נניח שאנחנו צודקים. ועכשיו מה? - צירופים חדשים

נניח שאנחנו צודקים. ועכשיו מה?

אבינועם רוזנק

ח׳ בכסלו ה׳תשפ״ז
זמן קריאה : 10 דקות

אלו ואלו" נשמע טוב, אך בשורה התחתונה מישהו כאן טועה!

יש מרחב - כלל ישראל - שבו חובה ללמוד כיצד מנהלים מלחמה של אחדות ההפכים

אין לנו שפה משותפת עדיין, אז הפסק לדרוש מהיריב לדבר בשפתך

מהרב קוק ועד הרב סולובייצ'יק: איך נאבקים על האמת בלי לאבד את האחווה

 

המחלוקת נתפסת כאירוע מאתגר עד שלילי שראוי להימנע ממנו. עם שלם עסוק במחלוקת, והיא אוכלת כל חלקה טובה וכל חלל שיחה בין חברים, משפחה וקהילה. מכל עבר נשמעות תעמולת בחירות ארסית וסיסמאות של מהפכה משפטית מול מחאה או יהדות מול דמוקרטיה, והמחלוקת מעכלת את השלום המיוחל בינינו במעגלים הולכים ומתרחבים.

היש דרך להתמודד עם אירוע זה?

אפתח ואומר בגלוי: איני חושב שיש בידי את מפתח הזהב לכך, אבל אבקש מהקורא להישאר עמי עד סוף דבריי – כי אולי הדברים אכן יכולים לסייע.

האתגר שמולנו גדול, ואני מזמין אתכם לסייר עמי באוצרות התבונה של העולם היהודי, שיכולים לשמש מפת דרכים להתמודדות זו; והמפה מפתיעה ומורכבת.

 

קיצור תולדות המחלוקת

יש, כמובן, מי שישללו מכל וכל את הלגיטימיות של מחלוקת. הרי אם בני־פלוגתא חולקים זה על זה ביחס למציאות – ״מישהו שם טועה!״. המחלוקת, תטען עמדה זו, צומחת מהיעדר ידיעת האמת. קו מרכזי בפילוסופיה המערבית – מסוקרטס ואריסטו ואילך – אינו מכיר בשתי אמיתות סותרות.

עמדה דומה, גם אם שונה ביסודותיה, מצויה בהלכה: המחלוקת היא תוצאה טרגית של תלמידי חכמים שלא שימשו את רבותיהם כל צורכם.1 מישהו אפוא לא לימד או לא למד היטב – והאמת הופקדה באופן כושל. ברוח זו כתבו הגאונים.2

אבל המחלוקת מצויה. אז כיצד מתנהלים מולה?

אפשרות אחת היא היפרדות,  כאברהם האומר ללוט: ״אַל נָא תְהִי מְרִיבָה בֵּינִי וּבֵינֶךָ […] הִפָּרֶד נָא מֵעָלָי״.3 אפשרות אחרת היא הכרעה בכוח: התלמוד הירושלמי משמר תיעוד מבעית של מחלוקת בית שמאי ובית הלל: ״תלמידי בית שמאי עמדו להן מלמטה והיו הורגין בתלמידי בית הלל״.4

אחרים יציעו חלוקה פרגמטית, כמו בשניים אוחזין בטלית – ״ויחלוקו״;5 או הכרעת רוב, אף שגם זו אינה מוחלטת: בעל ״ספר החינוך״ מזהיר כי ״אין לומר שכת חכמים מועטת לא תכריע כת בורים מרובה״.6

והעמדה המפורסמת מכול היא כמובן ״אלו ואלו דברי אלוהים חיים״.7 ואכן, אף שבית שמאי ובית הלל חלקו גם בענייני אישות, נאמר ש"לא נמנעו בית שמאי מלישא נשים מבית הלל, ולא בית הלל מבית שמאי". ללמדך, ש"חיבה וריעות נוהגים זה בזה […] האמת והשלום אהבו".8

ובכל זאת: האמת מה תהא עליה? – "אלו ואלו" נשמע טוב, ובכל זאת: מישהו כאן טועה!

 

סוד "אחדות ההפכים" – בעולם האמיתי

כאן מגיע המהר"ל וסודק את רעיון ה"אמת" ו"הטועה".

