השבת והעיר – צירופים חדשים

השבת והעיר

אביעד כהן

ז׳ בניסן ה׳תשפ״ג
זמן קריאה : 10 דקות

בודדים בודדים זורמים המתפללים אל הרחוב, וברכת ה'שבת שלום' החמימה שנאמרת היא כמין סיסמא במסדר סודי. לרגע חמקמק השבת הדתית שולטת במרחב.

ההימנעות מנסיעה מביאה להתנסות שבועית בחיים נטולי רכב, וחושפת את יתרונותיה של ההליכה כאמצעי תחבורה.

השבת הינה שיבה למרחב המקומי המיידי, ובמידה רבה הבנה כי ההתרחקות מהמרחב הפיזי הטבעי שלנו נושאת בחובה ניכור.

על הקשר בין השבת לעירוניות, כפי שהוא מתבטא במקומה של ההליכה בחייהם של תושבי העיר שומרי השבת.

 

תמונה 1: חמש דקות לפני שבת. אני בעיצומן של הכנות אחרונות. מכבה את המיחם הרותח, שם את הסירים על הפלטה. אני מארח את ההורים שלי בדירת הרווקים שלי בנחלאות. ופתאום טלפון. זה אלי, השותף שלי. הייתה לו תאונה עם האופנוע בדרך לגוש עציון. הוא בדרך עם האמבולנס לבית חולים שערי צדק. אני משלים את ההכנות האחרונות ופונה ללכת לבית החולים. השעה מאוחרת מדי לנסיעה במונית או ברכב, אז אני מתחיל לשים את פעמי לבית החולים. אני הולך בדרך האינטואיטיבית שאני זוכר, ומכל עבר אני נתקע בחסמים שאינם מאפשרים הליכה. כביש בגין וגבעת רם מאלצים אותי ללכת בדרך עוקפת לאורך כבישים ראשיים. מדרכה סמלית של כמה מטרים מלווה את הכביש הסואן כשמסביבי רכבים השועטים במהירות עצומה. לבסוף הגעתי אל שערי צדק. שמח לראות שחברי אמנם חבול כדבעי, אך בריא די הצורך כדי להשתחרר מבית החולים. הדרך חזרה הייתה לפחות בהירה יותר: נעדר כל יומרות למצוא דרכי קיצור, שמתי את פעמי לאורך רחוב הרצל, כמו התחבורה הציבורית.

תמונה 2: שבת בבוקר, הצפון הישן של תל אביב. אני מתארח אצל אחותי המתגוררת בסמיכות לכיכר המדינה. אזור הצפון הישן של תל אביב הוא אחד מן האזורים החילוניים המובהקים במדינה. אבל בשעה 9, כשאני יוצא אל התפילה, העיר נראית אחרת. בעוד צינת הבוקר נוכחת והעיר מתעצלת לקום, המתפללים יוצאים להם מבתיהם אל בית הכנסת, או חוזרים מן התפילה. בודדים בודדים הם זורמים אל הרחוב, וברכת ה'שבת שלום' החמימה שנאמרת היא כמין סיסמא במסדר סודי. לרגע חמקמק השבת הדתית שולטת במרחב.

שתי התמונות שתוארו לעיל מדגימות שני היבטים שונים של המפגש בין דתיות ועירוניות, אותם חושפת השבת. שני ההיבטים האלו קשורים בהליכתיות: ההיבט הראשון הוא המפגש של התושב שומר השבת עם עירו, מפגש המתעצם בהליכה יותר מבכל אמצעי אחר. ההיבט השני הוא ההנכחה של תושבי העיר הדתיים בעיר באמצעות ההליכה, כאשר ההליכה ברחוב מעצימה כלפי חוץ את הנוכחות של השבת במרחב הפנימי.

ההצבה של המרחב העירוני השבתי אל מול מגמות תכנון עכשוויות כמו 'עיר ה-15 דקות', הקוראות לתכנון המאפשר זמינות של מרבית השירותים העירוניים במרחק הליכה, מדגישה את הרלוונטיות וההפריה הקיימת בין השבת והעירוניות. בדברים שלהלן נעיין בכמה היבטים של המפגש הזה.

