דתיות של הילה ודתיות וירטואלית

מה מתרחש במפגש בין השפה הדתית לטכנולוגיות החדשות? שני כיווני מחשבה על החיים הדתיים בעתיד שכבר כאן.

איתן אברמוביץ

'

אומרים שמהפכה מתקרבת, ואולי היא כבר בעיצומה. אומרים שהנכדים שלנו יהיו בני אדם מסוג אחר, וגם הילדים שלנו כבר גדלים בעולם שונה מאד מזה שאנו פגשנו כשהיינו בגילם. אומרים שהטכנולוגיות שנראות לנו חדשניות הן רק קצהו של קרחון גדול הרבה יותר; שכבר מזמן לא מדובר בכלים שאנו משתמשים בהם כדי לשפר את איכות החיים שלנו, אלא ביצירה של אפקט מצטבר הנוגע ביסודות הקיום והאנושי, בשינויים המתעצמים בקצב הולך וגובר, כמו כדור שלג מתגלגל שכבר אי אפשר לעצור.

המהפכה, הקרחון, כדור השלג המתגלגל – כל המילים האלו מאותתות על המטענים המאיימים והמבטיחים שנושא השיח על הטכנולוגיות החדשות, שיח שרבים בו הקולות המשיחיים-אוטופיסטיים מהצד האחד, ורואי השחורות הדיסטופיים מהצד שני. עם מטענים כאלו, לא מפתיע לגלות שמגוון של ממדים דתיים מלווה את השיח הזה. לא מדובר רק על הגישה הכללית כלפי הטכנולוגיות החדשות, הנעה על הציר שבין טכנו-אופטימיזם לטכנו-פסימיזם, אלא גם על השאלה היכן ממוקמות בדיון הזה האנרגיות הדתיות בכלל, והדתות הממוסדות בפרט: האם הטכנולוגיה של ההווה והעתיד הקרוב שייכת לקוטב המחולן של הקיום, לסילוק הקסם מהעולם, או שהיא הפכה להיות מקור של קסם מסוג חדש, המהדהד דימויים דתיים ישנים ויוצר חדשים? האם מקומה הטבעי של הדת הוא בעמדה השמרנית הנאחזת בקיום האנושי המוכר ומבקרת את המרוץ הטכנולוגי, או שהיא יכולה למצוא הבטחה דתית באופציות שהטכנולוגיה פותחת בפנינו, סוגים חדשים של קדושה וטרנסצנדנטיות? ומה מקומה של היהדות בשיח הזה – איך משתלב בתוכו הקיום הדתי שלנו, ומה צופן לו העתיד?

בדברים הבאים אני מבקש להציע שני כיווני מחשבה מנוגדים על המפגש שבין הטכנולוגיות החדשות לבין השפה הדתית. נתמקד בשינויים שכבר קורים ובאלו שלפתחנו, נשרטט את אחד המבנים היסודיים העומדים מאחורי השיח הדתי על הטכנולוגיה, ונציע מבט על העתיד המאיים והמבטיח העומד בפנינו. נתבונן בעיקר בטכנולוגיות שאנו פוגשים ביומיום – המחשוב, הרשת והדיגיטציה, ונחשוב על הזיקות השונות שנוצרות בינן לבין השפה הדתית המוכרת לנו, על הצירופים החדשים הנוצרים לנגד עינינו.