לדידו של המהר"ל, האמת בעולם שלנו כלל אינה "פשוטה". לא בכדי העולם נברא באות ב' של "בראשית". לטענתו, זו אינה בחירה מקרית. הסוד העומד מאחורי ב' זו הוא סוד "התחלת הריבוי" וריבוי זה – בין ניגודים והיפוכים – "הוא ברכה". הברכה דורשת ריבוי – והמילה "ארירות" מתחילה בא' של אמת מוצקה.9

רעיון זה הוא חוט השני בכתיבתו של המהר"ל. העיקרון פשוט אך קשה לתפיסה: אומנם העמדות והמושגים המהופכים (כמו 'טוב' ו'רע') "מתנגדים מצד עצמם" – זו פשוט סתירה. אבל בסתירתם הם מנכיחים אמת שהיא מעבר לכל אמת ספציפית בעולם.10 לשון אחר: יש אמת אלוהית המצויה מעבר לשני הניגודים הללו, ושני הניגודים הם גילום מסוים בעולם של אמת רחבה יותר; אמת רחבה, המפוזרת בעולם ומצויה בניגודים השונים.

כאן מגיע הרב קוק ומפגיש רעיונות אלה – שלהם יסודות עמוקים בקבלה ובחסידות – עם החברה והפוליטיקה היהודית של תחילת המאה ה־20. הרב קוק לא עסק רק בתיאולוגיה מופשטת על "אמת אלוהית החובקת כל". הרב קוק מצביע באהדה על הפוליטי, החילוני והמודרני – שמבחינת ההלכה שהוא אחז בה ממש לא מתיישבים עם 'מסורת ישראל סבא'. לטענתו אין להיבהל מסתירות. בני אדם אכן נבהלים מהן – אך לא כך אלוהים. להיפך: אלוהים מתגלם בעולם דרך הסתירות.11 משפט אחרון זה הוא אולי התמצית של תורת "אחדות ההפכים".

וכך,  דרך רעיון "אחדות ההפכים" הרב קוק מסוגל היה לטעון טיעונים רדיקליים: למצוא קודש עליון בעולם החול, ואף לראות לעתים בחול פוטנציאל של קודש גדול מזה הגלוי בקודש המקובל.12 הדברים עומדים על יסודות קבליים שהבהרתם חורגת מגבולות מאמר זה. ממש עולמות הפוכים.

הרב קוק מחיל זאת גם על המציאות התרבותית של זמנו. ביאליק תיאר בשיר "לבדי" את התרוקנות בית המדרש: "כֻּלָּם נָשָׂא הָרוּחַ, כֻּלָּם סָחַף הָאוֹר".13 אך הרב קוק רואה בנוטשים גם יסוד עמוק של 'קדוש הדומייה' שאינו יכול לסבול עבודת ה' מצומצמת: הם חשים ש"נשמה מליאה כל היקום לוחצים בצבתים", בשעה שעבורם "כל הדרכים יחד […] פתוחים, כולם מלאים אור, כולם אוצרים חיים".14

מה ניתן ללמוד מכך? ניתן לגזור מכך פרקטיקה שמחייבת הקשבה עמוקה לדברי בר־הפלוגתא. יש מצב ש'שם' ודווקא 'שם' יש אור גדול.

 

היש גבול לרחמים?

קשה להבין מה לעשות עם אמירות אלה. האם כך באמת נהג הרב קוק? האם זהו שיקוף מלא של עולמו המעשי?

כנראה שלא. עמדה התובעת מורכבות מתגלה כמורכבת אף יותר.

בכתבי הרב קוק ניתן למצוא גם את הטקסט הזה, שקשה ליישבו עם הדברים שקראנו עד כה: "שנאת הרשעה [=רעיון מרושע] כשהיא עמוקה וגדולה, צריכה לבא בתחילת ברייתה יחד עם שנאת הרשעים [=הנושאים רשעה זו בעולם]". כך מתאר הרב קוק את השלב הראשון של התגובה המוסרית.

מכאן שני דברים: [1] "אחדות ההפכים" אינה אומרת ש"הכל הולך"; ההבחנה בין טוב לרע נשמרת. [2] בתחילת המאבק ברשעה, הרב קוק אינו מנתק בין הרשעה לבין נושאיה.