 

א. העיר וההליכתיות

הליכתיות פירושה היכולת להגיע ממקום למקום באמצעות הליכה. ההליכה, שעד לתחילת המאה העשרים הייתה הדרך המובנת מאליה להגיע ליעדים שונים, קיבלה מפנה מרגע הכניסה לתמונה של הרכב המנועי. טרם תפוצתו של הרכב המנועי, מגבלת מרחק ההליכה אילצה מגורים בסמיכות לאזורי תעסוקה ומסחר. אך האופציה לתנועה מנועית הביאה למצב שבו קיימת חופשיות רבה יותר בבחירת מקום המגורים.

הרכב המנועי, שאיפשר הגעה למרחקים ארוכים בזמן סביר, הביא ליצירת הפרדה חדה יותר בין שימושי הקרקע השונים ולהתחדדות של התכנון המבוסס על 'אִיזוּר' – ZONING, תכנון המגדיר באופן מפורט את סוג השימוש המותר בכל יחידת קרקע. שיטת תכנון זו הביאה להיווצרות של ערי שינה – אזורים בהם אין כל שימושי תעסוקה ומסחר, והמגורים בהם מבוססים על השימוש ברכב הפרטי כאמצעי המאפשר קשר נוח עם אזורי התעסוקה והמסחר. תפוצתו של הרכב הפרטי והרצון לאפשר לו תנועה רצופה ומהירה ללא הפרעות, הביאו למצב בו זרימת התנועה הפכה במקרים רבים לשיקול העיקרי המשפיע על עיצוב הרחוב, באופן שפעמים רבות מדיר את הולך הרכב מהמרחב.

לדוגמא: חציית הולכי רגל הוסדרה כפעולה לא ספונטנית המצריכה סימון מעבר, ותדירות המעברים הוגבלה גם היא כדי למעט בהפרעות לזרימת התנועה. במקרה של כבישים מהירים אף נאסרת כניסת הולכי רגל למרחב. התוצאה של מהלכים אלה הביאה במקרים רבים ליצירת רשת הליכה מקוטעת, המקשה על שימוש בהליכה כאמצעי מרכזי לניידות.

ארצות הברית של אמריקה אימצה יותר מכל מדינה אחרת גישת תכנון שביכרה בינוי פרברי של בתים פרטיים. גישת תכנון זו סימנה את הקשר החזק בין תפוצת הרכב הפרטי לבין הגדלת המרחקים בין בית לבית ובין בית לתעסוקה. תפיסת איכות החיים שאפיינה את המגורים בבית רחב ידיים עם גינה, נשאה בחובה את הצורך בבעלות על רכב פרטי לצורך נגישות אל מוקדי מסחר ותעסוקה, ואלו תוכננו באופן שיתן מענה מיטבי להגעה ברכב פרטי אליהם.

הפרברים, שהפכו למעשה לסטנדרט התכנוני המקובל בארה"ב, השפיעו על תכנון ערים רבות בעולם במאה ה-20. באזורים אלה הפכה ההליכה מפעולה יומיומית ששימשה לצורך הגעה ממוצא ליעד לפעולה יזומה שלעיתים מבוצעת רק למטרות ספורטיביות.

ההשפעה של דרך חיים זו על דמותה של השבת הדתית בארה"ב הייתה משמעותית ביותר. ההיסטוריון ארתור הרצברגר העריך כי בין השנים 1945-1965 אחד מכל שלושה יהודים עזב את העיר הגדולה ועבר לפרברים.1 הקושי בהליכה לבית הכנסת בפרברים הוליד את אחת מן הפסיקות המפורסמות של הוועדה ההלכתית של התנועה הקונסרבטיבית (Committee on Jewish Law and Standards). בשנת 1950, בדיון סביב שאלת הנסיעה בשבת לבית הכנסת, הכרעת הרוב הייתה כי הנסיעה מותרת במידה וההליכה היא קשה באופן לא סביר, ואי נהיגה לבית הכנסת תביא לתוצאה של יהדות נטולת שבת.2