מהטכנולוגיה אל התיאולוגיה

כפי שציין מנחם בלונדהיים,1 בעשורים האחרונים החידושים הטכנולוגיים ששינו את חיי היומיום התרחשו כמעט אך ורק בתחומי התקשורת והמידע. ברובד הראשוני, אפשר לתאר את הטכנולוגיות המיושמות בתחומים אלו כעוסקות בתיווך: הן מביאות אלינו מילים, קולות ומראות שלא היינו יכולים לפגוש בלעדיהן, ומבקשות ליצור מפגש מתווך שיחליף את המפגש הישיר. אלא שככל שהנוכחות של הטכנולוגיות האלו בחיי היומיום שלנו גוברת, כך היא מאתגרת את ההיררכיה האינטואיטיבית שבין ההתנסות הישירה לבין זו המתווכת באמצעות הטכנולוגיה, את התחושה שהממשות קיימת רק במפגש הישיר. גם אם ברור לנו (עדיין?) שיש הבדל בין מפגש פנים אל פנים למפגש דרך זום, ובמקרים רבים נעדיף את המפגש הישיר, לאחר ששנת הקורונה הרגילה אותנו לתיווך של המסך כבר קשה יותר להתעקש על כך שזהו אינו 'מפגש אמיתי'. למדנו להכיר את חסרונותיו ויתרונותיו של המפגש המקוון, ובתוך כך הפכנו אותו לחלק מהמרחב שלנו, לאחד מהאופנים שבהם אנו מתנהלים בעולם. גם אם מאסנו בזום ואנו שמחים להיפטר ממנו ולחזור למפגשים ה'רגילים', הדלת שנפתחה עבורנו בשנה האחרונה נשארה חלק מהממשות של חיינו.

הזום הוא כמובן רק דוגמא טרייה ובולטת לתהליך רחב הרבה יותר. למעשה, לא מדובר רק בתיווך אלא גם בסימולציה, ביצירה של מרחב וירטואלי שבו מתקיים המפגש. הזום ממחיש זאת יותר מאשר הטלפון הישן והמוכר, שכן הנוכחות הוויזואלית הבו-זמנית של המשתתפים בשיחה הופכת את מסך המחשב למעין מרחב משותף. אנחנו נפגשים בזום, ולא רק דרכו, כשם שאנחנו לא רק משתמשים ברשת כדי להתגבר על המרחקים בינינו, אלא גם מתרגלים לחיות, לשוטט ולהיפגש במרחב הוירטואלי שהיא מכוננת, לחוות אותו כמרחב ממשי המתקיים לצידו ובמקומו של המרחב הפיזי והגופני.

הלאה: כאשר התעצמות הטכנולוגיה שוחקת את ההבחנה שבין מקום ממשי למקום וירטואלי, היא פותחת את הפתח לסימולציה לא רק של המרחב שבו מתקיים המפגש, אלא גם של המשתתפים עצמם. ככל שהקיום שלנו עובר דיגיטציה, כך מתאפשרת שחיקת ההבחנה בין מפגש מתווך עם אדם למפגש עם סימולציה שנוצרה על ידי בינה מלאכותית, בין אדם שמשתמש במכונה לבין מכונה שמדמה את האדם. ברחוב אנחנו עדיין לא נתקלים ברובוטים דמויי אדם, אבל המרחב של הרשתות החברתיות כבר נגיש לא רק לייצוגים של אנשים בשר ודם, אלא גם ל'בוטים' פיקטיביים או לפרופילים של אנשים שעברו מהעולם, שחלקם ממשיכים לחיות ברשת בחסדי האלגוריתם.2

כך מפגישים אותנו התקשורת המתווכת והמרחב הוירטואלי עם אחד המאפיינים הייחודיים של הטכנולוגיות החדשות: הן אינן מחליפות רק את הפונקציות הגופניות של האדם, אלא גם את הפונקציות הגבוהות והייחודיות של המוח, הנפש, והתודעה.3 כבר לא מדובר רק במכונות המחליפות את הפועלים על קו הייצור, וגם לא במחשבים שעורכים חישובים בהיקף ובמהירות שאדם לא יכול לבצע; מדובר על בינה מלאכותית שיודעת לראות ולשמוע, לדבר ולהקשיב, ולחקות בצורה גוברת והולכת את יכולות ההבנה והתגובה האנושיות. כמו לגבי הזום והמרחב האינטרנטי, גם כאן לא מדובר על ביטול ההבחנה בין האנושי לטכנולוגי, אלא על יצירת רצף בין רמות שונות של נוכחות: גם אם הבינה המלאכותית עוד רחוקה מלעבור את מבחן טיורינג, היא הופכת במהירות ליעילה מספיק כדי לתפוס עוד ועוד עמדות ותפקידים בחיינו שהיו שמורים לבני אדם.

