על דעת המקום בעיר

איך בונים קהילה בעיר של מגדלי ענק? תפיסות חדשות בעולם האדריכלות מעוררות מחשבה על העתיד הלא רחוק.

שם פריד

בעקבות המרחב הנאבד

ברשימה זו אני מעוניין לחשוב על דיון שהולך ונעשה קריטי מדי שנה: נוכחותה וקיומה של הדת במרחב העירוני של שנות האלפיים. במקרה דנן, ישראל הולכת ומתפתחת אך נדמה שעוד מגששת אחר מתווה תכנוני מקיף. בעתיד הנראה לעין תוכפל כמות האוכלוסייה, והשטח שעליו אנו בונים ייעשה צפוף מאוד. שכונות נמוכות, נעימות ושקטות בהן רבים מתגוררים, חיים, ומתפללים היום נעשות יקרות עד מאוד, ונדמה כי רק בעלי הון זוכים להצטרף אליהן כתושבי קבע. השכונות הטובות באות לידי מיצוי, הדירות מלאות, הביקוש עצום, ואין מצב של הרחבה. מכך עולה כי אנו ניצבים לפני עידן חדש של ארכיטקטורה, שיתמקד בבינוי מאסיבי וגבוה המספק שירותים רבים בקרבת מקום עבור רבבות נפשות הפועלות בקומות שמעל הקרקע.

בקרוב נצטרך לשאול את עצמנו שאלות חדשות: כיצד בונים קהילה במציאות של מגדלים, שיטה המציבה שכבות מבודדות אחת מעל השנייה, ללא זיקה? איך, איפה וכיצד נקים אתרים עצמאיים כבתי כנסיות ומדרשות כשלא יהיה שטח פנוי, הארץ מומשה עד תום, רוב האפשרויות הן מעל הקרקע, וכל בנייה חדשה מחויבת לגוף של עשרה קומות לפחות? כיצד יוצרים אווירה אינטימית בבנייה כזו, ואיה המקום הקהילתי? בפורמט השכיח בימינו איש איש שוכן בדירתו, וכולם מתקבצים בבית הכנסת העומד עצמאי ו'אחר'1 בתוך הרחוב. מה יהיה הפורמט בעתיד? שמא עלינו לחשוב מחדש את התכנון, להעיז לשלב בית כנסת בתוך הבניין, ולא בקומת הקרקע אלא בקומה העשירית בכלל? ואולי עלינו אף לפרש מחדש את רחבות הכניסה – המקום הבלתי פורמלי לשיחה, לילדים המרעישים, לקידוש – להכניס גם את אלו פנימה?
המציאות משתנה, בעיות נוצרות, ואנו מבקשים להתחקות אחר פתרונות אפשריים.

בית כנסת במנהטן. צילום: גוגל מפות

אפשרות

בעשורים האחרונים מתרחשים שינויי עומק בתרבות האדריכלית: תפיסת העולם נעשית חברתית יותר, והערך הקהילתי מאמיר. לאחר שבתקופת הארכיטקטורה המודרנית היחסים העמוקים בין הפרטי לציבורי אבדו, כיוונים חדשים של התחדשות עירונית המוצעים על ידי מיטב האדריכלים מצביעים על נחיצותו של המקום השיתופי, ועל עצם בקשתו הבסיסית של האדם לאינטראקציה חברתית איכותית. לתפיסתם, הזיקה בין אדם לחברו חשובה, ועלינו לתכנן את המרחבים הייעודיים בקפידה רבה. לא פעם הופכים 'מרחבי היחד' לגולת הכותרת של המבנה, למה שמייחד אותו אדריכלית.

מרחבי היחד הופכים למה שמייחד את המבנה אדריכלית. הצעה תכנונית שלי למבנה מגורים

לדעתי, הדיאלוג העכשווי עם 'מרחבי היחד' עשוי להעניק לנו השראה ושפה תכנונית לארגון 'מרחבי הקודש' בעיר הגדולה. פרויקטים חדשים הופכים את השחקים הארכיטקטוניים לירוקים, נעימים, עשירים, קהילתיים, מסבירי פנים ומכניסי אורחים. בתוך מגדלים מיועדות קומות לבתי ספר, חוגים, פארקים התלויים באוויר. מרחב עבודה שיתופי בבניין יכול להפוך (עם שינויים מסוימים) לבית מדרש. לא רק שאתרי הקודש שלנו עשויים להתקרב אלינו פיזית, ברמת הזמינות, אלא גם במובן התרבותי החברתי והרוחני – באמצעות הזמנת כלל הדיירים והתחשבות בדעתם. מעין פגישה חדשה של הדתי עם הליברליות של היומיום.

