גשר האגדה

הממד הרליגיוזי שבדתיות צריך לקבל את מקומו במרחב הספרותי חסר הגבולות, המתקיים לצידו של הממסד השמרני ומאתגר אותו.

דניאל פידלמן

,

תרתי דסתרי

קל לראות כי בין השמרנות לדתיות קרועה תהום שאינה ניתנת לגישור. השמרנות, לפחות במושבה הטרום-אידאלוגי, זו עם ה-c הקטנה, אותה אכנה 'המזג השמרני', הִנה דרך זהירה ושקולה. המזג השמרני צומח מהשטח, ממה שישנו, ומבקש שלא להתרחק ממנו יותר מדי פן יקופד ראשו. הוא מעריך את היציבות של הצעדים הקטנים ושל ההיצמדות לקיים ולמה שעובד.

ואילו הדתיות, לפחות אותו גרעין רגשי מוביל שמתגלה בה להחיותה כל פעם ונדמה כי שקעה אל בורגנותה, אותו אכנה 'הרגש הרליגיוזי', הִנה דרך נלהבת ונבואית. הרגש הדתי צומח מהשמיים, ממה שאינו נראה, ומושג רק על ידי הכוח המדמה. הוא מתקדם על ידי זינוקי אמונה ונושא עיניו אל העולם הבא, עולם טווי-מילים של חזון וגאולה. הוא מייחל לקפיצת דרך משיחית, היפוך רדיקלי של טבע העולם.

היצר הרליגיוזי בעם העברי מתחיל במילים 'לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ', והוא היפך המזג השמרני ממש. לצאת באבחה אל מחוץ לתחומי הקהילה אל החזון האנוכי ('לְךָ'), להינתק מהגיאוגרפיה ומאתוס ומהמשפחה לטובת חזון ערטילאי שאפילו לא נגלה די הצורך, והרי זהו ההיפך הגמור של כל הרגלי המזג השמרני, חלום בלהות מטורף ממש.

קל לראות גם כי לא פעורה שום תהום בין הדתיות לשמרנות, וכי שתיהן מתקיימות לרוב במרחב חופף כל כך, עד שהן נראות כהרמוניה שלמה. ההיגיון הבריא מיטיב ליישב סתירה זו, המתהווה רק ממרומי ההמשגה. כל ביקור בבית הכנסת יחשוף כי הדתיות רחבה בהרבה מד' אמות של הרגש הרליגיוזי לבדו, וכוללת גם מנגנוני שימור נרחבים. היא לא מחויבת רק למודל האידיאלי התורני, אלא גם – ואולי בעיקר – לקהילת השותפים שבארץ, וזקוקה ליציבות שבאמון ההדדי יותר משהיא זקוקה לתעוזה האמונית שבקפיצת נחשון.

הדיאלקטיקה הנבואית ואויביה

דיאלקטיקה זו מוכרת לנו עוד מתקופת אבות, על התזה, האנטיתזה והסינתזה שבה. אחרי החסד המתפרץ ומציאת האל של אברהם מגיעה הגבורה חמורת הסבר של יצחק, אשר כובש את יצרו ומבצר את  עצמו בד' אמות של דרכי אביו. תפארתו של יעקב אשר מגיע אחריהם מתבטאת בהצלחה לתרגם את העוצמה התולשת והמטלטלת של החזון העילאי לשפה היציבה והבטוחה של החוזה החברתי – את מראה הסולם המוביל השמיימה הוא הופך לערובה לשיבה אל בית אביו, את פריצת סדרי עולם להשבת הסדר המשפחתי.

הדתיות מתקיימת בין שני המצבים האלה, שכן האפשרות לסינתזה המוצלחת של התפארת לא מבטלת את החסד והגבורה התוססים בה. לאחר פריצת הדרך הנבואית נוצרים מוסדות תרבותיים לשימור זכר הפריצה הזו, ואלה נשמרים ומועברים עד להגעתה של פריצת דרך חדשה. המוסדות והמסורות מנציחים את זכר הפריצה, זכר עבר-הנהריות המהפכנית, ובכך משביעים את היצר הרליגיוזי, אך גם מטפחים את רגש הרעב, עד שמפעם לפעם מצליח איזה ישו או רשב"י, שבתי צבי או בעש"ט, לפרוץ את גדרות העירוב הקהילתי אל עבר חזון חדש ולהטות כלפיו את החוזה החברתי.