התיווך, הסימולציה, הבינה המלאכותית – הטכנולוגיות החדשות הופכות את הדיונים הפילוסופיים והתיאולוגיים על הממשות, על צלם אלוהים ועל מותר האדם לחלק משגרת היומיום שלנו, כאשר אנו נדרשים להוכיח את אנושיותנו במבחני captcha, או מתלבטים אם מי שענה לצ'אט שלנו במוקד השירות הוא אדם או מענה אוטומטי. האופקים הדרמטיים שהטכנולוגיות האלו פותחות בפנינו מטלטלים את הקיום האנושי, ונוגעים ביסודות הדתיים שלו. אבל איך נראה שיח דתי בנושאים האלו? היכן הוא מתחיל?

ההילה הדתית של המקור הממשי

אחד הפתחים להיכנס לשיח הדתי על הטכנולוגיה הוא מושג הנוגע בכל התחומים שהזכרנו כאן – מושג ההילה, כפי שהשתמש בו ולטר בנימין. מושג זה יאפשר לנו לתאר גישה יסודית בשיח הדתי על הטכנולוגיות החדשות, לעמוד על מאפייניה, ובהמשך גם להציג כיוון לחשיבה אלטרנטיבית.4

בנימין עסק בהילה במסה 'יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני', כחלק מדיון על טכנולוגיה ואמנות.5 כאשר בנימין כתב את המסה הזו בשנות השלושים של המאה הקודמת, הוא חשב על השפעתן של טכניקות השעתוק על האופן שבו אנשים פוגשים יצירות אמנות במדיומים השונים, ואף על עצם צורת הקיום של יצירת האמנות. מה קורה כאשר במקום לעלות לרגל למוזיאון הלובר כדי לראות את המונה ליזה, אני יכול לקנות העתק מוצלח שלה ולתלות אותו בסלון? מה משמר את ההבדל שבין המקור האחד לבין רבבות העתקיו, ומדוע ברור לנו עדיין שמדובר בעניין שונה לגמרי?

את מה שיש למקור ואין להעתק מכנה בנימין 'הילה': ה'כאן ועכשיו' של היצירה המקורית, 'נוכחותה החד פעמית במקום שבו היא נמצאת'.6 ההעתק תמיד מורה על המקור שנמצא במקום אחר, כמו גם על אפשרות קיומם של העתקים נוספים כמוהו; רק היצירה המקורית נוכחת במלואה במקום בו היא נמצאת, ומשקפת את התהליך החד-פעמי שהביא ליצירתה. לא מדובר בהבדל כמותי, או בנחיתות טכנית כלשהי של ההעתק, הנגלית לעין הרגישה; ההבחנה היסודית שבין המונה ליזה המקורית לבין ההעתקים שלה אינה נעוצה בהבדלים החומריים שביניהם אלא באיזושהי עודפות מופשטת וחמקמקה, הכרוכה דווקא בחומריות הראשונית של היצירה. ההילה ה'דתית' של המונה ליזה נובעת מהיותה האובייקט הממשי שליאונרדו יצר, בעוד שההעתקים שלה משקפים תהליך של הפשטה, המשחרר את היצירה מהמושא החומרי המקורי שלה ומאפשר לה להתגלם במושאים אחרים.

כמעט מאה שנה מאוחר יותר, הרבה מיצירות האמנות שאנו פוגשים הן חסרות הילה, כי מעולם לא היה להן אובייקט מקורי; הן נוצרו מראש כקוד דיגיטלי, שהשעתוק הוא אופן הקיום הראשוני שלו. המוזיקה שאנו שומעים לא איבדה את ההילה במעבר מהביצוע המקורי אל הקובץ המתנגן אצלנו באוזניות; מעולם לא היה לה 'כאן ועכשיו' ונוכחות חד-פעמית, ואין כל אובייקט מובחן הנושא אותה. היא זמינה עבורנו בכל זמן ומקום שנחפוץ בה, וכבר אין טעם לדבר עליה כהעתק.7

