רובנו משתמשים תדיר ברשת האינטרנט וברשתות החברתיות, אבל 'הרשת' כמטאפורה קונה לה מאחזים רחבים בהרבה. איזו צורת חשיבה גוזרת המטאפורה הזו? ואיזה יחס נרצה לאמץ כלפיה?
אוריאל שכטר
’
בשנת 2016, זמן קצר לאחר שהאביב הערבי הרעיד את כל המזרח התיכון, התרחש נסיון הפיכה גם בטורקיה. קבוצות מסויימות בצבא הטורקי ניצלו את שהייתו של ארדואן בחופשה וניסו להשתלט על מוקדי הכוח במדינה. אך תוך כדי ההפיכה ארדואן הופיע באמצעות אפליקציית FaceTime וקרא לעם הטורקי לצאת לרחובות, למרות העוצר הצבאי שהוטל, ולמנוע את ההפיכה. תומכי ארדואן אכן יצאו לרחובות, ההפיכה נכשלה, וארדואן נשאר בשלטון עד היום.
ניסיון ההפיכה בטורקיה ומניעתו סופרו פעמים רבות כסיפור נצחונם של ההמונים על גורמי הכוח הישנים, של הרשתות החברתיות על המוסדות ההיררכיים. נרטיב דומה שלט, ובמידה רבה של היגיון, גם בשורה של אירועים גאופוליטיים אחרים שהתרחשו בראשית העשור השני של המאה ה-21: אירועי האביב הערבי במצרים ובתוניסיה, מחאת Occupy Wall Street בארה"ב, ו'המחאה החברתית' של קיץ 2011 בישראל. אותו נרטיב מסביר גם כיצד מנהיגים שידעו לעשות שימוש מושכל ברשתות החברתיות ולפנות אל העם ישירות – ביניהם אובמה, טראמפ, ארדואן, נתניהו ורבים נוספים – זכו ליתרון עצום על פני יריביהם שנשארו מאחור.
אך חוקרים שונים טוענים כי הנרטיב הזה מעט פשטני, ובמידה רבה גם מטעה. למשל, צמד החוקרים אונבר (Unver) ואלאסד (Alassad) הראו במאמר במגזין Foreign Affairs כי באמצעות ניתוח ממוחשב של נתוני תקשורת מליל נסיון ההפיכה בטורקיה, ניתן להבחין בתופעה מעניינת: ההמונים אכן יצאו לרחובות בעקבות ההופעה של ארדואן ב-FaceTime, אך היציאה שלהם לרחובות לא הייתה יציאה אינדיבידואלית, אלא יציאה קבוצתית מאורגנת מתוך המסגדים.1 אונבר ואלאסד לא טוענים שלרשתות החברתיות אין עוצמה רבה באופן כללי, או במקרה של נסיון ההפיכה בטורקיה בפרט. אך הם טוענים כי הצגה של כשלון ההפיכה בטורקיה כנצחונן של הרשתות החברתיות על פני המוסדות המיושנים, מתעלמת מהפונקציה החשובה מאוד שמוסדות ישנים למדי (המסגדים) ממלאים בהנעה של ההמונים באירוע שכזה. במקום זאת, אונבר ואלאסד מציעים לחשוב על היחס שבין רשתות לבין מוסדות היררכיים, כדוגמת המסגדים, כעל יחסים שבין רוחב (Width) לבין עומק (Depth) – הרשתות החברתיות מאפשרות למי שמשתמש בהן בתבונה לפנות בצורה רחבה ומהירה לכמות עצומה של אנשים, אך הזהות העמוקה שמשפיעה בסופו של דבר על קבלת ההחלטות שלהם, ושבהתאם לה הם פועלים אל נוכח מה שקורה ברשת, נטועה בשורשים עמוקים יותר.
אם להוציא את דבריהם של אונבר ואלאסד מההקשר הטורקי בפרט, ומההקשר הפוליטי בכלל, ניתן לומר שהם טוענים שהמטאפורה של 'רשת', והנרטיב בדבר 'כוחה של הרשת', הם מצד אחד חשובים, אמיתיים ומאפשרים הבנה מדוייקת יותר של המציאות; אך מצד שני הם גם חוטאים ברדוקציה, ומשמשים כהיוריסטיקה שגורמת לנו לפספס דברים בעולם שלא מתנהלים לפי היגיון 'רשתי'. אני רוצה, בעקבותיהם, לנסות לעקוב אחרי אותה מטאפורה של הרשת, וכמותם – להראות את כוחה הרב של המטאפורה הזאת, אך גם להצביע על הסכנות הגלומות ברדוקציה שהיא מאפשרת.