גם העיר הישראלית הושפעה במידה רבה מתפיסות ששמו את התפקוד התנועתי במוקד התכנון של הרחוב. הנחיות משרד התחבורה לתכנון רחובות בערים היטיבו לתאר את התהליך שאפיין את מרבית ערי המערב: משמעותו ה’מודרנית’ של המונח ’רחוב’ הפכה להיות מזוהה כמעט לחלוטין עם התנועה המנועית. השתרשותה של תפיסת ה’רחוב לרכב’, שינתה את דפוסי החשיבה והתכנון העירוני. משהוקדש הרחוב לשירות המינוע, הוא הפך למרחב בעייתי המרחיק פעילות אנושית. בתי העיר הסתגרו והתרחקו מחלל הרחוב. הושקע מאמץ גדל והולך בעיצוב מרחבים חלופיים כדי לפצות על ’אובדנו’ של הרחוב לפעילות האנושית, וכך נמצא המרחב העירוני מעוקר, מבוזבז ומפוצל.3

ההשפעה הרת הגורל שהייתה לתכנון הפרברי על אופייה של השבת בקרב היהודים הקונסרבטיבים בארה"ב לא חלחלה אל השבת האורתודוכסית בארה"ב ובישראל. למעשה, הצורך בהליכה בשבת לבית הכנסת עיצב במידה רבה את אופיים של מרחבי המגורים של אוכלוסיית שומרי השבת בארה"ב ובישראל. מרחבים אלו מאופיינים בקרבה של מבני הציבור אל אזורי המגורים, ובהיווצרות של אזורים הומוגניים של שומרי שבת. מאפיינים אלה מאפשרים ביקורי קרובים וחברים והליכה לבית כנסת ללא צורך בשימוש ברכב או באמצעי מנועי אחר. ההליכה בשבת מביאה ליצירה של מפגש ייחודי של שומרי השבת עם המרחב העירוני, ולהשפעה על אופיו של המרחב. בהיבטים השונים של מפגש זה נעסוק בפסקאות הבאות.

 

ב. המפגש של שומרי השבת עם העיר דרך ההליכה

בהתאם לסקר הרגלי הנסיעה שנערך בירושלים בין השנים 2010-2017, בקרב הציבור הכללי (דתי לאומי וחילוני) בימי חול רק כ-19% מהתנועות היומיות מבוצעות באמצעות הליכה. מרבית הנסיעות ליעדים השונים מבוצעות כיום באמצעות כלים מנועיים, בראשם הרכב הפרטי. בהתאם לנתונים אלה, מרבית התושבים אינם באים במגע בלתי אמצעי עם רחובות העיר בה הם חיים.

על רקע נתונים אלה בולטת העובדה כי תושבי העיר שומרי השבת חיים לפחות יום אחד בשבוע בסיפור אחר. בשבת, אמצעי הניידות הבלעדי המשמש את תושבי העיר הדתיים הוא ההליכה. המשמעות של ההליכה בשבת אינה טכנית בלבד; היא מביאה לסידור מחדש של היחס בין האדם למרחב.

השבת והצורך בהגעה ממקום למקום ברגל פותחים את המרחב העירוני הפיזי בפני שומרי השבת. ההימנעות מנסיעה מביאה להתנסות שבועית בחיים נטולי רכב, וחושפת את יתרונותיה של ההליכה כאמצעי תחבורה: האפשרות למפגש אקראי עם שכנים, והגילוי של מקומות חדשים (חנויות, בתים שנבנו או שופצו, גינות או צמחים), גילוי הדורש התבוננות המתאפשרת רק בתנועה במהירות איטית. לצד זאת, ההליכה מלווה לרוב גם בנינוחות רבה יותר, וכן בתחושה גופנית טובה הנובעת מן ההיבט הספורטיבי שבה.

ההיכרות של הולכי הרגל עם המרחב הקרוב אליהם היא רבה יותר לעומת אלו החולפים ברכב ביעף בדרכם ליעדם. כך ששומרי השבת, כהולכי רגל קבועים, עשויים לפתח מודעות רבה יותר למתרחש בסביבתם, הן מבחינת ההיכרות עם מקומות יפים ומעניינים בסביבתם, והן מבחינת המודעות לתהליכים תכנוניים שעשויים לשנות את פני המרחב.