אומנם, מבהיר הרב קוק,  בסופו של דבר יש לנתק בין הרשעה לנושאיה, אבל אם בתחילת המחלוקת השנאה לא תחול על שניהם "חסרון השנאה אל הרשעים יטשטש את השנאה של הרשעה עצמה, ואז כל אוצר הטוב מונח הוא בסכנה גדולה". יש לשנוא גם את הרשע כדי לא להתבלבל. והרב קוק מוסיף ואומר: גדולים נכשלו בכך, ש"העדר שנאת הרשעים" ואהבתם הביאו לכך שהם הפכו לאוהבי רשעה. על כן, אומר הרב קוק "מוכרחת היא המחשבה הראשונה להיות בתכונת מידת הדין ואחר כך מידת הרחמים באה וממתקת אותה בשיתופה".15

כיצד ניתן להבין התבטאות זו על רקע "אחדות ההפכים"?

ומה זה אומר מבחינה מעשית?

התבטאות ברוח זו אינה חד־פעמית: בפנקס "אחרון בבויסק" כותב הרב קוק כך ביחס למאבק בין קין והבל. הוא הולך בעקבות המדרש שאומר ש"הבל היה גבור מקין", ואם אכן כך – מדוע הבל היה זה שנרצח, וכיצד? לפי המדרש הבל התגבר על קין והכריעו לקרקע, ואז קין אומר לאחיו שמעליו: "שנינו בעולם, מה את הולך ואומר לאבא?!". זה נשמע סביר ונכון, והבל אכן התמלא עליו רחמים. אך קין אינו מהסס: קם ו"מיד עמד עליו והרגו".16

תמונה קשה.

הרב קוק ממשיך ומרחיב רעיון זה במסגרת ביקורתו על הנצרות בכלל ועל ישו בפרט. אולם בביקורת זו הוא אינו שומט את "תורת אחדות ההפכים" לגבי המצב הרצוי – להפך, הוא מבהירה:  הרצוי הוא ה'גם' ו'גם'. יש אכן ניגודים שבהיותם מובהקים וכשלעצמם – הם בעיה. ניגודים צריכים איזונים. החשש הוא מפני דמויות לא מאוזנות מצד החסד מכאן והדין מכאן. "הבל היה רחמי יתירי [=רחמים יתירים]". נמצא אפוא שדמותו של הבל התאפיינה בעודף רחמים. במובן זה מידותיו לא היו מאוזנות כרצוי. וקין הרג, מבהיר הרב קוק שם, כיוון שהייתה בו מידת דין יתרה.17

יש כאן אפוא – בסיפור קין  והבל – התנגשות בין שני טיפוסים מובהקים שהניגוד ביניהם מסתיים באסון. משה רבינו, מבהיר הרב קוק, מגלם את ה'גם' ו'גם': יש בו הן מן החסד והן מן הדין. ושוב, התפשטות זו של חסד חסר גבולות התגלמה, בתיאורו של הרב קוק, בישו. התפשטות בלתי מאוזנת זו לא רק שאינה מתאימה למציאות אלא שתוצאותיה: שפיכות דמים ומלחמה.18

חסד הוא חיוני ויש בו אמת אך הוא דורש לפני הופעתו גבולות ודין – אחרת ייווצר כאוס שסופו מלחמה.19

עתה נשוב אל החיים. מה עושים? איך מנהלים מחלוקת?  איך עושים 'גם' ו'גם'? ואיך 'הגם' ו'גם' לא הופך להיות תבשיל מהול סר־טעם ללא אופי מובחן?

 

ואף על פי כן, הפרדוקס שבתוך הפרדוקס

כאן אומר שני דברים: הראשון: ניתן ללמוד מהתנהלותו של הרב קוק בפועל כיצד ניתן לאחוז בזה ולא לשמוט את זה. בכותבו על פרשת חילול השבת בעין גנים בשנת תרע"א (1911)20 מצטט הרב קוק את ספר דברים (כ, ב-ג)  וכותב: "שמע ישראל אתם קרבים היום למלחמה על אויביכם". ואולם מייד מוסיף: "ושנינו במשנה (סוטה פח מא): על אויביכם – ולא על אחיכם, לא יהודה על שמעון ולא שמעון על בנימין". מזה הוא למד שיש הבדל בין מלחמה על אויבים למלחמה עם אחים. יש מרחב – כלל ישראל – שבו חובה ללמוד כיצד מנהלים מלחמה של 'אחדות ההפכים'. "צריכים תמיד לדעת שגם בעת סערת המלחמה, רגש האחוה חי הוא והוא עושה את פעלו בכל מלחמה כפי מדתה". יש ללמוד איך לגשת למלחמה: "בכאב לב אנו ניגשים אליה […] למלחמת אחים אנו נגשים, על אחינו ולא על אויבינו". זוהי עבודת מידות אמיתית של לעשות דבר מה ולהיות קרוע בין הכאן לשם.

