פנים בפנים: מקין לירושלים – צירופים חדשים

פנים בפנים: מקין לירושלים

הודיה סמט הר שפי ונעמה סדן

ה׳ בניסן ה׳תשפ״ג
זמן קריאה : 20 דקות

העיר היא המקום בו אנו לומדים לחיות בפרדוקס, והפרדוקס הזה הוא האפשרות למצוא את פנינו המתחדשות בכל יום, ואת פניו של א-לוהים.

בתי העיר אינם על פני האדמה, הם מתפקדים במציאות אחרת. קין הוא בעצם הראשון 'להגר' אל העיר ואף לבנות אותה, הוא עובד האדמה שנהיה לנווד, והפך לעירוני בעל כורחו.

בחירתו של קין לבנות את העיר יכולה להתבאר כחיפושו אחר מילים ואחר שפה חדשה, אחרי הדרך שתאפשר לו ליצור קשר עם אנשים ולהחזיר את פניו ואת פני הא-ל.

הסיפור שנוצר בעיר נרקם דרך היום יום של כולנו בתוכה, דרך החיים בה – השהות, הנוודות, ההתגוררות.

פני הא-ל לא יתגלו דרך אידאלים גדולים, אלא דווקא דרך ההתרחשות האמיתית, היום יומית, הקשורה באנושיות הפשוטה.

חיי הפרדוקס מקבלים את ביטוים דרך הבניינים, השדרות, חוקי העזר העירוניים, והקצאת המשאבים. עיצוב אורבני זה מושפע הן מהבאתם יחד של היסוד הקבוע והיסוד הנוודי, והן מפירוש מחודש של יסוד הקבע.

Photo by Laura Siegal on Unsplash

החוויה העירונית מציעה שילוב פרדוקסלי בין נוודות וקבע, המאפשר את ראיית פני הא-ל דרך המפגש האנושי.

 

פתיחה

רובנו נעבור בעיר בשלב מסוים בחיינו. אולי נולדנו בה, אולי גדלנו בה, אולי הגענו אליה לתקופה קצרה, אולי בחרנו לקבוע בה את חיינו. העיר, בעולם הפוסט מודרני בו אנו חיים, היא מציאות שאנו טובלים בה כל הזמן. היא כמו מים לדגים, מובנת מאליה. הנוכחות של העיר בחיינו מעצבת את האופן בו אנו מתקשרים, עובדים, לומדים, מבלים, מנהלים חיים משותפים ובורחים מהם.

רבים כתבו על העיר ועל חוויית העירוניות. אנו מבקשות להוסיף להתבוננויות בתופעת העירוניות קריאה חדשה. קריאה ששורשיה נעוצים בסיפור המקראי של הראשון לבנות עיר – קין, ואחריתה בפרשנות מודרנית לעתידה של העיר, שצמחה בכתביהם של פילוסופים יהודים לאחר מלחמת העולם השנייה. אנו נעות בין כתיבה מחקרית וכתיבה סיפורית מדרשית, ומבקשות לשזור דרך שתי הסוגות הללו קריאה המציעה שהעיר היא המקום בו אנו לומדים לחיות בפרדוקס, ושהפרדוקס הזה הוא האפשרות למצוא את פנינו המתחדשות בכל יום, ואת פניו של א-לוהים.

 

העיר כפרדוקס

ויהי הבל רועה צאן, וקין היה עבד אדמה. ויהי מקץ ימים, ויבא קין מפרי האדמה מנחה לה'. והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלביהן, וישע ה' אל הבל ואל מנחתו. ואל קין ואל מנחתו לא שעה, ויחר לקין מאד ויפלו פניו. ויאמר ה' אל קין: למה חרה לך ולמה נפלו פניך? הלוא אם תיטיב שאת, ואם לא תיטיב לפתח חטאת רבץ, ואליך תשוקתו ואתה תמשל בו.

ויאמר קין אל הבל אחיו, ויהי בהיותם בשדה ויקם קין אל הבל אחיו ויהרגהו. ויאמר ה' אל קין: אי הבל אחיך? ויאמר: לא ידעתי, השמר אחי אנכי? ויאמר: מה עשית? קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה. ועתה ארור אתה מן האדמה אשר פצתה את פיה לקחת את דמי אחיך מידך. כי תעבד את האדמה לא תוסף תת כוחה לך, נע ונד תהיה בארץ. ויאמר קין אל ה': גדול עווני מנשוא. הן גירשת אותי היום מעל פני האדמה ומפניך אסתר, והייתי נע ונד בארץ והיה כל מוצאי יהרגני. ויאמר לו ה': לכן כל הורג קין שבעתיים יוקם, וישם ה' לקין אות לבלתי הכות אותו כל מוצאו. ויצא קין מלפני ה', וישב בארץ נוד קדמת עדן. וידע קין את אשתו ותהר ותלד את חנוך, ויהי בונה עיר, ויקרא שם העיר כשם בנו חנוך (בראשית ד', ב-יז).