או לא מצליח, או מטה אותו עד כדי שבר, או מתפוגג כדי ליצור ערגה סמויה, חלופה מפתה ומושכת לסדר קיים. לומר שהדתיות מתקיימת בין המצבים הללו אינו לומר שהיא מתקיימת שם היטב ובצורה מאוזנת. המתח שבין החוזה החברתי לחזון המשיחי, בין האינרציה החברתית של בית-הכנסת לשאפתנות המהפכנית של הישיבה, ממשיך לטלטל אותנו כפי שטלטל את העבריות עוד מתקופת האבות.

השמרנות האינהרנטית עבור תרבות עשירת-הקשרים ומבוססת-קהילה עשויה להתייחס בחשד כלפי חזונות החדשים, לדחוק ואף לרדוף אותם. כך הדבר גם בתחום הפוליטי הטהור. קהילות עשירות במיתוס הן קהילות עתירות טקס (הנחוץ על מנת לשמר את המיתוס בצורתו החיה), ואלה בתורן קהילות מרובות מוסדות (רשמיים יותר או פחות) הנדרשים לסידור הטקס. ריבוי מוסדות מצדו דורש את היציבות והסדר שמעניקה התנהלות שמרנית.

מאידך, אותו מיתוס חי, כלומר הרגש הדתי המזומן על יד טקסים אלה, מוחה ויוצא כנגד הבסיס החברתי המאפשר אותו על רוב זבחיו. הוא מיטיב לזהות את פגמיו, את זיופיו ואת שקריו האציליים, את ריבוי הגוף על הנשמה ואת המרחק האינסופי מעולם החסד שייבנה ומהשמיים שתכן אמונתך בהם. הוא מבקש לצאת ולטלטל את המערכת, לשבור את הקהילייה הפוליטית העקומה שלנו ולכונן תחתיה אחת צודקת יותר, או יהודית יותר. לפעמים צר לפורצים אלה המקום בהוויה הרב-דורית והמיושבת שמציע בית-הכנסת – הם מבינים כי צר שם המקום לחוזים נוספים שילכו בעקבות חזונותיהם שלהם, ונאלצים לגלות מהמדינה אל ספר הגבעות, או מהדת אל ספר האותנטיות. לדחות חכמת אבותיהם כדי לחזור על מעשה אבותיהם, לגלות אל המדבר כדי לתור אחר אל המתגלה שם.

מבחינת הדיאלקטיקה ההיסטורית-חברתית, התיאור הזה יכול להיראות הרמוני ואפקטיבי למדי, אולם ברמה האנושית מולידה דינמיקה זו מצוקה רבה, אשר באה לידי ביטוי בניכור, עוינות, חשד וחוסר-הבנה. ישנן משפחות המשחזרות את הקטסטרופה הקוסמית של שבירת הכלים שאינם יכולים להכיל את השפע מדי סעודת חג משותפת.

האמונה שבזינוק, הידיעה שבהתרסקות, החלום שבמעוף

כדי להביע את הקושי ולהציע כיוון לפתרון, אשתמש בסיפור ממסורת אחרת. המהנדס המבריק דדלוס ובנו איקרוס בורחים מעבדות למלך רודן. הם מרכיבים קונסטרוקציה מורכבת ומופלאה – כנפיים מנוצות ושעווה, ודדלוס המנוסה יותר מזהיר את בנו פן יקרב אל השמש. הוא יודע שהקונסטרוקציה-הממסד שיצר מורכבת ותלויה בגורמים רבים, והיא לא תוכל לעמוד בתנאים השונים הנמצאים בדרך אל השמש.

