שיבתם של הממדים הגלותיים לקיום שלנו, מחייבת מחשבה מחודשת על המקום בו אנו נמצאים בדרך שבין שעבוד לגאולה.
אורי ליפשיץ
לָכֵן הִנֵּה אָנֹכִי מְפַתֶּיהָ וְהֹלַכְתִּיהָ הַמִּדְבָּר וְדִבַּרְתִּי עַל לִבָּהּ (הושע ב', טז)
האדוות הקרובות והאינטנסיביות של פרוץ המלחמה בשמיני עצרת האחרון חוללו משהו אחר באוויר ובעומק הישראלי של כולנו.
היום, במרחק למעלה מחצי שנה, בתוככי מלחמה שמתמשכת ומשנה את אופייה, חלק מהרגשות התקהו, חלק הוסבו למלל ואידאולוגיה, וחלק נרגעו עם חזרת הגוף והנפש לאיזון יחסי, והדחקה של הממדים הטראומתיים של האירוע.
ועדיין, אם נחזור להתבונן בפנים שהתגלו מתוך האש באותה שבת בוערת ובימים (ואולי השבועות) הסמוכים אליה, נוכל לזהות קלסתר ישראלי שקצת שכחנו, שכדאי שנציב לנגד עינינו בימי אייר שאנחנו בעיצומם, ובכלל בבואנו לחשוב על עצמנו כעם ביום שאחרי.
אימי המלחמה הציפו בנפש היהודי ההומייה תמונות וריחות שמזכירים לנו ימים אפלים: יהודים שנשחטים, נשרפים, נחטפים ומעונים; סבל עמוק, שבנקודות הקצה של המפגש באויב האכזר התבטא גם בעמידה של 'מעטים מול רבים'. היה זה אויב אנטישמי ומשולהב, כולל אספסוף פרוע וצמא דם שפרץ לקיבוצים ולערים ועשה בהם כבשלו. הכאב חבר להשפלה, ואלו לאימה ולערעור תחושת הביטחון האישי והלאומי, ולתחושות חרדה קיומית שהתעוררו במרחבי הארץ כולה. תחושות אלו התבטאו בהקמת כיתות כוננות ביישובים שמעולם לא חשבו שהם צריכים כאלו, ברכישת מים וגנרטורים לעת מצוא, ובפנייה לבעלת בריתנו מעבר לים שתעזור לנו, שאם לא כן עלולה להיפתח עלינו הרעה גם מצפון, ומי יודע היכן נמצא את עצמנו. תחושות אלו שבו והופיעו לאחרונה אל מול התקפת הטילים האיראנית, והן נוכחות למעשה בכל עת שהמחשבות על החטופים בעזה עולות אל המודע.
למעשה, פרוץ המלחמה סדק את הקרקע היציבה שעמדנו עליה, לפיה 'לעולם לא עוד', לפיה 'לא נהיה כצאן לטבח', לפיה 'מדינת ישראל היא הערובה לבטחונם של היהודים באשר הם'. אמנם, אין להתבלבל ולזהות את היום הנורא הזה עם שואת יהודי אירופה בכל פרמטר וקנה מידה; ואף על פי כן, לרגעים, הזקנה שנחטפת עם הקלנועית שלה והתצפיתניות שרואות את מרצחיהן מתקרבים מבלי יכולת לפגוע בהם, הציפו מתהום ההיסטוריה שלנו זמנים אחרים.
תחושת הביטחון של מדינת ישראל, הצבא החכם והטכנולוגי, המערכות והאנשים הטובים ביותר שיש לנו – כל אלו נמוגו לרגע, והארץ אשר הרריה ברזל (וכיפתה ברזל וחרבותיה ברזל) נדמתה יותר למשענת קנה רצוץ.
כמובן שחיילי צה"ל, לוחמי השב"כ ואנשי ונשות יחידות המשטרה השונות חשו להגן, ובשעות לא רבות ותוך גילויי גבורה מופלאים פגעו במאות מחבלים והחזירו את השליטה בשטח לידינו, אך היה זה מאוחר מדי, והסדק שנבקע בחומת המגן לא חזר לקדמותו, לפחות לא כעת.
תחושת חוסר הביטחון הזו היא למעשה תחושתו הקיומית של היהודי בגלות. התובנה הזו מטלטלת ומערערת על הנחות המוצא הפשוטות והבסיסיות ביותר שלנו, כדור שני ושלישי לקיום יהודי בארץ ישראל. אם לחשוב על חוויות המלחמה כחוויות של התגלות,1 הרי שנוכל לדרוש את המילה ולקרוא אותה כהת-גלות, הופעה של ממדים גלותיים בחוויה הקיומית הישראלית.
הרב שג"ר כתב באחד ממאמריו 'לטעמי, אנו יכולים להיות ציונים, אבל לשמר את רעיון הגלות כחלק מהווייתנו'.2 המלחמה חשפה בפנינו שלא מדובר ברעיון אלא במאפיין אובייקטיבי של מצבנו, ואולי נכון יותר לומר שמה שהתברר הוא שגם הרעיון הזה עדיין נחוץ לנו. הקיום שלנו פה, בתוך תחושות ה'כוחי ועוצם ידי', ההיבריס והביטחון העצמי, נסדק ונפרם.
