ציור: דוד פולונסקי ומיכאל פאוסט, מתוך הסרט 'אגדת חורבן'
איך מרחיבים את האמון אל מעבר למעגלים הקרובים לנו? על אמונה והתגברות עצמית, ועל סקרנות כתנועה דתית.
איתן אברמוביץ
לאן מועדות פנינו? נראה שהכול מתפרק: כל קווי השבר שבין המגזרים והשבטים בוערים, ורמות העוינות והחשדנות מרקיעות שחקים. השנים האחרונות הציפו את הפערים מהם הצלחנו להתעלם עד כה, וחשפו תהומות שמערערות על האפשרות שלנו להתקיים יחד. אפילו השביעי באוקטובר נתן לנו רק תקופה קצרה של שותפות גורל שאחריה שבנו אל המאבק עם אנרגיות קיצוניות יותר, ובצדק: הרי כעת ברור שהמחלוקות היא לא על רעיונות מופשטים אלא על השאלות האקוטיות של הקיום עצמו – מי אנחנו צריכים להיות כדי לשרוד כאן, וכדי שההישרדות הזו לא תאבד את טעמה והצדקתה.
אבל זה לא הכול. מעבר למחלוקות הנוקבות ולפערים בין החלומות השונים, אנחנו גם מצויים במשבר אמון עמוק. לא רק שאנחנו מתקשים להגיע להסכמה, אלא שכל צד גם רואה את השני באופן מעוות וקונספירטיבי, מייחס לו את הכוונות הרעות ביותר ומפרש כל אמירה ופעולה שלו כמניפולציה.
האמון, שבחברה מרובת שבטים הוא משאב חיוני, מחולק היום לפי מחנות – אמור לי למי ולמה אתה מאמין ואומר לך מי אתה. האם המשך המלחמה משרת מטרות ביטחוניות, או את הישרדותה של הממשלה?1 האם צה"ל הוא הצבא המוסרי ביותר בעולם, או שהוא מבצע פשעי מלחמה? האם התמיכה בעסקת חטופים או ההתנגדות לה מבטאים שיקול דעת לגיטימי, או כניעה מצד אחד ואטימות מצד שני? התשובות שאנו נותנים לשאלות כאלו לא מתבססות על שיקול הדעת האישי שלנו – הרי לרוב אין לנו באמת את הנתונים הדרושים לכך – אלא על תחושת השייכות הבסיסית שלנו, הקובעת במי אנחנו בוטחים ובמי חושדים, מה אמין בעינינו ומה מפוקפק, ומאלו אמצעי תקשורת אנחנו מקבלים את העובדות ואת פרשנותן.
ההתכנסות הזו היא תגובה מתבקשת: אנחנו מוצפים בידיעות סותרות ועמדות מנוגדות ולכן אנחנו חוזרים אל הנאמנות היסודית, שומרים את האמון למי ש'משלנו' וחושדים בכל השאר. לכל מחנה גם יש סיבות טובות שלא לתת אמון, צלקות שהוא נושא מאירועים קודמים. ואולי זו גם הכרעה מוצדקת – אולי האמת כן נמצאת בצד שלנו, ואם נתפשר נשלם מחיר? אי אפשר לשלול את האפשרות הזו.
וכך אנחנו לכודים במאבק פנימי מתמיד, שעד כה אף צד לא הצליח להכריע בו. כדי להיחלץ מהמלכוד הזה צריך להצמיח אמון מסוג אחר, כזה שלא נשאר רק במעגלים הקרובים לנו אלא חורג מעבר להם. אמון כזה, אני רוצה להציע, קשור לסוג מסוים של אמונה.
מהאמונה אל האמון
מה הקשר בין אמון לאמונה? הזיקה האטימולוגית ברורה, אבל בעולם הממשי לכאורה אין קשר: אנשים מאמינים במובן הדתי הם לאו דווקא מאמינים בהקשרים אחרים, ולפעמים האמונה גם פועלת בכיוון המנוגד – היא הופכת את האדם לנוקשה וצר אופקים, אחד שברור לו שהוא אוחז באמת היחידה ולכן הוא לא נותן אמון באף צורת קיום אחרת.
אבל יש באמונה גם צדדים אחרים: היא גם תובעת מהאדם להכיר בכך שהאמת שהוא אוחז בה גדולה ממנו, שיש במציאות אופקים נסתרים החומקים מהבנתו – ובכל זאת הוא נדרש להיפתח אליהם ולתקשר איתם. האמונה נותנת לאדם אמת מוחלטת שאין בלתה, אבל גם מציבה אותו מול האינסוף החורג מכל תוכן קונקרטי. המתח הפנימי הזה בין הסופי לאינסופי עומד ביסודה של האמונה: תמיד יש בה גם צד שחורג מהבנה ומהצדקה, וככל שהצד הזה נוכח יותר בעולמו של האדם כך הוא פותח אותו אל מעבר לעצמו – ומאפשר לו להיפתח ולתת אמון גם באחרים.