קין הוא הראשון לבנות עיר בסיפור המקראי. מה מנסה התורה לומר על מהותן של ערים בהניחה את בניית העיר בידיו של הילד הראשון, החקלאי הראשון והרוצח הראשון?

כבר לאדם הראשון בגן העדן יש קשר לאדמה, הוא ממונה 'לעבדה ולשמרה'. אולם עונשו על חטאו בא לידי ביטוי בשינוי קשר זה, לאחר גירושו מהגן הוא מקולל בכך שעבודת האדמה תהיה עבודה קשה ומפרכת. הקשר לאדמה ממשיך ומתאר את בנו הבכור קין, והוא הראשון להיקרא 'עובד אדמה'. הפסוקים המתארים את בניו של אדם, לא מתארים אותם על פי סדר הבכורה. בכורתו של קין לא באה לידי ביטוי בסדר הפסוקים, ובתיאור שני האחים בפסוקים שהבאנו לעיל הבל מופיע ראשון. ובעוד שקין, לכאורה, מקבל על עצמו את הקללה לעבוד את האדמה, הבל רועה הצאן נודד במקום לעבוד בזיעת אפיו.

הדבר הראשון המתרחש לאחר הצגתם של שני הבנים הינו מפגש עם הא-לוהים. הפעם, קין מוזכר ראשון: הוא מביא מפרי אדמתו מנחה לה', והבל מביא גם הוא מבכורות צאנו וחלביהן. אך ה' שועה למנחתו של הבל ולא למנחתו של קין, ופניו של קין נופלים. עד כה לא דובר על פני האדם: את המילה פנים פגשנו במופעים מטפוריים כמתארת את המפגש עם – פני תהום, פני אדמה, פני הארץ וההסתתרות מפני ה'. עתה לראשונה אנו פוגשים את הפנים האנושיות, פני האדם, והפנים יכולות ליפול. בשיחה מאד אישית ומלאת חמלה, הא-לוהים פונה לקין ושואל – מדוע נפלו פניך? הא-לוהים רואה את פניו הנפולות של קין, ושואל מה קרה? מדוע אתה מיואש? הלא אם תיטיב שאת, ואם לא לפתח חטאת רובץ. יש פה שיחה, הקב"ה שואל לשלומו של קין ומציע לו הדרכה אישית לגבי ההתמודדות עם הפנים הנפולות, עם הרגשות הקשים של דחייה ואכזבה. אך קין לא יכול או לא מצליח ליישם את העצה, ו'לפתח חטאת רובץ': הוא אינו יכול למשול בתשוקתו, והמעשה הבא שאנו שומעים עליו הוא הרצח של הבל וניסיונו של קין להתנער ממעשיו.

כעת מגיע היפוך. שוב ישנה שיחה אינטימית בין ה' לקין: מה עשית? קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה. ה' מעניש את קין בכך שהאדמה איתה היה קשור כל כך, האדמה שנתנה לו מכוחה ושיתפה פעולה עמו ברצח, לא תוסיף לתת לו את כוחה, ויותר מכך – הוא יהיה מגורש ממנה. במידה מסוימת, קין מוכרח לקחת על עצמו את אורח חייו של הבל, להיות נע ונד. יותר מכך, קין שעכשיו צריך לחיות אורח חיים שאינו שלו ולקחת לעצמו זהות חדשה, חש בכאב נוסף, הכאב של הסתרת הפנים, וזועק אל ה', הן גירשת אותי היום מעל 'פני' האדמה, ו'מפניך' אסתר. קין חש שכל הפנים נסגרות בפניו. היכולת לקשר שעומעמה עם נפילת פניו, נקטעת עכשיו בחדות. קין עובר מעבר חד, מעובד אדמה חקלאי היושב על הקרקע ומתפרנס ממנה, הקשור לקרקע וממנה בטחונו, לנע ונד הבונה עיר שלכאורה, לפחות על פי קללתו של קין, איננה על פני האדמה.

מעתה חי קין בפרדוקס, הוא עובד אדמה אך הוא נע ונד, הוא מסתתר מפני הא-ל ומחפש את פניו בעת ובעונה אחת, והוא חי על פני האדמה אך גם מגורש מעל פניה. מתוך הפרדוקס הזה הולך קין ובונה עיר. הד לרעיון זה, לפיו ערים אינן מתקיימות על פני האדמה ויש בהן יסוד אחר, מגיע מחוקי הקניין בספר ויקרא, שם נאמר שבתים הנמצאים בנחלות חוזרים לבעליהם עם שנת היובל, אולם בתי עיר חומה אינם חוזרים.1 לקרקע יש לכאורה מחזור חיים מעגלי, השומר על כך שגם אם יצאו עובדיה ושומריה לחיי נוודות, לאחר חמישים שנה הם ישובו אליה. לעיר, לעומת זאת, יש חוקים כדוגמת קווים (לינאריים), לפיהם מה שנעשה אינו חוזר לאחור. בעצם ניתן לומר שחוק קנייני זה מהדהד את קריאתו של קין – בתי העיר אינם על פני האדמה, הם מתפקדים במציאות אחרת. קין הוא בעצם הראשון 'להגר' אל העיר ואף לבנות אותה, הוא עובד האדמה שנהיה לנווד, והפך לעירוני בעל כורחו.