האם איקרוס לא מאמין לאביו? לא נראה כן. ואף על פי כן, מצינו כי השמש קוראת לו יותר, כי בטעמו את טעם החירות הוא מוסיף ונוסק מעלה מעלה על אף הסיכון. כנפי הרוח שלו מוליכות ישירות אל מקור השפע, אך השקרים האציליים הקטנים שמחברים ביניהן לא עומדים בפני עצמת האמת. המוסדות החברתיים מתפרקים, והמהפכן קורס אל מוות רב הוד.

יבוא השמרן הדתי ויאמר – ראיה היא זו שדדלוס צדק לאורך כל הדרך. הוא המהנדס המוכשר יותר, והוא מבין שהמעשה הבטוח הוא להיצמד לקרקע עד כמה שניתן כדי להשיג את המטרה. הוא יודע שהשמש מסוכנת. הסיפור הינו סיפור אזהרה אשר מתרה את הצעירים שלא לקפוץ מעל לפופיק, לא לעשות ניסויים מסוכנים.

ואולם המהפכן הדתי אינו יכול אחרת – שהרי ללא שמש אין חירותו חירות אלא שעבוד ממין אחר. ברגע שהרגש הרליגיוזי נוסף על המזג השמרני, מתעוררת גם ההכרה כי איננו קרובים מספיק אל השמש, כי אנחנו חפצים בקרבה אל מקור השפע, אל העולם המלא והכן יותר שמבטיח לנו החזון. הרגש הרליגיוזי שלנו אינו מתיר לנו להסתפק בביטחון הקהילתי (ובמודוס הגלותי) של המחייה במערה, ההסתפקות בצללים ותיאור השמש כמנורה גדולה בלבד.

כאן אני ניצב, איני יכול אחרת

אולם לפני שאגש להמלצות כלשהן, נראה לי אך הגון לעבור מן הכלל אל הפרט ולסמן את מקומי שלי בטווח שבין שתי הרגשות הללו. תיאורים קוסמולוגיים ואף חברתיים הם סחורה זולה, כל החפץ יבוא וייצר. על אך שהמדובר בתחביב נאה, הצעת פתרונות חייבת לדעתי לצאת גם מתוך חוויה אישית כלשהי. פתרונות לאנושות צריכים להיבחן תחילה על ידי האדם, שהוא כידוע קנה המידה לכל.

נולדתי באימפריה אסיאתית שאינה קיימת עוד, ברית-המועצות, ובדומה לרבים אחרים אשר גדלו בעולמות שחרבו, אני נוטה לזהירות פוליטית וחברתית. המזג הפוליטי שלי הִנו שמרני לעילא – אני סולד מחזונות פוליטיים שאפתניים ומתהפוכות, חושש ממנהיגים עם רעיונות גדולים, ומעדיף להשאיר הכל כפי שהיה בידי האנשים שרגילים לנהל את זה. אולם הרגש הרליגיוזי שבי אינו מוכן להסתפק בהמתנה. בניגוד לרבים שדתיותם המשכיותם, נולדתי בעולם בו הזהות היהודית הייתה חלום שהושכח היטב. עבור הציבור ממנו יצאתי, הייתה היהודיות פריצה נועזת מבית העצורים, דבקות אינדיווידואליסטית ומהפכנית באמת אסורה וסודית, שמשכה את מגליה לצאת מכל גדר חברתי ולהפוך את חייהם מעל ומעבר. יסוד אברהמי זה, הממקם את הדת כחציית-גבול ולא כהגנה עליו, פועם ביתר שאת באנשים שיצאו מתוך חברות חילוניות במובהק. לא פלא שחוזרים אל הזהות היהודית מתוך החברה הסובייטית נוטים להגיע לעתים קרובות למחוזות של אנרכיזם דתי מסוים. דברים דומים שמעתי גם מחברים שהנם דור שני לתנועת החזרה בתשובה של יהדות ארה"ב בשנות הששים והשבעים. בשני המקרים מאמצים החוזרים את תבניות המרד של חברות האם שלהם, בין אם את המרי האנטי-סמכותני, האינדיווידואליזם וקידוש המצפון דתי המוטמעים באתוס האמריקאי, ובין אם את ההתנגדות, האידיאליזם החברתי, האבירות ואתוס ה'הגירה הפנימית' של שכבת ה'אינטליגנציה' הרוסית.

