלוונטי לנכדיו נדון לכישלון. חוני מנסה לשוב אל עברו, אל המקום בו היה פעם, ולא מצליח להכיל את העובדה שהוא כבר עלה לאינסוף ושעליו להשליך את חייו הקודמים. הוא מנסה להישאר כאן, בעולם הסופי; מבקש שיתנו לו כבוד, שיקשיבו לתורתו. ראוי היה לו להתמלא שמחה מהעובדה שבבית המדרש מספרים עליו סיפורים פנטסטיים על איך היה מפרק את כל הקושיות, או מלראות את המשפחה הענפה שהעמיד – לרוות נחת ולהיעלם משם. אך הוא מנסה בכל זאת להיכנס פנימה, להישאר בעולם העבר במקום להפנים שהעולם שבו הוא חי אז כבר נגמר ושזה הזמן להתרפקות עליו; שרק תנועה זו תאפשר לו להיות זקן, לשמוח במה שהיה לו פעם. חוני לא מבין שזהו המבנה הכפול של החיים: ישנו המעגל הראשון של חיי האדם, וישנה השיבה המאוחרת, התלויה בכך שעברו של האדם כבר נעלם והופך לזכרון, לסיפור.6 כאן גם טמון פירוש נוסף לשמו: 'חוני המעגל'. הוא נשאר בתוך מעגל החיים הנוכחי ולא תופס את חוסר הרלוונטיות שבדבקות בו. הניסיון של אדם למחזר את עצמו ולחזור לאותם דפוסי חיים בגיל מבוגר מעיד על חוסר הפנמה שמשהו צריך להשתנות.
לפעמים המעבר הזה לובש צורה ממשית וחריפה בחייו של אדם. ישנם רגעים בהם משהו בעולמו מתפרק, נגמר; דבר־מה שהתקיים ועתה נעדר, והעדרו מכונן תקופה חדשה. סיום שכזה עלול לגרום לשברון לב, לריסוק איברים, לייאוש וחוסר טעם, או שבאופן הפוך לגמרי עשוי להביא ליכולת פרדוכסלית לחזור באופן נינוח לשבילים של הילדות, למקומות הראשוניים, לביוגרפיה האישית מראשיתה. הדבר דומה לסיטואציה בה אדם חוזר לסיים את חייו בבית ילדותו, להיפטר מן העולם בין כותלי החדרים בהם חי את ימי בחרותו. הבית מאיר באור אחר ונכנס לממד של אינסופיות; הנוף המוכר כל כך קורא לו להתרפק עליו דווקא מתוך הידיעה שהוא על סיפה של דרך חדשה, עלומה. כך יש להבין גם את דברי האדמו"רים על כך שהסתלקות הצדיק עשויה להיות העלאה של העולם באופן ממשי.7 עם פטירתו, הולך הצדיק באותם השבילים אותם סלל בחייו באמצעות תלמידיו ההולכים בהם. אך עתה הוא עושה זאת כזיכרון, מעמדה אינסופית. כעת הוא יכול לשוב למעגלים אותם סרטט בחייו, אך באופן פרדוכסלי, כעת הוא נוכח בהם יותר מאשר כשהיה חי.
אלו תחושות המתעוררות עם בוא הימים הנוראים. בכל שנה בתקופה זו אני מוצא את עצמי סוקר את תולדותי הקצרות בעולם הזה: תמונת גן הילדים, חוויות בית־הספר, ילדות בשכונה ירושלמית של פעם, המפנה בישיבה הגבוהה, נישואיי, לידת ילדיי ועוד. אך חשבון העבר, הצער על הקלקולים, ההחמצה, ומנגד, הכפרה, תיקון החטא, כל אלה בסופו של חשבון אינם העיקר. חן העצבות שננסכת בי בימי אלול מעורב בתחושות עצומות של חיים, של מליאות, של הודאה. במובן זה, הווידוי של ימים נוראים מסמל עבורי הודאה – בעצם נוכחות הקב"ה, בחיים עצמם, בהתגלות הצדק האלוקי, והודאה זו היא היא התשובה האמיתית.
סיפורו של חוני המתקשה להפנים את מצבו החדש מהדהד ומנוגד כאחד לחזרתם של אברהם ושרה לימי צעירותם. כך באופן זה ניתן להבין את המדרשים המתארים את שרה ואברהם בזקנותם, כאשר נולד להם יצחק ואזי משתחררות בהם עדנה וחיוניות, ויתרה מכך – הם שבים לימי הילדות והנערות:
'ואברהם ושרה זקנים' – אמר רבי יוחנן: כבר כתיב 'ואברהם ושרה זקנים', מה תלמוד לומר 'ואברהם זקן'? אלא [לפי] שהחזירו הקב"ה לימי נערותיו, צריך לכתוב פעם שנייה 'ואברהם זקן' (מדרש רבה, בראשית מח טז).