 

הנווד ויושב הקבע

במאמר משנת 1987, מותח ג'ראלד ברונס קווים לדמותה של העיר בעקבות דיוקנו של קין.2 הוא מצייר כמה ניגודים בין נוודים ומתיישבי קבע, שני הטיפוסים המעורבים לטענתו בבניית ערים לאורך ההיסטוריה. נמנה את הניגודים השונים על מנת לשרטט את פניה המורכבים של העיר.

ראשית, נבדלים הנוודים ומתיישבי הקבע בתפיסת הזמן והמקום שלהם. בעוד שעבור נוודים המרחב הוא תנועה בין צמתים ונקודות מפגש, וממילא מוקדי הכוח משתנים ונעים, עבור מתיישבי הקבע מחולק המרחב דרך גבולות של בעלות ושימושי קרקע המקבעים את פני המרחב, והבנת מרחב זו מתאפיינת בשימור כוח היררכי. הבדל תפיסתי זה מביא גם לתפיסה שונה של זמן: בעוד שהעולם הנוודי מתקיים בזמן הווה, ומתאפיין בסיפור וביצירתיות ספונטנית התלויה במתרחש כעת, עולם הקבע מתאפיין בחזרתיות, חוק, ניסיון ומתודה.

ברונס מציע שהעיר בנויה משני היסודות הללו. העיר במהותה היא פרדוקס. שני כוחות הופכיים מכוננים אותה – כוחות של נוודות ושל קבע. ולכן, מציע ברונס, יש למדוד עירוניות בהתאם לתפקודים של העיר בשתי המערכות הללו בו זמנית. הוא סוקר מקורות היסטוריים לגבי ערים מהעולם העתיק ועד ימינו, ומראה את היסודות ההפוכים הממלאים תפקיד מרכזי בכינונן של ערים חשובות וברגעים המשמעותיים בקיומן.3 תפיסה פרדוקסלית זו מאפשרת לראות את העיר כמרחב השואף אל ומובנה על חוק, סדר, ביטחון והמשכיות מחד, אך כמקום של הפיכות, רעיונות חדשים, שוטטות ויצירה מאידך. מקום בו שני חלקי האישיות של קין מובילים לביטויים מגוונים של חיים משותפים.

 

פני העיר

אפשר לראות את תחילת נדודיו של קין מעל פני האדמה במפגש עם הא-ל, בבואו להקריב קרבן מפרי האדמה. לאחר שלא התקבל קרבנו נפלו פניו של קין, נדדו ממנו, ונפילת הפנים הובילה לנפילה מוסרית ולרצח אחיו. במפגשו השני עם הא-ל מגורש קין מעל פני האדמה, וכאן מתחילים נדודיו המובילים אותו לבניית עיר. זוהי נקודת הפיצול, בה עובד האדמה הופך גם לנווד המחזיק בתוכו שתי תנועות מנוגדות. קין, המגורש מעל פני האדמה בשל חוסר היכולת להיפגש פנים בפנים עם אחיו, חוסר יכולת שהוביל לרצח, קין המנוכר לאדמה ומגורש ממנה, בונה עיר – מקום המפגש האנושי. לצד נוודותו של קין, לצד חוסר הקשר לאדמה ולמקום, נרקמת העיר, שכפי שנראה להלן תלויה בעצם הקשר האנושי המבוסס על יכולת התקשורת והשפה. עם הפיצול הפנימי, הפרדוקס, איך ייראה המפגש עם הא-ל בעיר? האם יצליח קין לשאת את פניו? ומה יהיה על המפגש עם פניהם של אחרים? כיצד ניתן לחיות בתוך פרדוקס? כיצד ניתן להרים מהפרדוקס פנים, וליצור שפה המאפשרת שיח עם אחרים? העיר היא המענה לשאלות אלו, שאלות מהותיות שאינן נפתרות אלא מתקיימות בבסיס המציאות.

מנין שעיר אין בה פנים? מקין 

שנאמר בקין ויפלו פניו, שכשלא נתקבלה מנחתו בוש ונתכרכמו פניו, ולא היה יכול להרים פניו אל הקב"ה, וקל וחומר שלכל אדם. 

וכיוון שאין אדם מביט בפניו של אחר, מרגיש הוא שאין רואים את פניו גם כן, והיה קין הולך בעולם ואומר, אין אדם רואה אותי ואין הקב"ה רואה אותי, הרי אני בדד. 

ולא הרים פניו אל הבל בכעסו, והרג את אחיו. 

ומיד לאחר מכן נאמר 'הן גירשת אותי היום מעל פני האדמה ומפניך אסתר'

אדמה יש לה פנים, שפניה משתנות כל עונה ועונה ויודע אני שיח של אדמה

הקב"ה יש לו פנים שאליו פונה כל לשון.

