ניצנים של זעזוע

עיון בזעזועים הכלל עולמיים שמעוררת הקורונה, ובהשלכותיה על העולם הצרכני, התודעה הפוסט-מודרנית, הגלובליזציה – והעולם היהודי.

אודי (יהודה) דבורקין

ע

משבר הקורונה לא התחיל.

הסתגרנו בבית במשך חודשיים, רבים מדי נפטרו בכל העולם, חולים רבים עדיין מתמודדים בשעות אלו עם המחלה, כלכלות העולם שוקעות ועולות ושוב שוקעות, תרבות הפנאי כמעט ונעלמה, ולזמן לא קצר בתי החולים הפכו למוקד תשומת הלב האנושית; ולמרות הכול, משבר הקורונה עוד לא התחיל.

המשבר לא התחיל משום שהתגובה ארוכת הטווח לקורונה לא מגיעה עכשיו. היא אינה מיידית, כשם שהתגובה למגפות העבר לא הייתה מיידית. המשבר יגיע כשמשמעויות הקורונה יגיעו. לא ניתן לדעת עכשיו היכן המשבר הרפואי יסתיים והאם מחר ימצאו תרופה, חיסון או סטטיסטיקה גואלת, והעולם יחזור לשגרה; אבל המגפה טלטלה עולם שלם, ומשמעויותיה הקיומיות של טלטלה זו יגיעו, אולי, רק בעוד שנים רבות.

מאמר זה לא מתיימר לנבא את העתיד. כל שהוא מציע הוא ניסיון לתאר את נקודות הזעזוע בתפיסות שאנו מחזיקים בהן. על מנת לעשות זאת אתאר שלושה 'טיפוסים' מרכזיים: הטיפוס הצרכני,  הטיפוס הפוסט-מודרני והטיפוס הגלובלי. אין הכוונה לאנשים ספציפיים, אלא ל'טיפוסים מדומיינים' המשקפים את התפיסות והערכים עליהם מושתת העולם בן-זמננו, ובאמצעותם ניתן לבחון את הזעזועים והשינויים שהעולם עומד בפניהם. בדברים שלהלן אתייחס לשורשיו של כל טיפוס ולזהות המוסרית והחברתית שלו, ואראה כיצד הקורונה מאירה את השינויים שטיפוסים אלו עוברים בזמננו. כפי שנראה, מגפת הקורונה מבהירה ואולי גם מזרזת שינויים משמעותיים בתחומים שונים, לדוגמא: המוסר החברתי, הזהות השמרנית והליברלית, אופי הצריכה, היחס לגלובליזציה ותפיסות הזמן והמקום בעולם הפוסט-מודרני. ההתבוננות בהשלכותיה של המגפה תאפשר לנו לעמוד על תהליכים אלו, לסמן את קווי השבר ולהעלות  השערות לגבי העתיד המצפה לנו.

הטיפוס הצרכני – רווחה כלכלית ומוסר פרטי

אנו חיים במציאות שמוגדרת באמצעות צריכה שאופקיה גלובליים: אנחנו יכולים לרכוש כל דבר, מכל מקום ובכל שעה, ולקבל אותו תוך פרק זמן מהיר יחסית. הגלובליות של העולם הצרכני אינה מתבטאת רק בהיחלשות האופנה המקומית לטובת אופנה אמריקאית (או קוריאנית), אלא גם בתפיסה בסיסית שרואה את העולם כמקום שבו אנחנו אמורים ליהנות. מעין ניהיליזם בסיסי.

העולם הצרכני מתבסס, בדרך כלל בלי לשים לב, על ניטשה וממשיכי (או מעוותי) דרכו: הוא מניח כי האדם לא צריך לחקור אודות השאלות המוסריות העולות מגורלם של אלו שעבדו בסדנת יזע באסיה או באפריקה למען ייצור בגדיו, כי הוא לא צריך לברר בנוגע למצבם הבריאותי של הפועלים בחוות החקלאיות הענקיות בעולם השלישי שמבטיחות לו קפה, קקאו או קוקוס, והוא אפילו לא אמור לברר מה מתרחש עם שכנו שנאלץ לעבוד בזקנתו בהיעדר פנסיה.

התנהלות זו לא מונעת מעמדה ניהיליסטית, א-מורלית או רלטיביסטית. אפשר היה להסיק ממנה כי בני האדם אינם מעוניינים בגורלם של אחרים ואין להם רצון להשפיע עליו, אך למעשה ההפך הוא נכון: המודעות בימינו לעוולות המתרחשות על פני תבל גבוהה מאי פעם, גם אם מדובר בעוולות רחוקות הנעשות לאנשים אותם לעולם לא נפגוש. האדישות של העולם הצרכני פועלת על בסיס אחר – מעין ייאוש.