הרב שג"ר, שהִרבה לעסוק בקוטב האינסופי והלא מוגדר של האמונה ובהשלכותיו הפילוסופיות, הפוליטיות והחברתיות,2 ניסח זאת כך:
אמונה היא מציאת טעם ומשמעות בחיים. אין היא אלא מגע עם העצמות, כלומר עם דבר שטעמו בעצם קיומו, דבר שאיננו זקוק לכל אשר מחוצה לו כדי לאשר לעצמו את קיומו…
כמו הקיום האלוקי, קיום ישראל הוא קיום שהוא 'די בשביל עצמו'. הווי אומר, לא תוכן מסוים מגדיר את היהודי, אלא עצם האינטימיות שלו עם קיומו־יהודיותו…
רק דעת ה' מאמינה יכולה לשחרר את האדם מפחדיו מהזולת, מהזרות ומהניכור כלפי האחר, ולאפשר לו להאמין בקיומו ובחופש שלו… נוכחותה של האמונה יכולה להעלות למודעות את ההכרה שהאנושי איננו תוצאה של רעיון כלשהו או זהות מסוימת, אלא הוא עצם היותו. זו למעשה נקודת האמון באנושיות של הזולת, שהיא היא עצם החיים שלו, ומכאן אמון בחופש שלו.3
אמונה היא לא רק 'תוכן מסוים', תמונת עולם ממנה נגזרים ערכים ואורחות חיים; היא גם מפגש עם הקיום האלוקי החורג מכל הגדרה, מפגש המעניק גם לקיום שלנו ערך בלתי מותנה. ההכרה בערך הזה, שבמקומות אחרים הרב שג"ר מתאר אותה כקבלה עצמית,4 יכולה לעצב גם את היחס אל הזולת: אם אני מודע לכך שאני מקבל את עצמי לא בגלל שאני מתגייס לצבא או אוחז בעמדה הנכונה לגבי עסקת החטופים אלא כי ככה אלוקים ברא אותי – אז עליי להכיר גם בזכות הקיום של מי שחושב ונוהג אחרת. האמונה יכולה לאפשר לי לתת לזולת את האמון הבלתי מותנה שאני נותן לעצמי: 'היכולת להידבר בלא פחד מתוך אמונה, היא גאולה שאנו יכולים להעניק לזולת כמו גם לעצמנו'.5
השנאה משחררת
אם הגאולה ההרמונית הזו נראית רחוקה מדי מהמקום בו אנו נמצאים כעת, אפשר לנסות להצמיח את האמון מכיוון אחר – לא דרך האמונה אלא דרך השנאה.
הרב קוק כתב על היכולת לעבור משנאת חינם לאהבת חינם, המבוססת על היסוד השרירותי המשותף להן. ההכרה בכך שהשנאה שלי היא חינם, שהנימוקים שאני נותן לה הם רק 'סימנים קלים' שמחפים על אנרגיות יצריות שלא נזקקות להצדקה, מאפשרת להפנות את האנרגיות האלו לכיוון ההפוך: 'יצרא דשנאת חינם זה, הוא חובק בתוכו את סתר האהבה, שהיא גם כן כמותה אהבת חינם'.6 הרב שג"ר הסביר את המעבר הזה כך:
ה'חינם' הוא המאפשר את הפתיחות למה שאינו נמצא בי. חוסר המהותנות שבבסיס המהותנות העצמית של שנאת החינם הוא הפותח את הפתח לאהבת החינם. השונא לחינם שונא את האחר באופן מהותני, אך מהותנות זו עצמה, ממבט גבוה יותר, היא מהות חינם, מהותנות משוללת תוכן קונקרטי הנעוצה בפער הבסיסי שבין העצמי לבין האחר.
מהי אם כן התרופה? אהבת חינם. זו תנועה הפוכה של התגברות עצמית וּויתור על עצמך. רבי נחמן מברסלב מתאר אותה באחת מתורותיו כמוות על קידוש השם. גם את התנועה הזו לא ניתן יהיה להצדיק (וחוסר ההצדקה הוא בדיוק הבסיס המשותף לה ולשנאת החינם), אולם כוחה בכך שהיא משוחררת מהצורך בהצדקה. דווקא ההיפתחות אל חוויית הזהות העצמית שמעבר להגדרה… היא המאפשרת את ההתהפכות לאהבת חינם, את הפנייה המשוחררת אל האחר.7
שנאת החינם תופסת כאן את מקומה של האמונה: המודעות ליסוד השרירותי שמאחורי השנאה משחררת אותי מההצדקות שאני נותן לה, ופותחת בפניי אפשרויות חדשות. אם כל המחלוקות הענייניות לכאורה מתארגנות בהתאם לחלוקה היסודית בין המחנות, כנראה שלא מדובר רק בפערים בין תפיסות עולם שונות אלא גם בשנאת חינם, בהתנגדות אינטואיטיבית הנובעת מ'הפער הבסיסי שבין העצמי לבין האחר', כדברי הרב שג"ר שם. לכן הדיונים בין המחנות הם עקרים כל כך – כי כל מחנה אוחז באמת כפי שהוא רואה אותה אחיזה נוקשה של חינם החורגת מכל נימוק קונקרטי. כשנתקלים במחסום הזה אפשר לפנות אל הכוח והכפייה – או אל ההתגברות העצמית המסוגלת להמיר את שנאת החינם באהבת חינם, או לפחות את החשדנות באמון.
