מה מסתתר מאחורי העמודים של משכן הכנסת? על הקשר בין אדריכלות לסוגים שונים של קדושה
ידידיה גזבר
על רוח, רעיונות ומחשבות אנחנו יודעים לדבר. על חומר, צורה וגוף – פחות. אלו נתפסים, במקרה הטוב, כמין הוצאה לפועל של משהו שניסחנו כרעיון: משעה שאנו יודעים אילו ערכים אנו מעוניינים להעניק למדינה שלנו אנו יכולים לתכנן את מבנה הפרלמנט שלה, לעצב את האנדרטאות שלה וליצור לה סמל. אבל האמת היא שהקשר בין דימויים לפרשנותם הוא חמקמק הרבה יותר: חומר מסוגל לספר סיפור עצמאי לגמרי, אם רק מקשיבים לו.
דיונים רבים עסקו בישראליותו של מבנה משכן הכנסת. כפי שסיכמה יפה חוקרת הבניין שילה הטיס-וולף, מה שבטוח הוא ש"התהליך שבסופו נבנה משכן הכנסת כפי שנבנה היה ישראלי מאוד", שכן את בנייתו ליווה סקנדל ארוך ומסועף. יוסף קלרווין, שזכה בלא מעט תחרויות אדריכליות משמעותיות במדינה הצעירה, זכה בתחרות לבנייתו עם הצעה למבנה מלבני הממסגר חצר ובה אולם המליאה; מקצה הגג יורדים עמודים המוצבים מעט לפני קירות המבנה, כך שנוצר מעבר מקורה ביניהם.
ההצעה של קלרווין זכתה לביקורות שונות ומשונות, שבמרכזן הטענה שהמבנה נראה כמו מקדש קלאסי, לא מודרני ומיושן. קלרווין נשלח להתבונן בבניינים בחו"ל (!), קיבל הצעות שיפור ושימור, צירף לפרויקט את דב ורם כרמי ולאחר מסלול ייסורים נחנך המשכן ב-1966 כשהתקרה בולטת החוצה מן העמודים, הבניין מוותר על הסימטריה והגג מתרחק מהקירות באמצעות קומת זכוכית. רבים לא היו מרוצים במידה דומה וככל הנראה זה משל לכנסת ישראל כולה.
גבעת רם (לצד הר הרצל) הייתה המקום שאליו התנקז כל המרץ של המדינה הצעירה שלא הייתה לה ירושלים המזרחית, ושם היא ניסתה ליצור את מוקדי ה'דת האזרחית': מקומות עלייה לרגל, אתרים קדושים, מבנים המעוררים יראת כבוד. בהקשר הזה הביקורת המרכזית נגד הצעה המקורית של קלרווין הייתה, בעצם, שהוא ניסה ליצור מונומנטליות אזרחית אך עדיין השתמש במושגים של קדושה דתית.
קלרווין יצר מונולית דרמטי ובו כניסות צרות בין העמודים, כזה שהדהד מבנים המקטינים את האדם ופונים אל הטבע. על מנת 'לפתור' את הבעיה הזו הוקלל הכובד של המשכן באמצעות הכנסת מרווחים – הקירות נפרדו מהתקרה, התקרה הורחקה מהעמודים, העמודים הורחקו מהקירות. אך גם בהצעה הזו, ה'חילונית', ה'מודרנית' – המונומנטליות נשארה במרכז. גם המערכת האזרחית הייתה צריכה לקדש, להבדיל ולייחד, ואת ההבדל בינה לבין הקדושה הדתית היא ניסחה באמצעות עיצוב מחדש של העמודים: אלו כבר לא הסתיימו בקו אחד עם התקרה אלא רווחו ונתנו מקום לקירות האבן להופיע.
מעניין שגם המבנה המקורי וגם העיבוד שלו, שהתיימר לגרסה מודרנית יותר, שבים אל העמודים כאלמנט המשמעותי בדיון. אולי למרות ההבדל, שתי ההצעות חיפשו קדושה דומה: בשתיהן הקדושה המוענקת למדינה היא נקודת מרכז שאליה משתוקקים, ממנה באים ואליה הולכים. העמודים מגדירים כאן קדושה של עלייה לרגל, של אינטימיות ושל קרבה; קדושה של הזדהות מוחלטת.
אבל אל מול חיפוש הקדושה הזה, שבסוף התחיל ונגמר בעמודים ובשאלה איך ממסגרים אותם ומה היחס בינם לבין החזית והתקרה, ייתכן שצריך לקרוא מחדש את העמודים של המשכן כפי שהם נראים כשהופכים אותם לאייקון, למשל בלוגו של ערוץ הכנסת או המכון הישראלי לדמוקרטיה, וגם בסושיאל של הכנסת – שם הם נראים פשוט כמו גדר, קו אופקי על סדרת קוים אנכית. ואם זו גדר, זה קודש מסוג אחר: קודש של חריגה וסכנה, של נבדלות. השמרו לכם עלות בהר ונגוע בקצהו.
כשרואים זאת כך, המחשבה על מוסדות מדיניים כקדושים אינה הולכת להתאחדות מוחלטת, לחתונה עם מדי צה"ל, לדברי תורה 'בענייני השעה', לדת שהיא פוליטיקה ופוליטיקה שהיא דת – וגם לא לחילון, שכאמור גם הוא מבטא את אותה קדושה באופן אחר – אלא דווקא לקדושה אחרת: קודש שלא מנשקים. קודש שאמנם יוצר אדוות – אבל מקפיד להישאר בלתי נגיש ולא מפוענח.
הקדושה של הקרבה והאינטימיות מניחה שיש הלימה ביני לבין המוסדות המדיניים ולכן מקשה על הצעת תיקון, ובכלל על ההתבוננות בהם מבחוץ. מולה, הקדושה של הנבדלות מזכירה שגם אם יש קדושה באירוע הזה, יש מרחק בינה לבין הביטוי שלו בפועל. יש גם סכנה בקרבה אל הקודש, סכנה שכרוכה במחיקה של האנושי מחד, ומאידך – בחוסר יכולת להשאיר מקום לאלוהים. הקדושה של הנבדלות מתעקשת על הגדר: להשאיר את המרחק בין המרחב הקדוש ובין הביטוי שלו בפועל. להבדיל בין קודש לחול.





