אשמה לא תהפוך אותנו לאנשים טובים יותר. אחריות כן
בכל סרלואי
ילדי התקופה / ויסלבה שימבורסקה
תרגום: רפי וייכרט
אֲנַחְנוּ יַלְדֵי הַתְּקוּפָה,
הַתְּקוּפָה הִיא פּוֹלִיטִית.
כָּל הַמַּעֲשִׂים הַיּוֹמְיוֹמִיִּים
אוֹ הַלֵּילִיִּים שֶׁלְּךָ, שֶׁלָּנוּ, שֶׁלָּכֶם
הֵם מַעֲשִׂים פּוֹלִיטִיִּים.
תִּרְצֶה אוֹ לֹא תִּרְצֶה,
לַגֶּנִים שֶׁלְּךָ עָבָר פּוֹלִיטִי,
לָעוֹר גָּוֶן פּוֹלִיטִי,
לָעֵינַיִם הֶבֵּט פּוֹלִיטִי.
כָּךְ אוֹ אַחֶרֶת
לְכָל דְּבָרֶיךָ הִדְהוּד,
לְכָל שְׁתִיקוֹתֶיךָ הִשְׁתַּמְּעוּת
פּוֹלִיטִיִּים.
אַף בְּלֶכְתְּךָ בִּסְבַךְ הַיַּעַר
אַתָּה צוֹעֵד צְעָדִים פּוֹלִיטִיִּים
עַל קַרְקַע פּוֹלִיטִית.
גַּם שִׁירִים לֹא פּוֹלִיטִיִּים הֵם פּוֹלִיטִיִּים,
וּבַמְּרוֹמִים מֵאִיר יָרֵחַ,
זֶה מִכְּבָר לֹא-יְרֵחִי.
לִהְיוֹת אוֹ לֹא לִהְיוֹת, זוֹ הַשְּׁאֵלָה.
אֵיזוֹ שְׁאֵלָה, חַבִּיבִּי. הָשֵׁב בַּהֲקַלָּה.
שְׁאֵלָה פּוֹלִיטִית.
אֵינְךָ חַיָּב לִהְיוֹת בֶּן-אֱנוֹשׁ
כְּדֵי לִהְיוֹת בַּעַל מַשְׁמָעוּת פּוֹלִיטִית.
דַּי בְּכָךְ שֶׁתִּהְיֶה נֵפְטְ גָּלְמִי,
מִסְפּוֹא מְרֻכָּז, חֹמֶר גֶּלֶם מְמֻחְזָר.
אוֹ אַף שֻׁלְחַן יְשִׁיבוֹת, שֶׁעַל צוּרָתוֹ
הִתְוַכְּחוּ חֳדָשִׁים אֲרֻכִּים:
מִסָּבִיב לְאֵיזֶה שֻׁלְחָן יֵשׁ לָשֵׂאת-וְלָתֵת
עַל-אוֹדוֹת חַיִּים וּמָוֶת, עָגֹל אוֹ מְרֻבָּע.
בֵּינְתַיִם אֲנָשִׁים נֶהֶרְגוּ,
חַיּוֹת גָּוְעוּ,
בָּתִּים עָלוּ בַּלֶּהָבוֹת
וְשָׂדוֹת צָמְחוּ פֶּרֶא
כְּמוֹ בִּתְקוּפוֹת קֶדֶם
פָּחוֹת פּוֹלִיטִיּוֹת.
בשיר זה מתייחסת כלת פרס נובל לספרות ויסלבה שימבורסקה לטענה ש״האישי הוא הפוליטי״ –משפט שנאמר בהקשר פמיניסטי בדרך כלל. הכוונה בו היא שכל מה שמתרחש בחיי הפרטיים – דרגת השכר שלי, המשמעות המיוחסת לצבע העור שלי, המקום בו אני גרה והסיכוי שלי ליחס טוב בזקנה – קשור לפוליטיקה מקומית ועולמית ונובע ממנה. יש בכך אמת לא מבוטלת, שהרי מאורעות גדולים משפיעים מאד על חייו של האדם הקטן ולא ניתן להימלט מהם. אך האם תמיד כל מה שמתרחש או משתבש בחיי הוא תולדה של מדיניות ממשלתית או עוול?
במשך שנים רציתי להיות אחראית לעולם והרגשתי שכל מעשה שלי הוא פשע כלפי זולתי. אני זוכרת שפעם רציתי לעשן סיגריה והבנתי שמותג הסיגריות ממנו נהניתי ערך פעם ניסויים על בעלי חיים. אחר כך נחרדתי מכך שכדי לאכול ארוחה כיפית במסעדה עומדים פועלים עשרות שעות כדי להכין את המזון ולהדיח את הכלים. כל העולם נראה לי כעוול; הרגשתי תיעוב עצמי על עצם הנוכחות שלי בו, שעה שאני נהנית מסבלם של רבים כל כך. לקח לי שנים להבין שהאחריות הרבה שלי לזולתי דורשת ממני משהו אחר לגמרי.
בספר ״הודו״ מתאר עזריאל קרליבך נזיר הודי הנושא עמו מטאטא קטן ומנקה את האדמה סביבו לפני כל צעד, כדי שלא יהרוג בטעות אף יצור חי. זו מידת חסידות מרגשת, אך כמו הרבה מידות חסידות היא אינה מאפשרת חיים: כדי לחיות בעולם אנו נדרשים לרגישות עצומה לסובבים אותנו, אבל גם למידה מסוימת של הפעלת כוח כדי שנוכל להמשיך לחיות. אם נתנצל על כל נמלה שבטעות דרכנו עליה לא נמצא מקום לכף רגלנו.
לא רק הנזק שאנו גורמים, אלא גם הטוב והשפע שאנו זוכים להם – פוליטיים. מלאכה עצומה של המון אנשים טובים הביאה לכך שאנו יושבים עם בטן שבעה בבית מחומם או מקורר ומתלוננים על מהירות האינטרנט. ציוויליזציות שלמות נפלו וקמו כדי שתוכלו לקרוא את השורות האלה. האם יש בנו די הכרת הטוב לכל האנשים שפעלו לפנינו ופועלים ממש עכשיו?
התפיסה שאנו חיים בה היום היא שעלינו להיות מודעים לעוול שאנו גורמים בעצם קיומנו. זה נכון כמובן, אבל תודעת אשמה בלבד אינה בונה את העולם. האתגר המוסרי של הדור שלנו הוא מעבר משפה של אשמה לשפה של הכרת הטוב ואחריות. אשמה והאשמה לא יגרמו לנו להיות טובים יותר; הם רק יערערו את האמון שלנו בכוונות של כל הסובבים אותנו. העובדה שיש בעיות עצומות במדינת ישראל, למשל, אינה סותרת את הכרת הטוב שלנו על עצם קיומה. הרבה יותר קל להצביע על בעיות (אמיתיות!!) מאשר להתמסר לעבודת הנמלים האחראית והמתישה של התיקון.
דווקא משום שהאישי הוא פוליטי, לכל מעשה טוב שלנו יש ערך עצום. הרמב״ם בהלכות תשובה כתב:
עשה מצוה אחת, הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות וגרם לו ולהם תשועה והצלה, שנאמר: "וצדיק יסוד עולם". זה שצדק הכריע את כל העולם לזכות והצילו.
ומה עשינו אנחנו היום כדי להכריע את העולם לטוב, להיטיב ולתקן?