אמר קין, מפני האדמה גורשתי, מפניו של הקב"ה גורשתי, מיד ראה עוונו מסביבו ואמר והייתי נע ונד בארץ וכל מוצאי יהרגני… ומצאנו שהיה קין ראשון לבנות עיר, שאין שם לאדם פנים, אלא כולם נעים ונדים ויש לה חומות שלא יהרגו זה את זה. עיר, פנים של קרקע אינה רואה ועונות אינה טועמת ותשתיות לה מעליה ומתחתיה לקיים אותה כל יום ויום ללא שיחה. וכיוון שאינה תלויה בגשמים, אין בה תפילה ופניו של הקב"ה מוסתרות. 

 

שפת העיר

דבר אחר, ויפלו פניו, 

וכשלא התקבל, ולא קיבל את תשובתו, נפלו פניו

ומאז היה קין מסתובב ומחפש את פניו, ומבקשם למצוא באדמה שכן לא מצאם מעלה לה

ולא היה יכול שאת

ובאבדן פניו נשכחו ממנו המילים, ולא הצליח לומר, ולא הצליח לדבר ובאין מילים בפיו הרג את אחיו. 

ומיד איבד גם את האדמה. 

תלוי בין אדמה ושמיים המשיך לתור בעולם לחפש אחר פניו, ואחרי פני אחיו. 

ועשה לו ה' אות, 

ביקש לתת לו תשובה, ושפה.

קין, שאיבד את מילותיו, בונה עיר. בשונה מיישובי הקבע הכפריים 'על פני האדמה', בהם על פי חלוקתו של ברונס ישנה חזרתיות קבועה וטקסית, והשפה בעיקר משמרת מעגלי חיים חוזרים ונשנים, חיי העיר המכילים בתוכם את היסוד הקבוע והנוודי מבוססים על שונות, ולכן על הסכמים והבנות, התחייבויות וחוזים. ניתן לומר שחיי העיר בנויים באמצעות שפה יוצרת, לא שפה משמרת. העיר היא המקום בו נוצרת השפה, בו נפגשות השפות השונות ויכולות ליצור חיים משותפים, ואולי אף ליצור מטא-שפה חדשה, שתאפשר את המקום של כל השפות יחד. מקומה של השפה כשיתוף וגשר בין הפנים השונות בעיר, מדגיש את חשיבותה ומקומה המוסרי. השפה לא רק משקפת את הנמצאים בעיר, אלא גם יוצרת את מערכות היחסים ביניהם, מאפשרת את ראיית הפנים של האחר. בחירתו של קין לבנות את העיר יכולה להתבאר כחיפושו אחר מילים ואחר שפה חדשה, אחרי הדרך שתאפשר לו ליצור קשר עם אנשים ולהחזיר את פניו ואת פני הא-ל.

העיר כמקום המאפשר ליצור קשר חדש ולהחזיר את פניו של הא-ל, שבה ומתגלה דרך כתיבתם של הוגים לאחר מלחמת העולם השנייה – זמן בו פניהם של האנשים הטשטשו, ופניו של הא-ל התכסו בעשן.

 

חיי הפרדוקס

פנים ושפה

מכיוון שהעיר הינה מקום פרדוקסלי, הרי ששני הגיונות יכולים לחיות בה בעת ובעונה אחת. מחד, העיר היא מקום שבו אין פנים, מקום שניתן לברוח אליו ולהיטמע בו, שכן הזהות בו איננה קבועה וידועה כמו ביישובי הקבע. מאידך, העיר היא מקום בו אדם שפניו עוצבו באופן נוקשה על ידי שהותו עם אחרים לאורך שנים ביישוב קבע, יכול לגלות את פניו האמיתיים. לא סתם מגיעים אמנים ויזמים רבים אל העיר; פנים חדשות אינן מפחידות את יושבי הערים, הן מתקבלות בעיר וניתנת להן הזדמנות. המתח הזה בין מחיקת פניו של האחר לראיית פניו האותנטיות מתקיים כל הזמן. וכפי שבפני קין הבונה עיר נפתחת האפשרות למצוא את פניו ואת פני הא-ל דרך פני האחרים, כך גם בערים שלנו – ראיית פני האחר המתאפשרת בעיר פותחת אופק נוסף אל פני א-לוהים. הפנים המתגלות בעיר הן לא רק פניו של האדם האחר, הן מהוות פתח לפניו של הא-ל.