מי המנוחות שהתנהלנו עליהם, השאננות ותחושת הקיום ה'מובן מאליו' של עם ישראל בארצו, אפשרו צמיחה של כמה עמדות במקביל:
ראשונה להם היא כמובן תנועת ההתבססות החומרית, שבהופעותיה המחודדות מגיעה לפרגמטיזם ואפילו לניהיליזם. אם מצבנו הקיומי שפיר, ואם תקופת מלחמת העצמאות כבר מאחורינו, הרי שניתן להשתחרר מחיים של שליחות ומסירות, ולפנות לעשיית כסף.
תופעה שנייה היא הוויכוחים העמוקים על אופייה של המדינה. כשהתותחים רועמים, לא רק המוזות שותקות אלא גם מוותרים בינתיים על דיוני עומק בנוגע לערכים, תפיסות עולם וייעוד. כשנדמה שהגענו אל המנוחה והנחלה, מתחדדות שאלות המשמעות והאופק, מתחדדים ההבדלים ומעמיקים הפערים.
מעבר לאלו, השלמת התבססותה של המדינה הביאה לא מעט מאמינים לחיפוש השלב הבא ברעיון הגאולה – הגשמת חזון הנביאים, תשובה שלמה והקמת בית ה' בראש ההרים.
כל אלו גם יחד התבדו וצנחו מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, כשהסתבר לנו שהגלות עודנה חלק מהווייתנו, וכאמור, אולי גם כדאי שהרעיון הזה ילווה אותנו ולא ייתפס כהיסטוריה לא רלוונטית.
ההתגלות הזו, דווקא בממדים הקשים שלה, לימדה אותנו גם דברים טובים על ברית הגורל העמוקה מאוד של היהודים זה עם זה, שהתבטאה בנכונות להיחלץ ולמסור את הנפש איש למען אחיו, בלי לבדוק בעמדותיו הפוליטיות או בהקפדתו במצוות. זוהי אחוות הסובלים והרגישות המתלווה למי שזוכר 'כי גרים הייתם בארץ מצרים', כמו בהגדה של פסח שקראנו לאחרונה, בה רגע לפני התפילה 'לשנה הבאה בני חורין' אנחנו מזמינים את כל דכפין וכל דצריך להיעזר בנו. סיפורי הצלה וחירוף נפש מסופרים לא רק על חיילי צה"ל ואנשי כוחות הביטחון, אלא גם על הרוקדים במסיבה ברעים שסייעו איש לאחיו, על רופאים שבאו לטפל תחת אש ועל אזרחים שבלי לשאול אדם ניסו לחלץ פצועים ונצורים. האירועים הביאו לגילוי של ברית עמוקה, של אחווה בלתי מוסברת, של חיבור שאין לו הסבר רציונלי.
התגלות זו באה לידי ביטוי גם בהבנה שאין לנו כמות בלתי מוגבלת של תחמושת, שייקשה עלינו להילחם בשתי חזיתות במקביל ללא עזרת מדינות העולם, ושלמרות השפע והיכולות שלנו, אנחנו לא המעצמה החזקה בעולם, ועדיין מוגבלים במשאבים. לאחרונה נחשפתי לכך שרכיב חשוב ביכולת ההתקפית של מטוסינו מיוצר במדינה אירופאית שהחליטה להפסיק לספקו לצה"ל בגלל האופן שבו היא רואה את מה שמתרחש ברצועת עזה. כמובן שכמדינה עצמאית וריבונית החלטותינו צריכות להתקבל על ידינו, בעוז ובנאמנות לעמנו ולעצמנו, ובכל זאת – מתגלה לעינינו כי לא כדאי וגם לא נכון לחשוב ש'אני ואפסי עוד'.
הגלותיות הזו נוכחת גם במאפיינים העמוקים של המלחמה, בזרמי העומק המניעים אותה. את האנטישמיות שהניעה את מחבלי החמאס כבר הזכרנו, אנטישמיות שכשהיא מופיעה היא מלמדת שהמלחמה איננה על שליטה בשטח או אינטרסים אחרים כפי שהתרגלנו לחשוב על אויבינו. גם הממדים הדתיים החריפים של המלחמה כופים עלינו להיות 'יהודים' יותר מאשר 'ישראלים'. אויבינו מציבים לנגד עיניהם את מסגד אל אקצא ומטעינים את מלחמתם בקריאות קודש, ואת המלחמה הם תזמנו לסיום תקופת החגים וליומה השמח של התורה, באופן שקשה גם לנתקו מציון 50 שנים למלחמת יום הכיפורים שפרצה גם היא בעיצומו של יום קדוש . התנהלות זו של החמאס והלחימה שלנו נגדה כחברה, חשפה (בעל כרחינו במקרים רבים) שאנו נלחמים על הגנת הערכים המקודשים היהודיים. ברור לי שחיילי צה"ל ברובם לא רואים את בית המקדש לנגד עיניהם, אבל כאשר אתה מוצא בכל בית תמונת מסגד 'אל אקצא', וכאשר מסגדים משמשים כמחסנים של אמצעי לחימה, מתברר שהלחימה היא גם על ה'נקודה היהודית' ועל קדושת ספר התורה, ולא רק על הדגל והחקלאות של קיבוצי העוטף.