הצרכן הממוצע לא מאמין ביכולתו לשנות משהו בעולם הגלובלי. הקרבות ניטשים רק על הערות שוליים – תנאי העסקה מקומיים, פנסיה ספציפית, העסקת ילדים במדינה מסוימת או שימוש בחומר רעיל במדינה אחרת. הצרכן לא מאמין כי ביכולתו לשנות משהו, ולכן הוא איננו מנסה. למעשה, הוא לא חי בתודעה לא מוסרית, אלא בתודעה של הכחשה. הוא יודע שמעשיו לא תמיד מוסריים אבל הוא לא מאמין שאפשר לשנות את המציאות, לכן הוא משתדל ככל יכולתו שלא לחשוב על כך.1

הטיפוס הצרכני מצדיק את אדישותו המוסרית בכך שהיא איננה מובילה את עולמו לקריסה, אלא להפך – התודעה הצרכנית הגלובלית מאפשרת פריחה חסרת תקדים, וצמיחה אמיתית. מדינות עניות שהצרכן המערבי הסתכל עליהן בחמלה, הופכות למדינות צרכניות שאזרחיהן מתבוננים על אחרים בחמלה. המודל הצרכני הוכיח לאדם שהכחשת סולם המוסר שלו מביאה רווחה לא רק עבורו, אלא גם עבור אלו שהוא כביכול התעלם מהם. ההיסטוריה העולמית בת זמננו מלמדת כי לא רק שסולם המוסר של האדם לא בהכרח משתלם עבורו, אלא הוא גם איננו משתלם עבור אף אחד אחר; וכי לטובת כל אזרחי העולם עדיף שנתכחש לעוולות, משום שאלו הן עוולות זמניות בלבד בדרך לרווחה עולמית כללית. תפיסה כזו מביאה את האדם לרלטיביזם מיידי בכל תחומי החיים, ולנכונות להקריב את ערכיו למען אמונה מודרניסטית כמו-משיחית לפיה העתיד תמיד יהיה טוב יותר, ולכן ההקרבה היא מוצדקת וראויה.

הטיפוס הצרכני לא רואה בהתנהגותו ויתור על ערכיו, ואכן ניתן (ואולי ראוי) לראות זאת כך. ערכיו מוסיפים להתקיים, אך הם מועברים לציר זמן עתידי ומפסיקים לחייב אותו בהווה. הוא מוכן להתפרק מערכיו במידה מסוימת על מנת לאפשר להם לשלוט בעולם עתידי, כמו-אוטופי, שהוא לא בהכרח יהיה חלק ממנו.

הטיפוס הפוסט-מודרני – חברת הנרטיב והכלכלה המדעית

העולם הצרכני הגלובלי אומנם מנסה לשלוט בסדר היום החומרי של כל קהילה, אך הלכה למעשה הוא מאפשר חופש ערכי ואמוני כמעט אין סופי. לא מדובר רק ביד המקרה; זו תולדה של התפתחות רעיונית שביקשה להעלים את הוודאות המוחלטת ולהחליפה בנרטיב, בסיפור. כמעט כל קהילה בעולם הגלובלי חופשית להחזיק בסולם ערכיה, ובלבד שאין הוא מאיים (פיסית) על הקהילה שלצידה. כל קהילה רשאית לספר סיפור אחר, להאמין באל אחר, למשטר את חבריה בצורה הייחודית לה ולחנך את ילדיה על פי דרכה. לא מדובר רק על פלורליזם רעיוני אלא על תפיסה שביטלה הלכה למעשה את היכולת 'לדעת', והחליפה את הידיעה בנרטיב ובאמונה. ההנחה היא כי כל קבוצה זכאית לפתח תפיסת מציאות עצמאית, ולגזור מתוכה לא רק ערכים שונים, כי אם גם הבנה שונה של החיים עצמם ושל המתרחש בהם, הן רוחנית-ערכית והן פיסית-כלכלית.

הטיפוס הפוסט-מודרני איננו רק אדם בעל תפיסה פילוסופית שונה; הפילוסופיה שלו נותנת לו את האפשרות-בפועל לשנות את העולם לפי תפיסתו. בניגוד לאדם המודרניסט או המסורתי, שקיבל את העולם כנתון וניסה לשנות או לשמר אותו באמצעות פעולותיו, הרי שהפוסט-מודרניסט יכול לשנות את העולם פשוט באמצעות הגדרתו מחדש בצורה שתואמת את הנרטיב שלו, או לחילופין לייצר שינוי בשפה שישנה בפועל את העולם. כיוון שהשפה נתפסת כמגדירה את המציאות, שינויה יכול גם לשנות את המציאות ולא רק לשנות את התיאור שלה. כך הפוסט-מודרניסט יכול להגדיר מחדש את מושג המשפחה ולשנות אותו, או להגדיר מחדש את מושג השוויון ובאמצעות כך לשנות את יחסו לאלו הפועלים למענו (משום שהשוויון כבר הגיע, או לחילופין משום שהם לא 'באמת' פועלים למען שוויון אלא למען שוויון-מדומה שהוא למעשה הנצחה של הפערים, וכדומה).