לצד זאת, אחד התחומים המרכזיים שבהם מושג ההילה שומר על המטען שלו הוא העולם הדתי. כבר בדיון של בנימין יש למושג ההילה ממד דתי מובהק – 'ערכה הייחודי של יצירת האמנות "האותנטית" מושתת על הפולחן'.8 בעולם הדתי שלנו ממד זה מתבטא באינטואיציה הנאחזת בהילה של המקור החומרי ומעדיפה אותו על פני ההעתק הדיגיטלי, המזוהה עם חילון, השטחה ובנליזציה. האינטואיציה הזו מעצבת את הגישה אל הטכנולוגיות שתיארנו לעיל – התיווך, הסימולציה והבינה המלאכותית – ומגבילה את שילובן במרחבים הדתיים של חיינו. בעקבותיה קל לנו למשל להזדהות עם העמדות ההלכתיות המחייבות נוכחות גופנית במרחב פיזי כדי להשתתף במניין, גם אם את פגישות העבודה שלנו לא נתקשה לקיים דרך הזום. לא קשה לדמיין עתיד קרוב שבו חלקים נכבדים מחיינו יתנהלו במרחב הוירטואלי, אך החיים הדתיים עדיין יחייבו אותנו לצאת מהבית ולהיפגש פנים אל פנים, כשם שאנו מדליקים נרות שעווה ושומעים קול שופר שלא עבר דיגיטציה.9 גם המושג 'צלם אלוהים', דווקא בשל העמימות שלו, מגבה את האחיזה בהילה של המקור: בעקבות מושג זה נוטה השיח הדתי להציב חיץ ברור בין האדם המוכר לנו לבין כל סוג של בינה מלאכותית שתנסה לחקות אותו, ולהניח שיש באדם 'משהו' שאינו ניתן לשכפול מלאכותי.10 מתוחכם ואנושי ככל שיהיה, הרובוט לא ייספר למניין; אפילו לקשור ציצית בעצמו לא נרשה לו.

לא מדובר רק בשמרנות הנאחזת בישן ובמוכר, אלא גם בהתעקשות על אותו 'כאן ועכשיו' שבנימין זיהה ביצירת האמנות, על ההילה של אובייקט או התרחשות הנתפסים בעינינו כמקור, כממשות הנושאת עודף שהולך לאיבוד בתיווך ובשעתוק הדיגיטליים. גם אם הטכנולוגיה תציע לנו תחליפים מוצלחים מאין כמוהם, התנועה הדתית המתוארת כאן תמיד תחתור אל הממשות שמאחוריהם. ההיאחזות הזו בהילה היא אחד הכוחות המרכזיים המעצבים את היחס הדתי אל הטכנולוגיות החדשות – כוח שאינו מגביל את נוכחותן בחיינו, אך מרחיק אותן מהמרחב הדתי.

חידוש מתוך ההתנגדות

ישנם כמובן גם כוחות נוספים, הפועלים בכיוונים אחרים. לפני שנעבור לדבר על אחד מהם, נצביע על מאפיין נוסף של העמדה הדתית המזהה את הטכנולוגיה עם אובדן ההילה.

כדרכן של תגובות שמרניות, גם העמדה שתיארנו כעת לא רק נאחזת בישן אלא גם מגלה בו משמעויות חדשות, הצומחות מתוך הנגדתו לחדש. אפשר לראות שעצם הופעתו של ההעתק מייצרת את ההילה של המקור, וככל שהדמיון ביניהם גובר כך מתחדדת נוכחותה העמומה של ההילה המבדילה ביניהם. העיסוק של ולטר בנימין במושג ההילה התעורר בין השאר בעקבות השיפור האיכותי והכמותי של טכניקות השעתוק, שאִפשר להן לערער על מעמדן של יצירות האמנות. בצורה דומה מעוררת האופציה של המפגש בזום את המחשבה על יתרונותיו של המפגש פנים אל פנים, והתפתחותה של הבינה המלאכותית מעמיקה את הדיון על מותר האדם מעבר להגדרות שנוצרו מתוך הבחנתו מבעלי החיים.