לידת יצחק והחזרה לנערות מסמלות את אותה תנועה – החקיקה בנצח. המעגל החוזר מן הזקנה אל הנערות יוצר תנועה אינסופית של קיום, וכך גם הלידה המאפשרת לאברהם ושרה להתקיים לעד באמצעות זרעם. דווקא החזרה אל הנערות מאפשרת את יצירתו של הדור הבא ואת ההתגברות על סופיות הקיום. המדרש אף מרחיב תודעת שיבה זו מהמקרה הפרטי של שרה ואברהם אל הצדיקים כולם ומעמדם בעולם הבא:
'אחרי בלותי היתה לי עדנה' – מלמד שכל צדיק וצדיק לעולם הבא עתיד לחיות אלף שנים… וכל אחד ואחד מהן נולדים להם סימני נערות וחוזרים כולם לימי נערותם, שנאמר 'וקוי ה' יחליפו כח', ואומר 'עוד ינובון בשיבה דשנים ורעננים יהיו…' (תורה שלמה, בראשית יח קנז).
גם כאן נקשרת הזקנה לעולם הבא ולנחת של העולם הבא, ושניהם נקשרים לנצח באמצעות השיבה אל הנערות. לתנועה זו יש גם ביטוי מיתי (ואנושי מאוד): בתרבויות ובדתות שונות יש דיוקנאות סטריאוטיפיות של האדם האידיאלי, השמימי, המתואר בדרך כלל כזקן חכם עטור שיבה. מאידך, בתיאור של תורות הסוד יש פרצוף של נער, תינוק; כבר בחז"ל מצטיירים הכרובים כפני 'רביא' – נער.8 הדמות העמוקה, החכמה, השמימית והעתיקה ביותר מתמזגת עם פני התינוק והילד.
הד לכך ניתן למצוא בדמותו של ר' נחמן, שהעיד על עצמו כי הוא "סבא דסבין" או "זקן שבקדושה" אך מבחינה ביוגרפית היה צעיר מאוד, ויתרה מכך – הוא גם ראה בצעירות ובנערות מצב רוחני נכון המאפשר התחדשות תמידית; לחסידיו אמר כי "אסור להיות זקן"9 – זו תודעה כפולה האוחזת בשתי נקודות קצה בו-זמנית.
כך גם תיאורו בסיפור הקבצן העיוור ב"מעשה משבעה קבצנים" – שם מתוארת מעין תחרות זכרונות, ובה מנצח דווקא התינוק הצעיר מכולם, שזוכר את הדברים העתיקים ביותר. ר' נחמן מתאר את הפרדוכס בחדות: "כי כל מי שהיה יניק יותר, היה זקן יותר. והזקן שבהם היה יניק יותר מכולם" (ר׳ נחמן מברסלב, שבעת הקבצנים, הקבצן העיוור).
כשדרך התשובה נחסמת
אך לא תמיד יכול האדם לשוב אל עברו ובכך לזכות בחיי הנחת של הזקנה וההתענגות.10 צמד סיפורים נוסף המופיע במסכת כתובות (סב ע"ב) מציב מעין תמונת מראה לתנועה הנפשית של השיבה, ובכך הוא מחדד את התובנות לגבי מהותו של חודש אלול. סיפורים אלו מתארים מציאות טראומטית וכואבת של חוסר יכולת של האדם לחזור בתשובה (במובן עליו עמדנו לעיל) בשל טעויות וכשלים שעשה לאורך דרך:
רבי חנינא בן חכינאי הוה קאזיל לבי רב בשילהי הלוליה דר"ש בן יוחאי א"ל איעכב לי עד דאתי בהדך לא איעכבא ליה אזל יתיב תרי סרי שני בבי רב עד דאתי, אישתנו שבילי דמתא ולא ידע למיזל לביתיה (תלמוד בבלי, כתובות סב ע"ב).11
האירוניה כאן ברורה: ר' חנינא רצה להתרחק מן הבית, ולפיכך פרש מאשתו והלך לבית רב לשתים עשרה שנה (זהו גם הקשר הסוגיה שם – יציאתם של תלמידי חכמים ללימודם ברשות נשותיהם ושלא ברשותן), אך כשהוא מבקש לחזור הוא כבר לא מכיר את רחובות העיר ולא מוצא את הדרך לביתו, במובן העמוק של אובדן הדרך אל הבית. במילים אחרות: כבר אין לו לאן לחזור.