עם זאת, הפוסט-מודרניזם זקוק לתנאים גשמיים על מנת להתקיים; קשה להיות פוסט-מודרניסט בתור חקלאי בעולם השלישי. מחירו של השפע הכלכלי המאפשר את העמדה הפוסט-מודרנית היא בכך שהוא מבוסס על הפרדה בין העולם הכלכלי, ובמידה מסוימת גם הפוליטי, לבין העולם הרעיוני המתקיים בגבולות הקהילה. קיומה של חברה פוסט-מודרנית לא מאיים על קיומן של הממשלות, משום שהן מתקיימות במישורים מקבילים ולא חופפים. הווי אומר, המחשבה הפוליטית מוכתבת על ידי המערכת הכלכלית ולא הרעיונית, והכלכלה בת זמננו איננה קשורה לרעיונות, לאידיאולוגיות, אלא מתבססת על אמת מדעית וסוציולוגית שמצליחה לנבא ולכוון את התנהגותם של בני האדם. במידה רבה, הפשרה הגדולה ש'שילם' הטיפוס הפוסט-מודרני היא הכנסת הנרטיב לקהילתו, והוצאתו מהשדה המדיני. הוא עשה זאת על מנת לאפשר לו להמשיך ולהתקיים כפוסט-מודרניסט, אך בכך סייג את הפוסט-מודרניזם שלו, ולמעשה ויתר על האפשרות לבחון עולם בו הגבולות אכן מיטשטשים. הפוסט-מודרניסט חווה את התנאי שמאפשר את קיומו כמעין-ויתור מצידו: הוא מצליח להתקיים במידה רבה מכיוון שהוא חי רק בקהילתו, וויתר על ההתערבות במסגרת המדינית; אך בכך הוא מוותר על האפשרות (התיאורטית) להחיל את טשטוש הגבולות גם על המרחב הכלכלי והפוליטי, המנהל את יחסיו עם קהילות אחרות.

עע

הטיפוס הגלובלי – בין המדינה למותג

גם הטיפוס הגלובלי הוא יצור חדש, אך בניגוד לשני הטיפוסים הקודמים, לא מדובר על יצירה חדשה לגמרי. קבוצות גלובליות התקיימו מאז ומעולם, אך הן היו שכבה מצומצמת שהשתייכה לאליטות: סוחרים ודיפלומטים שנהנו מהיכולת לנוע ממקום למקום, לשאוב השראה וערכים מתרבויות שונות ולשלב אותם לתוך זהותם. בעידן בו אנו חיים מעמד זה לא רק התרחב אלא הוא אף מקיף, כביכול, את כלל המין האנושי. גם אם הבחנה זו איננה נכונה אובייקטיבית, הרי שזוהי החוויה הסובייקטיבית עבור רבים. אך נדמה כי היעדר הגבולות, התבוללות השפות, האמריקניזציה של תרבויות שונות וההשפעות האסייתיות על תרבות הפופ העולמית הן דוגמאות בלבד; העיקר המהותי של הגלובליזציה הוא ההנחה כי השיתוף העולמי מגן על העולם מפני מלחמות, עוני ומחלות.

התרבות הגלובלית נתפסת כהופכת את האנושות למעין עם אחד אשר מביט אל עתיד אוטופי, אם לא אל החלל החיצון ממש. האדם הגלובלי רואה בממשלות עניין הכרחי לעתים, אך כזה שמסמל לאומיות שכבר פסה מן העולם. לכן לדעתו אין צורך בשליטה על גבולות, מטבע או הגירה. הטיפוס הגלובלי לרוב נאמן יותר לעולם המותגים מאשר לסמלים לאומיים ומקומיים. עולם המותגים מציע סמלים שכל אדם בכל מקום יכול להזדהות איתם, שכן הם אינם מזוהים עם שלטון, מפלגה או דת כלשהי, אלא עם דרך חיים מסוימת. על פי רוב, דרך חיים זו איננה מצריכה השלטת ערכים אובייקטיביים על אורח חייו של האדם, ובכך טמון כוחה.

התאגידים, הן אלו שמייצרים את המותגים והן אלו שנסתרים מן העין, הופכים בעיני עצמם ובעיני תושבי העולם לשחקנים מרכזיים בחיי האנושות. התאגידים מבקשים לקדם את 'הגלובליזציה', ולהפחית עוד ועוד את מעורבות הממשלות השונות; הממשלות מצידן חוששות להתעמת איתם, ומאפשרות להם חופש פעולה כמעט מוחלט, בוודאי ביחס לאזרחי המדינות. התאגידים 'משתמשים' בממשלות השונות ומייצרים מציאות בה פעילותן של תאגידים רב-לאומיים היא הכרחית לכלכלתן של מדינות רבות, ולכן ממשלות חייבות להיוועץ בהם, ולהתחשב גם בעמדותיהן של ממשלות אחרות. בכך התאגידים לא רק מאיצים את הגלובליזציה, אלא הופכים אותה להכרחית לקיומם. תהליך זה איננו חדש לתקופתנו, אבל עוצמתו היא חסרת תקדים.