גלותיות זו, המלווה ב'חלישות הדעת', מביאה גם להעצמת מקומה של התפילה. התפילה, השוועה והזעקה תפסו מקום רב יותר מאז תחילת המלחמה, לנוכח התחושה שקצרה ידינו מהושיע; שעל אף שיש לנו צבא וכלי טיס מתוחכמים ומודיעין וטכנולוגיה, עדיין החטופים והחטופות נמקים היכנשהו, ואין ביכולתנו לפעול. הפנייה לאלוהים בתפילות ובתחינה שיגלה את פניו וירחם על בניו הפכה להיות לחם חוקנו.
אם נסכם – המלחמה חשפה את העובדה שגם אם 'יצאנו ממצרים' ואיננו עוד עבדים בגלות הנוראה, הרי שלארץ ישראל השלמה, לגאולה המובטחת, לעידן המשיחי עוד לא הגענו.
דומני שנוכל לתאר את מצבנו בדומה למצבו של עם ישראל לאחר קריעת ים סוף: בעוד העם שמח על הצלתו ומשורר על חירותו מגיע עמלק ומזנב בנחשלים, חושף את היותו של העם עייף ויגע ולא ירא אלוהים, וכדברי חז"ל 'מקרר את האמבטיה'. חז"ל התכוונו להשפעה של מלחמת עמלק על עמים נוספים, אך מלחמת עמלק שלנו מקררת גם את רוחנו שלנו, ומלמדת אותנו כי הדרך עוד ארוכה. מי ששוכח את זה, ונכנס לעמדת 'מסה ומריבה', חושף את חולשתו ואת עורפו להתקפה בזויה ומשפילה.
אנה פנינו, אם כך?
לפני הכל, יש לזכור כי כמו במלחמת יום הכיפורים, גם כאן על אף ההפתעה הגדולה ומכת הפתיחה הקשה, הרי שצה"ל והחברה הישראלית בכללה התגלו בעוצמתם, ואת הישגי המלחמה קשה לבטל במחי יד.
את ההלל השלם ביום העצמאות אנו יכולים להגיד באמונה שלמה ובכנות רבה, ולעמוד מאחורי הקביעה ש'זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו'. על אף כל האמור, אין להשוות בין מצבם של סבי וסבתי ע"ה, שנמלטו בעור שיניהם מציפורני הנאצים לפני 85 שנים, לבין מצבנו כאן בארצנו.
ועדיין, כקריאת כיוון נראה לי שעלינו לחזור לשאוב מים גם ממעייני הגלות. כבר לימדנו הרב שג"ר כשמישהו העיר לו על אמירה כלשהי כי 'מדובר באמירה גלותית', כי לא לחינם הקדוש ברוך הוא שלחנו לגלות ל-2000 שנים – כנראה שהוא רוצה שניקח משם משהו.
אכן, המודעות לממד הגלותי לא אמורה לגרום לנו להרפות ממחשבות על עתיד אוטופי ואפילו משיחי, אך היא בהחלט מזכירה לנו שבסולם המוצב ארצה וראשו מגיע השמיימה, אנחנו בשלבים הראשונים ולא מרחפים כבר באוויר.
עלינו להתבגר ולהזכיר לעצמנו את המרחב הגיאו-פוליטי שאנחנו נתונים בתוכו, ולא להתנהל כאילו אנחנו המעצמה הגדולה בעולם (כמובן, מבלי לוותר על האינטרסים שלנו ותוך שמירה על זקיפות קומה לאומית).
התנהלות המודעת לממד הגלותי שבקיומה היא התנהלות שבה מושגי הברית היהודית, הנוגעים למי שחולק איתנו את גורלנו, הם המושגים המכוננים את היחס כלפי האחר. כל יהודי באשר הוא, עוד לפני עמדותיו, הוא מושא לדאגה ולאכפתיות עמוקה, כולל יהודי התפוצות באשר הם.
ולבסוף, עלינו לחזור אל התקווה שעוד לא אבדה. נמשיך לקוות, להתפלל, לייחל לזמנים שיבואו. התקווה שעוד לא מומשה מקרינה כמובן גם על ההווה, אבל כדברי הושע, יש לחזור למדבר כדי לדבר על הלב. יש להמשיך את המסע במדבר גם אחרי מלחמת עמלק, ואחרי ההתגלות וכריתת הברית בהר סיני, לבוא אל הארץ המובטחת.
