כיצד יוצאים ממלכודת הניוון בחברת השפע?

עיון מחודש בעיבוד של תומאס מאן לסיפור על יוסף ואחיו מעורר מחשבות על אתגרי החיים בחברה מבוססת.

גלעד בארי

לו היינו מפרסמים את ספר בראשית כולו כספר בפני עצמו, ללא פרשנות, הוא היה תופס נפח של לא יותר מחוברת דקה. קל וחומר לו היינו עושים זאת לסיפור יוסף ואחיו, המתפרש על פני 13 פרקים, החל מפרשת 'וישב' ועד  סוף הספר. תומאס מאן כתב אפוס של מעל 1,000 עמודים על אותו הסיפור, עליו הוא עבד במשך יותר מ-10 שנים. מה הוא חשב לעצמו?

יתרה מכך, מאן העיד על ספר זה שהוא יצירתו הגדולה ביותר. יש משהו מוזר בכך שסופר בשיעור קומתו של מאן, לאחר שכבר זכה בפרס נובל על יצירות כמו 'בית בודנברוק' ו'הר הקסמים', מוצא את יצירתו הגדולה ביותר בסיפור מחדש של סיפור קיים, סיפור שרוב קוראיו מכירים את עובדותיו מילדותם (הנוצרית או היהודית).

למזלנו, אחד המאפיינים של הספר (ואולי זו הסיבה שהוא תופס כל כך הרבה עמודים…) הוא שהמחבר לא רק מספר סיפור מצוין עם עומק פרשני רב, אלא גם עושה זאת ברפלקטיביות. קרי, הוא לא רק מפרש אלא גם תוהה על פירושו ועל יחסו אל הכתוב, לא רק מספר אלא גם מהרהר בפעולת הסיפור. וכך הוא אומר בפתח הפרק שלאחר התוודעות יוסף אל אחיו, כאשר לכאורה שיא הסיפור כבר מאחוריו, והוא משדל כביכול את הקורא להתאזר בסבלנות ולהישאר עמו עד הסוף:

ראוי היה להצטער צער רב – לאחר המאורעות הללו – אילו החלו השומעים בהמונם לפזר את רגליהם ולרוץ מכאן אל כל עבר, באומרם: "הנה כי כן היה, ה'אני הוא' הנאה כבר בוטא, ומעשה נאה מזה לא יוכל עוד להתרחש, זה היה שיא המעשים, ומעתה איך יתגלגלו הדברים לעומת הקץ, כבר יודעים אנו כיצד, ואין לצפות לריגוש כלשהו…".

קחו עצתי הטובה, שבו נא יחדיו שבת אחים! … 'כבר ידענו ידוע!' – דיבור אווילי הוא. את סיפור הקורות יכול כל איש ואיש לדעת. אך להיות נוכח הוא העיקר.1

אכן משפט זה, שבדומה למשפטים מרכזיים אחרים בספר מושמע כמו בדרך אגב, פותח צוהר מרכזי למוטיבציה של מאן ולערך שהוא יוצר עבור הקורא: מאן מספר את הסיפור במתינות. הוא יוצר חיות ועומק לכל דמות ודמות, החל ביוסף וכלה בדמויות משניות יותר כמו אשת פוטיפר ושר בית הסוהר. הוא משתהה על דרמות, שהקורא המורגל בספר בראשית כמעט שמפספס בשעה שהוא שומע אותן מצוות אנשים מלומדה בשחרית של שבת. באמצעות כל אלה הוא גורם לקורא להיות נוכח בסיפור שהוא מכיר כל כך טוב. מה שמאפשר זאת לפי מאן הוא פעולת הסיפור שלו אל מול המקרא הנוהג לשנות דרך קצרה – סגנון איתו מאן מנהל יחסי אהבה-שנאה:

צמצום הלשון שבמסורת המקרא, המגיע עד למידת הבלתי-מתקבל-על-הדעת אם כי הוד קדומים חופף עליו… נראתה לנו תמיד כהפרזה במידות הקיצור, הצמצום, הכיווץ, כגון חנוט-האמת, שריד-גוף ששולפו קרביו, שהומלח והוחתל, ולא כדמות אמת חיה… ובשעה שהבלגנו על חרדת הבשר וחיזקנו את לבנו למסע השאול אל עומק תהומן של שנות אלף… היתה ראשית מחשבתנו: להאזין אל שיחה זו ולהעלותה משם לכל פרקיה…2

פירות של הנכחה – מצרים של יוסף ושל מאן

אז מה אפשר ללמוד כאשר נוכחים, כאשר משתהים ומקשיבים באופן רחב יותר למוצאיו ומובאיו של הסיפור? הנה דוגמא אחת, שכמדומה שלמרות שיש בה לא מעט 'פִּרשוּן' מודרני, הרי היא מעידה על שאלה בפשוטו של סיפור שאני לפחות יכול להעיד שלא שמתי לב אליה עד שקראתיה בספר.