הטיפוס הגלובלי לא חייב להיות זה שמצטייר בתקשורת בעד 'הגלובליזציה'. גם האדם המפגין כנגד הגלובליזציה בכינוסי התאגידים הוא לא פחות גלובלי ממנהלי התאגידים ופקידי הממשל שבפנים. המפגין, שהוא חלק מחזית בין לאומית המתנגדת לתאגיד, לא מבקש לחזור לעולם לאומי אלא מבקש, על פי רוב, שיבה מדומיינת לעולם קדם/פוסט צרכני, או מנסה לקדם תפיסה פאן-ילידית שמטשטשת את ההגדרות והאידיאולוגיות הלאומיות, ותחת זאת מאחדת תפיסות ילידיות שונות לתפיסה כמו-ילידית כלל עולמית שאין כלום בינה ובין הילידים האמיתיים. גם המבקרים את הגלובליזציה מימין, המבקשים שיבה ללאומיות כמו-ישנה, אינם אנטי-גלובליים. הם אומנם מבקשים להחזיר שליטה למוסדות הממשלתיים, אך על פי רוב הם לא מתנגדים לשליטה התאגידית הבין לאומית בכלכלותיהן של המדינות.

הטיפוס הגלובלי, אם כן, רואה בעובדה שהעולם 'פתוח' יתרון הכרחי על פני אורח החיים של האנושות שקדמה לו. לדידו, אין ברירה אלא בהתקדמות אל עבר עולם גלובלי, והוויכוח שנותר לקיים הוא רק בשאלה מי ישלוט באותו עולם, ואיזה מקום הממשלות והקהילות יקבלו בו. ארגונים ויחידים שמביעים התנגדות לא רק ל'גלובליזציה' אלא לעצם קיומו של עולם כזה, מתויגים כהזויים במקרה הטוב, וכקיצוניים מסוכנים במקרה רע.

המשבר

מגפת הקורונה היא המגפה הראשונה בעולם הצרכני, בעולם הפוסט-מודרני, בעולם הגלובלי. היא מעמידה אתגרים לכל אחד מהטיפוסים שתיארתי בחלק הראשון. המגיפה שידדה את המערכות הכאילו ברורות מאליהן של עולמנו, והחזירה מושגים שנדמה היה שנעלמו מהעולם כמו 'מגפה', 'סגירת גבולות', 'מחסור במזון בתרופות'. אמת, כל הדברים הללו המשיכו להתקיים כל העת בעולם השלישי; אך העולם המערבי דימה עצמו לחסין מפניהם. בדברים שלהלן נעמוד על אופיו של המשבר שעובר כל אחד מהטיפוסים, ונעלה מחשבות על העתיד הצפוי להם.

משבר הצרכנות: חזרה לערכים?

מגפת הקורונה סגרה הלכה למעשה את כלכלות העולם, ובמקביל הביאה סכנה דומה הן לעובדי המפעלים בסין או בווייטנאם, הן למשווקים במטרופוליני אסיה, והן לצרכנים בכל העולם. תחילת המגפה לוותה בסגירת המפעלים ומרכזי הייצוא בסין, ומאוחר יותר במזרח הרחוק כולו. כפי שניתן היה לצפות מתפיסת העולם הצרכנית שתיארתי לעיל, לא הובע חשש לבריאותם, לגורלם או לחייהם של העובדים במפעלים השונים. למעשה, אי הוודאות הייתה כלכלית ולא בריאותית.

מעט מאוחר יותר הגיעה מגפת הקורונה למערב, ותקפה לא רק את היצרנים אלא גם את הצרכנים. כאמור, היכולת להתעלם מקשייו של העובד במפעל ומתנאי העסקתו ובריאותו עומדת בבסיס החברה הצרכנית, מתוך אמונה שהתעלמות זו תביא בסופו של דבר לשיפור גם עבורו, ולא רק עבור הצרכן. אך מגפת הקורונה הזכירה לאנושות כי אין הבדל אמיתי בין הצדדים, וכי התפרצות של מגפה בצד אחד של המשוואה יכולה להגיע בקלות גם לצד השני. זוהי המשמעות הריאלית הברורה; אך מה יכולה להיות ההשפעה שלה עבורנו כחברה צרכנית?

העתיד האוטופי המדומיין נעלם, ואותו החליף הווה דיסטופי בו אנשים מסתגרים בבתיהם ואינם יכולים לרכוש כמעט דבר. הכלכלות החזקות בעולם פסקו מלפעול ולצרוך, והצרכנות הפכה באחת להיות פרקטית – מזון, מוצרי התגוננות וביגוד. מהי המשמעות של תופעה זו? האם מדובר על הפסקה זמנית בלבד? כך ניתן ללמוד לכאורה מן המדינות במזרח אסיה שכבר הסירו את הסגרים, בהן מרכזי הקניות הגיעו לפדיון חסר תקדים בתופעה שכותנה 'בזבוז מתוך נקמה': כאשר השתחררו האנשים שהיו סגורים בבתיהם למעלה מחודשיים, הדבר הראשון אותו בחרו לעשות היה להוציא כסף ולרכוש כל דבר שיכלו, הרבה מעבר ליכולתם הכלכלית. בכך השיבו לעצמם הצרכנים את זהותם, והוכיחו כי דבר לא השתנה.