לדיונים על עדיפותו של המקור על פני התיווך והשעתוק הדיגיטליים יש מבנה מעניין: הם מבקשים לנסח הבדל מהותי אך חמקמק, לשרטט את ההילה העמומה שמצדיקה את ההבחנה הברורה מאליה שבין המקור לחיקוי, על אף הדמיון החיצוני ביניהם. מהו בדיוק הדבר שחסר לנו במפגש בזום, או ההבדל המהותי שבין חברים בפייסבוק לחברים בעולם האמיתי? היכן מונח הייחוד האנושי שהבינה המלאכותית לעולם לא תצליח לחקות? ברור לנו שהתשובה נמצאת שם, אבל פעמים רבות קשה לשים עליה את האצבע; המאמץ להצדיק את האינטואיציה מעלה לעתים הבחנות שלא היו שם קודם לכן, ומעורר מבט חדש על הפרקטיקות המוכרות.

לדוגמא, כאשר אנו דוחים את האפשרות של תפילה במניין דרך הזום, אנחנו נדרשים לעמוד על ערכה של עצם הנוכחות הגופנית בחדר אחד; וכאשר השבת הופכת לזמן היחיד שבו אנחנו לא נמצאים ברשת, מתווספות משמעויות חדשות לפסוק 'שְׁבוּ אִישׁ תַּחְתָּיו, אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי' (שמות ט"ז, כט). בדוגמאות האלו ובאחרות ניתן לראות כיצד ההרחקה של התיווך והסימולציה מהמרחב הדתי, יצירת החיץ שבין הוירטואלי לריטואלי, מדגישה את האופי הגופני והחומרי של הדתיות היהודית.11 אלו אינן בהכרח תובנות חדשות, אך ההתפשטות של הטכנולוגיה הופכת אותן לראשונה לנוכחות ברמה היומיומית. אפשר היה לראות זאת במהלך סגרי הקורונה, כאשר רוב תחומי החיים עברו לרשת, והגבולות של המרחבים הדתיים סומנו באמצעות דחייתו של התיווך הוירטואלי.

עם זאת, טבעה של ההילה הוא שהיא רחבה יותר מכל אפיון שיינתן לה. מאחורי ההסברים לעליונותו של המקור מונחת אינטואיציה יסודית על העודפות שיש בו, עודפות שהיא עמומה מטבעה. החידוש הטכנולוגי, מעצם היותו מוצר מתוכנן ומשווק, מצהיר תמיד על מה שיש בו – אלו הפונקציות שאתה מקבל, וזה מה שאפשר לעשות באמצעותן. לנוכח הבהירות הזו מצטייר המקור המוכר והידוע כגונז בתוכו איזו איכות מסתורית, משהו שתמיד היה שם ואף פעם לא שמנו עליו את האצבע, וגם ההתבוננות המחודשת שלנו בו אינה ממצה אותו עד תומו. הדוגמא המובהקת לכך היא השיח הדתי על הבינה המלאכותית: קשה מאד להעריך לאן התחום הזה יגיע בעתיד הקרוב והרחוק, ובכל זאת רבים אומרים בביטחון שהמחשב לעולם לא יוכל להתדמות לאדם. יש הגדרות רבות ומגוונות לייחוד האנושי שאותו לא יוכל המחשב לחקות – יצירתיות, שיקול מוסרי, הומור, ועוד – והגיוון שלהן ממחיש את כוחה של האינטואיציה היסודית שמאחוריהן – איפשהו באדם יש צלם אלוהים שאינו ניתן לשכפול.12 העובדה שהמונח 'צלם אלוהים' מקשר את הייחודיות של ההילה אל המקור האלוהי שלה, היא אולי הניסוח הברור ביותר לאופי הדתי של העמדה הזו: התחום הדתי מזוהה כאן עם העודפות של המקור הטבעי, הגופני, הקונקרטי, המנוגד להפשטה הדיגיטלית.

המקום הקדוש והמרחב הוירטואלי

האפיון שהצענו כאן לגישה המרחיקה את הטכנולוגיה מהתחום הדתי כבר מרמז על כיוונים אפשריים לחשיבה אלטרנטיבית. נדמה שדי בהיסט קל של נקודת המבט, המלווה בפתיחות להתנסות דתית מסוג חדש, וכבר התמונה נראית אחרת לגמרי.