ככל שהלהבות גוברות כך נחשפת יותר שנאת החינם המלבה אותן, החורגת מכל נימוק. אהבת חינם, התגברות עצמית, מסירות נפש – בסופו של דבר אלו תנועות חסרות הצדקה, ממש כמו האמונה; אבל אולי דווקא בשל כך הן מציעות את המוצא היחיד מהמבוי הסתום אליו נקלענו.
ברית הסקרנים
לצד האמונה ואהבת החינם יש עוד תנועה שמתוכה יכול לצמוח אמון, תנועה בסיסית ופשוטה יותר – סקרנות.
מה קורה לנו כאשר אנו נתקלים בחוסר היכולת להבין את מי שלפנינו, כאשר אנו פוגשים בנקודת מבט המאיימת עלינו? האם מפגש כזה גורם לנו להתעקש עוד יותר על האמת שלנו, או שהוא גם מעורר בנו תשוקה לצאת מתיבת התהודה שלנו ולנסות להבין איך תיתכן בכלל עמדה שבעינינו היא כל כך מופרכת – ובסיטואציה הנוכחית גם מסוכנת? האם למרות כל חוסר האמון והדם הרע עוד נותרה בנו סקרנות בסיסית, אפילו משיכה, כלפי מי שמאתגר ומעצבן אותנו? האם אנחנו מסתפקים בלהיות צודקים, או שיש בנו גם דחף להציץ לתהום של חוסר ההבנה, להיכנס לדיאלוג שאין לדעת מי נהיה כשנצא ממנו?
אולי זה קו השבר החדש: לא הימין מול השמאל, הציונים מול כל השאר או אנשי המרכז מול הקיצוניים – אלא הצודקים מול הסקרנים, המתווכחים מול המקשיבים, השוכנים לבטח בתמונת עולמם מול אלה שאינם יכולים שלא לפזול אל מעבר לגדר.
סקרנות היא לא רק תכונת אופי מולדת ומבנה אישיות, אלא גם סוג של תפיסה דתית שהאינטואיציה הבסיסית שלה היא שהעולם בו אנו חיים אינו אחד, שיש בו ריבוי ומגוון שאינם ניתנים למיצוי. בעולם כזה חשוב יותר להיות סקרן מלהיות צודק, כי הסקרנות מאפשרת להתנהל במרחב שאין בו קירות בלי לחוש מאוים ולהסתגר. זוהי העמדה הקיומית התואמת לצד האינסופי של האמונה שתיארנו לעיל: בניגוד לתפיסה דתית המנסה להתבונן בעולם מלמעלה ולחפש בו את האחדות, הסקרן נע תמיד בתוך העולם, ומוצא בו לא אחדות אלא אופקים אינסופיים. הוא יודע שהאדם שעובר לידו ברחוב אולי רחוק ממנו יותר מהרקיע השביעי, ולכן הוא מפנה את החיפוש הדתי שלו כלפיו. ואולי התנועה הסקרנית הזו היא גם דגם לציונות דתית אחרת: כזו שהדתיות שלה לא מתבטאת בסינתזה שמנסה להכיל את כולם, אלא בהקשבה למה שחורג ממנה.
להאמין שיש זמן
שיקום האמון אולי לא יעזור לנו לפתור את המחלוקות או למצוא את המכנה המשותף, אבל הוא יכול לאפשר לנו לחיות יותר בנחת עם הפערים. אמון לא סותר מחלוקת, אפילו מחלוקת חריפה; אבל המאבק נראה אחרת כשנותנים ליריב את הקרדיט שהוא באמת מתכוון למה שהוא אומר, ושהעמדה שלו – מופרכת ככל שתהיה – לא נובעת מרשעות או מפתולוגיה כזו או אחרת.
ובכל זאת, יש בכך סיכון: הרי הכול בוער עכשיו ודורש תגובה מהירה ונחרצת, ומלחמה היא לא זמן טוב לאמון או לסקרנות. ההכרעה ללכת על האמון במצב כזה היא לא מובנת מאליה. אבל אולי גם כאן מה שנחוץ הוא אמונה, שבהקשר הזה היא היכולת להעדיף את התיקון העמוק על התגובה המהירה, ולא להיכנע לחשיבה קצרת הטווח המבקשת להבטיח את עצמה. להאמין שלא הכול תלוי בהכרעות המיידיות שלנו, ולכן אפשר לפנות זמן כדי להקשיב ולא רק לדבר, לחפש ולא רק למצוא; להשתחרר קצת מהפחד ולתת אמון – אולי נלמד משהו.