אך במקביל, המגפה משליכה גם על מקומם של השיקולים המוסריים. האדם בתקופת הקורונה חוזר לקהילות הבראשיתיות שלו – המשפחה, הבית, הרחוב, החברים וכדומה. הזדהותו ההכרחית עם הקהילות הללו מזכירה לו את הערכים החשובים עבורו. בעקבות זאת, הוויכוח המתנהל בעולם אודות פתיחת הכלכלות או המשך הסגרים השונים איננו רק ויכוח מוניטרי, אלא גם ויכוח עקרוני. באחת ההפגנות בארצות הברית הונף שלט שקרא 'הקריבו את החלשים! פתחו את הכלכלה!'. נדמה כי מרבית האנושות מסרבת להסכים עם מסר שכזה, וגם אלו שקוראים לפתוח את הכלכלות מנמקים זאת במוכנות של מערכת הבריאות או בהמשגת המגפה כלא מסוכנת, ולא בהקרבה מודעת של החלשים.

היכולת להדחיק את המשמעות הערכית של פעולותיו של הצרכן הצטמצמה, ולכך עשויות להיות משמעויות ארוכות טווח ומרחיקות לכת. שינוי אפשרי של התפיסה הצרכנית יבקש לנהל את עולמות הייצור בצורה ערכית שלא תקריב בני אדם לטובת המוצרים אותם אנו צורכים או לטובת עתיד טוב יותר, מדומיין או אמיתי, אלא תבקש לשמור על חייהם וביטחונם.

העולם השלישי סובל ממגפות כל העת; למעשה, כולנו יודעים כי מספר ההרוגים ממחלות בו גבוה בהרבה מממספר ההרוגים ממגפת הקורונה. האם ביכולתנו לתפוס את המשמעות האמיתית של מגיפה זהה התוקפת בו-בזמן את המערב ואת ארצות המזרח? האם ניסיון לשמור על היצרנים ממגפת הקורונה עלול להוביל לרצון לשמור עליהם גם ממגפות נוספות, מרעב, ומבעיות אחרות? קשה להאמין כי תיווצר תודעה כלל אנושית אוטופית ומשיחית של שותפות גורל, אך בהחלט יכולה להיווצר מערכת בה הצרכנים מבקשים את טובתם של היצרנים, על מנת להימנע מהתפרצות נוספת. ניסיון כזה יכול לטמון בחובו ניצני שינוי בהם מערכות הערכים לא יהיו מודחקות עוד אלא מוחצנות, שינוי שיביא בסופו של דבר לדחיקה של העולם הניהיליסטי לטובת עולם ערכי יותר.2

משבר הפוסט-מודרניזם

גם הטיפוס הפוסט-מודרני מצוי בשבר אל מול מגפת הקורונה. בדומה לשאלות של מגדר, היסטוריה, כלכלה, דת ואפילו פיסיקה, גם שאלות של רפואה הוגדרו מנקודת מבט פוסט-מודרנית באמצעות הלשון והשפה, בניסיון להמשיג מחדש את העולם הממשי. גם בעת מגפת הקורונה ישנם כאלו המנסים לשנות את השפה בה אנו משתמשים על מנת לשנות את המציאות, ומתעקשים לטעון כי הקורונה אינה סכנה כלל ועיקר. אך זהו ניסיון שנידון לכישלון, שלא באמת מנסה להתמודד עם המשבר מתוך תפיסה פוסט-מודרנית אלא באמצעות רידודה של זאת, אם מתוך חוסר הבנה ואם מתוך מניעים נסתרים.

הטיפוס הפוסט-מודרני מניח כי ישנו נרטיב שנכון עבורו, ולכן הוא מנסה להגדיר מהו הסיפור בו הוא מאמין במציאות המתרחשת, ולפרש את המציאות באמצעותו. אלא שהמציאות עצמה איננה משתנה, ובשל כך על פי רוב נמנע הפוסט-מודרניסט מלהגדיר מחדש את המציאות הפיסית, ומתמקד במציאות החברתית, הדתית או הכלכלית.

גם בתקופת המגפה הסיפורים משתנים מאדם לאדם; ההבדל הוא ביכולת לשמר תפיסה רלטיבית, ולאפשר את קיומם של נרטיבים שונים ומתחרים. היקפה של המגפה מאתגר את יכולתו של האדם להתכנס בתוך סיפור אישי, ומכריח אותו לאמץ מבט עולמי ואפילו לנסות לראות במתרחש איזשהו נרטיב כללי, מעין נרטיב-על ממנו נגזרים סיפורים אישיים. נרטיב-העל, גם אם חלוקים לגביו, מחזיר במידת מה את תפיסת האדם לעולם עתיק יותר, בו האנושות כולה מאוימת על ידי מגפה ומתמודדת איתה כקולקטיב אחד.