העיר בה נראים הפנים, העיר המאפשרת את המפגש עם הא-ל דרך פני האדם, מופיעה בכתביהם של עמנואל לוינס ושלום רוזנברג, הוגים הכותבים לאחר מלחמת העולם השנייה. רוזנברג ולוינס מתמודדים עם עולם מערבי שבור, ומבקשים בכתביהם מענה לשבר התרבותי והחברתי שחוללה המלחמה. העיר כמקום של קבע, מתודה, ניסיון והתפתחות תעשייתית, הגיעה לשיאה במלחמת העולם השנייה. אולם שיא זה הוביל למשבר שכן היעילות והמתודה הביאו לעיוורון כלפי האנושי, לראיית אנשים כמספרים ותו לא. העולם המערבי המשתקם, המחפש מחדש את זהותו וערכיו לאחר המלחמה, ממשיך לבנות ערים – הוא שב ומתקן את הבניינים שניזוקו, וגם בונה ערים חדשות. איך ניתן לבנות את הערים האלו כך שיספרו סיפור אחר, בו לא ימחקו את האדם? איך ערים אלו יצליחו להיות מקום של ראיית פנים ושמיעת הדיבור?

רוזנברג ולוינס מצטרפים לראיית העיר כפרדוקסלית, כנוצרת ומבוססת על שני כוחות מנוגדים – נוודות וקבע. בעקבות זאת הם מזהים את מלחמת העולם השנייה כערעור הפרדוקס, כזמן בו צד הקבע ששואף לסדר ולביסוס הכוח בעיר גבר ומחק את הנוודות, ובכך הביא למחיקת פניו של האדם לטובת הצלחתה של המכונה המשומנת הגדולה. רוזנברג ולוינס מתבוננים בעיר כסמל לתרבות המערבית, ורואים בה הזדמנות לתיקון תרבותי וחברתי לאחר המלחמה, תיקון שיוביל גם למפגש מחודש עם א-לוהים. תיקון זה, להבנתם, יגיע בתיקון השפה, בפתיחתה של השפה. השפה הפתוחה, הפרשנית, היא ממאפייני היסוד הנוודי, כפי שהגדרנו בהתחלת המאמר. למול השפה הקבועה המשתמשת ברטוריקה ושמה את האדם כבורג במכונה הגדולה, החוויה הנוודית מתאפיינת בסיפור סיפורים תוך כדי ההתרחשויות, ראיית הדברים כפי שהם ללא הבטחון המתודי והמעגלי. רוזנברג ולוינס מחפשים אחר השפה החדשה שיכולה להחיות את הפרדוקס, ולאפשר את קיומה של העיר.

את דבריהם של לוינס ורוזנברג ניתן לצרף להוגים לאורך תקופות שונות שראו את העיר כשיקוף של השיח התרבותי, ולכן תיארו את העיר כשפה וביקשו לספר על התרבות דרך הרחובות והבניינים. בין הוגים אלה נמנה גם רולאן בארת', תאורטיקן וסמיוטיקאי צרפתי, שדבריו מאירים את דבריהם של לוינס ורוזנברג. בארת' ראה את העיר כמערכת שפה ומשמעות המתגלה ונוצרת דרך ההתהלכות בה:

העיר היא שיח והשיח הזה מכונן שפה של ממש. העיר מדברת אל תושביה, אנחנו מדברים את העיר שלנו, העיר שאנו מתגוררים בה, העיר שאנו נמצאים בה, אך ורק מעצם ההתגוררות בה, ההתהלכות בה, ההתבוננות בה… העיר היא כתיבה, מי שנע בעיר, כלומר משתמש בעיר (כמו כולנו) הוא מעין קורא, שבאמצעות מחויבויותיו ותנועותיו, מלקט מקטעים של משמעות כדי לעבד אותם בסתר…4

השפה נוצרת בעצם מארג החיים העירוניים, ואנחנו כנמצאים בעיר הופכים להיות כותבי העיר וקוראי העיר. בכך בארת' מכתיר את העיר כמפעל פרשני, בו כל אחד קורא את כתביהם של האחרים, מפרש אותם והופך אותם לשפתו. אם כך, גם לקין, כארכיטיפ לאדם שאין לו מילים, ישנה שפה בעיר. הסיפור שנוצר בעיר נרקם דרך היום יום של כולנו בתוכה, דרך החיים בה – השהות, הנוודות, ההתגוררות. הסיפור הזה מתחדש כל העת. עלינו מוטל לחפש את הסיפור, ולחפש דרכו את השפה החדשה שהעיר מביאה איתה.

 

נוודות של יום יום

פני העיר כפני השפה, ודרך בניית העיר מתגלה גם שפתה. בדומה לאופן בו בארת' מציג את העיר, לוינס ורוזנברג מזהים את תיקונה של העיר המודרנית עם מציאת שפה חדשה, שתוכל להכיל את השפות השונות ואת הפנים השונות בעיר. טענתם היא שהעיר איננה רק שיקוף אוטומטי של התרבות האנושית אלא משימה מוסרית, וכן שהשפה הנוצרת בעיר מתוך החיים עצמם, ולא מתוך אידאלים נעלים מוכתבים מראש (אותה שפה שקראנו לה שפה משמרת), היא השפה אותה אנחנו צריכים לחפש, ודרכה ליצור ערים חדשות וטובות יותר. תיקונו של העולם המודרני לדידם יהיה דרך תיקון העיר, דרך המפגש האנושי המתוקן, מפגש שייצור שפה מתחדשת שבה רואים פנים אל פנים – ולא דרך אידאלים נעלים בהם פני האדם נעלמים.

