בן המלך והדוכס החיוור – חיפוש והתחפשות

ישראל (רולי) ותם בלפר

י״ב באדר ה׳תש״פ
זמן קריאה : 30 דקות

יש בלבוש – כמטאפורה וכן כפעולה יום-יומית שלנו בעטיית הבגד – מן הפרדוקסלי. הריהו מסתיר אותנו, אך איננו רואים את עצמנו נוכחים כראוי בסביבתנו ללא לבוש.

רבות מדובר לקראת חג הפורים על מחיית הזיכרון. במרחק של חצי שנה מיום הזיכרון, אין דבר מתאים ממחיית הזכר.

הבן האובד, שהוא היחיד המצליח לצלוח את המרחק והמחיצות המפרידות בינו לבין אביו – הינו משל מרכזי בתורת הבעש''ט. אבל מה קורה כאשר הריחוק מוטמע עמוק יותר, כאשר הוא חודר אף אל תוך בן המלך עצמו?

החסידות, בדרכה הבלתי-אפשרית, מחריפה את שאלת קיומו של האדם במציאות נפולה, ובה בעת מאפשרת לו להיות שם, שם ממש.

אנו חיים בהנחה המובלעת שיש מוקד יציב, ציר שעליו האדם מסתובב; אבל הלא כל דבר הנראה ללב הינו בר שינוי, והמודעות אינה דומה לעצמה מלפני שעה.

ברגעים הקרניבליים, כשמשילים בגדי מסע ועוטים מסכות, העולם נהיה הפוך לרגע וניתן לקלוט שבריר של אור דלא מן עלמא הדין. ואולי דווקא כן הארה מכאן, מעכשיו, בשמחה שלא מצריכה שיבה מאוחרת לבית רחוק. בעומק אדי היין, אולי סוף סוף יצא ויתגלה שהסוד אינו אלא אני.

על אנשים ועולמות שמתחפשים; החיפוש אחר זהות וקיום שאבדו ואולי ישנם – אופציה דתית מלהיבה ומסוכנת של מסכה וקצת נצנצים.

כ

ישנה מסורת של סיפור גנוסטי1 המגולל את עלילתו של בן מלך שאבד, ובמעבר מן הממלכה למקום הירוד אליו נקלע הוא התרחק ממקומו ואיבד את עצמו. בגדי היום-יום המלוכלכים שלו הסתירו את זהותו הנאצלת, ואת בגדיו האמיתיים איבד. הסיפור מופיע בכמה גלגולים, שאת חלקם נבחן להלן בקצרה, כדי למצוא את הסוד והפוטנציאל של תחפושת ששכחה שהיא רק כיסוי של משהו אחר, אותנטי יותר, ואולי את כוחה של התחפושת עצמה – האמת החבויה בתוך ולמרות השקר הגלוי.2

התחנות בהן נבקר מגיעות מקצוות רחוקים לכאורה של החיפוש האנושי אחר קיום וביטוי אותנטי, או לפחות אופן קיום שלא יהיה עינוי מתמיד, אולי בעזרת תחפושת קטנה, יום-יומית, שתגלה משהו על עצמנו.3 הדברים להלן יעסקו בתחפושות, לבושים, שכחה וזהות; זאת תוך שיוט בין מסורות עתיקות, חסידות מאוחרת וסצנת הרוק של שנות השבעים. פורים-שפיל.

לפני שניגש אל גלגוליו של הסיפור, נראה כמה מן המושגים הבסיסיים שישמשו אותנו כמוקדים של העלילה, נקודות כיפתור של המלבוש אותו נעטה. נראה את הלבוש שמספר אותנו לעולם ולעצמו, ואת המסכה – שעושה זאת ביתר שאת, ומבטאת את יכולת השפה הזו לספר ולשקר. נעסוק בקצרה גם בשכחה – בקצרה, בשל הסכנה הכרוכה בעיסוק ממושך.

 

א.

לבוש

 

'עוֹר וּבָשָׂר תַּלְבִּישֵׁנִי וּבַעֲצָמוֹת וְגִידִים תְּשׂכְכֵנִי' (איוב י', יא)

יש בלבוש – כמטאפורה וכן כפעולה יום-יומית שלנו בעטיית הבגד – מן הפרדוקסלי. הריהו מסתיר אותנו, אך איננו רואים את עצמנו נוכחים כראוי4 בסביבתנו ללא לבוש. הלבוש ממצע בין האדם לעולם, ובכך קשור לכבוד – החצנה של איכות פנימית, אך גם כיסוי והסתרה שלה. הלבוש כמטאפורה הינו האופן בו מהויות מקבלות נוכחות – בעיקר כשלא ברור לגמרי אם הן האדם עצמו או תפקיד מלאכותי החיצוני לו.5 הכבוד הקשור בבגדים הינו גם כלפי המקום6, גם כלפי האדם; התפר שבין הפנים והחוץ, אותנטיות ומוחצנות משמשים בו בערבוביה. הלבוש הינו באופן זה המעטה המלאכותי הראשון סביב האדם ה'טבעי', התרבות הצמודה לטבע, עד כדי כך שכמעט ולא ניתן יותר לתפקד בלעדיו לאחר האכילה מעץ הדעת.