הסיפור הכלל-אנושי של מגפת הקורונה לא מבטל את הנרטיביות, את הסיפור האישי, אך הוא בהחלט מפחית את עוצמתם. מציאות זו יוצרת, עבור הפוסט-מודרניסט ועבור אחרים, נוסטלגיה הכרחית לעבר הקרוב בו הסיפור האישי, הנרטיב, היה המרכז שהגדיר את המציאות החברתית. האדם בתקופת הקורונה חייב לגזור את ערכיו וסיפוריו מתוך מציאות שהוא אינו שולט בה, אך בה בעת הוא עדיין מחזיק בתפיסות, ערכים וסיפורים שהתקיימו במציאות גמישה יותר, אותה הגדיר בעצמו. נוסטלגיה זו איננה מתקיימת רק במחשבה, אלא היא מאפשרת לאדם לנוע באמת בתפיסתו בין קיומו בהווה, בו המציאות מאלצת אותו לתפיסות חברתיות, כלכליות ואידיאולוגיות מסוימות, ובין קיומו בעבר, על תפיסותיו ואורחות חייו.

אולי זה הזמן לייחד מקום לתפיסתה של בוים אודות 'אוף-מודרניזם'3 והיכולת לנוע בין הנרטיבים לא רק באופן הפוסט-מודרני, המאפשר את ריבויים של הנרטיבים והבחירה בנרטיב אישי, אלא גם על פני ציר הזמן והמקום. זאת אומרת, יכול להיות שהגיעה העת להכיר בכך שישנן תפיסות שונות המתקיימות בקרב אותו אדם, אשר לעתים נדמות כפוסט-מודרניות או נרטיביות, לעתים כמודרניות, ולעתים ככאלו המתכתבות עם תקופות אחרות בהן חי ופעל האדם. בהקשר של הדיון כאן – האדם פועל בה בעת הן כאדם שלפני המגפה, הן כאדם תוך-כדי המגפה, והן כאדם שלאחר המגפה.

במקום להכיר בסיפוריות (נרטיב) האישית של חיינו, אנו מכירים בטמפורליות ובסימולטניות של חיינו מתוך תפיסות וזהויות שונות. האדם יכול לתפוס את העולם במונחים מודרניסטיים או אפילו קדם-מודרניים, או לתפוס את חייו מתוך נרטיב שהיה נכון עבורו בעבר אך איננו נתפס על ידו כנכון בהווה. זאת אומרת, האדם יכול לחיות מתוך ערכים שהחזיק בהם בעבר ולספר את חייו בצורה כזו, גם אם הלכה למעשה דעותיו השתנו. אין הדבר נובע מתוך צביעות או הכחשה, אלא מתוך רצון אמיתי לשמר זהויות עבר בתוך המציאות הקיימת, ולנוע בין הזהויות השונות.

יתרה מזאת, האוף-מודרניזם מאפשר לאדם לחיות גם מתוך עבר שלא התרחש כלל, ולהגדיר מחדש את מציאותו בהווה. לדוגמה, האדם יכול להזדהות מחדש עם מדינתו ולאומו בשל ההסתגרות פנימה שכפתה המגפה, ולגזור מתוך כך הבנה אחרת של עמדתו בעבר, בשונה מכפי שהתקיימה באמת. לא מדובר רק בשינוי דעותיו של האדם אלא גם בהבנה שונה של המציאות בה התקיים עד כה, ושינוי זיכרונותיו ורעיונותיו בהתאם לכך. שינוי זה איננו רמייה עצמית אלא שינוי ממשי, הבונה מחדש את ההווה על בסיס חלקים בלבד מהמציאות שהתקיימה בעבר.

כך למשל ניתן להבין טוב יותר את הסתירה בעמדתם של אנשים רבים בארצות הברית, שקראו להימנע כמעט לחלוטין מיציאה החוצה, אך בתגובה להריגתו של ג'ורג' פלויד שינו כיוון ב-180 מעלות, יצאו לרחובה של עיר והתקהלו בצורה שבוודאי לא עמדה בשום תנאי של ריחוק חברתי. לא מדובר בהכרח על צביעות, כפי שרבים תיארו זאת, אלא על החזקה בו-זמנית בערכים שנובעים מתקופות שונות, אשר שניהם מתקיימים בקרב אותו האדם. לא רק אנשים שונים מחזיקים בנרטיבים שונים, אלא גם אצל אדם אחד מתקיימים נרטיבים סותרים ואמיתות מוחלטות באופן סימולטני. מנגד, גם אלו שקראו קודם לכן לביטול ההגבלות החברתיות, וביקרו לאחר מכן את ההפגנות כ'כר 'פורה להתפשטות המגיפה', גם הם אינם צבועים בהכרח, אלא הם יונקים ערכים מתפיסות שלא החזיקו בהם בעבר, אך הפכו להיות שלהם באמצעות שינוי תגובתם בדיעבד, ללא קשר הכרחי למה שהתקיים בפועל.

הכרה במציאות כזו מאפשרת לנו להבין טוב יותר מדוע אדם מחזיק בערכים שנדמים כסותרים, מדוע הוא מאמין בתפיסות שיונקות ממקומות מנוגדים, ומדוע הוא מציין בטקסים אירועים אשר מגיעים מתקופות שונות, שיכול ויסתרו ערכית זה את זה. ייתכן שהמגפה העולמית תחייב בנייה מחודשת של ההווה עבור הפרט, לא בצורת מרד כנגד העבר או כיצירת נרטיב חדש אלא באמצעות ראיית ציר-הווה חדש שנבנה תוך כדי תנועה, מתוך חלקים שהיו עלולים להתרחש בעבר אך לא התממשו. התבוננות מודעת ביצירה זו תאפשר הבנה נכונה יותר של המתרחש, ותאפשר זיכרון מודע יותר של חלקי-העבר מהם נבחר להתעלם ביצירת הזיכרון שיקיים את ההווה החדש שייווצר סביבנו.