היום יום הפשוט, בו ניתן לראות את החיים עצמם, מופיע בספרו של רוזנברג 'בעקבות הכוזרי' בכתיבתו אודות סולם יעקב.5 רוזנברג רואה בסולם דגם לאפשרות המפגש, מפגש בין מעלה ומטה הקשור לאופן שבו מתקיים המפגש האנושי בין אדם לאדם ובנוי עליו. רוזנברג מציע לראות את סיפורי בראשית כדגם להתפתחות המאה העשרים. הוא משווה את תיאורי הציוויליזציות בתחילת ספר בראשית לאידאלים הגדולים של המאה העשרים, שהובילו לעיוורון כלפי בני האדם: את הנאציזם הוא מזהה עם דור המבול, את סדום עם הקפיטליזם, ואת מגדל בבל עם הקומוניזם. מולם מעמיד רוזנברג את סולם יעקב כדגם שמקשר בין מעלה ומטה, ויוצר חיבור בין הא-ל לאדם. חיבור זה לא יגיע מתוך אידאלים גדולים, אלא מתוך בחירות ומעשים יום יומיים. היהדות לדעתו מחפשת את השפה והמפגש עם הא-ל לא דרך רעיונות גדולים ומופשטים אלא דרך ההתרחשות עצמה, דרך חיפוש הסיפור שנטווה ביום יום.

סולמו של יעקב נפגש עם עירו של קין, העיר הפרדוקסלית, המשקפת את פרדוקס החיבור בין מטה ומעלה. העיר היוצרת את המפגש האנושי היא זו המאפשרת את המפגש עם הא-ל, ובכך העיר הופכת להיות הסולם. קין הוא האדם שאינו או עובד אדמה או נע ונד, אלא הוא גם וגם. על כורחו הוא אינו חלק ממערכת אידיאלים קוהרנטית וגדולה, אלא הוא מספר את סיפורו של היום היום הנרקם בעיר שבה הוא חי. בעיר שוב עומדות לפניו האפשרויות, אך הן עומדות לפניו ב'גם וגמיות' שלהם: הרצון לקבע וליעילות, למתודה ולחוק, לכוח ולביטחון, יטה את קין להיות עובד אדמה, ולעתים לבטל את פניו של האחר. אך הנוודות, הצורך לברוח, לגלות פנים חדשות, לספר סיפור שקורה כעת ולערער על מערכות כוח דורסניות, נמצא מולו בעיר גם כן. עירו של קין מאפשרת את הסולם.

ראייתה של ההתרחשות היומיומית כמרכזית ביצירת השפה החדשה המתוקנת נותנת דגש למהות הנוודית בעיר, זו המעידה על התרחשות חדשה ומחפשת אותה דרך הסיפוריות הנתווית בנוודות עצמה, ביום יום. הקשר בין א-לוהים לאדם אינו מתגלה דרך רעיונות נעלים 'מנוסים ומוכחים' אלא בדרך אחרת, דרך המפגש. פני הא-ל לא יתגלו דרך אידאלים גדולים, אלא דווקא דרך ההתרחשות האמיתית, היום יומית, הקשורה באנושיות הפשוטה.

 

פנים של מטה ופנים של מעלה, וירושלים

רוזנברג ולוינס ביקשו לצייר את ירושלים כדגם העיר המתוקנת, כדגם של עיר 'סולמית' המחברת בין מטה ומעלה, בין שמיים וארץ, בין א-לוהים ואדם, וכעיר שיכולה להביא בשורה ייחודית, בהיותה מושתתת על אדני מוסר שישלימו את בנייתה. בדבריהם השונים אודות ירושלים, חיפשו אחר פני האדם בעיר וראו בהם שיקוף של פני הא-ל, נקודת חיבור בין מעלה למטה.

אם רוזנברג הציע להדגיש את היסוד הנוודי על מנת להשיב לעיר את הפנים החד-פעמיות, הרי שלוינס מציע לפרש אחרת את יסוד הקבע, היסוד המבקש סדר, קיבעון וביטחון. לשיטתו יסוד זה אינו מעניק רק יציבות, אלא גם מאפשר לבנות מציאות בה רואים את פני האחר. כמו רוזנברג גם הוא מוטרד מהעיוורון כלפי האנושי, ורואה בירושלים מרחב המתוכנן לאפשר את ראיית את פני האחר:

ירושלים היא עיר מיוחדת, יחידה במידה, תאומה של עיר האלוהים, עיר של כל הדתות, עיר תאומה לאידאל שלה, תאומה לדגם שלה. זהו ביטוי לתודעה של יהדות שהיא מהותית לעולם ולאישור מהותה הדתית של העיר היהודית… בירושלים, עיר של התורה האותנטית, התודעה יותר מודעת, מפוכחת לחלוטין, יש ערנות גדולה, רגלינו עומדות… אנו יוצאים מן התוהו ובוהו, שבו כל יצור אינו דואג אלא לקיומו שלו, כדי להיכנס לסדר שבו סוף סוף רואים את האדם האחר.6