יוסף הוא משרתם של שלושה אדונים במצרים – פוטיפר, שר בית הסוהר ופרעה. בכל המקרים האלו ישנה תבנית חוזרת: יוסף עולה לגדולה במהירות, ומשתלב באותה משבצת מסוימת – המשבצת של מי שמנהל בפועל את הפונקציה שבתוכה הוא פועל, תוך שנמנע ממנו הכבוד העליון בלבד ('הלחם אשר הוא אוכל' במקרה של פוטיפר, או 'רק הכסא אגדל ממך' במקרה של פרעה). פעמים רבות עברתי על כך בחטף, מציין לעצמי בפשטות שיוסף הוא 'איש מצליח' (כלשון בראשית ל"ט, ב).

אך כאשר נוכחים, בסיועו של מאן, שמים לב גם לקיומו של הצד המצרי של המשוואה. מה יש במצרים שגורם לכל אותם רמי מעלה לחפש את האדם שישחרר אותם מהצורך לטפל בפועל בענייניהם, ולהישאר רק עם כבוד סימבולי?

התשובה העולה מבין דפי הספר היא שמצרים כממלכה מצויה בשלב 'פוסט-מטריאלי', כפי שהיינו אומרים בלשון תיאוריה הרווחת במדעי החברה החל מסוף שנות השבעים.3 תיאוריה זו טוענת כי חברות המצויות בשלב ה'מטריאלי', קרי במצב בו תשומת הלב החברתית נאלצת להתמקד בסיפוק צרכים בסיסיים כמו פרנסה וביטחון, מאופיינות בתרבות המדגישה ערכים התומכים בהשגתם של צרכים אלו, כגון הצלחה כלכלית, לאומיות, עוצמה צבאית ושלטון סמכותני המדגיש חוק וסדר. לעומת זאת, תרבותן של חברות שהצרכים הבסיסיים הללו נגישים להם יחסית תתאפיין ב'פוסט-מטריאליות', ויודגשו בהן ערכים פחות חומריים כמו אינטלקטואליות ואסתטיקה, הגשמה עצמית-אינדיבידואלית, פתיחוּת לשונה והשתתפות אזרחית בשלטון.

תומאס מאן, שכתב את הספר כ-40 שנה קודם להופעת תיאוריה זו, מיישם בו גרסה מוקדמת שלה. אך בעוד שבהופעתה האקדמית בדרך כלל נתפסה הפוסט-מטריאליות בסך הכל כתופעה חיובית, מאן מוסיף לה נופך אירוני-ביקורתי, היוצר מתאם בין פוסט-מטריאליות לבין ניוון: פוטיפר הוא טיפוס אימפוטנטי ('סריס פרעה'; כך גם מוסבר הרקע לכיסופי אשת פוטיפר) המבקש את שמירת הדרת הכבוד החיצונית והשלום בביתו, גם אם ללא הישגים ממשיים; שר בית הסוהר הוא סטואיקן החולם על כתיבת ספר אודות אהבות אבודות; ופרעה מצויר כטיפוס חלש גוף, המעוניין להתיק את תשומת ליבו מהניהול הארצי של הממלכה לטובת התמקדות בחיפושיו הרוחניים אחר 'אתון', אלוהות שמש מצרית כמו-מונותיאסטית, שכולה אוניברסליות, אהבה וסובלנות. זאת בניגוד לקודמיו, שהתמקדו בכיבושים והישגים חומריים, אותם ליוותה אלוהותו הקנאית והלאומנית של 'אמון'.

בהחלט יש מקום לספקנות האם זו הייתה בפועל מצרים של יוסף. עם זאת, את השאלה הזו לא הייתי שואל ללא הניסיון של מאן להפוך את החניטה של הלשון המקראית לסיפור חי.

על מי חלה התיישנות?

אני מבקש להשתהות על עניין זה לא רק כדוגמא לדרכו הפרשנית של מאן, אלא גם כנושא מרכזי הפונה אל אחד מחדרי ליבו של הספר, של מאן ואולי גם של הקורא בן-ימינו. מעבר להרחבה הגדולה בנושא זה בספר מזוויות שונות, אני מבקש להצביע על התכתבות עם תימה דומה המופיעה לפחות גם בספר אחד אחר, מרכזי, של מאן – 'בית בודנברוק' (פורסם ב-1901) . גם בספר זה מתוארת אבולוציה ערכית של משפחה במשך ארבעה דורות, המתחילה בסבא-רבא הממוקד כולו בביסוס הצלחתה החומרית של משפחתו ובשמירה קנאית על המסורת, ומסתיימת במותו בדמי ימיו של האנו החולני ואוהב המוזיקה, כאשר שני הדורות שבין לבין מייצגים את ההתפתחות הדרגתית ביניהם. כותרת המשנה של הספר 'שקיעתה של משפחה' מלמדת על המרכזיות של התפתחות זו.