על פרשת דרכים מעין זו מוצא עצמו האדם, במידה והוא ניחן כמוני במזג שמרני מחד, וברגש רליגיוזי מאידך. המהנדס בו ממליץ בתוקף להסתמך על מנגנונים שכבר הוכיחו את עצמם, אך תר-האל קורא לו לעמוד בראש מגדל גבוה, לקפוץ מעלה ולסמוך על כך שיהיה מי שיתפוס אותו. בתנאים אלה המלצתי היא לאתר בתוכו דמות שלישית, אולי דמות של סוחר, ולהאזין לעצמו – הסוחר יגיד כי פרשת דרכים אינה מחייבת שבר כי אם מייצגת  פוטנציאל, היא מאפשרת תיווך, מציעה מרחב לשפה משותפת. בחזרה מן הפרט אל הכלל אומר כי דרכי אל אותה פרשת דרכים הייתה אמנם ספציפית, אולם חברים רבים הגיעו לנקודה זו מכיוונים רבים ומגוונים. לשפה המשותפת שאציע למטה יש דוברים אינטואיטיביים.

על ההכרח שבנבואה

במידת מה, הפתרון הארכיטיפי לדילמה זו נח בתחום הפרדת הרשויות, בשיטה המקראית של המלך והנביא. המלך הנהיג את עם בהתאם לדרישות של הריאל-פוליטיק, דרך עם הארץ, בעוד הנביא ביקר אותו בהתאם לדרישות אלוהי השמיים. נציג האידיאל עמד כביקורת לשונית חריפה כלפי נציג הגוף, והנכיח את תחושת הדיסוננס שבין העולם הזה לעולם הבא, את התזכורת כי לא ניתן להכיל את רוח האל בכלים של הניתן ליישום פוליטי. ניתן למצוא את הדיה של מערכת דיארכית זו גם בגולה, אשר הציבה לרוב את הפרנס ואת הרב בצדדים מנוגדים של הנהגת הקהילה – הפרגמטיות של ההשתלבות לעומת האידיאל הפנימי. אולם בעוד שקהילה יכולה אולי לעמוד בחילוק סמכויות מעין זה, אנו מחפשים את המערכת שיכולה לתת מזור לא רק לדרכי ההנהגה אלא גם לקרע הפנימי-ערכי.

שהרי בדורנו כל אחד נקרא להיות מנהיגו הוא. מחד, נחלקה המלוכה לידי הדמוס, כל אחד מאיתנו הוכרז כאחראי על בחירותיו של העם, והריבון נדרש להכריע עבורו במגוון רחב של סוגיות ערכיות ומעשיות. מאידך, צורתה הגלויה של הנבואה אבדה או נחלקה בינינו אף היא, שהרי קול המון כקול שדי ואם לא נביאים אנו בני נביאים אנו. הנוחות שבהפרדת הרשויות והגדרת התפקידים הרשמית אינה עומדת עוד להגן עלינו מפני הצורך בפעולה, ואנו נדרשים להיות למלכים ולנביאים לעצמנו – וחמור אף יותר, לכל העדה כולה, לפחות כחלק מקולקטיב מנהיג-מתנבא. כיצד אם כן נצליח לעטות עלינו שני כתרים אלה בעת ובעונה אחת?

נשוב לאותו גוי אומלל שבמצולות הים האיקרי. על פי הקריאה שלי בסיפור, מחפש האסיר לשעבר לא להסתפק בקיים, אלא לפרוץ ישירות לאידיאל ולקרב לזיו החמה. הסיפור מלמד אותנו כי כנפיים עשויות שעווה ונוצות אכן אינן יכולות לעמוד באורו של השמש, אך בהינתן אספקה בלתי מוגבלת של איקרים בעולם, אנשים שכמהים להתרומם אל החירות היותר גבוהה, כל עיצוב מערכתי יציב צריך להתחשב ביצר זה, לקחת אותו ברצינות על פי מונחיו הוא ולרתום אפשרויות מטורפות אלה (גם במובן הטוב של המילה) לאבטחת המערכת. כנפי דדלוס לא ידעו לתפקד באור השמש, אולם ייתכן שהיצר האיקרי יכול וצריך היה למצוא ביטוי בשיקוף ובהבאה (קרי: נבואה) של אור השמש לתוך המערכת שלנו.