עוד דוגמא: מכתבו למנחם אוסישקין (בשנת תרפ"א), שהיה ראש ועדת הצירים בארץ ישראל. במכתב זה הרב קוק מאתגר את התנועה הציונית לקחת אחריות על אכילת טריפות במטבח הפועלים בירושלים. המחלוקת חריפה, והיא מביאה את הרב קוק להתבטאויות חריפות ולשימוש במילים כמו "עלבון", "חוצפה", "עקירת הדת" ו"פרעות של מוסר". הוא מתאר את האוכלים כ"בוזזים גסים" ואת האירוע כולו כהפיכת "חלום תחייתנו לפלצות וזוועה". זאת ועוד, הרב קוק מאיים שאם לא יתוקן הדבר הוא יוציא דיבת הציונות רעה לעולם כולו.

ובכל זאת, הוא קורא לאוסישקין "חביבי" ופותח ערוץ אישי וישיר של מפגש והתייעצות – "אולי יהיה טוב בעיני כבודו לבקרני בביתי ונקח בזה איזה עצה הדדית". ואם לא נוח לאוסישקין להגיע אליו הוא יגיע לבית אוסישקין – "ואם אי אפשר זה לכבודו, יודיענו הזמן הנאות לו ואסור אליו לועד או לביתו […] והנני בזה נאמנו המוקיר ערכו הנעלה".21

התיאוריה מורכבת, וכך גם ההתנהגות במציאות.

 

איך חיים יחד כשלא מסכימים, לכאורה, על כלום?

מכאן לאמירתי השנייה: אפנה מהרב קוק לרב סולובייצ'יק, שמושגיו מציעים בעיניי תרומה משמעותית לכאן ולעכשיו של מדינת ישראל. עתה דבריי הם מעשיים, בבחינת אקמול לבעיה דחופה, תוך שימוש חדש במושגים מוכרים.

הרב סולובייצ'יק יצר, כידוע, את ההבחנה בין 'ברית גורל' לבין 'ברית ייעוד'.22 אני מבקש לשאול מן ההבחנה הזו את המבנה, ולהרחיב אותו מעבר להקשר שבו הוא עצמו השתמש בו.

בפשטות קצרנית: 'ברית גורל' היא המציאות שבה אנו מושלכים לעולם כיהודים ונדרשים להגן על חיינו כיהודים – שכן אחרים רואים ביהדות זו סיבה להורגנו. 'ברית גורל' אינה עוסקת בשאלה "מהי היהדות?"; היא מגדירה את היהודי על פי תפקודו הגורלי-קיומי, על פי רשת האיומים שמופנים עליו. להבהרת הדברים במציאות זמננו: הישיבה של בני־פלוגתא חריפים בנגמ"ש משותף עם פרוץ מלחמת "חרבות ברזל" – זהו צירוף כפוי מכוחה של 'ברית גורל', שיש בו גם אחווה; אבל זו מציאות שבה כלל לא ברור אם יש 'ברית ייעוד' משותפת.

'ברית ייעוד' אינה עוסקת ב'מצוי' (זהו הגורל) אלא בשאלה מהו 'הרצוי'. כאן מתגלעות מחלוקות עמוקות, וככל שעוברות השנים  המחלוקות הן לא רק על המסקנות והאמצעים אלא גם על ה'שפה' התרבותית הבסיסית שכל אחד מביא עמו לזירת ה'ייעוד' שלו. לשם הפשטות בלבד אפשר לדבר על שפה 'דמוקרטית' מכאן ועל שפה 'יהודית' מכאן; על אף שאני מודע לחלוטין שהחיים והאישים הדוברים הם תמיד מורכבים, שהשפות בבסיסן משתלבות, ועל כן אני אופטימי מאד ביכולת לגשר על הפערים – עת יירגעו הרוחות.

כתבתי כבר בעבר במקומות שונים: ללא 'שפה' או קאנון משותפים לא תיכּון תרבות המסוגלת לאחוז במחלוקת.

המחלוקת אפשרית כל עוד קיימת 'שפה' משותפת: מושגי יסוד מוסכמים וקאנון תרבותי משותף, שמתוכם יכולים בני אותה תרבות להתווכח על ה'רצוי'. כאן חשובה הבהרה לשונית: אני מכנה 'שפה' את מושגי היסוד והקאנון המשותף, ואני מכנה 'ספרות' כל פרשנות שקהילה יוצרת מתוך אותה שפה. כך, למשל, שתי קבוצות יכולות לחלוק בחריפות על פירושה של התורה, ובכל זאת לחלוק שפה אחת משום ששתיהן מכירות בתורה כקאנון משותף.