מיד בסמוך מספרת הגמרא על ר' חמא בר ביסא אשר גם נסע לשנים רבות ללמוד הרחק מביתו.
רבי חמא בר ביסא אזיל יתיב תרי סרי שני בבי מדרשא כי אתא אמר לא איעביד כדעביד בן חכינאי עייל יתיב במדרשא שלח לביתיה אתא ר' אושעיא בריה יתיב קמיה הוה קא משאיל ליה שמעתא חזא דקא מתחדדי שמעתיה חלש דעתיה אמר אי הואי הכא הוה לי זרע כי האי על לביתיה על בריה קם קמיה הוא סבר למשאליה שמעתתא קא בעי אמרה ליה דביתהו מי איכא אבא דקאים מקמי ברא קרי עליה רמי בר חמא (קהלת ד', י"ב) 'החוט המשולש לא במהרה ינתק' זה ר' אושעיא בנו של רבי חמא בר ביסא (תלמוד בבלי, כתובות ב ע"ב).12
כאשר ר׳ חמא שב הוא פוגש בבנו, ר' אושעיא, אך לא מזהה אותו. כשהשניים משוחחים עומד ר' חמא על כך שלפניו תלמיד חכם, והוא מצטער שעזב את הבית ולפיכך אין לו (לכאורה) בן תלמיד חכם כמו זה שפגש. לבסוף, כאשר מתבררת זהות התלמיד, נדרש עליו "החוט המשולש לא במהרה ינתק – זה ר' אושעיא בנו של רבי חמא בר ביסא". אך הפסוק החותם את הסיפור הוא למעשה אמירה עוקצנית – כביכול יש בו חיבור של שלושת הדורות של תלמידי החכמים, אבל למעשה זוהי ביקורת אירונית על האדם שבלימוד התורה שלו ובהתרחקותו מהבית איבד את משפחתו ואת הביתיות, ובסופו של דבר אינו מכיר את אשתו ואת ילדיו. זהו מצב טראגי – האדם מאבד את המגע הממשי עם התשתית שלו: ביתו, ילדיו, אשתו.
תובנה זו קושרת אותנו שוב לסיפורו של חוני, אך ממקום שונה – בצמד הסיפורים הללו מתואר הכשל כנעוץ כבר בתחילת הדרך ומונע את אפשרות התשובה, והוא מהווה מעין תמרור אזהרה לאדם המודרני או הפוסט־מודרני שעלול לאבד את עולמו. בדיוק כמו ר' חנינא ור' חמא בר ביסא, יותר ויותר אנשים המגיעים לגיל פנסיה בעידן שלנו פתאום מבינים שאין להם לאן לחזור, ובמקום לשוב אל עברם ואל לוז קיומם, ובכך להגיע למנוחה ואל הנחלה, הם נקלעים לחלל ריקני.
איבוד המשפחה והילדים קשור לציר הביוגרפי של האדם, וברובד עמוק יותר מסמל גם את עולמו הפנימי ואת אובדן תכונות ילדותו שלו עצמו. המשפחה של האדם והביתיות שלו מכוננות את האינטימיות שלו עם קיומו, את הראשוניות של דמותו מאז היה ילד קטן. הוריו של האדם, האחים והאחיות שלו, ילדיו, הסביבה אליה התרגל, הקרובים אליו – כל אלו הם עצם קיומו, ואיבודם הוא למעשה איבוד של חייו, של כל עולמו. הוויתור על כל אלו לטובת התמכרויות קיצוניות – בין אם קריירה ובין אם לימוד תורה – משאיר את האדם בלי יכולת לשוב, בלי יכולת לממש את התנועה הנפשית של החזרה. במצב זה אין הוא יכול לפתוח דף חדש בחייו, של השלמה ופיוס, שכן טרם סגר את המעגלים הקודמים. כך, הוא נשאר שבוי במקום בו הוא נמצא, בניסיון להמשיך את מה שיש במקום לחוות חתימה ונחת.
תובנות אלו שזורות בתשובה של ימי אלול, בסיפורו הטראגי של חוני ובסיפורים אותם ראינו עכשיו. תשובת האדם אל משפחתו ואל ביתו היא תמונת הראי לתשובה הנפשית אל מחוזות הילדות בסוף החיים, ושתי אלו משקפות את תמונת התשובה מן החטא אליה נקרא האדם בסוף השנה.