ובכל זאת, יש ביניהם הבדל:

…והיה לאדם גם כן מעלת הלבוש, כדכתיב ויעש אלקים כתנות עור וילבישם, וכשם שירש יעקב מעלת הצלם שהוא אלקי, כדכתיב כי בצלם אלקים וגו', כך ירש עשו מעלת הלבוש, כי מעלת הצלם הוא מעלה אלקית, ומעלת המלבוש אינה אלקית, רק כבוד ויקר נראה לעינים, שמראה עצמו בלבוש הדר, ודבר זה ירש עשו, ולפיכך כתיב ותלבש את יעקב בגדי עשו בנה הגדול החמודות, ופירשו ז"ל שירש עשו מן אדם הראשון, ודבר זה הוא הכבוד שנתן לעשו.7

להלן נראה את התחפושת כגרסה מוקצנת של מאפיינים אלה:8 השקר של ההחצנה, וכן עוצמת הנוכחות וההסתרה\הגנה על התוך.

בתורת החסידות ובפנימיות התורה, הלבוש משמש לתיאור הכלי שבאמצעותו כוחות הנפש מתממשים.9 לבושי הנפש (מעשה, דיבור ומחשבה) תואמים ומביאים לידי ביטוי את דרגות הנפש (נפש, רוח ונשמה) או העולמות הקשורים בהם (עשיה, יצירה, בריאה). האדמו"ר הזקן מתאר בספר התניא10 את המצוות והעיסוק בהם במחשבה בדיבור ובמעשה כמלבושי הנפש הא-לוהית.

כוחו של הלבוש – זה המוכר לנו – העשוי בדים וחומרים גשמיים, ממשיך במסורת תורת הסוד את תפקיד הלבושים העליונים, שבכוחם לתקן ולגאול אף עיוות יסודי ועמוק:

ומכוח חטא האדם הוסר עדיו מעליו, דהיינו כתנות או"ר באל"ף, ונתלבש בכתנות עו"ר בעי"ן. וכתיב 'ולבני אהרן תעשה כתנות' (שמות כח, מ), והצורכו להתלבש בבגדי קודש, דהיינו מתחלה נתלבש גופם בשמן משחת קודש, ואח"כ נתלבשו בבגדי קודש, כי יצאו מכלל זרות להיותם קדושים משרתי עליון. והזרות בא לאדם הראשון מכוח זוהמת הנחש, וצריך לתיקון, דהיינו אהרן איש החסד שהוא בנין העולם צריך להיות נבדל להיות בו קדושת הגוף להיותו גוף קדוש, ואח"כ להיותו נבדל במלבושיו הקדושים מלבושים מיוחדים לכבוד ולתפארת, מדוגמת כתנות אור באל"ף. וזוהמת נחש נתהפך לטובה, חש"ן על לבו ובו שם המפורש וי"ב אבנים, וי"ב זכרון י"ב השבטים, ושמות אברהם יצחק ויעקב, כי האבות הן המרכבה (בר"ר מז, ו), וי"ב השבטים נגד י"ב צירופי שם הוי"ה.11

כלים אלה נדרשים כאשר לא ניתן להעביר את התוכן (אם זה הרצון או השפע האלוהי, חכמה אותה מלמד רב לתלמיד, וכו') מבלי התיווך. כלומר, כשרוצים דירה בתחתונים וכל הנלווה לכך (פרגולה של מעלה, פרגולה של מטה). במונחי תורת הקבלה, ניתן להלביש את הצד של הא-לוהות המגיע בבחינת 'ממלא כל עלמין' – היינו זה שמוכן לכניסה אל כלים.12

אין אפשרות סבירה לשהות במחיצת אחרים בלעדיו, אך הלבוש גם מפריד בינינו. כך גם בתורת האר"י:

הנה לבושים אלו התקינן להתלבש בהם ולהתעלם בהם, וההעלם הוא סיבת הגלוי, כי לא ישיגוהו ולא יהנו מאורו כי אם על ידי לבושים אלה.13

משמעות העומק של הלבוש היא ההחצנה על ידי ההצפנה, הגילוי דווקא על ידי ההסתר של הבלתי ניתן לחשיפה.

לצד זאת, ישנה משמעות נוספת ללבוש – האפשרות לפשוט וללבוש את הבגד היא יכולתו של האדם לפעול ולהיות אחרת,14 העבודה העצמית לה הוא מסוגל. הלבושים אינם הוא, אך הם מבטאים אותו. ועם זאת, ישנם יוצאים מן הכלל – לעיתים מתוארת המחשבה כלבוש שהוא גם הדבר המתלבש.

אפשרות זו מובילה אותנו אל המצב המתאפשר בו הלבוש אינו תואם את המכוסה בו. התלבשות בדבר שונה מכניסה אותנו לנשף המסכות.

 

 

תחפושת

Who? Who is but the form following the function of what and what I am is a man in a mask I’m not questioning your powers of observation I’m merely remarking upon the paradox of asking a masked man who he is.