תורת הרשתות
בשיח הציבורי והתקשורתי יש עיסוק רב בנושא של רשתות חברתיות, אך השימוש במטאפורה של 'רשת' כדי לתאר תופעות בעולם רחב בהרבה מאשר ההקשר הספציפי של פייסבוק, טוויטר ודומותיהן. למחשבה על דברים בעולם דרך מטאפורת הרשת שורשים קדומים, אך החל מאמצע המאה שעברה, ובאופן גובר עם התקדמותם של האינטרנט ושל יכולות המחשוב, השימוש במטאפורה הזו נעשה רווח יותר ויותר. טכנולוגיות רבות נבנות על סמך הגיון 'רשתי', מנהלים וראשי ארגונים מטמיעים בארגוניהם 'חשיבה רשתית', ובשלל דיסציפלינות מדעיות (פיזיקה, סוציולוגיה, מדעי המוח, היסטוריה ועוד ועוד) תופעות מתוארות כתופעות 'רשתיות'.
בכל הנוגע למדע, התיאור של תופעה בעולם כתופעה 'רשתית' מורה על פי רוב על כך שאופיה של התופעה איננו תלוי רק בתכונותיו הסובסטנטיביות של גורם ספציפי ומבודד, אלא היא מתהווה כתוצאה ממבנה היחסים שבין אוסף של גורמים, וממיקומו של כל גורם. התופעה הספציפית מופשטת ממלבושיה התוכניים, ומובנת כאוסף של נקודות וקשרים ביניהן המתהוות לכדי רשת שהיא היא התופעה. בתרגום לשפה פשוטה: אמור לי מי חבריך (איפה אתה ממוקם ברשת ולמי אתה קשור) ואומר לך מי אתה (מהן תכונותיך).
חוקרים בתחום תורת הרשתות (Networks Theory), ענף של מדעי המחשב שמיושם בשלל דיסציפלינות מדעיות, מנסים לתת סימנים באופנים השונים שבהן רשתות יכולות להתארגן, להבין את כללי הפעולה האפשריים שלהן, ולפתח דרכים לייצג אותן באמצעות גרפים. התופעה עוברת רדוקציה ומתוארת באמצעות גרף שבו צמתים (נקודות), קשרים (קווים), ולרוב גם זרימה לאורכם של אותם קשרים. כך, אותו מבנה מופשט יכול לתאר תופעות בתחומים שונים ומגוונים, ובכל זאת לפעול לפי כללים דומים.
צורת חשיבה שכזאת מאפשרת חשיבה והמשגה מחודשת של שלל תופעות: המוח נתפס כרשת של נוירונים, מערכות כלכליות נתפסות כרשת של שחקנים המקיימים ביניהם טרנזקציות כלכליות, וגורמים פוליטיים צוברים כוח באמצעות הקשרים הפוליטיים שהם רוקמים. אנחנו מוצאים עבודה וזוגיות באמצעות 'קשרים חלשים' (Weak Ties) עם מכרים רחוקים שמשדכים אותנו עם בני זוג או מעסיקים, שגם איתם יש להם קשרים רופפים כאלה או אחרים. לכן, כדי להתקדם בעולם העבודה ממליצים לנו 'לעשות נטוורקינג', כלומר – לחזק את קשרינו הרופפים ברשת החברתית שלנו. בנוסף, רשת של מתנדבים הקימה ותחזקה אנציקלופדיה אינטרנטית (ויקיפדיה) שאין לה מתחרים, כשאין שום פרופסור מלומד שעוקב ומשגיח אחרי התכנים שבה. ולבסוף, המושג 'מקדם הדבקה' – שלפני מגיפת הקורונה היה ידוע אך ליודעי ח"ן בתחום תורת הרשתות – הפך למושג שכיח בשיחות סלון בכל בית ממוצע בישראל ובעולם המערבי.
במבט אישי
כדי להמחיש בצורה טובה יותר את הדברים, ואת ההשתמעויות שלהם בחיי היומיום, אני רוצה להפנות את המבט לחוויית ה'גילוי' האישית שלי את תורת הרשתות ואת החשיבה הרשתית, בתקווה שיש כאן משהו שיכול ללמד מעבר לחוויה הספציפית שלי.