הטיול הרגלי בשבת מהווה גם נקודת מבחן למידת העניין שיש במרחב. חווה אלברשטיין בשירה 'שרליה', המתעד את החיים במעברת שער עלייה בחיפה, שם התגוררה משפחתה עם עלייתם לארץ בשנות ה-50, מתארת באופן נפלא את חווית הטיול השבתי:

ובערב שבת אנחנו יוצאים לטייל

חולצות לבנות נעליים מבריקות

הולכים לטייל אבל אין פה מה לראות

שורות של צריפים, כמה עצים וגדר

חוזרים במתינות, הרי אין מה למהר.

לטיול השבתי, אין ייעוד ברור, הוא לא ממלא צורך פונקציונלי, ולכן אין מה למהר. מנגד, הטיול מהווה סוג של ספירת מלאי למרחב שסביבנו. ככל שהמרחב נעים ומגוון יותר, כך אופציות הטיול רבות יותר. בשכונה וותיקה ומרובת שכבות בנייה, גם אלמנט ההשתנות, הכולל התחדשות עירונית ושיפוץ, מייצר תוספת עניין במרחב. ומנגד, במרחבים הומוגניים ומנותקים מהעיר, הטיול עשוי להתמצות במהירות.

ההתנסות בהליכה, לעיתים גם ליעדים מרוחקים שאינם בתחומי השכונה, חושפת גם את חולשותיה של העיר מבחינת ההליכתיות: כבישים רחבים וקשים לחצייה, מדרכות צרות שמקשות על מעבר הולכי רגל הבאים זה מול זה, ומרחבים מגודרים המביאים להתפתלות של מסלולי ההליכה.

בשנים האחרונות גוברת והולכת הקריאה להגדלת חלקה של התנועה הלא מנועית בעיר כאמצעי לשיפור איכות החיים העירונית. משרד התחבורה פרסם לאחרונה יעדים לפיצול הנסיעות בין אמצעי התחבורה השונים. בהתאם ליעדים אלו, התכנון העירוני מכוון ליעד שבמסגרתו כ-75% מן הנסיעות העתידיות בירושלים יהיו באמצעים מקיימים: תחבורה ציבורית, הליכה, ורכיבה על אופניים.4

שומרי השבת מהווים אם כן סוכני תרבות של הליכה בעיר, ומבשרים כי אפשרות זו הינה ריאלית. שימת הלב של הולכי הרגל לקשיים הקיימים כיום בהליכה בעיר מאפשרת גם הצפה של סוגיה זו למקבלי ההחלטות לא רק על ידי הולכי הרגל הקבועים, המהווים מיעוט ביחסי הכוחות הקיימים בעיר, אלא גם על ידי שומרי השבת, המצטרפים פעם בשבוע למצבת הולכי הרגל.

 

ג. קידוש המרחב

לצד המפגש של תושבי העיר עם עירם דרך ההליכה, ההליכה של שומרי השבת ברשות הרבים גם יוצרת קידוש של המרחב והחצנה של הזהות הדתית.

המרחב העירוני השבתי נתפס לכאורה כמקום חילוני הרבה יותר מהמרחב הכפרי, שבו השבת באה לידי ביטוי בשקט מוחלט. אך לטעמי, בשביתה העירונית קיימת עוצמה גבוהה הרבה יותר. כמו בבדיחה על תלמיד הישיבה המסמן את כניסת השבת באמצעות הסרת העט מהחולצה הלבנה, כך גם המעבר מחול לשבת ביישוב הכפרי לא יוצר שינוי מהותי במרחב. לעומת זאת, השביתה של העיר מהמסחר ומהמולת היום יום מייצרת חווית מטמורפוזה של המרחב, כאשר רגע המעבר ביום שישי אחר הצהריים ניכר בו ביותר. חוויה זו בולטת במיוחד לעיניהם של תיירים ועולים חדשים, כפי שמיטיבה לתאר בלוגרית באתר האינטרנט israel21c: 'החל מאחר הצהריים של שישי יש שינוי מצב רוח ממשי בכל הארץ… יש שקט שעוטף את המדינה, והוא מרגש כל שבוע'. את המרחב השובת מפעילות ממלאים במקרים רבים הולכי רגל שומרי שבת, ההולכים מביתם אל בתי הכנסת ואל בתים של בני משפחה וחברים.