(V for Vendetta)

התחפושת איננה אלא המשך של אותו העניין, 'עניין השתנות המלבוש'.15 אבל משהו מרמז לנו שלא כך הוא, גם אם קשה למצוא את ההבדל הדק בין בגד למסכה, בין לבוש לקליפה.

על פני הדברים, אמנם מסורת חדשה היא בחגיגות הפורים, יש שיגידו אף השפעה מן הקרנבל הנוצרי בימי הביניים. אבל בדרכה שלה התחפושת שזורה בשתי וערב של המגילה גופא. הסיפור כולו אינו אלא כיסוי והסתרת הבורא – 'אסתר מן התורה מנין? וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא'.16 במקום Deus Ex Machina שיציל את המצב ברגע האחרון, יש במגילה מלך שהוא תחפושת הא-ל המסתתר17 שנדדה שנתו.

העם אשר יושבים בגולה מתחפשים לבני שושן המתאימים היטב למשתה המלך ומשתכרים כדת אין אונס, כי מה יעשו בני מלכים שכמותם במקום זר? אסתר אינה מגלה את עמה, ומשחקת משחק מסוכן של הסתרת זהות שאינו נגמר באמת עם החשיפה הדרמטית – היא מאמצת את הפרסונה של המלכה במלואה. מרדכי פושט ולובש בגדים לאורך כל הסיפור, למן היושב בשער ללבוש שק ואפר, לדמות הישובה על הסוס אשר בו הומלך המלך. הוא אפילו יוצא בלבוש מלכות – תלבושת שלכל המפרשים איננה אלא קפיצת מדרגה מהסוג שהברון מינכהאוזן היה גאה בה. הילדים אף מוזמנים לראות לעיני רוחם את מרדכי הולך וגדל…

אשר על כן, בכל זאת נתייחס אל התחפושת כאל מוסד פורימי של ממש, ונעמוד על משהו מן הפנימיות של התחפושת ששכחה שהיא התחפשה. יתר על כן, יש תחפושת שמבטאת קיום חלופי, שקר שיש לו רישיון רק אחת בשנה – עבור אלה שבכל השנה חשים את העובדות הרגילות, העבדות היום יומית, כקיום החוטא לאמת. אלה זוכרים לפעמים עולם אחר, אליו ניתן להגיע בחלום ובסיוט.

 

שכחה להזכיר, ועלמות אין מספר

רבות מדובר לקראת חג הפורים על מחיית הזיכרון. במרחק של חצי שנה מיום הזיכרון, אין דבר מתאים ממחיית הזכר. הפרדוקס18 של מחיית הנקודה האפלה של קיומנו, 'תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח' (דברים כ"ה, יט), מביא אותנו אל פורים גופא בפתיחות אל אפשרות של שכחה שהיא מציאה,19 סוד שהוא גלוי (ועדיין הוא סוד).

השכחה חשובה עבור עבודת ה', היא מאפשרת שינוי והתפתחות, כניגוד משלים לזיכרון המאפשר לחזור בתשובה, זיכרון ליום ראשון.

אצל העולם השכחה היא חסרון גדול בעיניהם. אבל בעיני יש בהשכחה מעלה גדולה. כי אם לא הייתה שכחה, לא היה אפשר לעשות שום דבר בעבודת ה'. אם היה זוכר כל מה שעבר, לא היה אפשר לו להרים את עצמו לעבודתו יתברך בשום אופן. גם היו מבלבלים את האדם מאד כל הדברים שעוברים עליו. אבל עכשיו, על ידי השכחה, נשכח מה שעבר. ועניין זה הוא דרך עצה טובה גדולה מאד בעבודת ה'.20

דרגת החופש האישית שמעניקה השכחה לפי ר' נחמן ניתנת לביטוי מוקצן יותר, בו זהותנו כולה עוברת דרך שלבים שונים בחיים. הכניסה אל החיים עצמם איננה אלא שכחה גדולה, כידוע:

דע, שצריך לנסוע להצדיק לחזור על אבדתו, כי קודם שיוצא האדם לאויר העולם, מלמדין ומראין לו כל מה שצריך לעשות ולעבוד ולהשיג בזה העולם, וכיון שיצא לאויר העולם מיד נשכח מאיתו, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (נידה ל'). והשכחה היא בחינת אבדה, כמו שקראו רבותינו ז"ל את השוכח אובד, כמאמרם ז"ל (מסכת אבות פרק ה') "מהיר לשמוע ומהיר לאבד" וכו'. וצריך לחזור ולבקש אבדתו, והאבדה שלו היא אצל הצדיק, כי הצדיק חוזר על אבדתו עד שמוצאה.21

יש לזכור גישה זו לשכחה, כיוון שכולנו מצויים בה. כולנו שכחנו. הצדיק יכול למצוא אבדת כולנו. אבל לפני כן.

ישנו סיפור.

 

ב.

קדמת דנא – המסורת הגנוסטית ו'המנון הפנינה'

היה היה.