לוינס מדגיש את החיבור בין ירושלים של מעלה לירושלים של מטה, ורואה בחיבור זה את המפתח ליציאה מהתוהו ובוהו האנושי. לדבריו, חיבור זה בין מעלה למטה הוא מהותי לטיבה של העיר, ונקשר ליכולת לראות את האחר. היציאה מן הניכור, הבחירה לראות את האדם האחר, מביאה איתה בשורה למהות העיר. בדומה לרוזנברג, גם לוינס מעלה על נס את ראיית האחר כמפתח לקשר בין בני האדם ובין מעלה ומטה, ורואה בכך את בשורת העיר היהודית.

אך אפשר ולצד הסדר שלוינס מציע, גם הוא מתייחס למהות הנוודית של העיר, ורואה את היסוד התנועתי-נוודי כיסוד המאזן את שימושי הקרקע הקבועים, המביאים כל אדם להתרכז בביתו שהוא מבצרו. לוינס בוחר להשתמש בביטוי 'רגלינו עומדות' מתהילים קכב כדי לתאר את חווית השהות בעיר המתוקנת. קריאתו חוזרת לפרק בתהילים שמתאר את ההליכה לבית ה' ואת העמידה בשערי ירושלים – עיר שחוברה לה יחדיו, ומציעה אותו כפרקטיקה למפגש של פני האדם ופני א-לוהים. הערנות לאחר, היכולת לשמוע את שפתו ולראות את פניו, קשורה לעמידה, ליכולת ההליכה והעצירה, יכולת השוטטות והמפגש ברחובות, ומתוך כך 'אדברה נא שלום בך' – הליכה ועמידה זו הן שיכולות להוביל לדיבור של שלום, לשפה ולמפגש של שלום.

הפרדוקס בין הנוודות לקבע, הגורם למתח תמידי בחיי יושבי העיר, גורם לניסיונות לפתור את הפרדוקס ולהיצמד לאחד הצדדים. לוינס ורוזנברג מציעים שיושבי העיר המתוקנת יכולים להחזיק את שתי התנועות: ללכת עם התנועה הנוודית המבקשת להניע את הכל, להפיח רוח, לחפש אמת, לראות את האדם, ויחד עם תנועה זו לפגוש גם את החוויה הנוכחית ואת החוויה הקבועה, הבטוחה, המסתמכת על מתודה וחוק. העלייה והירידה בסולם, התנועה הקבועה בין שני הקטבים, היא האיזון החוזר, המתבקש על מנת להכניס סדר רוחני ב'סדר' הקבוע, להרים פנים אל האחר ואל הא-ל.

 

שפת ירושלים

הקשר בין מעלה ומטה, בין הא-ל לאדם, ובין פני הא-ל לפני האדם האחר, יכול להתרחש בעיר, יכול להתקיים בירושלים. ירושלים של מטה היא כירושלים של מעלה לכל הערים האחרות. ובעיר הזו התרבות, השפה, היכולת ליצור חברה בה רואים את פני האחר ופני הא-ל, נלמדות דרך המציאות עצמה, דרך ההתרחשות. רוזנברג בדבריו מבקש שנשים לב להתרחשות הזו, שנהיה ערים ליום יום החברתי המוסרי, שבא לידי ביטוי גם בעיצובה של העיר. בהתייחסו לקשר בין ירושלים של מטה לזו של מעלה, הוא מדגיש את החובה לשמור על ירושלים של מטה גם בשאלת עיצובה של העיר:

המלים 'שַאֲלּו שְלֹום יְרּושָלָיִם' מקבלות עכשיו משמעות חדשה. מרבים לדבר על ירושלים של מעלה, אך אנו נדרשים לשמור גם על ירושלים של מטה, ירושלים של עפר ואבן. 'עשרה קבים יופי ירדו לעולם תשעה נטלה ירושלים ואחד כל העולם כולו', אסור לנו לעוות יופי ייחודי וצנוע זה על ידי מגדלים הפורעים ומגמדים את האדריכלות המקורית של העיר: 'סֹבּו צִיֹון וְהַקִיפּוהָ, סִפְרּו מִגְדָלֶיהָ'… הפרוייקטים האדריכליים הגרנדיוזיים משקפים אדריכלות פסיכולוגית ראוותנית, ערכים של כבוד, התנשאות ושליטה, ומאיימים על תומתה וענוותנותה של העיר.7