רוצה לומר כי אל לו לרגש הרליגיוזי להיחנק תחת אילוצי השימור של העולם הזה. הרגש הרליגיוזי צריך להתבטא באותו אי-ויתור מופגן על אור השמש, על הרחוק, הבלתי-מושג והמסוכן להחריד, ביצירת חוסר הנוחות הפנימית והנכחת האפשרי על פני הקיים. אלא שיש לאלה תחום גדור וידוע: כל אלה מצויים בנחלתה של האמנות, אותו כוח שניתן לאדם לשאוב מבִּצת רבעי הטון המעומעמים של המציאות כהווייתה על מנת ליצור דגמים מלאי סמליות מהדהדת המבנים את עולמו פנימי, ולפיכך גם החשוב יותר, של האדם.

האדם הרליגיוזי לא יכול להרשות לעצמו לוותר על האותנטי ועל העתיד לבוא, על מה שלא מסתדר בשפה הביצועית והזהירה של המלכות (ולכן, גם של הבורגנות), אולם את ענייני הספירות הגבוהות ממנה יש להתקין תחילה בספירות הגבוהות ממנה, בעולמות של מילים, של הרמוניות ושל סמלים, של האפשרי והלא-אפשרי, שדרכנו אליהם עוברת באמצעות הכוח המדמה. מרחב האמנות צריך להיות מקום ההתגלמות של הרדיקליות, כלומר של הקצנת הדברים והבאתם אל קצה בירורם ואפשרותם.

אינני מדבר רק על אוטופיזם ספרותי, ז'אנר שכילה את כוחו אי שם בתחילת המאה הקודמת, ומסיבות מוצדקות. אור השמש – אשר משמש במשל שלי כדימוי לבירור הכוחות הפועלים בעולם הזה – יכול וצריך להאיר על כל פרט ומכל זווית, להפוך ולהפוך בהם, לבדוק את מרכיבי העולם השונים בשלל צירופים ועמדות, עד אשר נגיע למצב נגלה של לית אתר פנוי מיניה. המהפכן צריך לדעת לשלוף את הכלים המקודשים, המאובקים והממוסדים ביותר שלנו, ולהפוך אותם על פניהם כדי לגלות אותם מחדש ככלי קודש (כפי שאמר פראצ'ט על צ'סטרטון – 'הראה לנו כי האמת נותרת אמת אפילו כשהופכים אותה על ראשה'). הוא צריך למלא את אוויר הנשימה באורה המחטא של השמש, את עולם הרוח שלנו באנרכיזם דתי בו לא תיתכן אף ריבונות פרט לזו של ריבון העולמים.

כיצד אם כן לסייג את הפכפכותה של רוח האמן, שגם אם נניח כי כוח כנותו ותשוקתו לנבואה מטוות לו איזו דרך בעליונים, הוא אינו עומד במעלה של נביא שדבריו נמסרו מפי הגבורה?

נדמה לי כי החופש של החלום, ובפרט של חלום משותף המתנהל באמצעות הרב-שיח האמנותי של התרבות, מסויג ממילא על ידי חוסר הרלוונטיות הבסיסי שלו. מראשיתו החלום חולף הוא, שרשרת של מחשבות, מילים ודימויים. הוא יכול להשיג אחיזה במציאות רק כאשר הוא נוטע את עצמו או זוכה להדהוד בתודעתם של המונים אשר מזהים בו אמת חדשה ורלוונטית. נטיעה זו אינה עניין של אופנה חולפת, אלא הצמחה משמעותית בנסיבות חיים מתחלפות. בניגוד לפרוגרמה פוליטית, נבואה שבדמיון צריכה תקופת דגירה נרחבת בתודעותיהם של המונים רבים על מנת שתהיה ישימה ומשפיעה על המציאות. קול שדי צריך להבשיל לכדי קול המון על מנת להוכיח את עצמו ככזה, ועל מנת לפעול ככזה. האמת שבו יכולה להתברר רק על ידי הרעב לאמת זו.