גם בימי חול קיים בהליכה ברחוב היבט של היראות ברשות הרבים. בניגוד למשתמשי הרכב הפרטי, המסתתרים מאחורי חלונות המכונית, ההולכים ברגל נחשפים כלפי חוץ בשיעור גדול הרבה יותר. מכרה שלי, שנהגה ללכת ברגל באופן יומיומי, סיפרה לי כי אנשים רבים אמרו לה שהם רואים אותה כל הזמן ברחוב. היא לא הייתה מעוניינת בהתבלטות במרחב, אך עצם השהייה הארוכה בחוץ הביאה לתחושה שהיא נמצאת בכל מקום.

הנראות הרבה שיש לשומרי השבת במרחב כהולכי רגל, ולבושם המוקפד לעומת היומיום, מייצרים אווירה שבתית גם במרחבים חילוניים מובהקים כמו רחובות תל אביב וחיפה. ההליכה והשהות ברחוב בשבת מהוות הרחבה של רשות היחיד הדתית, הנעלמת מעיני הציבור בימי החול, אל המרחב הציבורי, ומייצרת קשר רציף דרך הרחוב בין הבית לבין בית הכנסת.

גם בירושלים, במרחבים המעורבים של העיר, ניתן לראות את ההליכה ברגל כגורם המייצר צביעה של המרחב בצבעם של ההולכים. לצד ההליכה, במקרים רבים המרחב הציבורי גם משמש עבור שומרי השבת כנקודת מפגש בכיכרה של עיר. בעוד המפגשים של האוכלוסייה הכללית מתנהלים בבתים ובחללים סגורים, או לחילופין בפארקים, מפגשים רבים של שומרי השבת מתנהלים בחללה של העיר. היציאה מבית הכנסת מולידה במקרים רבים המשך של ההתכנסות ברחוב הסמוך לו, התכנסות שלעיתים גולשת אל הכביש ומובילה לקונפליקט עם תנועת הרכב הפרטי.

הזליגה של כינוס בית הכנסת אל הרחוב מהווה הדגמה של עירוניות חיה כאשר הציבור הדתי שומר השבת משתמש בעיר כמרחב שהייה ומפגש, באופן שאינו בא לידי ביטוי בימי החול. סף בית הכנסת, המיקום בו מתקיימים מפגשי המתפללים לאחר התפילה, יוצר נקודות קצה ייחודיות המשקפות פעילות עירונית בריאה כפי שמציין ז'אן גל בספרו cities for poeple: 'הקצוות בקומת הקרקע מאפשרות היווצרות של אינטראקציה בין החיים במבנה לחיי העיר. נקודות הקצה הינן המקום בו הפעילות בתוך המבנה יכולה לעבור החוצה אל המרחב הציבורי'.5 אם כן, ניתן לזהות בנוכחות המוגברת של הציבור הדתי בחללה של העיר בשבת מיצוי של חווית העירוניות, והחצנתה כלפי כלל הציבור.

 

ד. עיר 15 דקות

בפסקאות הקודמות עסקנו בהיבטים הקושרים את השבת במרחב העירוני עם ההליכתיות: המפגש המועצם של תושב העיר שומר השבת עם עירו, דרך ההליכה וההנכחה של הזהות הדתית ושמירת השבת באמצעות ההליכה.

לשמירת השבת והצורך בהליכה כאמצעי ניידות בלעדי קיימת השפעה מכרעת גם על אופיו של המרחב. השבת אינה רק מגיבה על המרחב, אלא גם יוצרת אותו. היכולת להתנייד במרחב רק בהליכה בשבת דורשת התמקמות של שומר השבת במרחב בו צרכיו נמצאים במרחק הליכה סביר. עקרון זה מתכתב עם מגמת התכנון העכשווי של עיר ה-15 דקות, הקוראות לתכנון המאפשר זמינות של מרבית השירותים העירוניים במרחק הליכה.

בשנים האחרונות, אחד הרעיונות המובילים בשיח על תכנון עירוני הוא 'עיר ה-15 דקות'. רעיון זה מגדיר חזון של מרחבים עירוניים שבהם הצרכים היומיומיים והשירותים החיוניים של התושבים נגישים בטווח הליכה או רכיבה של 15 דקות. המונח, שנטבע בשנת 2016 על ידי קרלוס מורנו וזכה לפופולריות על ידי ראש עיריית פריז אן הידלגו, צבר תאוצה בתקופת הקורונה, שבה במקרים רבים הוטל סגר שאִפשר תנועה רק במרחבים הסמוכים לבתי המגורים.