הבהרה חשובה: במהלך הכתיבה שלי הסמנטיקה של הדת והקהילה נכתבות בערבוביה כמילים נרדפות. בעיני מידה משמעותית של היהדות מתקיימת בחבורה, במניין ובקהילה. לכן למקום שיתופי יש בעיני פוטנציאל דתי; אמנם ניתן לייעד אותו לצרכי חול בלבד, אולם עצם הפונקציה הציבורית מהווה מבחינתי השראה לתכנון עבור מצבים דתיים.

הפקולטה לרפואה בקולומביה, שלוש דפנות רגילות ואחת מיוחדת מלאת התרחשויות. צילום: Iwan Baan photographs Diller Scofidio + Renfro's Vagelos Educational Building in New York

היש הוא האין – הנחת יסוד ציבורית

מבט הומניסטי המשלב את הציבורי עם הדתי נמצא כבר במאה השמונה עשרה, כאשר שרטט האיטלקי ג'מבטיסטה נולי את מפת העיר רומא. נולי התמקד בהוויה החיובית של העיר על ידי סימון הבנוי והפרטי בשחור והמרחבים הציבוריים בלבן, ובכך בחן את המרקם העירוני ואת יחסי הבנוי עם הפנוי. נולי הצביע על האיכויות השונות המתממשות בעיר: בשרטוטו קופצים לעין המעברים, החצרות הפנימיות, הכיכרות, הגוונים השונים של המרחב הציבורי. 'בכל מקום שאתה נמצא, אתה חלק ממרחב קמור שמקיף אותך כמו חדר… הבניינים מגדירים את המרחב הפתוח, והמרחב הפתוח את הבניינים'.2 למעשה נולי הפך את ערכי היש והאין. ה'יש' (הבינוי) נבחן כמסגרת וגבול ל'אין' (השטח המשותף), האין קם כעיקר, נהיה יש-חברתי. נשים לב כי גם אתרי הדת והפולחן מסומנים לבן, שהרי הדת שייכת לכל, כולם מזומנים לחסות תחת קורתה. לכן הדת היא חלק מהותי ועשיר מהרחוב. נולי מצביע על מקדש שנבנה בצמוד למגורים, על חמישה רחובות המובילים אותנו לפנתאון, ועל גודלה החגיגי של פיאצה נאבונה ביחס לסביבתה.

נשמת השכונה

מגמת הבנייה בישראל של השנים האחרונות פוסחת על רוב ערכי הארכיטקטורה: יופי, פרופורציות, הבנת הסביבה, התחשבות בה, ועוד. לא נעים לחיות בעיר, אלא נוח. האדריכלות לא מחברת את הווייתנו לעולם, ולמעשה אין אדריכלות, יש (כמעט) רק בנייה, קונסטרוקציות הנדסיות חסרות אופי. בניגוד לנחשב כיום, מגמה זו חדשה ואיננה מובנת מאליה, והיא אידיאולוגית לחלוטין.

נשים ליבנו לשכונות שנבנו לפני המאה העשרים, ולאיכויותיהן המרקמיות. אנו כבר מכירים מגוון אופנים של תכנון.
בערים עתיקות שהיו מוקפות חומה – יש תוך לעיר. החומה היא גם שער פסיכולוגי, ולרחובות הצרים שבתוכה יש איזו חמימות הפותחת את לב המבקרים, אתרים דתיים בני מאות בשנים מפיצים יראת שמים שכבר שכחנו. באזורים העתיקים של ירושלים, עכו וצפת הזיקה בין הפרטי לציבורי עשירה הרבה יותר, הבנייה הצמודה מעניקה לכיכר העירונית אופי ויחס מיוחד, הפתוח מקבל את כוחו מדופן הבנוי, מבנה דתי גדול מקבל הדרת כבוד, וקטן מביא עמו אינטימיות. מסיבות הנדסיות ובטיחותיות,3 חברתיות ותרבותיות, החיים מתארגנים סביב היחד.