את תורת הרשתות 'גיליתי' במהלך השירות הצבאי שלי ביחידה 8200. בפראפרזה על המימרא המפורסמת של הרבי מקוצק 'השאלה איננה אם למדת את הש"ס אלא מה הש"ס לימד אותך', החשיבה הרשתית היא ללא ספק אחד הדברים המרכזיים ש-8200 לימדה אותי. הרמטכ"ל אביב כוכבי, שהיה אז ראש אמ"ן, הרבה להזכיר את חשיבותה של העבודה הרשתית בפעילותו של אמ"ן – כלפי פנים, ואל מול ארגונים שותפים. לאמירות אלה של כוכבי היה באותן שנים הקשר רחב יותר בפעילותם של ארגונים מודיעיניים ברחבי העולם. המלחמה בעיראק (בהקשר האמריקאי) ומלחמת לבנון השנייה (בהקשר הישראלי), העמיקו את ההבנה של החשיבות של הזרמת המידע המודיעיני באופן מהיר ומדויק לכוחות הלוחמים שלהם יש את האפשרות לפעול על פיו. האתגרים החדשים שניצבו בפתחם של צבאות המערב, וההזדמנויות שטכנולוגיות התקשורת פתחו בפניהם, חיזקו את ההבנה שארגוני מודיעין במאה ה-21 אמורים להעדיף את הרישות על פני המידור, את הזרמת המידע על פני שמירת הסוד.
אבל ברמה האישית, האסימון נפל לי באמת רק כאשר התחלתי להדריך במסגרת קורס הכשרה של היחידה. זה היה בשבוע הרביעי (מתוך כ-20) לתוך הקורס, ובשבת אחת קראתי ספר על תורת הרשתות. הספר, 'הכוח החמישי' של ד"ר אשר עידן,2 מנסה להנגיש לציבור הרחב את הרעיונות המרכזיים של תורת הרשתות, ומביא דוגמאות משלל תחומים מדעיים וארגוניים שבהם מיושמים רעיונות מתחום תורת הרשת. הספר מדגים בצורה משכנעת למדי את ההבדל שבין ניהול היררכי לבין ניהול רשתי, ומציג עקרונות מתמטיים שמסבירים כיצד פועלות רשתות, ומדוע בהקשרים רבים יעילותן עולה בהרבה על יעילותם של מוסדות היררכיים.
זה היה רגע אאוריקה קצת כמו בסרטים – הבנה פתאומית שהאופן שבו משהו בנוי יכול להשתנות מהיסוד. השפה של הרשתות אפשרה פתאום לחשוב על דברים באופן חדש: לשאול על כל תוכן שעובר בקורס האם אפשר להביא אותו מבחוץ במקום להסתמך על חומרים פנימיים (צעד שמאפשר התייעלות של צוות הקורס ומיקוד שלו בתחומי מומחיותו), נסיון להפגיש באופן תמידי את החניכים עם שותפי תפקיד עתידיים (דבר שמחזק הבנה של הרלוונטיות של החומר המודיעיני שהם מפיקים), עידוד של למידה משותפת של החניכים, ולבסוף – לראות את הלמידה עצמה כתהליך של יצירת קשרים בין רעיונות ופריטי מידע. סברתי אז, ואני סבור גם היום, שהרעיונות האלו אפשרו לחניכי הקורסים לא רק ללמוד טוב יותר, אלא גם עיצבו אותם כאנשי מודיעין שמחוברים באופן עמוק יותר לעבודה שלהם, ושמייצרים מודיעין רלוונטי יותר לאנשים שבאמת משתמשים בו.
מאז ועד עתה, הרעיונות האלה הולכים איתי ומלווים אותי – גם הרבה אחרי סיום השירות הצבאי. הם לא נשארו כשורה של רעיונות כלליים, אלא הוטמעו בחשיבה שלי באופן עמוק יותר. כשלמדתי תכנים מסוגים שונים בקורסים באוניברסיטה, מודלים וצורות חשיבה רשתיים נראו הרבה פעמים כדרכים חלופיות להסביר את התכנים שנלמדו; כשאני מסכם שיעור אני מסכם אותו כתרשים עם תיבות טקסט וקשרים ביניהן; וכשאני מתכנן לכתוב טקסט, או אפילו כותב לעצמי ביומן, אני פעמים רבות משרטט את הדברים כתרשים מרושת. אין לי ספק שהשילוב של הרעיונות הללו, ושל עלייתן של הטכנולוגיות הרשתיות (ובראשן כמובן הרשתות החברתיות), משפיע עליי בעוד דרכים רבות – גלויות יותר או פחות.
אשר תדפנו רוח?