במשוואה שתיארנו עד כה, הטכנולוגיה תופסת את הצד המופשט החורג מהחומר, ומוליך להתנסות המשוחררת ממגבלות הזמן והמקום. אלא שאפיון זה של הטכנולוגיה הדיגיטלית, המבחין בינה לבין הטכנולוגיה המגושמת שקדמה לה, דווקא מערער על הנטייה להמשיך ולזהות אותה עם הקוטב המחולן של הקיום. נראה שיש מקום להפוך את המשוואה, ולטעון כי מבט שונה על הטכנולוגיות החדשות יכול להציע אלטרנטיבה לגישה הדתית הנאחזת בהילה של המקור: התיווך הדיגיטלי יכול לשחרר את החוויה הדתית מהאובייקטים שהיא אחוזה בהם, ולהנגיש עבורנו את המרחב המופשט שתמיד היה מקומה.

דוגמא לכך אפשר לראות בדבריו של הרב שלמה דב רוזן, המתאר את ההתנסות במרחב הקהילתי הוירטואלי שהחליף את בית הכנסת בתקופת הקורונה. כפי שתיארנו לעיל, כאשר נכפה על התפילה המשותפת להתקיים דרך הזום התחדדו הממדים הייחודיים של המפגש הישיר בחלל הפיזי; אך לצד זאת גם נחשפה האפשרות להיפגש ולהתפלל יחד במרחב המתעלה אל מעבר לנוכחות הגופנית. ההתנסות הזו מעוררת לחשיבה מחודשת על אופיו של המרחב בו מתרחשת התפילה: מה באמת נדרש כדי להתפלל יחד? האם הנוכחות במרחב הפיזי של בית הכנסת היא תנאי מהותי להתרחשות הזו, או שמא התפילה המשותפת מתקיימת תמיד בממד החורג מן המקום, במרחב הקדוש שאין העולם מקומו? ואם נציב מצלמת רשת בבית הכנסת ונאפשר למתפללים להצטרף לתפילה מביתם, אולי המרחב ההיברידי שייווצר בתפילה כזו יחשוף את מקומה האמיתי של התפילה?

למעשה, מצלמות כאלו כבר קיימות מזה שנים במקומות כמו הכותל המערבי, ונראה שלפחות חלק מהמשתמשים בהן כבר למדו לחרוג מעמדת הצופה המרוחק שאנו רגילים לתפוס מול המסך. במאמר שפורסם ב-2010 הראה אורי שוורץ כי המנהג השכיח של צילום אירועי תפילה המוניים או עלייה לקברות צדיקים לא רק מתעד את החוויה המקורית עבור מי שנכח במקום, אלא גם משמש את מי שנשאר בבית כדי לגעת במתרחש דרך המראות והקולות.13 מאז כבר התקדמה הטכנולוגיה בתחום זה כמה צעדים קדימה: אפשר למצוא היום ברשת מגוון אתרים המציעים סיורים וירטואליים בקברות צדיקים, כשחלקם גם מאפשרים שימוש במשקפי מציאות מדומה.14 האם אפשר לפגוש מקום קדוש באמצעים כאלו? האינטואיציה הראשונית אולי אומרת שלא, ואפשר גם לטעון כי בשונה מהתפילה המשותפת, את קדושת המקום אי אפשר לנתק מהמרחב הפיזי. עם זאת, אפשר גם להציע כי המקום הקדוש הוא תמיד מדיום ופתח למקום אחר, מקום החורג מן המקום, ואם כך גם השיקוף הוירטואלי שלו עשוי לתפקד בצורה דומה.15 אם ההיצע של אתרים כאלו מלמד על הביקוש, נראה שההיגיון הזה כבר קנה לו מקום בתודעה הציבורית.