בסיפור הגנוסטי22 משנות קדם,23 המלך שולח את ילדו למסע. משימת הילד מכוונת אותו לרדת למצרים, לצורך העלאת פנינה מהים הנשמרת על ידי הנחש\תנין. במהלך המסע הגלימה של בנו עם המעטה המלכותי אובדים לו, אף זכרונו וזהותו נעלמים, והוא מצוי בחיפוש עמום מבלי לדעת מה. במהלך המסע המסוכן שלו למצרים, הנסיך פוגש זרים. הוא מנסה לעמוד במשימתו ולזכור את ייעודו, אבל הפחד מן הזרות הסובבת אותו מביא אותו להתחיל ללבוש בגדים כמוהם, להתיידד איתם, לאכול ולשתות עימם. כך אט אט הוא שוכח את זהותו כנסיך, ואת הפנינה שנשלח להשיג. הוא לבוש בגדים מטונפים, ואף את עצמו אינו זוכר יותר.

הוריו המלך והמלכה שולחים מכתב לעורר את בנם, בו הם מזכירים את זהותו כנסיך, את מצבו הנוכחי של שיעבוד, ואת משימתו להביא את הפנינה וואת המלבושים שנלקחו ממנו. המכתב עצמו לובש דמות של נשר, המגיע אליו ומוסר את דברו. התעוררותו של הבן מובילה אותו לזיהוי עצמו, הכרת הסובב אותו ומימוש משימתו. הבן חוזר לארמון בלבוש מלכות, והפנינה בידו.

המשמעויות השונות של התרחקות הבן, קבלת המכתב, הדימויים השונים המעורבים בסיפור ומסרי העומק שלו, מתגלגלים באופנים שונים מאז ועד היום.24 הסיפור המקורי כאילו לובש אותם כמעטה זמני, עד שיצליח בן המלך להקביל את פני הוריו.

 

בן המלך שאבד בחסידות

משלים רבים נמשלו בבן המלך אצל הבעש"ט ותלמידיו. הסיפור על בן המלך שהתרחק מבית אביו והתחיל להתנהג ולהיות אחרת גם הוא מופיע לא פעם, בהתאם לנושא הנמשל.

הבן האובד, שהוא היחיד המצליח לצלוח את המרחק והמחיצות המפרידות בינו לבין אביו25 – הינו משל מרכזי בתורת הבעש"ט, ולו גלגולים שונים אצל תלמידיו.26 גם החוקרים עסקו בו רבות.27 במשל זה הבן חותר לחזור אל אביו, והאתגר הוא בריחוק שלכאורה קיים ביניהם. הבן הוא היחיד שמסוגל לזהות את האשליה, את בית המלוכה שהתחפש לטירה ומצודה בלתי חדירה, כיוון שזהותו כבן מלך ברורה לו.

אבל מה קורה כאשר הריחוק מוטמע עמוק יותר, כאשר הוא חודר אף אל תוך בן המלך עצמו? כיצד יוכל אז לצלוח את המחסומים? בהקשר של הקול הפשוט של השופר, הפועל לקישור זה שבין הבן לאביו יותר מכל המורכבויות של המילים – ודווקא הוא הוא שמזהה אותנו לחזרה בתשובה, מופיע משל אצל הבעש"ט המתכתב עם משל הפנינה:

התקיעה בשופר בחינת קול פשוט שהיא צעקה פשוטה מתוך ועומק לבבו על היותו נפרד מה' אחד כו', והוא בקרן בהמה על שם אדם ובהמה תושיע ה', ונתבאר משל על זה בשם הבעש"ט ז"ל, למלך שהיה לו בן יחיד מלומד היטב שהיה חביב אצלו כבבת עינו ממש, ועלה בדעת האב ובנו שיסע למדינות אחרות ללמוד חכמות ולידע הנהגת בני אדם. אז נתן לו אביו המלך שרים ומשרתים והון רב, שילך ויתור במדינות ואיי הים למען יגיע הבן למעלה יתירה יותר מכמו היותו אצל אביו בביתו. ויהי ברבות הימים, וכל אשר נתן לו אביו הלך על הוצאות הדרך מהצטרכות תפנוקיו שהיה מורגל, והעיקר במה שהוסיף תאווה על תאותו בענינים רבים, שעלה לו זה להוצאה מרובה עד שמכר כל אשר לו. ובין כך הלך למדינה רחוקה עד שגם אביו לא נודע שם כלל, ובאמרו שהוא בן מלך פלוני, מלבד שאינו מאמינים לו לא נודע כלל שם אביו. וכאשר ראה שכלתה כל תרופות תעלות להחיות את נפשו בצר לו, עלה בלבו לחזור למדינת אביו, אבל מחמת אריכות הזמן שכח גם לשון מדינתו, ובבואו למדינתו מה יכול לעשות מאחר שגם הלשון שכח, והתחיל לרמז להם שהוא בן מלכם, והיה אצלם לשחוק הייתכן שבן מלך אדיר כזה ילך קרוע ובלוי כל כך, והכו אותו על קדקדו ונעשה מלא פצעים וחבורות ומכה טריה, עד שהגיע לחצר המלך והתחיל לרמז להם שהוא בן המלך ולא השגיחו עליו כלום, עד שהתחיל לצעוק בקול גדול בכדי שיכיר המלך קולו, וכשהכיר המלך קולו אמר הלא זהו קול בני צועק מתוך דוחקו, ונתעורר אצלו אהבת בנו וחבקו ונשקו כו'. וכך יובן הנמשל למעלה שנשמות ישראל נקראים בנים למקום.28

במשל של הבעש"ט בן המלך משמר גרעין של זהות, תחושה שהוא אפילו לא יכול לנסח במילים, שהוא אמור להימצא בקרבת המלך. זאת בדומה קצת לחלומו של בן המלך שגדל כעני, ורגליו מוליכות אותו אל הארמון – בסיפור 'בן המלך והעני' של מארק טוויין.