מאז השירות הצבאי שלי הרשתות היו לא סתם עוד טכנולוגיה, סתם עוד מטאפורה, אלא דרך יסודית לחשוב דרכה על העולם. היא גם נהייתה במידה רבה סוג של אידאולוגיה, או דרך חיים. היעילות המדהימה שהעבודה בצורה רשתית מאפשרת, סימאה פעמים רבות את עיניי לכך שהמטאפורה הזו היא רדוקציוניסטית מאוד מטבעה, ושלחשיבה דרכה ישנן השלכות. הסוציולוג זיגמונט באומן ניסח היבטים מרכזיים של הבעייתיות שבשימוש במטאפורה הזו:
שלא כמו 'יחסים', 'יחסי שארות', 'זוגיות' ומושגים דומים המבליטים את המחויבות ההדדית ובתוך כך מבדילים או עוברים בשתיקה על היפוכה, ההינתקות, ה'רשת' מסמלת דפוס של חיבור והינתקות בעת ובעונה אחת. אין לתאר רשתות בלי להבטיח ששתי הפעולות תתקיימנה בעת ובעונה אחת. במסגרת של רשת, ההתחברות וההינתקות הן אפשרויות לגיטימיות במידה שווה, הן נהנות ממעמד דומה וחשיבותן זהה. אין טעם לשאול איזו משתי הפעולות המשלימות היא 'מהות' הרשת! 'רשת' משמעותה רגעים של 'תקשור' המשובצים בתקופות של שיטוט חופשי. בתוך רשת, נכנסים לקשרים לפי דרישה ואפשר להפר אותם בכל עת.3
לפי באומן מטאפורת הרשת מרגילה אותנו לחשוב כי ניתוק וחיבור בין נקודות אלו אפשרויות שוות באופיין ובמידת הלגיטימציה שלהן, וכי אין דרך להסביר בהכרח האם ומדוע הנקודות ברשת יישארו מחוברות או מנותקות. כך למשל, החשיבה על מושג כמו 'החברה הישראלית' (או כל חברה אחרת) דרך ההיוריסטיקה של הרשת, שונה מהמחשבה עליה כעל 'משפחה מורחבת'. מטאפורת המשפחה רומזת לקשרים מהותיים ועמוקים (שנובעים למשל מקשר דם, ממסורת משותפת, או מהרצון בהמשכיות משותפת של הקבוצה), בעוד שמטאפורת הרשת נייטרלית יותר, ואינה מורה באופן הכרחי על סיבה מסויימת שבעטייה שתי נקודות קשורות אלו לאלו.
כדי להבהיר את ה'מחיר' של השימוש בהיוריסטיקה של הרשת, אני רוצה לנסות – גם אם באופן מעט מדרשי – להנגיד אותה למטאפורת האילן שמופיעה בדבריו של רבי אלעזר בן עזריה בפרקי אבות.4 באמצעות הנגדה זו, אנסה להדגים כיצד שתי המטאפורות הללו יכולות לתאר תופעות דומות לפי הגיונות שונים בתכלית.
רבי אלעזר בן עזריה אומר:
אם אין תורה, אין דרך ארץ. אם אין דרך ארץ, אין תורה. אם אין חכמה, אין יראה. אם אין יראה, אין חכמה. אם אין בינה, אין דעת. אם אין דעת, אין בינה. אם אין קמח, אין תורה. אם אין תורה, אין קמח.
הוא היה אומר: כל שחכמתו מרובה ממעשיו למה הוא דומה, לאילן שענפיו מרובין ושרשיו מועטין, והרוח באה ועוקרתו והופכתו על פניו, שנאמר: 'והיה כערער בערבה ולא יראה כי יבוא טוב, ושכן חררים במדבר ארץ מלחה ולא תשב' (ירמיהו יז).
אבל כל שמעשיו מרובין מחכמתו למה הוא דומה, לאילן שענפיו מועטין ושרשיו מרובין, שאפילו כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו אין מזיזין אותו ממקומו, שנאמר: 'והיה כעץ שתול על מים ועל יובל ישלח שרשיו ולא יראה כי יבא חום, והיה עלהו רענן, ובשנת בצורת לא ידאג, ולא ימיש מעשות פרי' (שם).
רבי אלעזר בן עזריה מנגיד במשנה זו בין שני טיפוסים: זה שחכמתו מרובה ממעשיו, וזה שמעשיו מרובין מחכמתו. החוכמה מוקבלת כאן לענפיו של האילן, והמעשים לשורשים. לפיכך – זה שמעשיו מרובין מחכמתו הוא יציב, מקורקע, נטוע באדמה; זה שחכמתו מרובה ממעשיו הוא פגיע, לא יציב, נתון למניפולציה.