הטכנולוגיה וגבולות ההלכה

הדוגמאות שהזכרנו ממחישות כיצד הטכנולוגיה יכולה לתת מקום לסוג אחר של התנסות דתית, המוצאת את הקדושה לא בהילה של המקור המוחשי, אלא דווקא בשיקוף שלו במרחב הוירטואלי. אלא שנראה שדתיות וירטואלית כזו היא מוגבלת במהותה, שכן לכל דיון בנושא נלווית הסתייגות הלכתית. אמנם לימוד התורה כבר מזמן נכנס לרשת, אך כשמדובר בריטואלים ההלכה לרוב אוחזת במרחב ובאובייקטים המקוריים, ומציבה גבול נחרץ בפני הכניסה של הטכנולוגיות החדשות אל העולם הדתי. כתוצאה מכך, הנוכחות הטכנולוגית מצטמצמת לתחומים המתקיימים בנפרד מהמסגרת ההלכתית: מצבים שבהם השאלה אינה אם יצאנו ידי חובה אלא אם מה שביקשנו אכן התרחש, והקריטריון לכך אינו הכללים ההלכתיים אלא האינטואיציה והחוויה הדתית.16

עם זאת, אין להסיק מכך שהמגבלה ההלכתית דוחקת את הטכנולוגיות החדשות לשוליים. ראשית, בחלקים ניכרים של העולם הדתי היום מקומן של החוויה ושל הדתיות האינטואיטיבית רחוק מלהיות שולי. בהקשרים אלו ההלכה אינה נתפסת כקריטריון המרכזי לערכו של המעשה הדתי, ולעתים אף להיפך – החוויה הדתית היא שמעניקה משמעות למסגרת ההלכתית, הנדרשת להצדיק את עצמה בפניה. בנוסף לכך, עצם ההבחנה בין המגבלות ההלכתיות לבין החוויה הדתית המתקיימת בנפרד מהן פותחת מרחב משוחרר שבו הטכנולוגיה יכולה להשתלב. לדוגמא, ברגע שהכרענו שהתפילה בזום אינה נחשבת כתפילה במניין, אנחנו חופשיים לדון בערכה של תפילה כזו במדדים רחבים וגמישים יותר, ולפתח את הרגישויות ואת עולם המושגים המתאימים להתנסות הדתית הוירטואלית.17

צמיחתם של חיים דתיים המתקיימים במרחב הוירטואלי החוץ-הלכתי עשויה בסופו של דבר גם להשפיע על גבולות ההלכה, שכן היא תשנה בהדרגה את האופן שבו נתפס מרחב זה. השפעה כזו היא נגישה במיוחד במקומות שבהם הטכנולוגיה אינה משתלבת בדיון הלכתי קיים אלא מעלה שאלות חדשות, דוגמת מעמדה ההלכתי של בינה מלאכותית. כפי שציין הרב מואיז נבון, בדיון ההלכתי על שאלות כאלו יש מקום מרכזי לאינטואיציה, וזו מושפעת מהאופן שבו נתפסת הטכנולוגיה המדוברת – באיזה גוונים היא נצבעת בעינינו, והיכן היא ממוקמת ביחס לקיום הדתי העכשווי.18

השאלה המרכזית, אם כן, היא זו: איזה מקום יתפסו הטכנולוגיות החדשות בעולם המושגים, הדימויים וההתנסויות המעצב את החיים הדתיים שלנו? האם לנוכח הדיבורים על המהפכה העומדת אחר כותלנו, על קצה הקרחון, על כדור השלג המתגלגל, ייסוג העולם הדתי למרחבים נוסטלגיים בהם תישמר ההילה של המקור הממשי? האם הטכנולוגיה תישאר בצד המחולן של החיים, וההתכנסות השבתית תהפוך לדימוי הבלעדי של המרחב והזמן הקדוש?19 או אולי הכניסה הבלתי נמנעת של הטכנולוגיות החדשות אל שאר תחומי החיים תשפיע גם על המרחב הדתי, ותצמיח אתוס חדש שימצא במרחב הוירטואלי פתח לדתיות אחרת? אולי יימצאו טכנו-אופטימיסטים (ושמא גם אופטי-מיסטיים) שינסחו את השפה הנדרשת כדי ליצור צירופים חדשים בין הטכנולוגיה לעולם הדתי?

נדמה שטכנו-פסימיסטים דתיים נוצרים בקלות; לאור המחיר ההולך וגובר של הרחקת הטכנולוגיה מהמרחב הדתי, ומגוון האופציות הדתיות שהיא עשויה לפתוח בפנינו, אפשר לקוות שהשיח הדתי על הטכנולוגיה ידע למצוא את האיזון בין הכיוונים שהצענו כאן.20