רוזנברג מציע שענוות האדם, הידיעה שהוא נע ונד בארץ, הסופיות המאפשרת לו את היכולת לראות את פני האחר, ומתוך כך למצוא את מקומו – הן אלו שצריכות להדריך את האדריכלות בעיר. העיר המשקפת את האדם שיוצר אותה, צריכה לשמור בעיצובה, בחוקיות שהיא מציבה במרחב ובנראותה על ערכי המוסר והצדק. שפתה של העיר ותרבותה משתקפים בבנייניה ובאנשיה. חיי הפרדוקס מקבלים את ביטוים דרך הבניינים, השדרות, חוקי העזר העירוניים, והקצאת המשאבים. עיצוב אורבני זה מושפע הן מהבאתם יחד של היסוד הקבוע והיסוד הנוודי, והן מפירוש מחודש של יסוד הקבע. בקשת פני האחר ובקשת פני הא-ל יכולות להתקיים כשהעיר מכוונת מחדש על בסיס יסודות אלו אל אדני המוסר. לוינס ורוזנברג מציעים אם כן שירושלים, מודל העיר היהודית, משמשת כדגם לעיר שבה פני האדם יכולות להתרומם מנפילתן ולהביא אל האחר ואל הא-ל. העיר משמשת כראי, כפול: ראי לאדם היוצר את העיר, וראי לירושלים של מעלה.

 

סיכום

ניסינו לצייר, בהשפעתו של ברונס, מערכת צירים עירונית שתסייע לנו בהבנת העיר אותה בונה קין: מערכת צירים כפולה ופרדוקסלית, שבה משמשים קבע ונוודות בעת ובעונה אחת. המשכנו ומיקמנו את דבריהם של הוגים יהודים לאחר מלחמת העולם השנייה על מערכת צירים זו, על מנת להעמיק בשאלה לגבי אופיה וטיבה של העיר כמקום להרמת פנים. בין ציר הנוודות והקבע מבקשים רוזנברג ולוינס להציע את המציאות בעיר כפרדוקס, כמקום בו על יושבי העיר לשמור על שני הגיונות, לעלות ולרדת בסולם בין מעלה ומטה. לתת מובן חדש לסדר, כתכונה שאיננה תלויה רק בהפרדת שימושים וגדרות וחומות, אלא כסדר הכולל בתוכו תנועה, מפגש עם האחר (שיכול להיות מחריד, אך בו טמון הפוטנציאל). מקום בו מעשים יומיומיים יוצרים שפה, וקין יכול לשוב בתשובה.

קין, יושב האדמה, הרוצח, המכיל בתוכו את אחיו הנווד, חי חיים פרדוקסליים. ובחיי הפרדוקס הללו הוא יכול אולי שוב להרים פניו אל הא-ל, להישיר פנים אל האדמה, ולכונן את סיפורה של העיר המודרנית החדשה.

דבר אחר, וישם ה' לקין אות, נעל שבת בפניו, שאמר רבי אלעזר ויברך אלוקים את יום השביעי ויקדש אותו, במה ברכו? ברכו באור פניו של אדם, קדשו באור פניו של אדם, לא דומה אור פניו של אדם כל ימות השבוע לשבת. ששבת ניתנה בה ברכת פנים. שעוצר אדם את מעשיו ומחזיר פניו לראות את פני חברו ופני משפחתו, ומשרואה פניהם, מאירות פניו. שפנים הרבה ברא הקב"ה בעולם ואין אחד מהם דומה לחברו, ויפה הבריאה בריבוי פניה. וקין שנפלו פניו לא יכל להרים פניו אל אדם אחר, ואפילו כשילד בנים לא ראה פניהם, ובנה להם עיר שיכול אדם ללכת וראשו כבוש בקרקע, ואינו צריך להקדים שלום ולא שבת שלום.

ומנין שלעתיד לבא עתידה העיר להיות מקום פנים, שאמר הקב"ה שלוש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני. שעתידים ישראל להגיע על מנת להיראות ולדעת שיש להם אוהב ויש להם רואה ויש להם מקום להרים אליו פנים ולכפר להם על כל עוונותיהם. ולא עוד אלא שבאותה העיר יברכו – ישא ה' פניו אליך – כנגד עוונו של קין – אם תיטיב שאת. וכל אדם ואדם רואה את פניו של חברו. ולכשיראה כל אדם את פני חברו ישובו בני אדם לראות את פני האדמה, שנאמר 'ותחדש פני אדמה', ותהא תפילה בעיר על השיחים ועל הגאיות, שביום הכיפורים יבקש כהן גדול על הגשמים.

0 תגובות

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

תגובות פייסבוק
lampicon

מאמרים נוספים בנושא

article
השבת והעיר

אביעד כהן •

10 דק' קריאה

על הקשר בין השבת לעירוניות, כפי שהוא מתבטא במקומה של ההליכה בחייהם של תושבי העיר שומרי השבת.

article
על דעת המקום בעיר

שם פריד •

13 דק' קריאה

איך בונים קהילה בעיר של מגדלי ענק? תפיסות חדשות בעולם האדריכלות מעוררות מחשבה על העתיד הלא רחוק.

article
ניסיון ראשוני בתיאולוגיה אורבנית

בנימין זינגר •

22 דק' קריאה

העיר מנתקת אותנו מהטבע ומפנה אותנו אל המפגש האנושי, אבל דווקא בכך היא פותחת בפנינו אופק דתי ייחודי.