אולם מה עושים כאשר אין 'שפה' משותפת?

בפשטות: יש לכוננה.

אולם עד אז – כיצד שורדים את המחלוקת?

הצעתי: 'ברית הגורל', כך למדנו, אינה משנה תמיד ובוודאי לא בנקל את יסודות ה'שפה'. מושגי היסוד שכל אחד מביא אל השיח לא מוחלפים ומשתנים כל כך מהר. אולם 'ברית הגורל' יכולה לדחוף אותנו לא רק לשרוד את המלחמה ביחד [=אחוות לוחמים], אלא גם לנסות לבנות מתוך עולמות ה'שפה' שלנו (ושוב: 'יהודית' מכאן ו'דמוקרטית' מכאן – כמשל) גשר מאפשר ל'אחר'.

כיצד? תוך שימוש בכלים השפתיים-תרבותיים שהם בסיס עולמו של כל אחד מצדדי המחלוקת. ואבהיר: את בסיסי העולם של הקהילות לא קל לשנות ללא תהליכי חינוך ארוכי טווח – וזהו המרחב הדיאלוגי החשוב מבחינה חינוכית. אבל לעת עתה יש להבין ש'ברית הגורל' מחייבת קיום משותף. הדרך לגשר על הפער בין הגורל המשותף לייעוד שבמחלוקת עוברת דרך היכולת ללמד זכות על האחר באמצעות עולם השפה והספרות שאתה אוחז בו. מדוע ללמד עליו זכות? כיוון שבתורת אחדות ההפכים טמונה אמת עמוקה: אכן יש נקודת אמת בבעל הפלוגתא – גם אם בלהט המחלוקת איננו רוצים לתת לה מקום. אז איך מגשרים על הפער? 'ברית הגורל' אינה פותרת את המחלוקת על הייעוד, אך היא מבהירה שאין לנו אפשרות להותיר את בעל הפלוגתא מחוץ לעולמנו. אנו כרוכים זה בזה. אכן, אין לנו שפה משותפת (עדיין) – אז הפסק לדרוש מן היריב לדבר בשפתך. שאל קודם את עצמך: האם מתוך השפה שלך אתה מסוגל להסביר מדוע יש ערך, צורך או אמת חלקית במה שהאחר מגן עליו? ההתעקשות למציאת שפה משותפת היא הכרח לקיומה של חברה בריאה, אולם במצב חירום של 'גורל' יש להשהות זאת, ולבנות גשרים דווקא מתוך עולמות הייעוד המובחנים של כל אחד מבני הפלוגתא.

אין פירוש הגשרים שהשני צודק, שאני טועה או שכך ראוי. עולמות ה'טוב' וה'רע' שלי נותרים על משמרתם. אבל עולמי מבין שגם ב'אחר' הטועה יש רכיבים אמיתיים של חיוניות מבורכת, שראוי שלא לשומטם.

נשוב אפוא לתחילת הדברים: היש דרך להתמודד עם המחלוקת? ותשובתי: לא ביטול המחלוקת; לא ויתור על אמת; לא הכרזה שכולם צודקים; אלא היכולת להילחם על מה שאתה מאמין בו, ובאותה שעה לחפש מה נמצא אצל האחר ואסור שיאבד מהעולם – והוא חיוני ועמוק גם אם אתה סבור שאתה צודק.

 

 

0 תגובות

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

תגובות פייסבוק
lampicon

מאמרים נוספים בנושא

article
יש בכלל דבר כזה פוליטיקה דתית?

עמיחי אתאלי •

10 דק' קריאה

הפוליטיקאים הדתיים הגיעו לצמרת השלטון, אבל הם לא הביאו איתם פוליטיקה אחרת

article
"רק עם חכם ונבון": אפיקים חדשים לעולם שבור

תרצה קלמן •

10 דק' קריאה

בעולם שמחפש שפה פוליטית חדשה, לעם ישראל יש הזדמנות להציע דגם של מנהיגות אחרת

article
פוליטיקה של אמונה

נעם סמט •

9 דק' קריאה

אדם מאמין הוא גם אדם שנותן אמון. אנחנו זקוקים בדחיפות לפוליטיקאים כאלה