בצאתנו מן העיר העתיקה ניכנס לשכונות ישנות של העיר, כאלו שנבנו מאות שנים מאוחר יותר, במאה השמונה עשרה והתשע עשרה, וגם להן אופי ו'פנים'. בירושלים ניחשף לנחלאות, נחלת בנימין ומאה שערים, בהן הבינוי חולש על הקרקע, המבנים צמודים, המרקם צפוף והשקט עדין. סיפור ההגירה של שכונות אלו הביא לידי ריכוז גבוהה במיוחד של בתי כנסיות לאורך הרחוב, מסורות עתיקות נפגשות בפינה.

שכונות נוספות אך שונות מאוד בהווייתן, כקטמון, רחביה ובית הכרם, הוקמו לאור מודל 'עיר הגנים' הדוגל בשכונות בעלות גוון פרוורי רגוע ונעים ביחס למרכז העיר, ובטבע איכותי של גנים ציבוריים ופרטיים. לתפיסתם של הוגי מודל זה, מאפיינים אלו תורמים לממד הקהילתי והחינוכי בעיר. למשל, מרכז 'דוד ילין' להכשרת מורים נמצא במקום הגבוה בבית הכרם, והבינוי הסב סביבו 'מגיב אליו'. חלקים משכונות אלו הוקמו על גבי כפרים ערביים שננטשו (מכאן השמות טלביה, בקעה), והמשיכו את קו הבינוי הכפרי.
השוני במרקם השכונות מביא לידי חוויה עצמאית של 'מקום'. ההתרחשות הדתית, בהתאם לכך, מתעצבת בצורות שונות.
הקורא ישווה בנפשו את הדרך לבית הכנסת במקומות אלו – היציאה מן הדירה הפרטית החוצה, ההליכה הרגלית ומה שרואים בדרך; את סביבת בית הכנסת עצמו – אם סמוך למגורים, למדרכה או מבודד על ידי רחבה; עם אלו אנשים הוא עשוי להתפלל ובאיזה נוסח. העיר מציעה שפע של אפשרויות. כלום לא התנסינו בהתענגות הזו שבהתלבטות באיזה בית כנסת להתפלל בערב שבת? לבחור קהילה, להשתייך או רק לבקר, למצוא בדיוק את המניין הספציפי. 'העיר הישנה' מציעה לנו שפע רוחני.

משבר הדיור האמיתי

בתחילת המאה העשרים הושפעה האדריכלות מן התעשייה הכבדה ומכוחו של הייצור. דימויים של מכונאות חדרו לשפת התכנון, והיעילות הפכה לערך מוביל: כמה שפחות מניירות, כמה שפחות רעש רקע, כמה שיותר חסכון כלכלי, עמידות ופשטות. במזיד או בשוגג, האדריכלות ויתרה על הנרטיב. הפסיכולוגיה של קנה המידה האנושי ננטשה, חשיבות המרקם גם כן. הופקרנו לאקראיות. מגדלים צמחו מתוך גחמות כלכליות. העיצוב של מגדלי המגורים חזרתי להחריד: אנו רואים דירה אחת המשוכפלת לאורך שכונות, יישובים, ואף ערים שלמות. מהות הרחוב אבדה, נותרנו אך עם השם. המשוטט באזורי הבינוי החדש מאבד אוריינטציה במהירות, נדמה כי הבינוי פשוט צף בגיגית עצומה של קרקע.

בנייה גנרית ישראלית בכל עיר. צילום: הרצל יוסף

ישראלים רבים משלימים עם נתונים אלו, ומבקשים לרכוש קופסת הבטון מרחפת ולעצב את הפנים ברמתם. היום-יום, מבחינה זו, בלתי תלוי בארכיטקטורה. אוהד דנוס, לשעבר יו"ר לשכת שמאי המקרקעין, טען בריאיון4 כי ישראל היא טריטוריה של כיף וקדושה: תיירים באים להתפלל בכותל ולבלות בתל אביב, אך לא כדי להתרשם מיופי הרחובות. היומיום מסומן באפור פושר, וכדי ל'צאת' אנו תרים אחר אטרקציות, אחד בקודש ואחד בחול. ואכן, איננו שומעים מהציבור הרחב תלונות על פשטנות הארכיטקטורה; העיקר שיהיה במחיר שפוי.