כדי לאפשר חופש רעיוני מוחלט (מתוך דבקות), ועדיין להגן על המסורת מפיתויו של נביא שקר, עלינו להציב את האמנות, החלום, האגדה, במקומם הראוי והמקודש שבצד ההלכה ויתר התחיקה. כדי שהחיפוש האמנותי יגיע לפוטנציאל הנבואי שלו עליו לזכור כי אין הוא מן העולם הזה. לא מדובר בנבואה ישירה, לא פרוגרמה פוליטית לעורר את ההמונים, כי אם דברים בתוך עצמם שיחלחלו מתוך מבחן דורות, מתוך כוחם ונגיעתם באמת.

דיונים דמיוניים

המהפכנים עשויים להאשים אותי בפשרה שהיא בבחינת כניעה באדרת נוצות, בביטול הפעולה בעולם הממשי לטובת אסקפיזם, בפחדנות ובהימנעות מוסרית של 'תנו לאל את אשר לאל ולקיסר את אשר לקיסר'. אני מצדי אצטט מאפלטון שהזהיר (בספר הרביעי של 'הרפובליקה') כי יש לאסור על חידושים במקצב ובמבנה המוזיקלי, שכן הם נושאים בחיקם תמיד שינויים במבנה המדינה. העולם האידאי של האמנות, בין אם מדובר במוזיקה, מילים או סמלים, קובע את המציאות האידיאלית (ולפיכך היותר נורמלית) של הדורות הבאים. אותה נורמליות שהחברה מחפשת להתיישר על פיה היא מציאות אשר מורכבת ממילים, והיא פגיעה וגמישה כלפי ניסיונות לשכתוב על ידי מילים יפות ומשכנעות מספיק, על ידי הצורות הנשגבות של השפה אשר מעניקות למציאות דגמים להתכופף אליהם. נכון, בניות מחדש אלה של החברה לא מתרחשות מאליהן אלא כאיחוי אחר משברים, אולם טבעם של משברים לקרות מעת לעת (ואם החברה השמרנית שלכם מצליחה למנוע ולספוג כל משבר ומשבר – מדובר ממילא בנקודה חזקה מאד לזכותה. הכוח המדמה בונה את האלטרנטיבה, וזו נכנסת כאשר עולה בה הצורך).

אני בתורי אאשים את המהפכנים שמביאים לשולחן הפוליטי מוצרים שטרם הוגשמו בעולמות גבוהים ביותר בכך שהם משליכים את דורם אל נבכיו האפלים והגועשים ביותר של עולם החלום, אלה שאין לאדם אף שליטה בם, אלה הגובלים ביותר במחוזות הסיוט. ראשית, אין די בחוקים ובהגיונות כדי לבסס חברה ולנווט אותה נוכח אתגרים. כדי להגיב זקוקה החברה גם לאינטואיציות משותפות באשר לכיוונה, באגדות משותפות בנוגע למה אותה. כל אלה יכולים להגיע רק דרך השכנוע האמנותי. שנית, כל ניסיון לכפות במחטפים או במרמה או בשכנוע רציונלי אתוס חדש על החברה – אתוס שלא נתפס כבר על ידיה כדבר יפה ומתקבל, ייתפס בצדק רב כשקר מכוער, כפייה אלימה ומעוררת אנטגוניזם.

(במאמר מוסגר, גם שכנוע אמנותי שכזה יכול להיתפס בצדק כשקר מכוער וכפייה אלימה. המהלך שאני מתאר לא עוסק ביצירות דידקטיות כי אם באמנות כנה, בודקת ומחפשת דרך. כלומר אמנות שמוכנה להשתכנע, משתמעת למספר פנים, וכמיטב אגדות התלמוד – חותרת תמיד נגד מסריה שלה).