ההרחקה שעובר בן המלך ממקומו, שכחת מלבושו ולשונו, משמשת את תלמידי הבעש"ט ר' דב בער ממזריטש ור' יעקב יוסף מפולנאה בדרכים מגוונות. שילוח הבן הינו למטרה שביסודה ניתנת להשגה רק בריחוק מן הארמון, מאותו קיום שחסרונו כואב בעת הגלות, אך הריחוק ממנו נדרש בשביל הקירוב והאינטימיות.

…הוצרך לומר לנפש לא יטמא בעמיו. דשמעתי משל על בן מלך ששלחו אביו מעל פניו בכפר אחד, כדי שיתאווה אחר זה יותר לשולחן אביו המלך. אבל הבן מחמת טפשותו נתערב בגויים שבכפר ולמד ממעשיהם, ושכח תענוגי המלך. ושלח המלך שר אחד משריו להחזירו ולא עלתה לו, עד שהתחכם שר אחד שפשט לבושי השררה ולבש בגדי הדיוט דמות אנשי כפר, ועלתה לו, עיין בכתבי. 29

 

מסעות בן המלך חוזרים ומסופרים מזוויות שונות. יש והמשל עוסק בדרכי עבודתו של הצדיק, בשמחה הגבוהה החבויה בתוך השמחה הנמוכה,30 ויש שהמשל עוסק בתחבולות המלך עצמו, המפזר אוצרות על מנת שבנו יוכל לחשוף את המרגלית האמיתית.31 לפעמים הצדיק צריך לדבר עם בני האדם כדרכם כדי למצוא את שורש הקדושה החבוי בגלוי,32 או אף להתמודד עם מציאות ירודה עוד יותר, בחינת 'עשה שבתך חול'.33

המטרה בתנועה מתמדת, אבל המשותף לסיפורים השונים הוא הריחוק והטמיעה בין אנשים שאינם כטבעו של בן המלך, ועוד יותר מכך – הפוטנציאל החיובי והשלילי, בו מונח שורש הפעולה של הריחוק וההידמות למציאות הזרה, הוא גם שורש הסכנה של אובדן העצמי. לפעמים האובדן הוא כלפי חוץ, ובן המלך שלא חוזר עדיין אל הארמון יכול בכל זאת במסגרת השבי או המשימה האובדנית להתענג על הקרבה לאביו:

בן פורת יוסף. משל לבן מלך שנשבה ליד אחד מהעבדים, פוחז אחד ואוהב הוללות ושכרות. והנה הבן רוצה שיתקשר מחשבתו עם אביו כדי שייזכר בלב המלך. מה עשה אותו הבן, התקשר את עצמו תמיד בתענוג שאביו המלך עוסק תמיד כמשפט המלך, ובזה מקושר מחשבתו עם מחשבות אביו. והנה העבד הפוחז רצה לילך לשכר עצמו ולמסוך ביין, והיה מתירא שמא יברח השבוי, וישת עמו. והיו שניהם עוסקין בשכרות והולכים בשמחה, אך אין כוונתם שווה. כי הבן מלך אע"פ שהלך בשמחה לבית היין לא הייתה כוונתו אל חומרית המשתה, כי בזה לא יתקשר מחשבתו במחשבת אביו, כי אין דרך המלך למשוך ביין, רק עיקר מחשבתו היה שמחמת זה יבוא לידי תענוג ושמחה, ותתקשר מחשבתו עם מחשבת אביו, וייזכר אצל אביו. אבל העבד שמחתו בהליכתו אל בית היין היה בשביל חומרית השמחה. והנמשל שכן צריך כל אדם להיות תמיד דבוק בתענוג רוחני, וגם כשיזדמן לו תענוגים מתענוגי הזמן כמו בשבת ויו"ט, יהיה בתענוג רוחני שבדבר ההוא.34

 

כשלוקחים את המנעד הכללי של הסיפור החסידי, דומה שהעולם בו הולכים החסידים איננו כזה שנגמר דווקא בחזרה אל הארמון. יש משהו בסיפור החסידי ששובר את התבנית של 'מסע הגיבור' המיתולוגי,35 החוזר אל ביתו חבוט וחבול אך למוד סבל, חכם יותר, בוגר יותר. הסיפור של חסידי הבעש"ט אינו מבשר בהכרח גאולה של עזיבת העולם, או אפילו כזו בה הבגדים הבלויים-הגלויים חוזרים להיות בגדי מלכות בפועל ממש.