בולען של כיף, מחלפים וחניות. אצטדיון טדי, הארנה וקניון מלחה. צילום: משטרת ישראל

ויתרנו על הנרטיב בשם ההישרדות, ובנרטיב אני מתכוון לגיוון עיצובי ותכנוני, ליכולת להרגיש בבית, להתיישב כ'בן בית בעולם'. להתייחס לתכונות המקומיות הן ברמה האקלימית – האור, המזג, החומר, והן ברמה הפסיכו-תרבותית – לחוות את היתנו במקום, מקום עם אופי ייחודי. והרי ארץ ישראל היא מקום כה רווי במשאלות, היסטוריה ואגדות.

אדריכלים בני זמננו מבקשים לערער על מושג הצורך במובנו ההישרדותי, ופורמים את ההבנה השגורה של הצורך. הישרדות היא כמובן צורך, אך האם קהילתיות אינה צורך? כלום אין נוכחות הטבע בחיינו משיבה לנו את התיאום עם העולם? וכאשר מבנה מוביל אותנו בתוכו על ידי האור וזרימת החלל, מספר סיפור ללא מילים – האם אין בכך צורך?

הארכיטקטורה עשויה ליצור הזדמנויות של מפגש, לצאת נגד הבדידות. לפתח מבט אתי באמצעות מחוות לעוברי האורח, לזולת שאיננו בעל הנכס. להתחשב בארגונומיה של הילד, בקבלת פניהם של זקנים ונכים. להרחיב את הלב ולהדהד עד מעמקי הנשמה.

עליית המקום בארכיטקטורה העכשווית

בשנים האחרונות אנו עדים למגמה מרתקת באדריכלות העכשווית המפרשת מחדש את מושאי התכנון. המגורים נתפסים כמקום דינאמי העונה על צרכים נפשיים עמוקים. מתוך התחשבות בערכים קהילתיים, נוכל למצוא כחלק מהמערך התכנוני חללים ציבוריים המיועדים לתושבי הבניין ואף לעוברי אורח. מגדלים הופכים ממערום של שכבות אטומות לקונסטלציה היברידית בה מרחבים ייעודיים נשזרים זה בזה. ניתן לומר כי כיום הארכיטקטורה מעריכה את האדם כישות דינאמית. אין להגדיר את האדם באופן צר: יש בו נפש, רוח ונשמה, יש לו צרכים ביולוגיים, אישיים, חברתיים, חומריים ורוחניים. כל אלו נכללים בפרוגרמה התכנונית, ועל הפרקטיקה להתחשב בכך.

בשנת 1967 הושלם בקוויבק שבקנדה פרויקט המגורים 'הביטאט 67', פרויקט יוצא דופן בתכנונו של האדריכל היהודי משה ספדיה. מתוך ניסיון לאכלס ולצופף באופן מרבי תוך סיפוק רווחה ותנאי מחיה טובים, נבנו 158 בתי מגורים המספקים 15 סוגי דיור שונים. מבחינה הנדסית, יחידות אלו נתמכות זו בזו כך שהן עולות מעלה בצורה דינאמית, גג של יחידה הופך לגן הפרטי של זו הבאה, החיים הפרטיים מתרחבים מן הפנים אל החוץ, יחידת טבע, אוויר ושמים. התכנון הנועז פוגש את הדיירים בכמה אספקטים: הדירה הפרטית משתנה, ונוצרת חווית מגורים ייחודית בה הדירה שלך שונה משל שכנך, איננו חיים את השכפול. נוצרים שפע של מעברים ונישות 'סמי-ציבוריות', מבטים מצטלבים ויוצרים זיקה על תדר נמוך. היחידות כשלעצמן פשוטות על מנת להוזיל את עלות הבנייה, ובכל זאת המערך כולו מרהיב. הוא מהדהד סגנון כפרי המונח על הר, אך במקום הר ישנו חלל!