גם השימוש במטאפורת האילן, כמו השימוש במטאפורת הרשת, מצביע על קשר. ישנו קשר בין המעשים לבין החכמה, אבל ישנם שני הבדלים: ראשית, הקשר הזה הוא היררכי – החכמה תלויה במעשים יותר משהמעשים תלויים בחכמה. שנית, הקשר הזה הוא אורגני, 'טבעי', לא ניתן לניתוק על נקלה. אולי לכן המטאפורה המוצגת כאן של האילן מתמודדת גם עם איום חיצוני – הרוחות – בעוד שברשת 'הנייטרלית', זו שכדברי באומן ניתוק וחיבור בה שווים, אין לנו המשגה מובהקת של התמודדות עם איום חיצוני. כשהמטאפורה מתארת 'קווים ונקודות' קשה לנו לחשוב על משהו שמאיים עליהם, אבל כשהמטאפורה שבה אנחנו משתמשים שאובה מתוך העולם האורגני – קל לנו להמחיש את האפשרות של איום חיצוני על קיום האורגניזם. בהתאם, גם הזרימה בתוך המערכת איננה רק 'זרימת אינפורמציה' אמורפית ברשת, אלא היא זרימה התלויה במקור חיצוני, אורגני – 'והיה כעץ שתול על מים'.5
מוסדות אל נוכח הרשתות
באופן טבעי מוסדות מדינתיים, חינוכיים, ודתיים מרגישים תחושת התמודדות אל נוכח עלייתן של הרשתות. תחושת ההתמודדות הזו, לעתים אף תחושת המצוקה, איננה לחינם. המילה 'מוסד' עצמה היא מלשון 'יסוד'; המוסד הוא מקובע, מקורקע, קשה להזזה. הרשת, לעומת המוסד, נוטה לפחות היררכיה וליותר זרימה, ולא לחינם היא נחשבת ליסוד מערער.
כדי להמחיש את הדברים, נסו לחשוב על סיטואציה בה 'נתקלתם' ברשת חברתית בדמות שהסמכות שלה עבורכם מבוססת על מוסד כלשהו. למשל: האם ניתן לשמר את הסמכות שיש לראש הישיבה בשיעור כללי או בשיחת מוסר – בדיון שמתקיים בפייסבוק? האם חיילים שחשופים לפרופיל האינסטגרם של המפקד שלהם יחושו את אותה יראה ממנו כפי שהיה לפני עידן הרשתות החברתיות? והאם האפשרות להגיב לעיתונאי בטוקבק או בטוויטר לא מצמצמת באופן הכרחי את המרחק שבין הקוראים לבין הכותבים?
כמובן, שאלת ההתמודדות עם המתח הזה היא שאלה ערכית ולא תיאורית. גם אם אנחנו מאמינים שלמטאפורה של 'רשת' כוח הסברי חזק מאוד, וגם אם אנחנו מאמינים שלדרך פעולה רשתית יתרונות רבים מבחינת יעילות או עוצמה – זה עדיין לא גוזר את האופן שבו נבחר כיחידים, כארגונים או כקולקטיבים לפעול. אני באמת משתייך לאלו שמאמינים בחשיבות של הבנת עוצמתה של הרשת, וביכולת לפעול לפי הרעיונות שעומדים בבסיסה של תורת הרשתות. אך לא פחות חשוב מכך, אני מאמין שצריך לשים לב למקומות שבהם המטאפורה הזאת לא מתארת בשלמות את המציאות, ולמקומות שבהם לפעולה על פיה יש מחירים של השטחה, של רידוד, ושל איבוד אוריינטציה. אני רוצה להפציר במוסדות, ובאנשים שעומדים בראשם, לקחת ברצינות את הרשתות – אך לא להיכנע ללוגיקה שלהן ללא קרב.
נדמה לי שדווקא בתקופה כזו, שבה מחאות חברתיות במערב ובישראל הדרדרו מהר מאוד לכדי מציאות פוליטית של קיטוב שלא נראה כמותו, יש צורך גדול במוסדות ששורשיהם מונחים עמוק בקרקע, שמשלחים על יובל שורשיהם, שמאפשרים לא לדאוג בשנת בצורת. ייתכן שבמידה רבה דווקא ממוסדות דתיים – ששורשיהם במסורת ובפרקטיקה הדתית – יכול לבוא קול מאזן, מרגיע, מייצב, שאנו כה זקוקים לו עכשיו.