לא נכריע כאן אם החסידות של הבעש"ט שוללת את הקיום הירוד של העולם הזה,36 לא רק בתורות המעודדות חיים אלא גם בסיפורים שיש בהם לחלוחית של חיות אף בתחתית הבור. הסיפור החסידי טועם טעם של מעין עולם הבא בחייו של עגלון, וכמו שלימד ר' נחמן, את טעמו של טוקאי (יין הונגרי) אי אפשר לשכוח לעולם, הוא הדבר עצמו שאפשר לטעום כבר היום.37 החסידות, בדרכה הבלתי-אפשרית, מחריפה את שאלת קיומו של האדם במציאות נפולה, ובה בעת מאפשרת לו להיות שם, שם ממש.

כדרכו של פרנץ רוזנצוויג, הסוגיה קיימת במימד המשולש של א-להים-עולם-אדם. אנו מכירים את הלבוש והתחפושת במימד האנושי, אבל בד בבד הם מתקיימים בעולם כולו – המיטלטל בין עלמא דאיתכסיא לעלמא דאיתגליא,38 וכן אף בא-לוהות גופא:

ואף שהתורה נתלבשה בדברים תחתונים גשמיים, הרי זה כמחבק את המלך דרך משל.39

אכן אתה א-ל מתחפש – לא רק האדם מוצא עצמו בבגדים הקרועים של חסידים ראשונים. גם הבורא מתלבש ומתגלה כשמחפשים אותו – בתחפושת.40

 

הדוכס החיוור – חסידות דסטרא אחרא

הִנֵּה מִי שֶׁשּׁוֹמֵעַ נְגִינָה מִמְּנַגֵּן רָשָׁע, קָשֶׁה לוֹ לַעֲבוֹדַת הַבּוֹרֵא, וּכְשֶׁשּׁוֹמֵעַ מִמְּנַגֵּן כָּשֵׁר וְהָגוּן, אֲזַי טוֹב לוֹ, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר.41

למסכה יש עוצמה. מעבר לשחרור המוכר מן היום-יום – היא יכולה לתעל דברים ברי עוצמה. הלבוש עושה את האדם – ולא בגלל האמת שבדבר. נהפוך הוא. השקר המובנה בתחפושת יכול גם הוא לעשות דברים, בעיוות של הנאמר לעיל על בגדי הקודש.

כדרכו בחיפוש העצמי, דיוויד בואי שוב התחפש. אחרי שנים בהם הקהל פגש את Ziggy Stardust או את Jack הצבעוניים, ב-1974 הוא החל לעלות אל הבמה בלבוש פחות מנקר עיניים מזה של הדמויות האחרות שלו, עם וסט בסגנון קברט ובשירים קרים כקרח על אובדן, אהבה חסרה וחיפוש לא ברור אחר… הוא דיבר כמו אריסטוקרט פשיסט שזעזע את קהל שומעיו. הוא היה הדוכס החיוור (The Thin White Duke), הדמות האינטנסיבית ביותר של בואי, בלי הגלאם או הבומבסטיות, שקט כ'קרח המתחפש לאש'.42 שנים לאחר מכן בואי עצמו תיאר את הדוכס כדמות נאלחת במיוחד.

זה היה הדוכס החיוור, שחפתי ומהלך קסם אימים, האיש שהתלבש בשחור לבן והטיל בדמותו הרזה צל כהה מאוד. משיאים של הצלחה וייאוש בואי צלל פנימה, אל הצללים; הוא התקיים על דיאטה של חלב, פלפלים וקוקאין. הוא הפיק מתוכו את Station to Station43 – בהתייחסות למושגים קבליים מהסוג שבהם עשה שימוש אליסטיר קראולי. אבל לאלה העוסקים בפנימיות שמורה הזהירות – הוא עסק בתבנית ההופכית של עץ החיים, בספירות של הצד האחר. הדמעות אינן מסנוורי האורות הגבוהים, אלא דמעות התנינים ביאורם. בואי לא היה יכול לצאת משם בעצמו. הוא היה לכוד באשליות ובפילטרים, באמפליפיירים ובמראות המשקפות את הנשמה על כל פניה, הלבושים שהיא עוטה מרגע לרגע.

אנו חיים בהנחה המובלעת שיש מוקד יציב, ציר שעליו האדם מסתובב; אבל הלא כל דבר הנראה ללב הינו בר שינוי, והמודעות אינה דומה לעצמה מלפני שעה. וכפי שמחליפים מחליפת דוכס לאיפור ולבגדי לילה, כך גם בתוכנו, אנחנו הצופים מבחוץ ששופטים את עצמנו על פי הכריכה, ורואים בנו דברים שונים לפי הלבושים השונים שנעטה מבחוץ ומבפנים.44 עד דלא ידע – בחולו של יום ובלי טיפת יין.

יש שמציינים בדמות זו את מימוש ה'עצמי האפל' היונגיאני. בהיפוך הקרנבלי של פורים, יש כאן החלפת תפקידים של הפרסונה והעצמי האפל. הפרסונה, על פי יונג, היא הזהות שלנו כפי שהיינו רוצים לראות את עצמנו ולהיראות על ידי העולם. המילה 'פרסונה' מקורה במשמעות של 'מסכה',45 והשימוש המורחב בה מתייחס לכל הפרצופים שאנו חובשים כמסכות עבור מצבים ומסגרות חברתיות. העצמי האפל הוא ארכיטיפ יונגיאני, היינו חלק עמוק מן הלא מודע, המורכב מרעיונות, דחפים ויצרים, חולשות וחרדות, תשוקות וסטיות, אותם אנו בדרך כלל מדחיקים ומכחישים. יונג הציע שלכולנו יש רובד זה, המהווה לעתים מקור עוצמתי של אנרגיה יצירתית הנובעת דווקא מן הפראי והכאוטי.