השמרנים עשויים להאשים אותי בפסיחה על שני הסעיפים, בדחייה פחדנית של ההתמודדות עם ההכרעה, בהכנסת תפוח האדמה הלוהט של המהפכה הביתה תוך מסירתו לדור אחר. הם יאמרו שבעוד שאני חושש בצדק משינויי הסדרים, אני מאפשר למסרים חתרניים וחסרי אחריות לחלחל לבית, וממילא יהיה זה הדור הבא שיושפע על ידי אותו אור גנוז וישבור את הכלים בדרך אליו. להם אומר שהגשמת הגאולה במילים אינה מעכבת את המזג השמרני והנרגן שלי, המעכב בכל כוחו את השינוי המיוחל. יד ימין דוחה, יד שמאל מקרבת, רגל שמאל מנווטת את החברה למדרון-הפונה-למעלה (פרדוקס? נכון, אבל כבר יש לנו עץ הצומח מלמעלה, אז), רגל ימין לוחצת על הברקס. יתרה מכן – אף היצירה הרדיקלית ביותר של מי שניחן במזג שמרני, או חונך במסגרת ראויה לשימור – תכלול בתוכה גם את האזהרות האלה, את המעצורים שבפני ההתדרדרות אל השמש. מעשה זה עדיף בוודאי על הפקרת החלום לאנשים שאין להם נגיעה בחשיבות השמירה על הקיים.

לשמרנים אגיד שמצוותם וחובתם לא להימנע מהכנסת חומר חתרני כזה אל ביתם ואל דמיונם, מעיון באגדות חתרניות של כפירה והתמודדות איתן, רצוי בדרך אמנותית גם היא. שהרי אחרת לא יהיו שמרנים, כי אם סוהרים. השמירה על הקיים באמת מחייבת היכרות כנה, סקרנית ולא לחלוטין שיפוטית עמו, על כל מאווייו וחלומותיו.

אל האינסוף ומעבר לו

אם כן, 'היה שמרן בהחלטותיך, חלוץ בחלומותיך'? אני סובר כי מדובר במתכון אפשרי, אולם לשם כך יהיה עלינו לחשוב מחדש על המקום המקודש שיש לחלום, על החיוניות שלו, על הזכות והחובה של כולנו לפעול בו, על חשיבותו כמרחב לבירור וראייה, אך גם על צדדיותו וארעיותו. נראה כי בימי המהפך הגדול הקודם של עם ישראל מילאה ספרות האגדה מקום זה, בעודה מציעה ומציירת והופכת ומעמידה בספק ומחברת, יוצרת נדבך שקשרו למציאות אינו מחויב אולם השפעתו עליה אדירה, באשר הוא מציע ומטה ומטווה את מושגי העולם.

אני מעצב בימים אלה משחק לוח בו מגלמים המשתתפים משפחות יהודיות המנסות לשרוד אלפיים שנות גלות – גשמית, כמסומן על ידי מדד ה'בריאות', ורוחנית, כמסומן על ידי מדד ה'דבקות'. הדבקות מושפעת משני מדדים נוספים, 'הלכה' ו'אגדה', אך גם מהאיזון ביניהם. פער גדול מדי לטובת ה'אגדה', ומשפחתך עשויה להוציא מתוכה משיח שקר. פער גדול מדי לטובת ה'הלכה' והיא תהפוך לקליפה ריקה שתתמכר לנוחות של עצמה, ותשלח את אנשי האמונה לחפש אגדה טובה יותר לדבוק בה.

הקריאה ליהדות מפנטזת ורדיקלית מגיעה מהמהנדס השמרן שבי לא פחות משהיא מגיעה מהנווד המשיחי. האמונה כי ניתן לשמור באמת את מה שיש מבלי להציב חזון רלוונטי, היא אמונה שיסודה בטעות ובלאות של אנשי מדינה נבולים. עמדה שמרנית כזו, אשר מבקשת לפרוס את האיטיות על כל תחומי החיים, היא זו שיוצרת לעצמה את אויביה ואת מהפכניה, שצר להם המקום וחסרה להם השמש.

על מנת שנוכל לשמור על מהלכה היציב של ספינת המדינה, יש לתת בידי החלוצים והמעזים את הכלים לתור את המים הסוערים, הלא-ממופים, שמחוצה לה. על מנת שנוכל באמת לשמור על ההלכה, אף האגדה חייבת להמשיך ולמשוך, לפרוץ ולהיכתב על ידינו מדי יום מחדש.