הביטאט 67. צילום: wladyslaw via Wikimedia commons

עם השנים פיתח ספדי עקרון דינאמי זה לגורדי שחקים עצומים, המונחים בקומפוזיציות הנדסיות שפותחות עשרות רבות של דירות אל השמים. כשהמבנה מוטל באלכסון, כל דירה היא פנטהאוז! החיים במגדל נפתחים לאיכויות ששכחנו מקיומן.

Sky habitat, צילום: Edward Hendricks

ברוח זו הקים משרד האדריכלים BIG בשנת 2008 את 'בית ההר'. עשרות יחידות דיור נבנו על גבי חניון גדול, אך במקום לקדש את הריבוע,5 החניה בנויה בשיפוע ודירות המגורים בדירוג מעליה. בזכות השיפוע נוצר סיפור, הר מעשה ידי אדם עליו אפשר לטפס, ונוצרות גם גינות נוספות, וכמובן חניה גדולה לתושבי השכונה.

מגורים בשיפוע על הר מלאכותי של חניה. צילום: Fred Romero

צילום: נריה בן דוד

בנקודה זו אנו יכולים לחשוב מחדש על הדיון הפופולרי שהתנהל השנה אודות מעמד הסוכה בעיר. דיון זה הוא דוגמא להכרה בכך שאורח החיים הדתי צריך להגיב לארכיטקטורה, שכן אופן הבנייה משפיע על קיום ההלכה שלנו. במקרה הנ"ל טען מי שטען כי נכון לשנות את הלכות החג כדי להתאים את המצווה למצב בו לאנשים אין קרקע ואין כיפת שמים. רבים בונים לעצמם סוכה פסולה במרפסת, והגיעה העת להתיר סוכות אלו; כלומר, הארכיטקטורה מתפתחת ואנו מצייתים לה בהכנעה. אחרים קראו לצאת מן הבית אל הרחוב, וטענו כי אדרבה זוהי מהות החג, או פשוט לוותר על המצווה, לקבל שהתנאים האורבניים לא מאפשרים את קיומה, אך לא לשתף פעולה עם הבינוי הקיים. יהודים אחרים שהתרגלו לעיר הגדולה, חברי קהילות ותיקות בארצות הברית החיים במגדלים זה מספר דורות, מקבלים הן את המציאות והן את ההלכה ומעודדים אירוח, שיתופיות ותמיכה קהילתית בין בעלי הסוכות הכשרות לבין שאר החברים.
אך הקורא מוזמן לחשוב את הדיון דרך הפרויקטים שסקרנו, שבהם קמה אפשרות נוספת – לשנות את הארכיטקטורה! האפשרות לסוכה תחת כיפת השמים בתוך מערך מגורים צפוף, עשרות מטרים מעל הקרקע, בהחלט קיימת. למעלה מזו, אני רואה באפשרות לסוכה אינדקציה למגורים נאותים הפתוחים אל החוץ, אל השמים, ולמבט חיצוני.
בינוי שיש בו אופי מעורר בנו משהו, ובאמצעותו יש התאמה בין האדם למשכנו.

פרויקט אחר מבית מדרשו של ביארק אינגלס (Bjarke Ingels), ראש צוות BIG, מציב בלוק מגורים מאסיבי של 442 דירות (!) על שפת המים. במקרה זה נעזרים המתכננים בעוצמת הבניין כדי לפתח את הממד הציבורי: דפנות הבניין יוצרות חצר פנימית הפתוחה לדיירים, ולמים. המבנה מגיב לסביבתו, מתרומם מעל האגם ומכניס את המים לתוך החצר. דירוג שני מדפנותיו של הבלוק מציעה מעלה בגרם מדרגות לדירות, או למצפה שעל הגג. למבנה דף אינסטגרם פעיל, המעיד על שביעות הרצון הגבוהה של דייריו. אפשר לחשוב על אתר זה כניאו-שיכון: מאות היחידות הופכות ליתרון בכך שהן כה צמודות שאפשר לטפס עליהם, להיתמך בהן הנדסית וליצור צורות בינוי חדשות, המרעננות את המבט.