לעטות את המסכה של הדוכס החיוור, זהו היפוך של החלוקה היונגיאנית בין פרסונה לצל, בו הנורמטיבי והרגיל מודחק לטובת יצור איום שכמעט ומגיע מקיום-יקום אחר, עולם בו המובן מאליו הוא האכזרי והעוצמתי, מרחב שהיה מוגזם אפילו עבור ניטשה.

ניל גיימן מספר46 את סיפור הגעת הדוכס מן העולם הזה שלו אל הבמה-עולם שלנו. בחפשו אחר הלב מקרב עשרות אלפי לבבות מדממים, בדיונו עם המלכה\המלכוּת באשר לשורש של החיות עצמה, הדוכס תר אחר משהו כל העת. בסופו של דבר המציאות עצמה מתפוררת או קורסת סביבו במסלולו זה, וברגע האיבוד המלא של ממשות, מבהיק האור הבודד הממלא את כל החלל הצר של קיומו, ומתגלה כזרקור התאורה של במת המראיין. הדוכס החיוור עולה לראשונה אל במת עולמנו. הוא עבר ממציאות בה הוא היה המושל האולטימטיבי, אל מציאות שמשמרת את האינטנסיביות אבל כפרסונה-מסכה מהלכת אימים, מהלכת מעדנות.

הפרשנות של גיימן יותר קיצונית מזו היונגיאנית. הדוכס החיוור אינו רק ביטוי לרובד של בואי, או חלק בתשתית הקיום של כולנו אליו מתחבר האמן. ישנה מציאות שלמה אותה שכחנו, ממנה מגיח הדוכס כצל של עצמו, אבל בשמרו את העוצמה והאמת שלו בדרכו שלו. לא ברור אם זהו מסר שאנחנו רוצים ללכת בעקבותיו, אבל הוא מסמן לנו שוב את הקשר שבין השכחה והמעבר מרובד קיום אחד למשנהו, את הלקח שישנם דברים וזהויות השורדים אף איון מלא.

ההנכחה המזעזעת של מציאות אחרת זו המגיחה אל עולמנו, ולו כצל תפקיד, כמסכה של יוצר מעונה, מדגישה את הפוטנציאל החבוי במשל בן המלך שיצא לחפש דבר – סיפור שלא נס ליחו. הלא סיפורים טובים הם אמת יותר עמוקה מאשר סתם עובדות.

סוף דבר הכול נשמע, ההגחה של זהות שכמעט ושכחה את עצמה – יכולה להיות הגאולה הגנוסטית אך גם הסיוט המודרני, וההבדל ביניהם איננו מבורר כל צרכו.47

 

הסוד הוא אני

ואמר רבינו ז"ל: הנה הכל אומרים שיש עולם הזה ועולם הבא. והנה עולם הבא – אנו מאמינים שיש עולם הבא, אפשר יש גם עולם הזה גם כן באיזה עולם, כי בכאן נראה שהוא הגיהנום, כי כולם מלאים ייסורים גדולים תמיד. ואמר, שאין נמצא שום עולם הזה כלל.48

העולם מלשון העלם.49 בתחום הביניים, בשילוב העברי והארמי (שפת התורה ושפת התורה שבע"פ והח"ן) השכחה היא גם מציאה, במיוחד של דברים הבאים בהיסח הדעת, דברים נפלאים, רגילים ואיומים. משיח מציאה ועקרב. המסע בו אנו עוסקים כולל שכחה שיכולה להזכיר, והיעלמות מאחורי מסכה שיכולה להביא למימוש דברים עלומים.

השכחה והלבוש מאפשרים לנו להשתנות, לבטא את הזהות המתחלפת תדיר. אך זאת כהכנה לאתגר גדול יותר, אינסופי מדרגה אחרת. המשותף לסיפורי בן המלך שהתרחק ממקומו הינו האובדן המלא – של בגדי המלכות, של הייעוד, של העצמי. המעבר הינו לעולם אחר בו דברים שכאלה הינם רק סיפור ילדים, המתקבלים מפיו של מבוגר לכל היותר בהבנה הרחמנית של חבר שפוי המנחם את הנביא-המשוגע-איש-הרוח, בקבלו את 'אנחתו של יצור מדוכא, לבו של עולם חסר לב, נשמתם של תנאים חסרי נשמה', והשאר כבר ידוע. לא טוב להיות אותו נסיך אבוד בהיותו חולם את דמותו האמיתית, בחפשו את דרכו חזרה.