אם נחבר בין שני הסיפורים, בין מצרים של יוסף ופרעה לגרמניה של משפחת בודנברוק, הרי שנראה שאצל מאן מככבת דילמה זו של האתגר שמציב השפע הפוסט-מטריאלי: ההתגברות על מאבק החיים ההישרדותי מאפשרת לצאת ממיצרי החומריות, המעשיוּת  והשבטיוּת, אבל גם גורמת לניוון ואובדן דרך. מה הקשר בין שני צידי המטבע? ניתן להרחיב בכך רבות, אך נראה שהדבר קשור בכך שהיעדר אתגר חיצוני כפוי (דוגמת ביטחון כלכלי ופיזי), הדורש התמודדות ומגע עם העולם הממשי, עלולה לגרום להיחלשות כוחות החיים וכושר הסיבולת. היחלשות זו פוגעת גם ביכולת לחתור להשגת השלמות הפוסט-מטריאלית, וכך הנדבך העליון ב'פירמידת הצרכים' כורת את הבסיס שאִפשר לו מלכתחילה להגיע לשם.

על כך ניתן להוסיף השערה נוספת, נועזת יותר. האם ייתכן שמאן החשיב ספר זה כחשוב ביותר שלו משום שחשב שביוסף ובית אבותיו – קרי בעם היהודי – מתגלמת אלטרנטיבה לצמידות הטראגית הזו שבין שפע וניוון?4 אני מציע לשקול אפשרות זו ברצינות. יוסף של מאן מתואר ככזה שמצליח לכבוש את מעמדו בחצר פרעה דווקא משום שהוא מצליח לדבר עם המלך בענייני הרוח החשובים לו, ובו-זמנית נותן לו את ההרגשה שהוא יכול להפקיד בידיו בשקט את ניהול העניינים הארציים. במילים אחרות, יוסף בעומדו לפני פרעה, חרף היותו משוקע בתרבות המקומית מזה זמן (וגם עובר בעצמו תהליך של היפתחות אל האוניברסלי, כמפורט בספר), מצליח להרים את עצמו ממלכוד הניוון.

דומה כי תכונה זו אינה מצויה באופן מקרי אצל יוסף, אליבא דמאן, אלא קשורה במורשתו: 'מסורת של תסיסה רוחנית היתה משומרת בדמו… היעדר דעת המנוחה, שָאוֹל האזן וחַפש ובַקש את האלוהים, וידיעת בשר רבת-ספקות-במרירותה על האמת והצדק, על ה"מאין" וה"לאן", על שם עצמו ומהות עצמו ועל עיקר דעתו של העליון'. כל זאת למרות שיוסף, לעומת יעקב אביו, 'היה מצהיל יותר ונטול דאגה, וטבעו המתרועע היה נוח יותר לשיג-ושיח עם הבריות'.5

החתירה למושגים מוחלטים של הצדק, האמת והאלוהים, חתירה היוצרת אתגר ותסיסה גם אצל מי שצרכיו הפיזיים סופקו, היא לפי מאן תרופת הנגד לשקיעה בניוון עקב אכילת פירות תרבות השפע הפתוחה. יוסף לפי מאן הינו דור שלישי למסורת שההתבססות שלה בעולם לא הובילה אותה לשקיעה, אלא דווקא להתפתחות.

***

ואם יותר לי לסיים בהערה אקטואלית: גם אנחנו בארצנו הגענו לשלב שבו ניתן להעריך כי במשפחות רבות בישראל כבר נולד הדור השלישי בארץ, ולעיתים גם הרביעי. ספר דברים יודע לספר על המצב של 'כי תוליד בנים ובני בנים ונושנתם בארץ' (דברים ד', כה) או 'וישמן ישורון ויבעט' (שם ל"ב, טו). תיזת ה'התיישנות' (או 'ההשמנה') של ספר דברים היא במידה לא מועטה מקבילה תורנית של 'תיזת הניוון' של מאן. השאלה העומדת לפתחנו היא האם נשכיל לאמץ לעצמנו את אותה 'התסיסה הרוחנית' של יוסף ואחיו, זו שהתסיסה את דמו של מאן?