העולם הגלובלי: לאומיות כלל אנושית?

העולם הגלובלי נתון במשבר עצום. תהליך הגלובליזציה, שהיה אמור להיות בלתי הפיך ובלתי ניתן לעצירה, פסק הלכה למעשה. כיום אין כמעט אפשרות לטוס ממקום למקום, בוודאי לא במהירות ובפשטות שהתקיימו קודם לכן. שוק הסחורות גם הוא הצטמצם לשוק של דברים הכרחיים. בהכללה, המדינות שהצליחו, עד כה, להתמודד עם המגפה בצורה הטובה ביותר הן אלו שיכלו לסגור את גבולותיהן בצורה המהירה והיעילה ביותר. מדינות שכלכלתן לא קשורה באופן הדוק למדינות אחרות, והן מקיימות משק עצמאי עד כמה שניתן, הן אלו שנפגעו הכי פחות מבחינה כלכלית. קשרי הייבוא לא נפסקו ומפעלי הייצוא לא נסגרו, אך התפיסה הגלובלית המירה את עצמה במהירות שיא בתפיסה מקומית ביותר.

התאגידים הגדולים ניסו בראשית המגפה להמשיך בתפקידם כמחליפי-ממשלות, וסיפקו בדיקות קורונה לא רק לעובדיהם אלא גם לבתי חולים ומרפאות ציבור. אך בתוך מספר ימים היה ברור כי האתגר הנוכחי לא יכול להסתמך על פילנתרופיה תאגידית, והתאגידים הפכו להיות מסייעים, לכל היותר, לממשלות. התאגידים הבין-לאומיים כמעט ונעלמו מהמאבק בקורונה, ולמרות חשיבותם הכלכלית הם חזרו למקומם כתאגידים עסקיים בלבד. אומנם העובדה שהפרט יכול להזדהות עם כלל הציבור העולמי יוצרת גלובליזציה זהותית מואצת, אך במקביל הפרט מצפה, מבקש ומאפשר לממשלתו לשלוט בתנועתו, במשפחתו וביכולת השתכרותו בצורה חסרת תקדים בתקופתנו. המשמעות של שני תהליכים מקבילים אלו – מצד אחד הזדהות עם מאורע כלל אנושי בו כמעט כל בני האדם חווים את אותה החוויה, ומצד שני התעצמות הממשל והגורל המקומי על חשבון חזון הגבולות הפתוחים והמסחר הגלובלי – היא מורכבת ולא ברורה.

ייתכן שתהליך זה ממיר את מובילי הגלובליזציה. אם עד כה הגורמים הכלכליים הובילו את הגלובליזציה, הרי שכעת דווקא הגורמים הפוליטיים, המקומיים, הממשלתיים הפכו לאלו שמבטאים את הזהות הגלובלית. דווקא הפעילות המקומית החריפה היא שיוצרת הזדהות עם אחרים, החווים גם הם במקומם פעילות דומה. באורח אירוני, התחזקות הממשלות מחלישה את יכולת התאגידים הרב-לאומיים להשפיע על הפרט, אך מגבירה את ההזדהות האנושית הגלובלית. מודל חדש זה מאפשר יצירת טיפוס גלובלי חדש המעוניין בממשלה חזקה, ודווקא באמצעות ממשלה זו הוא מזדהה עם האנושות. זהו אדם שמזדהה עם סמלים לאומיים ולא עם מותגים, שמתהדר בתרבותו הייחודית ומבקש לחזק את החקיקה הלאומית, אך דווקא מתוך הבנה והכרה כי על כל המדינות לעשות זאת,  וכי ישנו ערך בריבוי הדגמים התרבותיים. גלובליזציה שכזו לא מקדשת את טשטוש התרבות המקומית, אלא דווקא מעלה על נס את אותה תרבות.

במובן מסוים ניתן לראות בתגובה זו ניצנים של הזדהות לאומית או עמיותית שלא מתעמתת עם הגלובליזציה אלא משלימה אותה, בבחינת זה נהנה וזה לא חסר. יכול להיות כי אלו ניצניה של גלובליזציה שמאפשרת את חיזוק הזהות הלאומית והמקומית, במקום להחליש זהות זו.4

במקום סיכום – מבע מקומי

במאמר זה ניסיתי לתאר כיצד שלושת הטיפוסים – הפוסט-מודרני, הגלובלי והצרכני – מגיבים למגפת הקורונה. המגפה מאלצת את כל אחד מהטיפוסים להתמודד עם בעיות שהתקיימו מאז ומעולם, אך התחדדו וגדלו בשל המגפה. ניסיתי להציע אפשרויות שונות אותן ניתן לזהות כהתמודדויות של כל אחד מן הטיפוסים עם המשבר והשינויים שהוא טומן בחובו.