ברגעים הקרניבליים, כשמשילים בגדי מסע ועוטים מסכות, העולם נהיה הפוך לרגע וניתן לקלוט שבריר של אור דלא מן עלמא הדין. ואולי דווקא כן הארה מכאן, מעכשיו, בשמחה שלא מצריכה שיבה מאוחרת לבית רחוק. בעומק אדי היין, אולי סוף סוף יצא ויתגלה שהסוד אינו אלא אני.50

הסיפור של בן המלך על גלגוליו השונים מבטא את הפוטנציאל של ההיזכרות והגאולה כמו בגרסה הותיקה של המנון הפנינה, או את האפשרות הטמונה בגלות עצמה, כאשר שכחה וזיכרון משמשים בערבוביה, בחסידות המאוחרת כבימינו אנו. מלכות-פה – תורה-שבעל-פה, אותה קיימו וקיבלו דווקא העם: אותם אנשים ששכחו את עצמם במשתה אחשוורוש, מצאו את שורש התורה שבעל-פה במשתה אסתר. הם גאלו בכך את התורה שבכתב ממודעה רבה.

ישנה גם הגרסה של הסכנה האורבת – לא רק המלכות של עולמות עליונים יכולה להיחשף; בחסידות דסטרא אחרא אנחנו יכולים לפגוש גם את בת דמותה התאומה, האכזרית, המוכרת יותר – של מלכות אחרת. כולם סובלים מאובדן. אפילו הס"מ קצת אבוד. בגללה האופציה הדתית כאן היא מלהיבה, כי יש ממד של סיכוי וסיכון ההזדהות. בנשף המסכות והיין, דווקא ארור המן וברוך מרדכי באמת שאינם ניתנים לבירור. ניתן למצוא כאן את שורש המרי ושורש האמונה לבודים יחדיו. הלא המסכת התלמודית והמסכה הפורימית מאותו שורש באות.51 כפי שאמר הרבי מקוצק, 'א-לוהי מסיכה לא תעשה לך – שהאלוהים שלך לא יהיה מסכה'. האזהרה באה דווקא בגלל שזו אפשרות של ממש – בפולחן ובזהות שתהיה פנטזמתית,52 כזו של מסכה.

מה שהיינו רוצים ללמוד מן הסיפור החסידי, לקח שאפשר ללכת איתו למרות כאבי המסע, הוא שהשינוי הפנימי יכול להתרחש למרות כל זאת ואף דווקא בעולם של שכרות, אבדן כיוון ושכחה. אחרי הזיהוי, המכתב, הפתק, החלום, הניגון, התקיעה, הסיפור – החסיד אכן מרגיש עצמו בתחפושת ואף יכול להיות בשמחה, אפילו כאן.

אולי בשל כך ההכרה בתחפושת יכולה אף היא לפעול את זיהוי ויצירת העצמיות המשוטטת תדיר בין לבין עלמין. ואם לא עד כדי כך, אז כדרכם של הסיפורים החסידיים – הם היו מספרים סיפורים משנים קדמוניות ופועלים פעולות בעליונים ובתחתונים; ואילו לנו נשארו הסיפור, המסכה וכוס י"ש. אפשר לשמוח גם בזאת.

 

I smile when I’m angry

I cheat and I lie

I do what I have to do

To get by

But I know what is wrong

And I know what is right

And I’d die for the truth

In my secret life

Hold on, hold on, my brother

My sister, hold on tight

I finally got my orders

I’ll be marching through the morning

Marching through the night

Moving 'cross the borders

Of my secret life

Leonard Cohen, In My Secret Life

2 תגובות

    מרים וילנר

    09 במרץ 2020 ,10:10

    מעניין מאד.
    מתקשה עם כל היחס למלכות כדבר שאי אפשר להימנע ממנו. שרק מי שנולד כך בהכרח יהיה כזה. לכן גם דיוויד בואי לא ממש הסתדר עם הפאנק וברגע האמת הוא יצר את הלהיט LETS DANCE ששייך לתרבות הדיסקו האויבת של הפאנק. ולכן כשסיד וישס , ננסי ספאנגן וחבריה מתחפשים למה שהם באמת זה כאילו שהם עוטים את הקרביים שלהם, דבר שדיוויד בואי בחיים לא היה עושה (כי זה מסריח)

    ישראל

    09 במרץ 2020 ,15:24

    מיצג שהופיע במוזיאון ישראל בשנה שעברה של תם בלפר, על מסכות ושחרור –
    https://drive.google.com/file/d/1MWyrW3uoYlrIcv16P_E-_rMySTr4p-Mv/view

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

תגובות פייסבוק
lampicon

מאמרים נוספים בנושא

article
ללכת, להתפלל

איתן אברמוביץ •

15 דק' קריאה

מחשבות על המפגש בין תפילה והליכה: על התנועות השונות המתרחשות בתוך התפילה, ועל המקומות שאליהם הן מוליכות אותה.

article
אשרַי – יתומה אני

אחיה סנדובסקי •

5 דק' קריאה

היתמות של אסתר משקפת קיום שמעבר לכללים, המאפשר לה לומר 'כאשר אבדתי אבדתי', ובכך להושיע את ישראל.

article
כל השערים ננעלים?

הרב יאיר דרייפוס •

15 דק' קריאה

קריאה חדשה בסיפור תנורו של עכנאי: על המתח המתמיד בין הממסד הדתי לבין החירות פורצת הגבולות של הרוחניות האישית.