צילום: Ossip van Duivenbode

כדתיים, מגורים אלו מציעים לנו חיים דו קהילתיים. קהילה אחת מבוססת על מקום המגורים: אפשר לחוש שותפות עם שכנך, לפגוש בו, להכיר אותו וליהנות מנוכחותו. השכנים בעיר יכולים להיות כל מה שאתה לא, קהילה על מצע של אקראיות. הקהילה השנייה היא הקהילה הדתית, זו שבמובן פרדוקסלי אנו יכולים לבחור, קהילה על מצע של בחירה. בית כנסת שיש בו את הקצב המושלם, הנוסח המועדף ששורה בו ברכה. מקום שאנו רוצים לבוא אליו ויכולים גם להיעדר.

כפי שציינתי לעיל, בעיניי היהדות קשורה בקהילה קשר בל יינתק. הבינוי העירוני המוכר למרבית קוראי שורות אלו לא מציע מגורים קהילתיים; הקהילה תלויה בגורם חיצוני, במקום כינוס אחר או בפעולה משותפת, אם גינה ואם בית כנסת. יהודי שגר בשכונה מסוימת מזדהה עם קהילתו המפוזרת בשכונות שונות, ואינו מחויב לסמוכים אליו. כשאין מקום שיתופי, הארכיטקטורה מאפשרת הכחשה.

צילום: Laurian Ghinitoiu, Courtesy OMA

לקראת המחר

פרויקטים גדולים היוצאים מן המשרדים הטובים ביותר מפתחים מרחבים ציבוריים בתוך, לצד או מעל גורדי שחקים מרובי שימושים. העיצוב נעשה בקפידה רבה, ואזור משותף נתפס כאירוע חגיגי בסיפור האדריכלי של הבניין, שם אדריכלים מתירים לעצמם חירות יצירתית. כבר מבחוץ הולך הרגל יביט בבניין ויזהה אזור מיוחד. ייתכן ולא ידע מה תוכן החלל בדיוק, אך השפה התכנונית מדגישה אותו. המשרד של ספדי הפיק מספר פרויקטים של מגדלי ענק שבשל עוצמתם 'מחזיקים' אזור ציבורי המיועד לפנאי, טבע וספורט מחוץ למבנה, מעין גוף תלוי באוויר, כאילו המבנה מגיש מנחה ציבורית לתושבי העיר. רם קולהאס, סנדק התרבות האדריכלית בימינו, מוביל באמצעות משרדו OMA קו תכנון היברידי, בו הבניין הופך למגה-סטרוקטורה המערבת שימושים רבים הן מבחינת התוכן והן ברמת העיצוב והארכיטקטורה. עירוב השימושים הופך את המגדל ממערום קסטות לגוף אורגני, חלל איכותי מתפשט בתוך המבנה, קומות הופכות למפלסים, מבטים מצטלבים, נוצרת תקשורת, אדם נעשה מודע לסביבתו.

גורד שחקים מאוזן המיועד לתרבות פנאי טבע וספורט אקסטרים. צילום: Capital Land

גורד שחקים אנכי – הדמיה: ספדי אדריכלים

אין גבול ליצירתיות, נוכל להמשיך כך ולמנות מאות דוגמאות מאלפות. המהות מבחינתי היא ההבנה שאנו פועלים למען האנושי. תפיסה עמוקה של האדם ותרבותו מובילה את המתכנן למקומות יצירתיים, המגיבים לאתגרים הרבים שמציבה לפנינו העיר הגדולה. לעיתים נדמה שדווקא בזכות העיר, על האינטנסיביות שלה, השוק והכלכלה שהיא מנהלת, המון האנשים, המון הדרישות והתרומות שלהם – דווקא בזכות כל אלה, נולדים רעיונות חדשים המקדמים את אופן קיומנו בתוך העולם.

המצב הדתי שלנו בתוך העיר יכול לקבל מענה איכותי. נוכל ליצר מקום לתפילה, מקום לשבת, לחגים, ולגידול הילדים בסביבה תורנית. לכתחילה עלינו לחלום בגדול.

לאחר רשימה זו, שהיא מעין מבוא מחשבתי לסוגיות ענק, מן הראוי לשוב לכתבים ההלכתיים. בעקבות מופעי התכנון לעיל, שדה האסוציאציות בעת עיון בהלכות בית כנסת הוא עשיר יותר. ייתכן גם שמושגים הלכתיים יתרמו לפתיחת אפשרויות הבנייה. החוק יכול להפרות את המחשבה.