תפיסה זו מתכתבת במידה רבה עם השבת, כפי שהיא באה לידי ביטוי במרחב העירוני. יסוד מרכזי של השבת הוא העיסוק במקום: הפסוק הראשון במקרא העוסק בשבת הוא 'אל יצא איש ממקומו ביום השבת' (שמות ט"ז, כט). חז"ל למדו מפסוק זה את איסור היציאה מתחום שבת, האיסור ללכת בשבת מעל 2,000 אמה מחוץ לתחום העיר. הדמיון שבין מרחק ההליכה המוגדר ע"י חז"ל כתחום שבת – קילומטר, שזמן ההליכה שלו הוא כ-12 דקות, לבין טווח ה-15 דקות, אינו מקרי; שני הטווחים האלו מייצגים זמן הליכה סביר,6 המאפשר הישארות במקום והתמקדות במרחב המקומי.

ההתמקדות של השבת בציוויים הנוגעים למקום ולמרחב מביאה לידי ביטוי פן נוסף של השבת, שהוא קידוש המקום. כפי שמציין הרב רא"ם הכהן בשיעוריו על מסכת שבת:

ההישארות במקום מלמדת על אופייה של השבת כמשיבה את האדם למצבו קודם הקלקול, ושמירתו במקומו. כאשר מצווה אותנו הקב"ה שלא לצאת מהבית ביום השבת הוא יוצר מצב שבו במשך יום אחד בכל שבוע אנחנו נמצאים במקום שבו אנחנו יכולים לנוח, ולהתחבר לעצמנו ולמרחב הטבעי שלנו מחדש.7

אם כן, השבת הינה שיבה למרחב המקומי המיידי, ובמידה רבה הבנה כי ההתרחקות מהמרחב הפיזי הטבעי שלנו נושאת בחובה ניכור.

גם תנועת ה-15 דקות מנסה להשיב את המוקד אל המרחב המקומי. בעוד העיר המתוכננת המודרניסטית מבססת את המסחר על מרכזי קניות בשולי העיר או על מרכזי עיר מטרופולוניים, תנועת 15 דקות מבקשת לקשר את הפעילות העירונית עם המרחב המקומי, ולאפשר יצירה אורגנית של מסחר ושירותים מתוך הקהילה.

בקריאה של תנועת ה-15 דקות לשוב אל המרחב המקומי ניתן לזהות את הד השבת, הקוראת לאדם לשוב אל מקומו. כשם שהשבת קוראת לאדם להתחבר עם הבריאה הבסיסית ולהכיר במגבלות העשייה, גם החזרה לעיר המסורתית הינה קריאה לתושבי העיר – הגיע הזמן לחזור אל הפשוט והיסודי, אל הירקן המאפייה והמכולת שמתחת לבית. התחכום העירוני הוביל אותנו לערי ענק ולמבנים מנוכרים המנותקים מחיי רחוב. תנועת ה-15 דקות כמו קוראת אל האדם: הפסיקו לחפש את האוצר בקניוני הענק. שובו אל האוצרות שלכם!

תגיות:

0 תגובות

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

תגובות פייסבוק
lampicon

מאמרים נוספים בנושא

article
מורשה קהילת יעקב: חיים יהודיים בשוליים

יהונתן צחור •

20 דק' קריאה

מה אפשר ללמוד מבתי הכנסת שלנו על עיצובם של מרחבים ציבוריים? קריאה לאדריכלות יהודית חדשה, מתוך פירוש תכנוני ותכנון פרשני של אדריכלות יהודית מסורתית.

article
'אני ישנה וליבי ע(י)ר' – פירוש עירוני לשיר השירים

אריאל חנוך •

50 דק' קריאה

מבט על מגילת שיר השירים מנקודת מבט עירונית, מעלה מגוון של תובנות על העיר כמגרש משחקים עשיר ומלא הפתעות.

article
פנים בפנים: מקין לירושלים

הודיה סמט הר שפי ונעמה סדן •

20 דק' קריאה

החוויה העירונית מציעה שילוב פרדוקסלי בין נוודות וקבע, המאפשר את ראיית פני הא-ל דרך המפגש האנושי.