לסיום, אנסה להראות כיצד העולם התורני הגיב למגפת הקורונה, ולהדגים באמצעות כך את ההתפתחויות השונות שתוארו למעלה.

כיצד יגיב העולם התורני למציאות שיצרה הקורונה? בראשית התפרצות הקורונה בישראל, נקלעתי במקרה לתפילת מקובלים ואדמו"רים לעצירת המגפה. ביקרתי בקבר רחל, לאחר טקס קבלת סידור של בתי (כשבועיים בערך לפני ראשית ההגבלות החברתיות בישראל). המקום היה עמוס יותר מביום שישי טיפוסי, מלא במתפללים ובפמליותיהם. שופרות חולקו לכל מתפלל, ותפילות שלא נאמרו שנים ארוכות, משום שלא היה בהן צורך, נאמרו בכוונה גדולה. דבר אחד משך את תשומת ליבי יותר מהשאר: התפילה לא הייתה רק לשם הסרת המגפה מאיתנו, כאן בארץ, אלא לשם הסרת המגפה מהתבל כולה. אמנם מאז ומעולם יהודים התפללו בצורה כזו, אך נדמה היה לי שבכל זאת, מתרחש כאן משהו שונה.

אלו שדאגו באמת למגפה באסיה (לפני שהפכה לפנדמיה), אלו שהתפללו בכותל תחת הרב אליהו לרפואתם של תושבי ווהאן, אלו שביקשו לתרום כסף לבתי חב"ד הפזורים במזרח על מנת שיחלקו מזון ואמצעי מיגון לתושבים הלא-יהודים סביבם – הם לא הטיפוסים הגלובליים הרגילים, אלא דווקא אלו שאופיים נתפס בדרך כלל כאנטי-גלובלי. העולם התורני בתקופה המודרנית התפתח מתוך תודעה הכרחית של מיעוט – הן כלפי העולם הלא-יהודי שרדף את היהודים, והן כלפי העולם היהודי שהפך חילוני וליברלי יותר ויותר. על אף תודעה זו, הוא לא הזדהה עם מיעוטים אחרים; לא משום שלא ראה באפליה כלפיהם עניין שיש לשנות, אלא משום לא היו באמתחתו היכולות או הפנאי להתמודד עם אפליה זו. העולם התורני, בהכללה, לא היה יכול להזדהות ולהתפלל כל העת על נדכאי העולם, משום שהיה חייב היה להילחם על הישרדותו. העולם התורני בימינו הוא שונה: תודעת הניצחון הערכי (המדומיין או האמיתי), הצמיחה הדמוגרפית, הצלחתה של ישראל ושל מפעלי ההתיישבות ביהודה ושומרון, כמו גם החיבור עם עולמות השליחות הציוניים והחב"דיים, שינו את נקודת המוצא של העולם התורני כלפי העולם הלא היהודי. לכן העולם התורני יכול כעת לשוב לתפילות הקדומות, להזדהות עם נדכאי תבל ולנסות לסייע להם.

התפילה בקבר רחל הייתה ביטוי לשינוי זה. היא הדהדה תפילות זעקה כנגד מגפות שהתקיימו מאז ומעולם, אך היא לא המשיכה אותן באופן ישיר אלא דילגה על התפתחויות היסטוריות שמנעו (או לא דרשו) תפילות כאלו משך מאות בשנים, בקונטקסט הספציפי של תפילה על העמים ועל עם ישראל כחלק מהתבל כולה. יכול להיות שנוצרה כאן קפיצה אוף-מודרנית, נוסטלגית כמעט, בתפיסת הזהות התורנית, שאפשרה תהליך זה – מוקדם לומר.

בעקבות הקורונה, העולם התורני נאלץ לוותר על מנייניו, על מוסדות התורה שלו ועל טקסיו בצורה כמעט חסרת תקדים. מבלי להיכנס לשאלת הוירטואליזציה של היהדות התורנית, שהואצה בצורה חסרת מעצורים כמעט בזמן האחרון, חשוב לשים לב לתופעה נוספת. העולם התורני הקביל את ויתוריו לויתורים שעשו דתות אחרות. לא מתוך פלורליזם או תפיסות תיאוסופיות, אלא מתוך תפיסות ברורות שהפכו את הסיפור היהודי לסיפור המשתייך לסיפור כלל-עולמי. הנרטיב היהודי הוסבר (מחוץ לעולם החרדי) בתוך סיפורי כלל הדתות. הוא נותר כשהיה, תוך שינוי המסגרת שלו. מוקדם מאד לראות ולהסביר כיצד ישתנו הפילוסופיות והאידיאולוגיות השונות וכיצד יושפע העולם התורני, אך נראה כי השינוי נוכח, ומוטב לפתוח את עינינו ולהיות מודעים לא רק למתרחש במישור הגשמי ולהשפעות הכלכליות של המגפה. עלינו לבחון ולראות כיצד תפיסותינו ואמונותינו משתנות לנגד עינינו, לא רק כמגיבים אלא כמשתתפים.